ציטוטים של אפלטון
בעברית

משל המערה, מתוך הספר השביעי של "המדינה", הוא הסיפור שדרכו קל ביותר להבין את כל אפלטון. דמיינו קבוצת אסירים הכבולים במערה מאז לידתם, כך שאינם יכולים אפילו להסב את ראשם. מולם קיר, ומאחוריהם בוערת מדורה. בין המדורה לאסירים עוברים אנשים ונושאים חפצים, והצללים שלהם נופלים על הקיר. האסירים, שלא ראו דבר אחר מעולם, בטוחים שהצללים האלה הם המציאות כולה. הם אפילו נותנים להם שמות ומתגאים במי שמנחש הכי טוב איזה צל יופיע בהמשך.

והנה אחד האסירים משתחרר. בהתחלה הוא מסתנוור אפילו מאור המדורה. אחר כך הוא נגרר בכוח במעלה המערה, החוצה, אל אור השמש, וזה כואב לו. לאט לאט עיניו מתרגלות: תחילה הוא מסוגל לראות רק צללים ובבואות במים, אחר כך את הדברים עצמם, ולבסוף את השמש. הוא מבין שהשמש היא המקור לכל מה שהוא רואה, וששנים חי בתוך אשליה. הוא לא היה רוצה לחזור.

אבל הוא כן חוזר, כדי לספר לחבריו. וכאן הטרגדיה: בחזרה למערה עיניו כבר לא רגילות לחושך, הוא נראה מגושם ומגוחך, והאסירים בטוחים שהיציאה החוצה רק קלקלה אותו. הם לא רק שלא מאמינים לו, אלא מוכנים להרוג את מי שינסה לשחרר אותם. אפלטון, שראה את מותו של סוקרטס, ידע בדיוק על מה הוא מדבר.

המשל עובד בכמה רבדים בבת אחת. הוא משל על ידע (ההבדל בין דעה שטחית לאמת), משל על חינוך (למידה איננה מילוי ראש ריק אלא הפניית המבט מן הצל אל האור), משל פוליטי (מי שראה את האמת מרגיש חובה לחזור ולהנהיג, גם במחיר), ומשל קיומי על כל אדם שמתעורר יום אחד ומגלה שחלק ממה שהאמין בו היה צל על קיר.

מתחת למשל המערה עומדת התאוריה הגדולה של אפלטון, תורת האידאות (או תורת הצורות). הרעיון: לצד העולם החומרי שאנו מכירים בחושים, קיים עולם שני של "אידאות", דגמים מושלמים, נצחיים ובלתי משתנים. יש אידאה של שולחן, של עיגול, של יופי, של צדק. כל שולחן ממשי בעולם הוא רק העתק חלקי ופגום של אידאת השולחן. כל מעגל שנצייר לעולם לא יהיה מעגל מושלם, אבל האידאה של המעגל המושלם קיימת.

למה זה חשוב? כי לפי אפלטון, רק האידאות הן מושא לידע אמיתי. הדברים הגשמיים נולדים, משתנים ונמוגים, ולכן עליהם אפשר להחזיק לכל היותר "דעה" משתנה. האמת היציבה נמצאת רק בצורות הנצחיות. לכן הפילוסוף איננו זה שאוסף הכי הרבה עובדות על הצללים, אלא זה שמסוגל להפנות את מבטו אל הדגם שמאחוריהם.

בראש כל האידאות ניצבת אצל אפלטון אידאת הטוב. הוא משווה אותה לשמש: כשם שהשמש מאפשרת לעין לראות ולדברים להתקיים ולצמוח, כך אידאת הטוב היא שמעניקה לכל שאר הצורות את היותן אמיתיות ומובנות. זו נקודה שממנה תצמח מאוחר יותר מסורת רוחנית שלמה, שתזהה את "הטוב" או "האחד" עם המקור האלוהי של הכול.

"המדינה" (פוליטיאה) הוא היצירה הפוליטית המשפיעה ביותר שנכתבה אי פעם, וכולה סובבת סביב שאלה אחת: מהו צדק, והאם משתלם להיות צודק. כדי לענות, אפלטון עושה מהלך מבריק: במקום לנתח צדק אצל היחיד, הוא בונה בדמיון מדינה שלמה ובוחן בה את הצדק "באותיות גדולות".

המדינה האידיאלית שלו בנויה משלושה מעמדים, המקבילים לשלושת חלקי הנפש: המשמרים, שליטים-פילוסופים שמונהגים על ידי התבונה; הלוחמים (השומרים), שמייצגים את הרוח והאומץ; והיצרנים, האיכרים ובעלי המלאכה, שמייצגים את התשוקה והצרכים. הצדק, לדעת אפלטון, הוא המצב שבו כל מעמד עושה את שלו בהרמוניה, בלי לנסות לתפוס את מקומו של אחר. חברה צודקת היא חברה מתואמת, ממש כמו נפש בריאה.

מכאן מגיע הרעיון המפורסם והשנוי במחלוקת של המלך-פילוסוף: השלטון צריך להימסר למי שאוהב חוכמה ואמת יותר מכוח וכבוד, שכן רק מי שאינו להוט לשלוט ראוי לכך. אפלטון אף תבע שהשליטים יחיו בלי רכוש פרטי ובלי משפחה נפרדת, כדי שלא יתפתו לנצל את הכוח לטובתם.

