רוב השיח על בריאות עוסק בשאלה מה: איזה אוכל, איזו פעילות. הרבה פחות מדברים על מתי. חלד מסביר שיש לכך סיבה: זה מדע גדול, מורכב, ולדעתו לא נחקר מספיק.

"נהוג לקרוא לזה מדע המתי, the science of when. מתי טוב עבורנו לעשות פעילויות שונות בחיי היום יום."

הבסיס הפיזיולוגי פשוט להסביר: הגוף שלכם בבוקר ובערב הוא לא אותו גוף.

אבל מיד אחרי זה חלד מציב את המגבלה הגדולה של התחום: יש שונות בין אנשים. השעון הביולוגי הכללי של יום ולילה ברור, ורובנו נוטים לישון בלילה ולהיות ערים ביום. בתוך הספקטרום הזה, מה שטוב לאדם אחד בבוקר טוב לאדם אחר מאוחר יותר. הוא מסייג שאצל משהו כמו עשרה עד עשרים אחוזים מהאוכלוסייה הנתונים יכולים להיות שונים.

מי שרוצה את המנגנון עצמו, כלומר איך השעון עובד ואיך מכיילים אותו, ימצא את זה במלואו במדריך על שעון ביולוגי. חלד מתמקד כאן בשאלה המעשית של העיתוי.

טיפוסי יום וטיפוסי לילה, ולמה זה גנטי

זו אולי הנקודה שבה חלד הכי חד, כי היא נוגדת אמירה שנשמעת הרבה.

"בעיקרון אנחנו נולדים עם השעון הביולוגי שלנו קבוע. לכל אחד מאיתנו יש את השעון הביולוגי שלו. הטיפוסיות שלנו היא גנטית."

הוא מדגיש שהטיפוסיות היא לא שחור ולבן אלא רצף. ומצייר את שלוש הנקודות עליו:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

וכשמעלים בפניו את הטענה שלישון מאוחר זה פשוט פינוק, ושהכל עניין של אור כחול וחשיפה לשמש, הוא לא פוסל את הרכיבים אבל מפריד ביניהם.

"נכון שחשיפה לאור כחול בלילה יכולה לפגוע בהפרשת המלטונין ויכולה לגרום להפרעות שינה. כל הדברים האלה נכונים. אבל את הגנטיקה של טיפוסיות השינה קשה מאוד לשנות. אפשר קצת להסיט אותה, אבל לשנות אותה לגמרי אי אפשר."

ומה שקורה בפועל, לדבריו, הוא שרבים באוכלוסייה חיים לא לפי השעון הביולוגי שלהם. זה לא אומר שהם לא מתפקדים. זה כן פוגם בתפקוד, וזה פחות בריא להם.

הוא מוסיף הסבר מעניין לשאלה למה החברה המערבית כל כך הטרוגנית בעניין: בגלל המיגרציה לאורך אלפי שנים, מיבשות שונות, אנחנו למעשה תערובת של טיפוסים שהתפתחו באזורים דמוגרפיים שונים. בחברות הומוגניות יותר גם השעונים הביולוגיים הומוגניים יותר. אותו היגיון, הוא מציין, חל גם על תזונה: לא כל תזונה מתאימה לכולם.

איך מבדילים בין טיפוס לילה לחסך שינה

זו הבחנה מעשית שקל מאוד לפספס, וחלד עומד עליה במפורש. אדם שקם מאוחר הוא לא בהכרח טיפוס לילה.

"חיילים, רופאים, עובדי משמרות שלא ישנים מספיק מפתחים מה שנקרא חסך שינה כרוני, ובחסך שינה כרוני באמת נוטים לקום יותר מאוחר, כי המוח כן רוצה להשלים שעות שינה. אז הוא פשוט ממשיך לישון. וזה לא טיפוסיות לילה, זו השלמת שעות שינה."

הוא מוסיף נקודה שקל לזלזל בה: הדפיציט הזה, מה שהוא מכנה בנק השינה, לא נסגר ביום או יומיים. אפשר לאגור עייפות, וההשלמה שלה לוקחת ימים ולפעמים יותר.

