אנשים שמגיעים לעתריה עם כאבי גב, ברכיים או צוואר אומרים כמעט תמיד את אותה מילה: פתאום. פתאום זה התחיל לי, משום מקום.

והדימוי שהוא נותן לזה הוא דלי שמתחתיו ברז מטפטף.

"הכלי מתמלא, ופתאום הוא מתחיל לדלוף. פתאום מתחיל כאב."

הוא מדגיש שהוא מדבר על כאבים ספונטניים בלבד, לא על טראומות ותאונות. ומה שקורה, לדבריו, הוא שהגוף צובר נזק הרבה לפני שהוא מתלונן.

"אם אני מעשן, אז אני מעשן סיגריה ועוד סיגריה עד שאני מתחיל לסבול מתופעות. אבל הסיגריה הראשונה כבר גרמה לגוף להתחיל לצבור נזק. אנחנו סובלים רק כאשר כמות הנזק שהגוף צבר הגיעה לרמה מסוימת ומעלה."

עתריה מוסיף לזה טיעון שהוא הבסיס לכל השיטה שלו. בעלי חיים בטבע, לדבריו, משתמשים בגוף שלהם בצורה מושלמת, מכוח אינסטינקטים. בני אדם, לעומתם, נפרדו במהלך האבולוציה משורה ארוכה של אינסטינקטים והפכו ליצורים של למידה.

"אנחנו צריכים ללמוד הכל. איך לעמוד, איך להתכופף, איך לנשום, איך לתפקד עם שרירי הבטן, מה לאכול, איך לטפל בילדים שלנו. מה שבעלי חיים בטבע יודעים באופן ספונטני לגמרי."

למה השאלה שהרופא שואל היא לא השאלה שלו

ההבחנה שעתריה מציב כאן היא בין סימפטום לבין שורש, והוא מדגים אותה דרך תרחיש מוכר.

אדם עם כאב גב מגיע לרופא. בדיקת דימות לא מראה כלום, והוא נשלח הביתה לנוח שבועיים. הכאב עובר. עשר שנים אחר כך הוא חוזר, ובבדיקה מתגלה פריצת דיסק, ואז מסבירים לו שברור שכואב לו.

"הרופא שואל את עצמו: מה יש לאיש הזה בגב. אני חושב שזאת שאלה לא רלוונטית. אני שואל את עצמי שאלה אחרת לגמרי: מה גב בריא היה צריך לקבל כדי להישאר בריא. את זה אני אנסה לתת גם לגב חולה."

ההיגיון שהוא בונה עליה: אילו היינו נותנים לגב הבריא את מה שהגב החולה מקבל, גם הוא היה נעשה חולה. ואם ניתן לגב החולה את מה שגב צריך כדי להיות בריא, הוא יהיה בריא.

לגבי פריצת הדיסק עצמה, העמדה שלו חדה: היא לא הסיבה אלא תוצאה, בדיוק כמו הכאב. ומה שהוא מציין כגורם העיקרי לכאבי גב הוא לא חולשה אלא מחסור בגמישות ושרירים מקוצרים.

ברכיים, כתף קפואה ודורבן: אותו היגיון

עתריה מיישם את אותה חשיבה על כל כאב אורתופדי שמופיע באופן ספונטני.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

הוא מציין שאדם שסבל מכתף קפואה במשך שמונה חודשים ועבר ארבעה פיזיותרפיסטים בלי הקלה, יכול לדבריו לפתור את הבעיה בזמן קצר אם הוא יספק לכתף את טווחי התנועה שהיא בנויה עבורם.

ולפני העקרונות עצמם, הוא מסביר איך הוא עובד: בשלושה מישורים, תיאוריה, הרגלים ותרגול. התיאוריה, הוא מדגיש, מוסברת תמיד בכלים של היגיון אלמנטרי. "אם רגל ימין קדמית של שולחן נשברה, אתה לא צריך להיות מומחה בשום תחום כדי לדעת ששם צריך לשים תמיכה."

העיקרון הראשון עוסק ביחסים בינינו לבין האדמה, והוא מתחיל מהבחנה פשוטה.

"כל החפצים שאנחנו רואים בעולם, שולחן, כיסא, מכונית, בית, מונחים על האדמה. הם נשענים עליה. בעלי חיים דוחפים את האדמה."

