מה זה הכחשה, ולמה היא שונה לגמרי משקר?
הכחשה היא מנגנון הגנה שבו המוח מסרב לקלוט מציאות שנמצאת מול העיניים: אבחנה רפואית, חשבון בנק, קשר שנגמר. וכאן ההבדל הקריטי משקר: השקרן יודע את האמת ומסתיר אותה מאחרים. המכחיש מסתיר אותה מעצמו, ומצליח.
איך זה בכלל אפשרי? הפסיכיאטר דיוויד פודר (David Puder), שמלמד מנגנוני הגנה לאנשי טיפול, מתאר את המהירות של התהליך:
המעבר מהדבר המאיים אל מחוץ לתודעה כל כך מהיר, שהמידע כמעט לא נרשם במוח. יש לזה איכות כמעט הזייתית.
כלומר, זו לא החלטה. אף אחד לא קם בבוקר ובוחר לא לראות. המערכת מסננת את האיום עוד לפני שהוא מגיע לתודעה, בערך כמו שסינון ספאם מוחק הודעה לפני שראיתם אותה. ולכן המשפט "תפסיק להתעלם, אתה הרי יודע" כמעט תמיד מחטיא: הוא לא יודע. זה כל הסיפור.
ההכחשה נחשבת בפסיכולוגיה להגנה הראשונית והבסיסית מכולן. זיגמונד פרויד (Sigmund Freud) תיאר אותה כבר לפני יותר ממאה שנה, ובתו אנה פרויד מיקמה אותה בין ההגנות המוקדמות ביותר, אלה שנוצרות עוד לפני שילד מסוגל להתמודד עם העולם בדרכים מורכבות יותר. במפה המלאה של מנגנוני ההגנה היא הקומה הראשונה: פשוטה, חזקה, ויקרה.
ההוכחה מהנוירולוגיה: הכחשה יכולה לשבת במוח עצמו
יש תופעה נוירולוגית שמוכיחה שהכחשה איננה "פינוק" או חולשת אופי, והיא אחת המוזרויות המרתקות ברפואה: אנוזוגנוזיה (Anosognosia), הכחשת מחלה על רקע פגיעה מוחית.
זה נראה כך: אדם עובר שבץ בהמיספרה הימנית של המוח, וצד שמאל של גופו משותק לחלוטין. והוא, אדם צלול ואינטליגנטי, מתעקש שהכל בסדר. מבקשים ממנו להרים את יד שמאל, היא לא זזה, והוא מסביר בשלווה: "אני פשוט עייף היום". חוקר המוח וילאיאנור רמצ'נדרן (V.S. Ramachandran), שפרסם על התופעה בכתב העת Nature, הראה שזו לא הצגה: מנגנון הניטור העצמי, זה שאמור להשוות בין הכוונה לתוצאה, נפגע פיזית.
למה זה חשוב למי שאין לו פגיעה מוחית? כי זה משנה את כל היחס שלנו למכחישים. אם קיים במוח מנגנון שיכול להשאיר שיתוק שלם מחוץ לתודעה, קל יותר להבין איך מוח בריא ולחוץ משאיר בחוץ מכתב מהבנק. ההכחשה היא לא בחירה מוסרית גרועה, היא יכולת מובנית של המערכת, שמופעלת בדיוק כשהאיום גדול מכוח ההתמודדות הזמין.
איך נראית הכחשה בחיים האמיתיים של כולנו?
הכחשה מופיעה בכל מקום שבו האמת יקרה מדי, והיא לובשת תחפושות יומיומיות לגמרי. הנה הנפוצות שבהן.