למה זה חשוב? כי לפי חלד, הרבה אנשים חושבים שמשהו אצלם לא בסדר. הם נרדמים מוקדם מדי או מאוחר מדי ומסיקים מזה מסקנה על עצמם. ההבחנה בין טיפוסיות לבין חסך היא מה שמאפשר לדעת אם צריך לתקן משהו או פשוט להתאים את היום.

מי שמתמודד עם קושי אמיתי להירדם, ולא רק עם שעות שונות, ימצא כאן מדריך נפרד על נדודי שינה ואינסומניה.

מה עושים כשהחיים לא מתאימים לשעון שלכם

ההמלצה של חלד כאן היא לא לנסות לשנות את הביולוגיה אלא להתאים את המטלות, ככל שאפשר.

"אם אתה עובד במקום שמתחיל בשבע בבוקר ואתה צריך להגיע בשמונה ולהציג מצגות ודיונים, ואתה טיפוס לילה קלאסי שרק מתעורר באחת עשרה, הפרפורמנס שלך שם יהיה לא טוב. לכן צריך לדעת את זה. להכיר את עצמך, לדבר עם הבוס, להתחיל לעבוד יותר מאוחר, או להציג את המצגת בשעות הצהריים."

ולגבי מה שכן אפשר להזיז: הוא מציין שאפשר להסיט את הטיפוסיות קצת, באמצעות שלושה כלים בלבד. חשיפה לאור, שעות האכילה, ושעות הפעילות הגופנית. אלה גם בדיוק שלושת הכלים שיחזרו בסעיף על ג'ט לג.

זו כנראה השאלה הכי נפוצה בנושא, וחלד מתחיל דווקא מהסוף.

"שבעים אחוז מהאוכלוסייה המערבית לא עומדים בהמלצות הבינלאומיות לפעילות גופנית. חברים, תעשו פעילות גופנית. מתי? מתי שנוח לכם."

ההיגיון שלו: הערך היחסי של בוקר מול ערב, כלומר כמה זה תורם פיזיולוגית, נמוך בהרבה מהערך של המסוגלות להתמיד. גם אם פעילות כוח מתאימה לכם יותר פיזיולוגית בערב, אם מסיבות של עבודה, משפחה או חשק נוח לכם להתאמן בבוקר, זה הרבה יותר חשוב.

רק אחרי שהאמירה הזאת נאמרה, הוא נכנס לניואנסים.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

הדוגמה שהוא אוהב לתת היא טניסאי: הכוח של החבטה שלו יהיה כנראה הגבוה ביותר אחר הצהריים, אבל הדיוק יהיה הטוב ביותר בשעות הבוקר המאוחרות. שתי יכולות, שתי פסגות, בשעות שונות.

ג'ט לג: איך מאפסים את השעון מהר

חלד מתחיל דווקא מהציפייה ולא מהטכניקה, כי לדבריו זה מה שמונע אכזבה.

"קח בחשבון שמשך הזמן שייקח לך להסתגל לשעון החדש הוא לפי פער הזמנים. אם בין ישראל לארצות הברית פער הזמנים הוא שבע שעות, ייקח לך שבוע ימים להסתגל. ככה מחשבים את ההסתגלות לג'ט לג."

המסקנה המעשית מזה: לדחות ככל האפשר את הפעילויות שדורשות שיא ביצועים לימים המאוחרים של הנסיעה.

והכיוון קובע איך משתמשים בהם:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

לגבי עזרים, חלד נזהר במפורש: "אני לא רופא ולא רוצה לתת המלצות רפואיות." הוא מציין שלפעמים חצי כדור שינה בלילה הראשון או השני יכול לעזור לצלוח את המעבר, אם אין מניעה, ושמלטונין יכול לעזור אבל אנשים מגיבים לו באופן שונה. מכיוון שמלטונין הוא הורמון, הוא ממליץ להתייעץ עם רופא.

סדר יום קבוע, והצום שמתחיל אחרי הארוחה

כשעולה בפניו הטענה שאולי מה שחשוב יותר מהשעה עצמה הוא הקביעות, הוא מאשר בלי היסוס: "נכון מאוד, נכון מאוד."

הוא קורא לזה היגיינת שינה: זמני ארוחה קבועים, פעילות גופנית בזמנים קבועים, שינה וקימה בזמנים קבועים. וההסבר הפיזיולוגי הוא אנטיציפציה, כלומר המערכות בגוף נערכות מראש בהתאם למה שהרגלנו אותן.

