אריה קגן הוא המורה הראשון שלי ל-NLP, ואדם שהשפיע על החיים שלי בצורה מאוד חיובית. עברו יותר מעשר שנים, ואני עדיין זוכר את הסיפורים של מילטון אריקסון שהוא סיפר בכיתה.

אבל לפני שנגיע לעקרונות, יש כאן סיפור שאני רוצה להתחיל ממנו דווקא בגלל שהוא לא נשמע כמו סיפור הצלחה.

למדתי NLP בהתחלה נטו בשביל עצמי, בזמן הצבא. לא התכוונתי לעסוק בזה. ואז השתחררתי, ועמדתי מול השאלה מה אני עושה עם החיים. תמיד חשבתי שאלך לאקדמיה, לפיזיקה או להייטק, והבנתי שאני רוצה דווקא את התחום הזה.

אז הלכתי להתייעץ עם שתי נשים שהערכתי מאוד את דעתן, שהיה להן ניסיון בעסקים ובחיים, ושהכירו אותי היטב. ולא שאלתי אותן אם אני יכול. שאלתי איך.

אתה בסך הכול שוחררת מהצבא. למה אתה חושב שאתה יכול לעשות דברים כאלה? אולי תלמד עוד לפחות שבע שנים, אתה לא שם.

זו הייתה חוויה קשה, כי זה כבר היה אחרי שנתיים של לימודים ואחרי שגיבשתי את ההחלטה. ואז כתבתי לאריה מייל.

במייל היו הספקות במלואם: האם אפשר להתפרנס מזה, האם אני אוכל, אני רק ילד ומי יקשיב לי, האם זה אחראי, האם אני לא צריך ללמוד שנים, האם זה לא מעצלנות. והחשש הכי גדול שלי לא היה הכסף.

זו נפש של אנשים, זה דבר עדין. האם אני יכול ככה ללמוד ולעזור באמת לאנשים?

ואריה מספר מה עבר לו בראש כשקרא את זה, ומכאן מתחיל העיקרון הראשון.

עיקרון ראשון: משקפי ההעצמה

אני קורא את המייל הזה ואומר לעצמי, עוד לפני שהיה שחר כהן: זה שחר כהן. זה הבחור החכם הזה, שבתהליך אמר מי יקשיב לי, וכבר אני רואה אותו בקורס מעביר תהליכים אחד על אחד לאנשים כפולים בגיל שלו, ואנשים סופר מקשיבים.

הוא מספר שהוא היה מלמד אנשים איך להוריד את טון הדיבור כדי לדבר לתת המודע, ושאני הגעתי כבר עם טון נמוך.

ואת העיקרון הוא מנסח כמשקפיים שאפשר להרכיב.

ואריה מוסיף לזה ניסוח שהוא לקח משיחה עם חבר, ושמחליף את המבט על קושי.

במקום להגיד איזו באסה שאני נמצא באתגר הזה, להגיד: תראו עם איזה אתגר אני מתמודד.

וכשמישהו מגיע אליכם עם האתגר שלו, אותו דבר: וואו, תראו עם איזה אתגר הוא מתמודד.

מילטון אריקסון והילד מהפנימייה

ואת ההדגמה החזקה ביותר לעיקרון הזה אריה לוקח מסיפור על מילטון אריקסון.

מביאים אליו ילד מפנימייה לילדים בעייתיים. היועץ שמלווה אותו נכנס איתו לחדר, ואומר בקול רם משפט אחד.

הנה, הבאתי לך עוד פעם אחד מהמופרעים שלנו, שאף אחד לא יודע מה לעשות איתו. הבאתי לך את המופרע של המופרעים.

ומילטון אריקסון עושה דבר אחד קטן קודם. הוא אומר ליועץ לשבת שם בפינה, ליד הדלת, כי הוא רוצה לדבר עם הילד.

ואז שקט. הוא מסתכל על הילד.

עד כמה תהיה מופתע לגלות שאתה השתנית?

ושוב שקט. והוא חוזר על אותו משפט. והילד עונה שכן, הוא יהיה מופתע. ואריקסון עונה שתי מילים שחוזרות אצלו שוב ושוב: נכון מאוד.

ואז הוא מסתכל על היועץ בפינה ואומר לו את אותו הדבר: עד כמה תהיה מופתע לגלות שהוא השתנה. והיועץ אומר שכן. ונכון מאוד.

הם קמים והולכים בשקט. וכעבור חודש היועץ שולח מכתב.

לא הבנתי מה היה. לא הבנתי מה קרה. אבל הוא חזר ילד אחר.

אריה מספר שכשקרא את זה בפעם הראשונה הוא לא הבין, והיה בטוח שהיה שם עוד משהו: תהליך, עצימת עיניים, מסר לתת המודע. הוא אפילו לא סיפר את הסיפור בכיתה שנים, כי זה נשמע לו הזוי.

ומה שהוא מציע בסוף הוא שהעיקרון הראשון קדם לכל טכניקה: אריקסון הסתכל על הילד וראה מה הוא יכול להיות.

