השוואה היא המוות של השמחה
1835-1910 · סופר אמריקאי · אבי הספרות האמריקאית המודרנית · מחבר "טום סויר" ו"האקלברי פין"
שמונה עשר משפטים נבחרים על אמת ושקרים, אומץ מוסרי, סטירה חברתית, דת ומסעות.
ב-1835, כשנולד הילד סמואל קלמנס בעיירה קטנה במיזורי, כוכב השביט הליי חצה את שמי כדור הארץ. אבא שלו אמר לו פעם: "אני באתי עם השביט. סביר שאצא איתו גם." שבעים וחמש שנים אחר כך, ב-21 באפריל 1910, כשהשביט חזר, סמואל קלמנס מת. הוא ניבא את זה שנה לפני המוות: "אני באתי עם השביט הלי ב-1835. הוא חוזר השנה, ואני מצפה לצאת איתו. זו תהיה האכזבה הגדולה של חיי אם לא אצא איתו." הוא יצא איתו.
סמואל קלמנס היה השם האמיתי של מארק טווין, הסופר האמריקאי המרכזי של המאה ה-19, מחבר "הרפתקאות טום סויר" (1876) ו"הרפתקאות האקלברי פין" (1884). ויליאם פוקנר קרא לו "אבי הספרות האמריקאית". ארנסט המינגוויי כתב: "כל הספרות האמריקאית המודרנית באה מספר אחד של מארק טווין, האקלברי פין". שני הספרים האלה לימדו את אמריקה לדבר על עצמה בקול שלה, ולא בקול של אנגליה.
מה שהופך אותו לציטוט עד היום, יותר ממאה שנה אחרי שמת, זה ההומור. טווין לא היה פילוסוף. הוא לא ניסה להציע מערכת מוסר. הוא הסתכל על אנשים, ראה את המגוחך, וכתב את זה במשפט אחד שאף אחד לא הצליח אחר כך לנסח טוב יותר. הוא לא רק גרם לקורא לצחוק, הוא לימד אותו את החיוך הקטן שבו הציניות פוגשת חיבה. בשפה של היום זה היה מם, אבל כתוב על ידי מישהו שגם בכה.
רוב הציטוטים שלמטה נכתבו לפני יותר מ-120 שנה. הם מדברים על דת, על אומץ, על אנשים שמשקרים לעצמם, על המרחק בין מי שאתה חושב שאתה למי שאתה באמת, על שגשוג שמגן על עקרונות, על נסיעות שמפרקות דעות קדומות. כלום מזה לא השתנה. וזה כנראה הסוד של למה ממשיכים לצטט אותו אחרי כל כך הרבה שנים. הוא לא תפס את האדם של תקופתו. הוא תפס משהו שטיפש בנו תמיד יישאר.
שלמטה שמונה עשר ציטוטים מאומתים, כל אחד עם המקור המדויק (ספר, שנה, פרק). חלקם קצרים וחותכים. חלקם נראים בהתחלה כמו בדיחות, ורק בקריאה שנייה מבינים שהם לא. הם אמירות חדות על אדם, שמישהו העדיף לעטוף בצחוק. תקרא אותם פעם מהר, פעם לאט. ההבדל בין שתי הקריאות הוא בדרך כלל ההבדל בין "חמוד" ל"חותך".
השוואה היא המוות של השמחה
כשאתה בספק, אמור את האמת.
אם תאמר את האמת, אינך צריך לזכור דבר.
נהג בכבוד כלפי הממונים עליך, אם בכלל יש לך כאלה.
נסיעות הן מוות לדעות קדומות, לקנאות ולצרות אופקים.
כל מה שצריך בחיים זה בורות וביטחון, וההצלחה מובטחת.
תמיד תעשה את הדבר הנכון. זה ישמח חלק וידהים את השאר.
מוזר עד כמה אומץ פיזי נפוץ בעולם, ואומץ מוסרי כל כך נדיר.
הקלות שבה אני יודע שדת הזולת היא איוולת, מלמדת אותי לחשוד שגם דתי שלי כזו.
'עבודה' היא כל דבר שאדם חייב לעשותו. 'שעשוע' הוא כל דבר שאדם אינו חייב לעשותו.
ההבדל בין המילה המתאימה למילה הכמעט מתאימה גדול כמו ההבדל בין אור של גחלילית לאור של ברק.
האדם הוא חיה דתית. הוא היחיד שאוהב את שכנו כמוהו, וחותך לו את הגרון אם התיאולוגיה שלו לא מסתדרת.
אין לי דעות קדומות של גזע, של קסטה או של דת. כל מה שאני רוצה לדעת הוא שהאדם הוא בן אנוש. זה מספיק לי.