כאן נמצאת גם ביקורתו הידועה על הדמוקרטיה. אפלטון, שראה את הדמוקרטיה האתונאית מוציאה להורג את סוקרטס, חשש מחברה שבה כולם עושים ככל העולה על רוחם וההמון קל להסתה. הוא חשש שחירות בלי מצפן תתדרדר לכאוס, ומשם לעריצות, כשההמון ימסור את כוחו לדמגוג שמבטיח סדר. אפשר לחלוק עליו, ורבים חולקים, אבל האזהרה שלו מפני פוליטיקה של רגש וסיסמאות נשמעת רלוונטית להחריד גם היום. הרחבה אקדמית ב-Stanford Encyclopedia of Philosophy.

אחד הרעיונות היפים של אפלטון, ואולי המודרני שבהם, הוא שהנפש איננה דבר אחד אלא שלושה כוחות שנאבקים ומשתפים פעולה. יש בנו התבונה (החלק שחושב, שוקל ומחפש אמת), הרוח או הלהט (החלק של האומץ, הכבוד, הכעס הנכון והרצון), והתשוקה (החלק של התאבון, הרעב, המיניות והרצון לתענוג). בריאות נפשית, אצל אפלטון, איננה דיכוי של החלקים הנמוכים אלא הרמוניה ביניהם, כשהתבונה מנהיגה בהסכמה.

את זה הוא צייר בדימוי בלתי נשכח ב"פיידרוס": הנפש היא מרכבה רתומה לשני סוסים ורכב שמנהיג אותם. סוס אחד אציל ומשובח, שנמשך מעלה אל היפה והטוב. הסוס השני עקשן, פראי ומושך מטה, אל התאווה. הרכב, שהוא התבונה, צריך לאזן בין השניים ולכוון את המרכבה כולה. אם ייתן לסוס הפרוע למשוך, המרכבה תתרסק. אם ידע לרתום את שני הסוסים יחד, הנפש תוכל לעלות מעלה ואף להעיף מבט אל עולם האמת.

מהזווית הפסיכולוגית, זו כמעט מפה של הנפש שאנחנו מכירים היום: יש בנו דחפים, יש בנו רגש ורצון, ויש בנו חלק ששוקל ומכוון. הסבל מגיע כשחלק אחד משתלט. האיזון, כמו במדינה הצודקת, הוא כשכל חלק עושה את שלו והתבונה מובילה. אלפי שנים לפני הפסיכולוגיה המודרנית, אפלטון כבר תיאר את האדם כמערכת של כוחות שצריך לתזמר, לא רק להשתיק.

עד כאן אפלטון של ההיגיון והמדינה. אבל יש אצלו גם רובד שני, עמוק ומרומם, שממנו ניזונו דורות של מיסטיקנים. אפלטון האמין שהנפש איננה בת חלוף כמו הגוף, אלא בת אלמוות. ב"פיידון" הוא מתאר את המוות לא כסוף אלא כשחרור: הנפש, שהייתה כלואה בגוף כמו בבית סוהר, חוזרת אל מקורה. לכן, הוא אומר, כל חייו של הפילוסוף האמיתי הם מעין תרגול עדין של היפרדות מהאחיזה בגוף ובחומרי.

מכאן נובע רעיון מסחרר: אם הנפש כבר קיימת מלפני הלידה, ואם היא כבר ראתה את עולם האידאות, אז ללמוד פירושו להיזכר. תורת ההיזכרות (אנמנזיס), שאפלטון מדגים ב"מנון", גורסת שאנחנו לא רוכשים ידע חדש לגמרי מבחוץ, אלא מעוררים בתוכנו אמת שהנשמה ידעה מאז ומעולם. יש בזה נחמה עמוקה: האמת איננה זרה לנו, היא כבר בפנים, מחכה שנתעורר אליה.

והמנוע של ההתעלות הזו הוא האהבה. ב"המשתה" מתאר אפלטון את ארוס כסולם: מתחילים במשיכה ליופי של גוף אחד, ומטפסים אל היופי שבכל הגופים, אל יופי הנפש, אל יופי הרעיונות, ולבסוף אל היופי עצמו, הנצחי והמוחלט, שהוא כמעט שם אחר לאלוהי. זו "האהבה האפלטונית" האמיתית: לא אהבה מסורסת, אלא כוח שמרים את הנפש מן החומר אל האור.

הרעיונות האלה, אידאת הטוב שמעל להוויה, הנפש שכמהה לשוב אל מקורה, האהבה כעלייה, הציתו כאלף שנה מאוחר יותר את הזרם הניאופלטוני של פלוטינוס, שדיבר על "האחד" שממנו נאצל הכול ואליו שבה הנשמה. ומשם הם חלחלו הלאה: אל הקבלה היהודית (רעיון האצילות והשתלשלות הספירות מן האינסוף), אל המיסטיקה הנוצרית, ואל הסופיות באסלאם. כשמקובל מדבר על עליית הנשמה בחזרה אל שורשה, הוא מהלך, בלי לדעת, בנתיב שאפלטון סלל.

לכן טעות לחשוב על אפלטון רק כפילוסוף קר של הגדרות. הוא גם הראשון במערב שנתן שפה שיטתית לחוויה שכל אדם רוחני מכיר: התחושה שיש מציאות אמיתית מעבר לזו הנגלית, שהנפש שייכת אליה, ושכל הגעגוע, כל האהבה וכל היופי הם בעצם קול שקורא לה לחזור הביתה.

אפלטון הוא מן ההוגים המצוטטים-בכזב בעולם. משפטים יפים רבים מסתובבים ברשת עם שמו, אבל מעולם לא נכתבו על ידו. הנה שלושה מהנפוצים, עם מה שבאמת מאחוריהם. כל הציטוטים בדף הזה, לעומת זאת, אומתו מול המקור.