למה זה בכלל עובד?

שאלתי אותו למה עצם זה שאני רואה באדם את החוזקות משפיע, ואריה מפנה לניסוי מוכר בפסיכולוגיה חברתית.

רוזנטל נכנס לבית ספר, העביר מבחן, ואמר למורים שילדים מסוימים הם גאונים. הם לא היו. ובסוף השנה הם הראו את השיפור המשמעותי ביותר. זה מה שמכונה אפקט פיגמליון.

והוא מחבר את זה לפלצבו, שהוא לדבריו החומר הנחקר ביותר בעולם הרפואה.

זה כדור בלי כלום, ומסתבר שהוא מאוד מאוד משפיע על הגוף בצורה דרמטית, פיזיולוגית.

מי שרוצה להעמיק בקשר בין אמונה לבין מה שקורה בגוף ימצא הרחבה במאמר על כוחה של אמונה.

ספק שעולה גם כשמישהו מאמין בך

אבל יש כאן נקודה שכדאי לומר אותה בכנות, כי היא עלתה גם אצלי.

כשהייתי באמצע קורס טריינר, אריה שלח אותי ואת גל להעביר סדנאות במרכז הבינתחומי. הסטודנטים שם היו מבוגרים ממני, וזה היה האודיטוריום עם מיטב הפרופסורים בארץ.

וזה השפיע עליי מאוד לחיוב. גם כי זה הכריח אותי לעשות, וגם כי לקחתי את זה ברצינות ועבדתי קשה על כל הרצאה.

ובכל זאת עלה לי ספק.

אולי אריה לא באמת רואה אותי כזה. אולי סתם אין לו כוח עכשיו לבחור באמת את האדם הכי טוב.

וזו מחשבה שעולה להרבה אנשים גם כשמישהו כן מאמין בהם: אולי הוא סתם אמר לי שאני תותח כדי לשחרר אותי. ולכן זה לא רק מה שאומרים אלא איך אומרים את זה. כשאריה השווה אותי לטוני רובינס זה נגע בי דווקא כי הרגשתי שהוא לא מנסה להחמיא לי.

אריה מסביר את זה מהצד שלו: הוא הרגיש שהוא יכול לכתוב לי בלי לדפוק חשבון, מהלב, מה שהוא באמת חושב.

יש אנשים שלא דפקו חשבון, שהאמינו ועשו דברים מופלאים. הם האמינו, הם עשו, זה עבד להם. אם זה יכול לעבוד להם, זה יכול לעבוד גם לשחר כהן.

ומעניין שגם הוא לא צפה את הסדר גודל, וזה חלק מהעניין. הוא אומר בפירוש שלא חשב שאגיע למספרים האלה. אוסף הציטוטים של טוני רובינס נמצא אצלי באתר, ואפשר לראות שם מאיפה הגיעה ההשוואה.

ידע חשוב, וזה חשוב יותר

אחת ההתנגדויות הכי נפוצות שאריה שומע היא שצריך לדעת הכול.

אני לא יודע הכול. אני לא יודע אם יש אדם שיודע הכול. גוגל לא יודע הכול.

ומה שהוא מציע במקום הוא צמצום. לדעת כמה דברים, ולדעת אותם טוב.

עשית הרצאה של שעה, תדע אותה טוב. יש לך תרגילים, תדע אותם טוב. יש לך מודל, תדע אותו טוב. וזה מספיק כדי לעבוד עם אנשים.

הוא מזכיר שמילטון אריקסון עצמו הגיע עם תואר בפסיכולוגיה, לימודי רפואה והיפנוזה, ובסוף בקליניקה יש כמה עקרונות שהוא עושה.

הקשר בין האנשים הוא חמישים אחוז ואולי יותר. זו הבטיחות הזאת, זו האמונה הזאת, זה לראות באנשים את העוצמה.

ואת הדוגמה החיה הוא לוקח מקורס טריינר הנוכחי שלו: יש שם בחור שעובר כאב גדול בחיים, והוא לא בא להוביל קהל אלא פשוט עולה וחולק את הקושי שלו. ולדבריו זה מה שהכי מרתק את כולם.

"מי אני בכלל?"

אריה אומר שהשאלה הזאת מלווה כמעט כל תלמיד בדרך, וששאלו אותה הרבה לפניו.

אתה יודע מי אחד הראשונים שאמר מי אני? משה רבנו. השם אומר לו אתה תדבר, והוא אומר: אני כבד פה וכבד לשון, קח את אהרון.

והתשובה שלו לשאלה הזאת אינה רשימת תארים, למרות שיש לו כאלה: תואר ראשון, תואר שני בפרסום, ולימודי דוקטורט בפסיכולוגיה.

כל זה לא עושה אותי, וכל זה לא מה שאני מביא לכאן. אני בסך הכול אדם שיש לו רצון אמיתי.