שגשוג הוא המגן הטוב ביותר של עיקרון.
כדי שאדם יחשוק בדבר, מספיק רק להקשות עליו להשיגו.
רעם הוא טוב, רעם הוא מרשים, אבל הברק הוא שעושה את העבודה.
נאמנות לדעות מאובנות מעולם לא שברה שלשלאות, ולעולם לא תשבור.
הבגדים עושים את האדם. לאנשים עירומים יש מעט מאוד השפעה על החברה.
סבון וחינוך אינם פתאומיים כמו טבח, אבל הם קטלניים יותר בטווח הארוך.
הציטוט הנפוץ ביותר של מארק טווין הוא "אם תאמר את האמת, אינך צריך לזכור דבר" (Mark Twain's Notebook, 1894). שני ציטוטים נוספים שמצוטטים הרבה: "נסיעות הן מוות לדעות קדומות, לקנאות ולצרות אופקים" (The Innocents Abroad, 1869) ו"ההבדל בין המילה המתאימה למילה הכמעט מתאימה גדול כמו ההבדל בין אור של גחלילית לאור של ברק" (מכתב לג'ורג' ביינטון, 1888). שלושתם מבטאים את ליבת הסטירה האנושית של טווין: שקרים מסתבכים על עצמם, מסעות מפרקים דעות קדומות, ודיוק מילה אחת משנה משמעות שלמה. הערה חשובה: לטווין מיוחסים ציטוטים רבים שהוא לא כתב, ובהם 'עדיף לשתוק ולהיראות טיפש' ו'אני באתי עם השביט' (שניהם דיווחו עליו אבל אינם בכתביו המאומתים). המאגר כאן מכיל רק ציטוטים שנמצאו במקור מאומת.
מארק טווין (1835-1910) הוא שם העט של סמואל לנגהורן קלמנס, סופר ועיתונאי אמריקאי שנחשב לאחד הסופרים החשובים בהיסטוריה של ארצות הברית. נולד בעיירה קטנה במיזורי, על גדות נהר המיסיסיפי, ועבד בנעוריו כשוליה בדפוס ואחר כך כקברניט סירת קיטור על הנהר. שם העט שלו לקוח מהזעקה של מודדי העומק על הסירה ("mark twain" פירושו שני סימנים, כלומר עומק של 12 רגל, גבול בטיחות הניווט). יצירותיו המפורסמות ביותר הן "הרפתקאות טום סויר" (1876) ו"הרפתקאות האקלברי פין" (1884). השני נחשב על ידי ארנסט המינגוויי וויליאם פוקנר ליצירה שהקימה את הספרות האמריקאית המודרנית.
טווין יצר ז'אנר משלו: הסטירה האמריקאית. בניגוד לסטירה הבריטית של אוסקר ויילד, שבנויה על אפיגרמות אריסטוקרטיות, הסטירה של טווין נשמעת כמו דיבור פשוט של אדם רגיל. הקול של ילד מעיירה קטנה, של מטייל אמריקאי בארץ זרה, של קברניט סירה על המיסיסיפי. אבל מתחת לקול הפשוט הזה יש ביקורת חברתית עמוקה על עבדות, צביעות דתית, קפיטליזם וגזענות. ההומור היה הכיסוי שאיפשר לטווין לכתוב דברים חריפים בלי שיברחו ממנו, ובכך הוא הכין את הקרקע לכל סטיריקן אמריקאי אחריו, מ-וויל רוג'רס דרך מארק טוויין השני ועד ג'ורג' קרלין וג'ון סטיוארט.
טווין חווה אובדן אחר אובדן בעשרים השנים האחרונות של חייו. בתו סוזי, שלפי דבריו הייתה האהובה עליו, מתה ממנינגיטיס בגיל 24 (1896). אשתו אוליביה, בת זוגו ועורכת הראשית של ספריו במשך 34 שנים, מתה ב-1904. בתו ג'ין מתה ב-1909, בערב חג המולד, בגיל 29. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שאחרי מות בת, אבא מתחיל לחיות עם רוח רפאים. ההומור שלו אחרי 1900 קיבל גוון אפל יותר, מה שנקרא 'הפסימיזם של טוויין המאוחר'. רבים מהציטוטים על אומץ מוסרי, על שגשוג ועיקרון, ועל "סבון וחינוך שקטלניים יותר מטבח" נכתבו על רקע האובדן המתמשך. ספרו הרפתקאות טום סויר, מ-1876, נכתב לפני האסונות, וזה אולי מסביר את הקלילות שיש בו, השמש על נהר המיסיסיפי, הילדות שעוד הייתה אפשרית.