משען ודחיפה, הוא מסביר, הם דבר והיפוכו. אם אני נשען על הקיר, משקל גופי שואף להתקרב אליו. אם אני דוחף אותו, משקל גופי מתרחק ממנו. ובאותו אופן מול האדמה: אם אני נשען עליה אני נדחס לתוכה, ואם אני דוחף אותה אני מתרומם ממנה.

הדוגמה המעשית שלו לישיבה: לדחוף בידיים את הכיסא לתוך האדמה. הידיים דוחפות, והגוף מתרומם. האגן עוזב את הכיסא לא כי הוא ניסה, אלא כי משהו אחר דחף.

הוא מוסיף הבהרה שמונעת בלבול נפוץ: על משקל, אדם ייראה אותו הדבר בין אם הוא דוחף ובין אם הוא נשען. "אבל היחסים בינינו לבין האדמה צריכים להיות אקטיביים, לא פסיביים."

עיקרון שני: יוזמה במרכז הגוף

מרכז הגוף, בהגדרה שלו, הוא כל מערכת השרירים הסוגרים על חלל הבטן: הבטן, המותניים ורצפת האגן. והקשר בין העיקרון הזה לקודם הוא לא רעיוני אלא טכני.

"אי אפשר לקיים את העיקרון הראשון של דחיפת האדמה אם אתה לא מקיים את העיקרון השני."

הבדיקה שהוא מציע לעשות בבית פשוטה: לשבת, להניח ידיים על הרגליים או על השולחן, ואפילו רק לחשוב על הרצון ללחוץ למטה. הבטן מתגייסת לעבודה, ורצפת האגן מתחילה להתרומם. וזה נכון לא משנה עם איזה חלק דוחפים: עקבים בעמידה, אגן בישיבה, ידיים בעמידת ידיים, גב תחתון בשכיבה.

עיקרון שלישי: איזון

העיקרון השלישי מגיע ישירות מהפיזיקה. כשמחזיקים גוף כלשהו בתנאים של איזון, משתמשים בהכי מעט כוח, ועל הקונסטרוקציה שלו פועלים הכי מעט עומסים.

הדוגמה שלו: להרים כיסא בנקודת האיזון שלו לעומת להחזיק אותו ברגל הקדמית. אותו כיסא, כוח שונה לגמרי, ועומסים שונים לגמרי.

"בטבע יש חוק של חיסכון באנרגיה. פירוש הדבר שאנחנו צריכים להשתמש בגוף שלנו בתנאים של איזון, כי אז אנחנו משקיעים הכי פחות אנרגיה ופועלים על הגוף הכי מעט עומסים."

וההמחשה שהוא בוחר היא דווקא ההליכה. כשאני מרים רגל ימין קדימה, שלחתי משקל קדימה בצד ימין. כדי לאזן, אמור להופיע פיתול: כתף ימין קצת אחורה, כתף שמאל קצת קדימה.

"אבל אתה לא רואה את זה על בני אדם."

ומה שהוא אומר שקורה כשהאיזון הזה לא מופיע: על הגוף פועלים עומסים מופרזים ביחס למה שהוא תוכנן עבורו, והם גובים מחיר מתישהו.

עיקרון רביעי: הקוד הרשום במבנה הגוף

העיקרון הרביעי אומר שכל חלק בגוף בנוי באופן שמעיד על איך נכון להשתמש בו. וההדגמה שלו היא כף הרגל.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

ומה שקורה כשהמשקל בכל זאת נופל קדימה, לפי עתריה: הגוף נטוי קדימה, הכוחות שמושכים אותנו אחורה עובדים קשה מדי, הבטן ורצפת האגן מעודדות ליפול, ונוצרים עומסים על הגב ועל העורף.

וההערה שהוא מוסיף כאן מחדדת את הכיוון:

"שים לב שכואב תמיד לאנשים בעורף ולא בצוואר, בשכמות ולא בחזה, בגב ולא בבטן. כל זה מעיד על כך שעל החלקים האחוריים של הגוף יש יותר עומס."

הוא מוסיף לעיקרון הזה גם טענה על שרירי הבטן ורצפת האגן, שנשענת על מבנה השלד. השלד בנוי טבעות עצם שמעניקות חוזק לקונסטרוקציה כל הזמן, גם בשינה. אבל כמחצית מאורך הגב הוא בלי טבעות, כדי שנוכל להיות תנועתיים.

"במקום שבו טבעות העצם נותנות את החוזק, הן נותנות. ובמקום שהן לא קיימות, השרירים צריכים לתת, כל הזמן. וזה נכון גם לגבי רצפת האגן. אלה לא שרירים רק מיניים או סניטריים, הם שרירים יציבתיים ממדרגה ראשונה."