ואז הוא מוסיף הבהרה שנוגעת לכל מי שעושה צום לסירוגין, והיא כנראה הפרט הכי מעשי בכל השיחה:

"צום לא מתחיל מסוף האכילה. צום מתחיל מרגע שהאוכל מתעכל ונספג בגוף, וזה לוקח שלוש עד חמש שעות. כלומר הארוחה האחרונה שלנו צריכה להיות בסביבות חמש בערב, עבור רוב האנשים."

ולגבי פעילות גופנית בערב: המחקרים, לדבריו, לא מראים שהיא בהכרח מפריעה לשינה. אבל למי שהיא כן מעוררת, ויש כאלה, עדיף לסיים בשעות הערב המוקדמות. ההרחבה המלאה על שיטת הצום עצמה נמצאת במדריך על צום לסירוגין.

באמצע שיחה שכולה ניואנסים, חלד עוצר ואומר משהו שהוא בעצם ההיפך מהשיחה.

"אחד הדברים שאני חושש מהם דווקא בניואנסים האלה: אני חושש מאוד לייצר חרדות בקרב אנשים. לפעמים אני פוגש אנשים שהצורך שלהם למדוד כל דבר ברזולוציה של דקות, שעות, קילוקלוריות ומיליגרמים, הוא לא נכון."

הנימוק שלו פיזיולוגי ולא רק פסיכולוגי: הגוף גמיש, ויש לו רזרבות. גוף בריא יודע לצאת מהאיזונים האלה ולשמור על הבריאות שלו.

הוא מספר שבהרצאות שלו על שינה הוא פותח באזהרה מפורשת לקהל: יש סיכוי לא רע שאחרי ההרצאה חלק מכם יישנו פחות טוב. כי פתאום אנשים מבינים שהם, במרכאות, לא נורמליים. הרבה אנשים לא מודעים לכך שהם לא ישנים טוב, כי מבחינתם הם עוברים את הלילה. ברגע שמציפים את זה, זה יכול לייצר חרדה ובלבול.

המסקנה שהוא מציע: יש מה לעשות, שמעתם, ועכשיו בואו נראה מה עושים עם זה. לא לחיות עם המדידה, אלא לפעול ולהמשיך.

אימון בוקר בצום, ומתי לאכול פחמימה

לגבי אימון בצום, חלד מפריד בין שתי שאלות שמתערבבות כל הזמן.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

מה שכן קובע, לדבריו: מאזן קלורי מאוזן או שלילי אם רוצים לאבד שומן, כמות חלבון נאותה כדי לא לאבד שריר, ואימון גופני ובעיקר אימון כוח כדי לשמור על מסת השריר. הוא גם מוסיף אזהרה מעשית: מכיוון שבצום חסר גליקוגן, אימון עצים יהיה מוגבל יותר בביצוע.

ולגבי מתי לאכול מה, ההמלצות שהוא מציג:

• פחמימות: להפחית ככלל, ואם אוכלים, לרכז אותן סביב שעות הצהריים ולא בבוקר ובערב.
• בערב: להימנע ככל האפשר מפחמימות, במיוחד פשוטות, כי התנגודת לאינסולין גבוהה יותר בשעות אלה.
• חלבון: להתרכז בו, כי לדבריו הוא חסר אצל רוב האוכלוסייה.

ואז מגיעה ההמלצה שהיא אולי הכי קלה ליישום בכל השיחה.

הוא מוסיף הבהרה על הרזון שכדאי לשמוע: השומן הבעייתי הוא השומן הוויסצרלי, התוך בטני. יש אנשים רזים לכאורה עם ריכוז גבוה של שומן תוך בטני, מה שהוא מכנה רזים עם כרס, וזו לדבריו ההשמנה הפחות בריאה. "בכל מקרה, לא כל מי שרזה הוא יותר בריא ממי ששמן."

חלד מתחיל מהתמונה הכללית: התזונה המערבית רוויה בפחמימות, ולא נשאר בה הרבה מקום לחלבונים. הוא מציין שהטרנדים של צמחונות וטבעונות, שאין לו דבר נגדם ושהם לא לא בריאים, כן מגדילים את הסיכון להיות בחוסר של מרכיבים חשובים אם לא נותנים על כך את הדעת.

