מה זו הזדהות השלכתית, ולמה היא מנגנון ההגנה המסתורי מכולם?

הזדהות השלכתית היא מנגנון הגנה שבו אדם לא רק מייחס לאחר רגש שקשה לו להחזיק בעצמו, אלא גורם לו, בלי כוונה מודעת, להרגיש אותו בפועל. אם השלכה רגילה היא "אני כועס, אז נדמה לי שאתה כועס", הזדהות השלכתית היא הצעד הבא, המטריד: אני כועס, ותוך עשר דקות לידי אתה באמת כועס, בלי שאף אחד מאיתנו מבין איך זה קרה.

נשמע כמו קסם? זה בדיוק מה שמרתק כאן. אין שום טלפתיה: ההעברה נעשית דרך אלף ערוצים קטנים וממשיים לגמרי, טון דיבור, עיתוי, מבט, ניסוח, דריכות גופנית. אדם שבטוח שעומדים לדחות אותו משדר דחייה מראש, מתגונן, עוקצני, נעלם, עד שהסביבה באמת מתחילה לדחות אותו. ואז הנפש שלו מקבלת את מה שהיא חיפשה מההתחלה: הוכחה. הרגש הפנימי הבלתי נסבל הפך למציאות חיצונית שאפשר להצביע עליה.

מתוך כל מנגנוני ההגנה, זה המנגנון שהכי שווה ללמוד לזוגיות, להורות ולעבודה, כי הוא היחיד שפועל על שני אנשים בו-זמנית. הוא גם ההסבר הנקי ביותר שאני מכיר לתופעה שכולנו חווינו: לצאת ממפגש עם אדם מסוים עם רגש שלא היה לנו כשנכנסנו, ולא להבין מאיפה הוא הגיע. הוא שייך לאותה משפחה של הגנות מוקדמות שאליה שייכת גם האידיאליזציה, ולכן השניים מופיעים לא פעם יחד באותם קשרים סוערים.

הדוגמה שממחישה הכל: שתי מטופלות, אותו משפט

ההמחשה הטובה ביותר שקיימת למנגנון הזה שייכת לננסי מקוויליאמס (Nancy McWilliams), מבכירות המומחיות בעולם לאבחון פסיכודינמי, והיא מספרת אותה מניסיונה. שתי מטופלות אומרות למטפלת את אותו משפט בדיוק: "אני חוששת שאת ביקורתית כלפיי". המטפלת עונה לשתיהן באותה עדינות: אולי, בגלל שגדלת עם אמא ביקורתית, את מצפה לביקורת גם כאן.

המטופלת הראשונה עוצרת, חושבת, ואומרת: "וואו, יכול להיות". זו השלכה פשוטה: היא הצליחה לראות שהחשש שייך לה, והשיחה נמשכת. המטופלת השנייה עונה בלי לעצור:

כן, איזה מזל ביש שקיבלתי מטפלת בדיוק כמו אמא שלי.

ומקוויליאמס מודה בכנות במה שקורה בה באותו רגע: היא באמת מתחילה להרגיש ביקורתית. העקיצה עבדה. הרגש שהמטופלת לא יכלה לשאת בתוכה, ביקורת עצמית צורבת, נשתל עכשיו במטפלת, והמטופלת תוכל "לפגוש" אותו בחוץ במקום בפנים. זו הזדהות השלכתית בזמן אמת: הרגש לא רק יוחס לאחר, הוא הועבר אליו בפועל.

ההבחנה הזאת, שנשמעת דקה, היא אחד הכלים האבחוניים החשובים בטיפול: בהשלכה רגילה המאזין נשאר הוא עצמו. בהזדהות השלכתית משהו בו משתנה. קבוצת לימוד של פסיכיאטרים ניסחה את זה חדות: בהשלכה רגילה ההשלכה יכולה להישאר השערה. בהזדהות השלכתית האדם חייב שההשלכה תהפוך למציאות, כי אם היא תישאר בפנים, הכאב יחזור אליו.