עיקרון חמישי: כל תנועה היא משימה לכל הגוף

העיקרון החמישי הוא המכליל, ועתריה מנסח אותו בפשטות.

"אין תנועה שהיא רק ליד, רק לרגל, רק לראש. כל מטרה תנועתית היא משימה לכל הגוף."

ההוכחה שהוא מציע היא התבוננות בבעלי חיים: בדגים, בציפורים ובחיות שהולכות על ארבע, כשהם נעים, כל עמוד השדרה נע.

"בני אדם הולכים ועמוד השדרה שלהם, למרות שיש בו המון מפרקים, בדרך כלל לא זז כלום. לא יכול להיות שזה טוב. קיבלנו הרבה מפרקים בגב, למה אנחנו לא משתמשים בהם?"

ההיגיון כאן פשוט ומטריד באותה מידה. הגוף לא ישקיע משאבים כדי לתחזק יכולת שהוא מזהה שאין בה שימוש.

הדוגמה שעתריה נותן קיצונית בכוונה: לקשור אצבע בריאה לגמרי, של אדם צעיר וחזק, לתחבושת ולמקל, למשך מספיק זמן.

"המפרקים האלה יחדלו אחרי זמן כלשהו להתקיים. הגוף יזהה שאין בהם צורך ואז יחסוך את המשאבים. זה תהליך לא כואב, אבל בלתי הפיך."

ואיפה זה קורה לרוב האנשים בפועל: בגב. כדי שתתקיים תנועה בגב, לדבריו, חייבת להיות עבודת בטן. ומאחר שהבטן של רוב האנשים לא עובדת, בגב יש הרבה פחות תנועה ממה שצריך.

למה שרירים חלשים הם לא מה שכואב

זו אחת האמירות שהכי נוגדות את האינטואיציה בשיחה, והלוגיקה שלה פשוטה למדי.

"אנשים חושבים שכואב להם הגב בגלל שהשרירים שם חלשים. אבל שרירים חלשים לא כואבים לאנשים. רוב האנשים לא מחזקים את שרירי הבטן שלהם, ובכל זאת לא כואב להם שם. או שרירי הזרועות שלא חיזקתי אף פעם, הם לא כואבים לאנשים."

ומה שכן כואב, לפי עתריה: שרירים מקוצרים. מכאן גם ההמלצה המרכזית שלו למי שכואב לו הגב, שהיא לא חיזוק אלא הארכה של שרירים מסוימים, בהתאם למה שהוא מזהה אצל האדם.

הוא גם דוחה את ההסבר הרווח שכואב לנו הגב כי אנחנו הולכים על שתיים: "זאת אמירה מטופשת, כי זה כאילו להגיד שבני אדם נועדו שיכאב להם הגב."

כשנימוס ואסתטיקה מייצרים כאב

כאן עתריה מצביע על משהו שקל לפספס: חלק ממה שהתרבות מגדירה כמנומס או כיפה עומד בסתירה למה שטוב לגוף.

הדוגמה הראשונה שלו: לא מנומס לגעת בכפות הרגליים או להניח רגל על הכיסא, ודווקא זה טוב לגוף. מנומס להסתובב בגוף מקובע ולא לפתל, ודווקא הפיתול הוא מה שחסר.

"דבר שבעליל הורס את הגוף נחשב יפה, מכובד וטוב, ודבר שהוא בעליל טוב לגוף נחשב מאוד לא."

ומכאן הוא מגיע לנעליים.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

לגבי רקדני בלט שנדרשים לעמוד על הבהונות, הניסוח שלו נדיב: "הם בעיניי אנשים שמקריבים את בריאותם על מזבח האמנות. זה לגיטימי, אבל יש לזה מחיר."

ולמי שאומר שהוא הולך שנים בכפכפים ולא כואב לו כלום, עתריה מחזיר לעקרון הדלי: זה לא אומר שלא נצבר משהו. ומצד שני הוא מקדים ומרגיע: אף אחד מאיתנו לא הולך ולא יושב מושלם, ולא צריך להיכנס לסטרס מזה.

הטיעון שעתריה פותח בו כאן הוא סטטיסטי, והוא מכוון.