המספרים שהוא נותן:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

ולמה זה יותר קשה ממה שנדמה: אדם ששוקל שבעים קילוגרם צריך לפחות שישים עד שבעים גרם חלבון ביום. בביצה יש כשישה גרם. ארוחת בוקר שנשמעת בריאה לגמרי, לחם מקמח מלא עם ירק, קפה, וגבינה או ביצה, לא מתקרבת ליעד.

לגבי אבקות ותוספים, העמדה שלו ברורה: קודם כל תזונה. אדם שעושה פעילות גופנית סבירה יכול להגיע לכמות דרך אוכל, ואם לא יודע איך, שווה ייעוץ אחד עם איש מקצוע. התוספים, לדבריו, נחוצים בעיקר בשני מקרים: ספורטאים שמתחרים ברמות גבוהות וסדר היום שלהם לא מאפשר, ואנשים מבוגרים. ההרחבה המספרית המלאה נמצאת במדריך על כמה חלבון צריך ביום.

מסת שריר, סרקופניה ותוחלת חיים

כאן חלד עובר מהמלצה לטיעון, והוא הטיעון המרכזי של הספר השני שלו.

"ככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מאבדים מסת שריר. וככל שמסת השריר יורדת, גם תוחלת החיים יורדת. יש קשר ישיר. חברים, מסת שריר וכוח שריר בגיל המבוגר הם מנבא חשוב לתוחלת חיים בריאה יותר וארוכה יותר."

התהליך הזה נקרא סרקופניה, במקביל לאוסטאופניה בעולם העצם. ומה שמחמיר אותו בגיל המבוגר הוא שילוב של שניים: התיאבון יורד, והספיגה של החלבון פוחתת. חלד מכנה את זה תנגודת לבנייה של שרירים ועצמות, ומציין שזה בדיוק המקרה שבו כן נותנים תוספי חלבון.

ואז הוא מוסיף משפט שמסביר למה שריר הוא לא רק שריר.

"השרירים הם איבר מפריש. הם מפרישים מיוקינים, אנחנו קוראים לזה אקסרקינים, חלבונים קטנים שמשפיעים אפילו על המוח, על המעיים, על הלבלב. השרירים שלנו הם בית מרקחת, וכשהם פעילים אנחנו פותחים את בית המרקחת ומייצרים תרופות מונעות מחלה."

הפירוט המלא של המנגנון ושל מה שעוצר אותו נמצא במדריך על סרקופניה.

פיתוח גוף ואריכות ימים: איפה זה מתהפך

כשעולה השאלה אם כדי להזדקן טוב צריך להיות בילדר, התשובה שלו חד משמעית.

"אין קשר בין בודיבילדינג לבין הארכת תוחלת חיים. להפך."

הוא מזכיר את הרעיון של too much of a good thing: כל דבר שהוא יותר מדי כבר מתחיל לפגום. ומפרט למה הוא מתכוון: אנשים שעושים ספורט אקסטרים, אנשים שמפתחים יותר מדי גוף, ואנשים שמעמיסים על מערכת העיכול שלהם בתוספים ובתזונה. אלה, לדבריו, דווקא משבשים את תפקודי הגוף.

ולגבי האזורים הכחולים, אותם חמישה אזורים בעולם שבהם שיעור המגיעים לגיל מאה גבוה יותר, חלד נזהר: זו עדיין חידה שלא פוצחה. הוא מעריך שיש שם מרכיב גנטי, גנים של אריכות ימים שגורמים לאנשים האלה להזדקן קצת יותר לאט, ושהגנטיקה בכלל תורמת בין שלושים לחמישים אחוזים לתוחלת החיים.

אבל את המרכיב הסביבתי, אומר הוא, אפשר ללמוד. והתיאור שלו לאורח החיים שם: הם לא שמנים אבל הם חזקים, הם עובדים מעט שעות, הם נחים, הם עושים פעילות גופנית, הם אוכלים בעיקר מזון מן הצומח, הם אוכלים מעט יחסית, ויש להם חיי חברה טובים. הוא מכנה את השילוב הזה הוראות היצרן של האדם. הפירוט המלא נמצא במדריך על אזורים כחולים.