מי המציא את המושג, ולמה הוא שינה את הטיפול הנפשי?

את המושג טבעה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין (Melanie Klein) בשנות הארבעים, והיא ראתה בהזדהות ההשלכתית תהליך פנימי: בפנטזיה הלא-מודעת, התינוק "משליך" חלקים בלתי נסבלים של עצמו לתוך אמו. שני ממשיכיה הפכו את הרעיון ממופשט לאחד הכלים המעשיים ביותר בטיפול.

וילפרד ביון (Wilfred Bion) הוסיף את השאלה הגדולה: מה קורה אצל מי שמקבל את ההשלכה? הוא תיאר את האם, ואחר כך את המטפל, כ"מכל": מישהו שמסוגל לקלוט את הרגש הגולמי והבלתי נסבל של האחר, להחזיק אותו בתוכו, לעכל אותו, ולהחזיר אותו בצורה רכה יותר. תינוק צורח מקבל חזרה מאמו שקט וביטחון, לא צרחה. זה, לפי ביון, השירות הנפשי הבסיסי ביותר שאדם נותן לאדם. תומאס אוגדן (Thomas Ogden) סידר את התהליך לשלושה שלבים ברורים: השלכה, לחץ בין-אישי על המקבל להרגיש ולהתנהג בהתאם, וקליטה מחודשת של החוויה אחרי שעובדה. סקירה מקצועית על המנגנון והשימוש הטיפולי בו מתארת איך ההבנה הזאת הפכה את מה שמטפלים מרגישים בחדר ממטרד למכשיר האבחון המדויק ביותר שיש להם.

למה זה שינה כל כך הרבה? כי עד אז, רגש עז שהתעורר במטפל נחשב בעיה שלו. מאז ביון ואוגדן, הרגש הזה הוא מידע על המטופל: אם מולי יושב אדם שמדבר בשלווה גמורה ואני מוצף פתאום בכעס, ייתכן שאני מרגיש עכשיו בדיוק את מה שהוא לא מסוגל להרגיש בעצמו.

איך זה נראה בזוגיות, בהורות ובעבודה?

המנגנון הזה לא שמור לחדרי טיפולים, הוא רץ בכל בית. הנה שלוש זירות שכדאי להכיר.

הזוגיות: הנבואה שמביימת את עצמה

תחשבו על נועה, שגדלה עם אבא שהיה מתפרץ בלי אזהרה. היום, כל פעם שבן זוגה שקט מדי בערב, משהו בה נדרך: היא בטוחה שהוא כועס. היא שואלת "מה קרה?" בפעם השלישית, מתנצלת על דברים שלא עשתה, בודקת אותו במבטים. אחרי שעה של חקירה דרוכה, הוא באמת מתעצבן: "די, נועה, הכל היה בסדר עד שהתחלת!" והנה, הוא כועס. הפחד הפנימי שלה מצא דרך להפוך למציאות שאפשר להתמודד איתה, כי עם כעס חיצוני נועה יודעת לחיות, זה מגרש הילדות שלה. עם חוסר הוודאות שבפנים, לא. מי שמזהה אצל עצמו דפוסים כאלה, המאמר על התאמה זוגית משלים את התמונה מזווית אחרת.

ההורות: הילד שנושא את מה שאסור להרגיש

בהורות המנגנון רגיש במיוחד, כי ילדים הם קולטנים מושלמים. הורה שלא מרשה לעצמו להרגיש כישלון עלול, בלי לדעת, להעביר את התחושה לילד: ביקורת דקה, אכזבה שמרחפת, השוואות. הילד מתחיל להרגיש כישלון, ומבטא בקול את מה שההורה נושא בשקט. ואז, וזה החלק הכואב, ההורה יכול סוף סוף "להילחם בכישלון", רק שהוא נלחם בו אצל הילד.