"חמישים אחוזים מהאוכלוסייה הבוגרת של מדינת ישראל משתמשים במדרסים. זאת אומרת שלפחות חמישים אחוזים מודעים לזה שמשהו לא בסדר בכפות הרגליים. רובם המכריע חושבים שיש ליקוי במבנה. ואני אשאל שאלה פשוטה: האם הגיוני שהיצרן שעשה עבודה כל כך מופלאה הוציא חמישים אחוזים פגומים מפס הייצור?"

המסקנה שלו: לא המבנה פגום, אלא השימוש. והוא מדגיש שהגוף מתעצב לפי אופן השימוש בו, ולכן אפשר לראות סימנים.

הסימנים שהוא מונה בכף רגל יחפה בעמידה:

• עצם בולטת בשורש הבוהן הגדולה, מה שמכונה הלוקס ולגוס, שהולך יחד עם הבוהן שנלחצת אל יתר האצבעות
• בוהן שעולה על השנייה או נכנסת מתחתיה
• הבהונות מצטופפות בצורת חץ
• הבהונות עומדות על החרטומים במקום לשכב עם הכריות על הרצפה, עד שכמעט הציפורניים נוגעות
• הזרת לא נוגעת ברצפה כלל, ולכן לא מתפקדת
• עור קרני יבש וקשה באמצע כרית כף הרגל, שמעיד על עודף משקל באזור

ולגבי מה שנקרא קריסה פנימית, התשובה שלו לשאלה למה אדם עומד לא נכון היא פשוטה עד כדי עקשנות: "כי אדם יכול. עובדה שהוא עומד לא נכון ובכל זאת הוא עומד והולך ומגיע לאן שהוא רוצה."

הוא מוסיף שרגליים אמורות להיות מקבילות, ושכשהן פונות החוצה, ברגל האחורית בצעד הזרת עוזבת את הרצפה הרבה לפני יתר הבהונות ולכן לא מתפקדת. וכדי שכף הרגל תתגלגל נכון, לדבריו, היא צריכה להתגלגל מהעקב לאורך השוליים החיצוניים, ומשם הזרת פוגשת ראשונה את הרצפה והבהונות נפרסות ודוחפות את האדמה אחורה.

ההיבט הזה, של ההליכה עצמה, מפורט בהרחבה במאמר נפרד על הליכה נכונה.

מדרסים: הטענה שהם מנציחים את הבעיה

זה החלק הכי שנוי במחלוקת בשיחה, ועתריה מנסח אותו בלי סייגים.

הוא מתאר שריר בשם שוקית אחורית, שנמצא בחלק הפנימי של השוק ומתחבר לחלק הפנימי של כף הרגל, ושתפקידו להרים את החלק הפנימי של כף הרגל.

"אם השריר הזה לא עבד לפני שהשתמשתי במדרס, ועכשיו שמתי שם מדרס, אז גם אם השריר רוצה לעבוד, אין לו מה להרים. המדרס תומך במשקל שהוא היה צריך להרים."

והדימוי שהוא נותן לשרירים הקטנים לאורך כף הרגל, אלה שבונים את הגשר: אם מניחים מתחתיהם כיפה שמותחת אותם ומייתרת את עבודתם, הם ייעשו עם הזמן "כמו גומי של תחתונים משומשים".

וכהוכחה מהשטח הוא מציין שמגיעים אליו הרבה אנשים עם מדרסים: "אילו המדרסים היו כל כך טובים, הם לא היו מגיעים אליי."

צווארון, חגורה ותחבושת: איך כן להשתמש בהם

ודווקא כאן, אחרי העמדה החדה, עתריה מציע סייג חשוב שהופך את כל הפרק לשימושי יותר. הוא מדגים אותו על צווארון.

לדבריו, אדם נזקק לצווארון כי הכוחות שהיו צריכים להצמיח את הראש לא פעלו, המרחק בין האוזניים לכתפיים הצטמצם ונוצרו לחצים. ומכאן יש שתי דרכים להשתמש בו:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

את אותו היגיון הוא מחיל על חגורת גב: אם היא עוזרת, בסדר, אבל במקביל צריך להתחיל להשתמש בחגורה הטבעית, שהיא שרירי הבטן שלא עבדו. וכך גם לגבי תחבושת אלסטית לברך.

הצד הנפשי של אותו מנגנון, כלומר איך הימנעות שמקלה בטווח הקצר מנציחה את הבעיה בטווח הארוך, מקבל טיפול מלא במאמר על בניית ביטחון עצמי.

איך נראית נעל טובה

הרשימה של עתריה קצרה, וההמלצה שנלווית אליה לא צפויה.