התשובה הראשונה שלו חדה: "רוב האנשים מפספסים הכל, כי רוב האנשים לא פעילים גופנית."

ואז הוא מוסיף נתון שכדאי לעצור עליו, כי הוא הופך את סדר העדיפויות של רוב מי שמתעניין באופטימיזציה.

וחלד מציע להפוך גם את הניסוח עצמו: "אנחנו תמיד מדברים על פעילות גופנית כמשהו שתורם לבריאות שלנו. ההסתכלות היא הפוכה. תת פעילות גופנית תורמת לתחלואה שלנו. ברירת המחדל של האדם היא להיות בתנועה."

הפספוס השני, בקרב מי שכן פעיל, הוא ההתמקדות באירובי בלבד. הוא מתאר את התבנית שהוא פוגש הרבה: אדם מבוגר ששוחה כל יום בבריכה, ואחר כך יושב עם החברים ושותה קפה. הבריכה מצוינת, אומר הוא, וגם החברה מצוינת. מה שחסר זה אימוני כוח.

"אנחנו יודעים היום שאימוני כוח מאריכים חיים, וזה פחות אנשים עושים. הם לא מתחברים לאימוני התנגדות, הם לא אוהבים את חדר הכושר, הם חושבים שהרמת משקולות זה רק לבודיבילדרים. לא, חברים."

אימוני כוח: כמה, ואיך

כאן חלד נותן את המספרים הכי קונקרטיים בשיחה, והוא מפריד במפורש בין ספורטאים לבין אנשים מן השורה.

אימון כוח קלאסי, במובן המקצועי, הוא עבודה על משקל שאפשר להרים שלוש עד חמש פעמים עד כשל. אבל זה לא מה שהוא ממליץ לאדם רגיל.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

ההערה שהוא מוסיף מיד: רצוי מאוד לקבל הדרכה ולעשות את זה נכון, ולקבל אישור רפואי קודם. בעיה אורתופדית או לחץ דם יכולים לסייג את ההמלצות האלה.

ומעל הכל, המשפט שהוא חוזר עליו: "זה משפר את הבריאות וזה מאריך חיים. ואף פעם לא מאוחר."

למי שהחדר כושר לא מתאים לו, יש גם מסלול שאפשר לעשות בבית ובלי ציוד, והוא מפורט במדריך על אימון איזומטרי.

אירובי, דופק מרבי ואזור 2

לצד אימוני הכוח, ההמלצות שחלד מציג לאירובי:

• היעד: 150 עד 300 דקות של פעילות אירובית בשבוע.
• איך מתחילים: מי שלא עושה כלום, פשוט ללכת ברגל חמש עשרה דקות כל יום, ועם הזמן להגיע לחצי שעה ביום או חצי שעה חמש פעמים בשבוע.
• מה נחשב: הליכה, ריצה קלה, אופניים, שחייה. כל דבר מעל עשרים דקות.

וכשעולה השאלה מה עושים בגיל שמונים, התשובה שלו היא שהחישוב זהה אבל התוצאה שונה. הדופק המרבי נמוך יותר, ולכן אזור 2 יוצא סביב תשעים וחמש עד מאה במקום מאה עשרים ומשהו. אבל, הוא מדגיש, גם לאדם בן שמונים חשוב מאוד להעלות את הדופק. מה שמשתנה זו העצימות והצורה: הליכה במקום ריצה, שחייה בקצב איטי יותר. הוא מזכיר שהיום מדברים על גיל ביולוגי, ושיש בני שמונים שרצים מרתון. הפרמטר שמנבא הכי טוב את היכולת האירובית מוסבר במדריך על VO2max.

נשימה, שיווי משקל וכוח מתפרץ

שלושה נושאים שנשארים מחוץ לרדאר של רוב המתאמנים, וחלד סוגר איתם.

תרגילי נשימה ועצירת נשימה. הוא מבהיר קודם כל שזה לא תחליף: "תרגילי עצירת נשימה או תרגילי נשימה לא באים במקום כושר גופני." לגבי עצירת נשימה עצמה, הוא מתאר אותה כחשיפה לסטרס בריא, באותה משפחה של חום, מי קרח ופעילות גופנית, שבה הגוף חש מאוים בחוסר חמצן ומפתח מנגנוני הגנה, ומדגיש שצריך לעשות את זה בזהירות ולפי פרוטוקולים.