המעטפות הסגורות
תחשבו על אבי, איש הייטק בן ארבעים ומשהו, שנקלע לבור כלכלי. בהתחלה הוא פתח את המכתבים מהבנק בדפיקות לב. אחר כך התחיל להניח אותם בערימה "לסוף השבוע". אחרי חצי שנה כבר הייתה מגירה שלמה של מעטפות סגורות, ואבי, אדם שמנהל תקציבים של מיליונים בעבודה, פשוט לא פתח אותן. הוא לא שיקר לאף אחד. הוא באמת "לא הספיק". המגירה הזאת היא אנדרטה קטנה למנגנון: הידיעה נמצאת שם, ארוזה, ממתינה, ובינתיים אפשר לתפקד.
הגוף שמאותת ואנחנו "עסוקים"
הגרסה הרפואית מוכרת לכל רופא משפחה: הבדיקה שנדחית שוב ושוב, הכאב ש"עוד שבוע אלך לבדוק", הגוש שמתעלמים ממנו. מחקרים על עיכוב פנייה לטיפול מראים שדווקא כשהחשד מפחיד יותר, חלק מהאנשים דוחים יותר. ההיגיון ההפוך הזה הוא חתימת ההכחשה: ככל שהאיום גדול, ההגנה חזקה.
הקשר שכולם רואים חוץ מאיתנו
ויש את הגרסה הזוגית. החברה שכל הסביבה רואה שבן הזוג שלה כבר לא שם, והיא מסבירה כמה הוא "פשוט עמוס בתקופה הזאת". ההורים שכל המורות מאותתות להם שהילד סובל, והם עסוקים בציונים שלו. זה המקום שבו הכחשה נוגעת בהגנות אחרות: לפעמים היא מגיעה עם רציונליזציה שמספקת את התירוצים, ולפעמים עם ניתוק רגשי שמנמיך את הווליום. על ההבדל בינה לבין הדחקה, ההגנה שאיתה הכי מתבלבלים, יש לי מאמר נפרד: בקצרה, ההדחקה קוברת משהו שכבר נכנס פנימה, וההכחשה לא נותנת לו להיכנס מלכתחילה.
מתי הכחשה היא דווקא הדבר הבריא שאפשר לעשות?
עכשיו הצד שפחות מדברים עליו: יש שלב שבו ההכחשה היא בדיוק מה שהנפש צריכה. מי שקיבל פעם בשורה קשה מכיר את הימים הראשונים המוזרים האלה, שבהם מתפקדים, מסדרים, מטפלים בלוגיסטיקה, וכאילו "זה עוד לא נכנס". זה לא קור רוח וזה לא ניתוק רגשי מסוכן. זה חיץ. הנפש סופגת את המכה במנות שהיא מסוגלת לעכל.
אליזבת קובלר-רוס (Elisabeth Kübler-Ross), שספרה מ-1969 "על מוות וגסיסה" הפך את ההכחשה לשלב הראשון והמפורסם במודל חמשת שלבי האבל, ראתה בה שלב טבעי והכרחי. אבל כאן מגיעה נקודה שחשוב לי לומר ביושר, כי המדע התקדם מאז: מחקר שפורסם ב-JAMA ב-2007 עקב אחרי מאות אבלים לאורך שנתיים ומצא שהשלבים לא באמת מגיעים בסדר קבוע, ושהתגובה הדומיננטית אצל רוב האנשים מההתחלה היא דווקא קבלה, לא הכחשה. חמשת השלבים הם תיאור של מצבים שיכולים לבוא וללכת, לא מסלול חובה. אז אם איבדתם מישהו ולא עברתם "שלב הכחשה", שום דבר אצלכם לא שבור.
המבחן של הכחשה בריאה הוא הזמן והתנועה: הכחשה שמלווה ימים ראשונים של משבר ואז מפנה את מקומה, עשתה את עבודתה. הכחשה שמתקבעת לחודשים ושנים, בזמן שהמציאות ממשיכה לגבות מחיר, הפכה מכלי הצלה לכלא.