"אני רוצה נעל שתהיה רכה, גמישה, רחבה, שיהיה לבהונות מספיק מקום להתפרס, קלה וזולה."

הוא מספר שהוא עצמו נועל נעליים שעלו עשרות שקלים בחנות זולה, ומוסיף: "אם רק תתפקד נכון עם כפות הרגליים בתוך הנעליים האלה, הן לא תהיינה פחות טובות מנעליים שעולות מאות שקלים."

הוא גם מזכיר הרגל צרכני נפוץ: נשים קונות לפעמים מספר נעליים על הגבול הקטן, מתוך תפיסה שרגל קטנה נשית יותר, וזה לדבריו לא נכון.

מי שרוצה להעמיק בסוג הנעל עצמו ובמעבר אליו ימצא מדריך נפרד על נעלי ברפוט.

השאלה שעתריה מציע לשאול היא: על מה הלכו אבות אבותינו.

"על אדמה, על סלעים, על אבנים, על חלוקי נחל, על ענפים שנפלו מעצים, על שדה חרוש, על דשא. כפות הרגליים שלנו תוכננו מטבע בריאתן לתפקד על משטחים מגוונים. היום על מה אנחנו מתפקדים? כביש, רצפה ומדרכה. משטחים קשים ואחידים."

ומכאן ההמלצה המעשית ביותר בכל השיחה:

וההסתייגות שהוא מדגיש פעמיים: הכל בהדרגה. הוא ממשיל את זה למי שמחליט לעלות ארבעים קומות במדרגות ומגלה אחרי שלוש שאין לו אוויר. "זה הזמן לעצור. אבל אם תעשה את זה כל יום או ארבע חמש פעמים בשבוע, הגוף שלך יזהה שכאן יש צורך ויפתח את היכולת."

למה יוגה ופילאטיס לא בהכרח מספיקים

הנקודה שעתריה סוגר איתה היא לא נגד שיטה כזו או אחרת, אלא נגד ההנחה שפעילות אחת מכסה הכל.

הוא מספר על אדם קרוב לגיל שבעים עם בעיות גב קשות, שקיבל ממנו סדרת פעולות והמצב השתפר. ואז החליט לחזור להליכות ולקבוצת הפילאטיס שהיה חלק ממנה, למרות שנאמר לו לא, והמצב הידרדר שוב.

"אם עבר לי כאב הגב ואני אפסיק לעשות את הדברים, כל מה שגרם לכאבי הגב בעבר יגרום לי שוב לכאבי גב."

וההיגיון הכללי שהוא מציע לכל מי שיש לו ענף שהוא אוהב:

לסיכום: מה לקחת מהשיחה

חמישה דברים, מהעיקרון אל היישום.

הראשון: עקרון הדלי. כאב ספונטני כמעט אף פעם לא מתחיל ביום שבו הוא הופיע. וההיפוך שלו חשוב לא פחות: זה שלא כואב עדיין לא אומר שלא נצבר משהו.

השני: השאלה. במקום "מה יש לי בגב", לשאול "מה גב בריא היה צריך לקבל כדי להישאר בריא". זו שאלה שאפשר לשאול על כל מפרק.

השלישי: הזקיפות היא תוצאה ולא מעשה. מי שדוחף את האדמה מתרומם ממנה. מי שמתיישר בלי לדחוף נראה זקוף אבל עובד במקומות הלא נכונים.

הרביעי, ואפשר לבדוק אותו עכשיו: לחצו בידיים על הרגליים ושימו לב אם עצרתם נשימה. אם כן, סימן שהבטן לא רגילה לעבוד בזמן נשימה.

והחמישי, המעשי ביותר: עשר דקות ביום על משטח מגוון. חול יבש, או מקל מטאטא על הרצפה. בהדרגה.

ומעל הכל, המשפט שעתריה חוזר אליו: התחזוקה השוטפת של הגוף היא לא משהו שעושים כשכואב. היא כמו צחצוח שיניים, וגם בימים שלא כואב.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

אורי עתריה

מורה לתנועה, מלמד עקרונות תנועה ומדריך מורים בתחום. עובד עם אנשים שסובלים מכאבים אורתופדיים שהתפתחו בחיי היום יום. פרטים על קורס עקרונות התנועה שלו נמצאים כאן באתר.

הפרק המלא עם אורי עתריה: הסיבה השורשית לכאבי גב, כאבי ברכיים, דורבן ברגל וכאבים אורתופדיים. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.