אבל מה שהוא כן ממליץ בלי סייג הוא פשוט הרבה יותר.

שיווי משקל. כשעולה שאלה על תרגול טאי צ'י וצ'י קונג בגיל המבוגר, חלד מאשר בחום ומסביר למה: אחד מגורמי הסיכון למוות בגיל המבוגר הוא נפילות. וארבעת הפרמטרים שהוא רוצה לשמר לאורך החיים הם טווח תנועה, שיווי משקל, כוח ואירובי. טאי צ'י מכסה שיווי משקל, טווחי תנועה, כוח וסבולת של פלג גוף תחתון, ואפילו מרכיב אירובי מסוים. הוא רק מוסיף שזה לא מספיק: כדאי להשלים בפעמיים בשבוע של הליכה ממושכת או אופניים, ובאימון כוח אחד בשבוע.

כוח מתפרץ. זה החלק שהכי מפתיע. חלד מציין שרוב האימונים שלנו אינם מתפרצים, כי אפשר לדחוף משקולות לאט מאוד. הוא מציע לשלב אימון עם משקל קל יותר שמאפשר תנועה מהירה, אחת לשבועיים או שלושה, ומזהיר שיש בו קצת יותר סיכון לפציעה.

"תתפלא, דווקא באוכלוסייה המבוגרת, ששם חובת הזהירות גדולה יותר, יש חשיבות לכוח מתפרץ. אם תחשוב על קימה ממיטה, קימה מכיסא, עלייה במדרגות, מניעה של נפילה, כל אלה קשורים בכוח מתפרץ."

ההגדרה שלו: כוח מתפרץ הוא תנועה מהירה יותר כנגד התנגדות קלה יותר. ולכן, באוכלוסייה המבוגרת, כדאי לתרגל אותו כחלק מהאימון, עם מישהו שמבין, ובצורה פונקציונלית שמתאימה לצרכים היומיומיים.

לסיכום: מה לקחת מהשיחה

חמישה דברים, לפי הסדר שבו הם משנים משהו בפועל.

הראשון, ומעל כולם: תתאמנו מתי שנוח לכם. הערך של השעה קטן בהרבה מהערך של להתמיד. כל שאר הניואנסים הם עשרים האחוזים האחרונים, ורק אחרי שהשמונים הראשונים קיימים.

השני: טיפוסיות שינה היא גנטית ולא פינוק. אפשר להסיט אותה קצת, באמצעות אור, שעות אכילה ושעות פעילות, אבל לא לשנות אותה. ומי שקם מאוחר לא בהכרח טיפוס לילה: הוא אולי בחסך שינה כרוני, וזה דבר אחר לגמרי.

השלישי, הכי קל ליישום: חמש עשרה עד עשרים דקות הליכה אחרי ארוחה שיש בה פחמימות. וגם: הצום הלילי מתחיל שלוש עד חמש שעות אחרי הארוחה האחרונה, לא ברגע שסיימתם לאכול.

הרביעי: שני אימוני כוח בשבוע, סביב עשר חזרות בסט, קבוצות שרירים גדולות. אף פעם לא מאוחר, ובגיל המבוגר זה מנבא של תוחלת חיים ולא רק של מראה.

והחמישי, שבלעדיו כל השאר מזיק: לא למדוד כל דקה וכל מיליגרם. הגוף גמיש ויש לו רזרבות. מודעות ואימוץ הרגלים לאורך זמן, ולא חרדה.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

פרופ' יובל חלד

פיזיולוג, חוקר ומרצה. שימש כפיזיולוג הראשי של צה"ל, וכיום הפיזיולוג הראשי של מרכז מדיקס לרפואת ספורט. מחבר הספרים "בריאות מחוץ לאזור הנוחות: מדע ההורמזיס" ו"עד מתי, רק עד 120?". פרטים נוספים נמצאים באתר שלו.

הפרק המלא עם פרופ' יובל חלד: שעון ביולוגי, הפרעות שינה, האטת הזדקנות ובאיזה שעות הכי כדאי להתאמן ולאכול. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.