"לשבור את ההכחשה": השיטה המפורסמת שמתגלה כטעות
במשך עשורים שלטה בטיפול בהתמכרויות גישה אחת: עימות. לשים למכור את העובדות בפרצוף, לגרום לו "להודות שהוא מכור", לשבור את ההכחשה בכוח. זו הסצנה המוכרת מהסרטים, כל המשפחה בסלון והמכתבים הדומעים.
הבעיה: כשבדקו את זה, התברר שזה לא עובד, ולעיתים מזיק. הגישה שהחליפה את העימות, הראיון המוטיבציוני (Motivational Interviewing) של ויליאם מילר וסטיבן רולניק, יצאה מנקודת הנחה הפוכה: מה שנראה כמו "הכחשה" אצל מכורים הוא ברוב המקרים אמביוולנטיות אנושית נורמלית, שני קולות פנימיים שנאבקים, וכשתוקפים את האדם, הוא מתגייס להגן על הקול של ההרגל. הסקירה הרשמית של רשות בריאות הנפש האמריקאית מסכמת אלפי מחקרים שמראים שהגישה הלא-עימותית משיגה תוצאות טובות ועקביות יותר.
ככל שדוחפים את הקיר חזק יותר, הקיר מתעבה. ההכחשה לא נשברת בכוח, היא נמסה בביטחון.
וזה נכון הרבה מעבר להתמכרויות. זה מסביר למה הוויכוח עם אמא על הבדיקה שהיא לא עושה נגמר תמיד באותו מקום, ולמה שליחת מאמרים מפחידים לבן זוג מעולם לא פתחה מעטפה אחת מהמגירה.
איך עוזרים לאדם בהכחשה, ואיך תופסים את שלנו?
הדרך לעזור למי שבהכחשה מתחילה בהבנה שההכחשה שומרת עליו מהצפה, ולכן התפקיד שלנו הוא לא להפיל את החומה אלא להיות הסיבה שבטוח לפתוח בה שער. כמה עקרונות שעובדים:
להישאר קרובים בלי לנצח בוויכוח. אדם משנה תפיסה ליד מי שהוא לא צריך להתגונן מולו. המשפט "אני פה, גם אם אנחנו רואים את זה אחרת" עושה לאורך זמן מה ששום מצגת עובדות לא עשתה.
לשאול במקום להטיח. "מה יקרה לדעתך אם זה יימשך עוד שנה?" מזמינה את האדם לגעת במציאות בקצב שלו. שאלה פותחת סדק; קביעה סוגרת שער.
לתת לחתיכות מציאות קטנות להיכנס. לא את כל התמונה, פיסה אחת שאפשר לעכל: "שמתי לב שכבר חודשיים אתה לא ישן טוב". עובדה קטנה, קונקרטית, בלי מסקנה מאיימת.
ומה איתנו? הרי כל הרעיון של הכחשה הוא שאת שלנו לא נראה. שלושה מקומות לחפש בהם עקבות:
המגירות. לכל אחד יש גרסה של מגירת המעטפות: תיקייה במייל שלא נפתחת, בדיקה שנדחית, שיחה שכבר שנה "צריך לעשות". תשאלו את עצמכם: מה הדבר שאני מסדר סביבו את החיים כדי לא לגעת בו?
העצבנות הלא מוסברת. כשמישהו מעלה נושא ואתם מתעצבנים הרבה יותר מדי, יש סיכוי טוב שהוא נגע במשהו שהמערכת שלכם עובדת קשה להשאיר בחוץ. תגובת יתר היא לפעמים השומר שצועק.
המשפטים של הסביבה. אם שלושה אנשים שונים אמרו לכם את אותו דבר לאורך השנים, ואתם דוחים את זה בכל פעם באותה מהירות, שווה לעצור. דברים לא נכונים בדרך כלל לא דורשים דחייה כזאת מהירה. עבודה עדינה עם השאלות האלה היא בדיוק סוג התרגול שמפתחים דרך מודעות עצמית, וגם תרגול מדיטציה קבוע שמרחיב בהדרגה את היכולת לשבת עם אמת לא נוחה בלי לברוח ממנה.