העבודה: הרגש שמסתובב במסדרון

וזה קורה גם בין כותלי המשרד: מנהל חרד שמשדר רוגע מאולץ ומדביק את כל הצוות בחרדה שהוא לא מודה בה. עמית שמרגיש קורבן ומצליח, בדרך פלא, לגרום לכולם סביבו להתנהג כלפיו לא יפה, ולאשש את הסיפור. כשרגש מסוים "מסתובב" בצוות ואף אחד לא יודע של מי הוא, שווה לשאול מי לא מסוגל להחזיק אותו.

מה עושים כשתופסים את זה? מדריך לשני הצדדים

החדשות הטובות: ברגע שמכירים את המנגנון, אפשר לעבוד איתו. לכל צד של המשוואה יש תפקיד אחר.

כשאתם בצד המקבל: הרגש הזר הוא מידע

הסימן המזהה הוא רגש שמופיע פתאום, בעוצמה, ולא מרגיש שלכם: נכנסתם לשיחה רגועים ואתם יוצאים רותחים, עצובים או אשמים בלי אירוע שמצדיק את זה. לפני שפועלים לפי הרגש, שווה לשאול שלוש שאלות: זה פרופורציונלי למה שקרה? זה הופיע יש מאין? ואולי זה בדיוק מה שהאדם שמולי לא מסוגל להרגיש בעצמו?

אם התשובה מצביעה על הזדהות השלכתית, התפקיד שלכם הוא לא לירות את הרגש בחזרה ("אתה זה שכועס!") ולא לבלוע אותו בשתיקה, אלא מה שביון קרא לו הכלה: להחזיק את הרגש בלי לפעול לפיו, ולהחזיר אותו רך יותר. בזוגיות זה נשמע בערך כך: "אני שם לב שמשהו קורה בינינו עכשיו, ואני לא רוצה שנריב. בוא נבין ביחד מה באמת מציק". מיומנות ההכלה הזאת נבנית עם אימון, וכלים מעולם ה-NLP, כמו אלה שמלמדים בקורס NLP פרקטישינר, נותנים לה בסיס מעשי: זיהוי מצבים רגשיים, עיגון של מצב משאב, ויכולת להישאר יציבים ליד רגש סוער של אחר.

כשאתם בצד המשליך: לחפש את החבילות החוזרות

ואיך יודעים שאנחנו אלה שמשתילים? מחפשים דפוס שחוזר עם אנשים שונים. אם "כולם תמיד" בסוף כועסים עליכם, נוטשים אתכם, מזלזלים בכם, ואותו סרט חוזר עם שחקנים מתחלפים, יש סיכוי ממשי שאתם הבמאי. השאלה שפותחת את הדלת היא אמיצה אבל פשוטה: איזה רגש אני לא מסוגל להחזיק בעצמי, שאני שוב ושוב פוגש אותו אצל אחרים? על היכולת להחזיק גם רגשות קשים בלי לפזר אותם החוצה כתבתי גם במאמר על ניהול כעסים.

לסיכום: הזדהות השלכתית היא בקשת עזרה בשפה עתיקה

הזדהות השלכתית היא מנגנון ההגנה שבו רגש בלתי נסבל לא רק מיוחס לאחר אלא מושתל בו בפועל, דרך אינספור איתותים לא מודעים, עד שהאחר מרגיש ומתנהג בהתאם. קליין תיארה את הפנטזיה, ביון ואוגדן הראו שזו למעשה צורת התקשורת העתיקה ביותר: כשאין מילים לרגש, שולחים אותו למישהו שירגיש אותו בשבילנו. ולכן, מתחת לכל התחכום התיאורטי, ההבנה הכי חשובה היא פשוטה: מי שמשתיל בכם רגש לא תוקף אתכם, הוא מוסר לכם את הדבר הכי כבד שיש לו, בדרך היחידה שהוא מכיר. מאחל לכם להיות מכל למי שאתם אוהבים, ולמצוא מכלים לעצמכם.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.