לסיכום: הכחשה היא שומר עם מידע ישן
הכחשה היא מנגנון ההגנה שמסנן מציאות מאיימת עוד לפני שהיא נרשמת בתודעה, ולכן היא כל כך שקופה למי שנמצא בתוכה. היא איננה שקר ואיננה טיפשות: הנוירולוגיה מראה שזו יכולת מובנית של המוח, והיא אפילו בריאה כשהיא מלווה ימים ראשונים של משבר. היא הופכת לבעיה כשהיא מתקבעת, וכשמנסים לשבור אותה בכוח היא רק מתחזקת. הדרך אליה, אצל אחרים ואצלנו, עוברת דרך ביטחון, שאלות עדינות, וסבלנות לקצב שבו האמת יכולה להיכנס. מאחל לכם אומץ לפתוח מעטפה אחת השבוע.
שאלות ותשובות
מה ההבדל בין הכחשה להדחקה, ואיך יודעים מה פועל אצלי?
הכחשה חוסמת מציאות חיצונית מלהיקלט: העובדה עצמה "לא נכנסת". הדחקה קוברת תוכן שכבר נקלט: יודעים שזה קרה אבל אין גישה לרגש או לזיכרון. מבחן פשוט: אם אתם יודעים את העובדה בלי להרגיש כלום לגביה, זו כנראה הדחקה; אם העובדה נדחית מיד, זו הכחשה.
האם אדם בהכחשה באמת לא יודע, או שהוא רק מעמיד פנים?
באמת לא יודע, וזה מה שמבדיל הכחשה משקר. המידע המאיים מסונן עוד לפני שהוא נרשם בתודעה, ותופעת האנוזוגנוזיה הנוירולוגית מוכיחה שהמוח מסוגל להשאיר בחוץ אפילו שיתוק גופני מלא. לכן משפטים כמו "אתה הרי יודע את האמת" כמעט תמיד מחטיאים.
איך אפשר לעזור לבן משפחה שנמצא בהכחשה לגבי בעיה רפואית?
לא דרך עימות והצגת עובדות מפחידות, שרק מעבים את ההגנה. מה שעוזר: להישאר קרובים בלי לנצח בוויכוח, לשאול שאלות פתוחות בקצב שלו, ולהכניס פיסות מציאות קטנות שאפשר לעכל. ההכחשה נמסה כשיש מספיק ביטחון, לא כשיש מספיק לחץ.
למה שבירת הכחשה בכוח לא עובדת בטיפול בהתמכרויות?
כי מה שנראה כמו הכחשה הוא לרוב אמביוולנטיות: שני קולות פנימיים שנאבקים. עימות תוקפני מגייס את האדם להגן על ההרגל, ואילו גישת הראיון המוטיבציוני, שנחקרה באלפי מחקרים, משיגה תוצאות טובות יותר דרך כבוד, שאלות והצטרפות לקול שרוצה שינוי.
האם שלב ההכחשה באבל הוא חובה שכולם עוברים?
לא. מחקר גדול שפורסם ב-JAMA ב-2007 מצא שחמשת שלבי האבל אינם רצף קבוע, ושאצל רוב האבלים התגובה הדומיננטית מההתחלה היא דווקא קבלה. הכחשה יכולה להופיע כחיץ בריא בימים הראשונים, אבל מי שלא חווה אותה לא עושה אבל "לא נכון".
איך מזהים הכחשה אצל עצמנו אם היא שקופה לנו מהגדרתה?
דרך עקבות: המגירות שלא נפתחות (מיילים, בדיקות, שיחות דחויות), תגובות עצבניות חזקות מדי כשמישהו נוגע בנושא מסוים, ומשפט שכמה אנשים שונים אמרו לכם ואתם דוחים בכל פעם מיד. הכחשה לא רואים ישירות, אבל רואים את הצל שהיא מטילה.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