הוא מספר שהוא נכנס ללמד בבית הלוחם עוד לפני שסיים פרקטישינר, מול אנשים שעברו דברים קשים ושהיו כפולים בגילו. שניים הוציאו אותו לשם: שזה עזר לו בעצמו, ושהיה לו רצון לעזור.

וההבחנה שהוא מוסיף חשובה במיוחד למי שחושש שהוא צעיר מדי או לא מוסמך מספיק.

ההשפעה היא בדיוק לא להיות מישהו שאומר לאחרים מה לעשות. זה המקום שאני עוזר לך להתחבר לעוצמות שלך ולתשוקות שלך.

אריה מספר על צומת בחייו ב-1997. הוא בהודו, באשרם של אושו, ויש שם סדנאות של מדיטציה, מיינדפולנס ודמיון מודרך. ובפעם הראשונה בחייו הוא שומע את צירוף האותיות NLP.

יש דמו. המנחה אומר לשים ידיים על הבטן ולהרגיש מה קורה, ואריה מרגיש שלא קורה לו כלום. אנשים אחרים יוצאים נרגשים.

הקורס עולה סכום שנראה לו אז עצום, כמו חודש שלם של טיול. והוא ניגש למנחה כדי לשאול אם זה שווה את זה.

וכאן מתחיל רצף שהוא בדיעבד שיעור שלם בהשפעה.

ירושלים, האווז, והמבט

הדבר הראשון שהמנחה אומר לו הוא לא תשובה לשאלה.

יש לך מבטא מאוד מוזר. מאיפה אתה?

אריה עונה ישראל. והמנחה אומר לו שיש בישראל חופים מאוד יפים.

ואריה עוצר על זה. יש מי שהיה מזכיר גמלים ויש מי שהיה מזכיר פיצוצים. הוא בחר את החופים, ולקח אותו מיד לחוויה נעימה.

ואז הוא שואל אותו אם הוא מתל אביב או מירושלים.

איזה קטע להיות בקצה השני של העולם, ומישהו אומר לי ירושלים. משתמש בשפה שלי, במילים שלי.

ואז מגיע הסמל. המנחה מסתכל עליו ואומר לו שהוא לא אווז.

אריה לא מבין. ורק אחר כך הוא הבין את הכוונה: לאווז חם במקום שלו, ואין לו ברירה, אז הוא פורס כנפיים ונודד. הוא פועל על אוטומט.

אתה בן אדם. יכולת לבחור להישאר בחופים של תל אביב, יכולת לבחור לטוס לכל מקום בעולם. משהו בך הוביל אותך לקצה השני של העולם, ומכל הודו משהו בך בחר להגיע לפה.

ואת העיקרון שמאחורי המשפט הזה אריה מנסח בשם: לדבר לחלקים באישיות. כשאדם אומר אני לא מאמין או אני לא יכול, ההפרדה בין האדם לבין החלק, ובין האדם לבין ההתנהגות, היא חזקה מאוד. הרחבה על הכיוון הזה יש במאמר על עבודת חלקים.

ומה בסוף שכנע אותו? לא המילים.

הסתכלתי בעיניים שלו וראיתי את הניצוץ הזה, את הרוגע, איזו סקרנות. אמרתי לעצמי: מסקרן אותי להיות עם העיניים האלה.

You go first: להיכנס ראשון למצב הרגשי

ומכאן אריה מסכם את מה שקרה שם לשני צעדים.

ולצד זה הוא מוסיף סייג שקל לפספס בהתלהבות. הצטרפות אינה חיקוי.

אם הוא עצבני, אני לא חייב להתעצבן. אבל אם אני בא באנרגיה מאוד אנרגטית והוא בדאון, זו צרימה.

הוא רוצה לבוא עם העוצמה שלו, ולראות איך הוא יוצר את הגשר לרדת אליו ולסחוף אותו חזרה. ואת התרגול שהוא נותן לתלמידים הוא מנסח פשוט: לעשות תשאול לאדם בלי רצון לייעץ ובלי רצון לשנות. עם רצון אחד בלבד, להבין. הרחבה מעשית על זה נמצאת במאמר על טיפול בהתנגדויות, ובפרק על השפעה אותנטית.

ואת התמונה הוא סוגר בדימוי שקל לזכור: עץ שספג סופה, שהענפים שלו עפו והוא נשאר ערום. ואחר כך צומחים לו עלים חדשים ופירות.

לא שלא יהיו לו צלקות. אבל הצלקות האלה לא הופכות אותו לעץ מכוער, אלא לעץ מיוחד.

תלמיד מתיישב מולו ואומר שהוא עצלן. לא מתקדם, רואה נטפליקס, לא עושה כלום. ולא יודע למה.

ואז פתאום יוצא לו משפט אחר.

אני יודע למה אני לא עושה צעדים להתקדם. כי כל פעם שאני נוסק, אני מתרסק.

ואריה שם לב למילה כל פעם. זה אומר שיש כאן סיפור חיים שחוזר: נוסק, מתרסק, נוסק, מתרסק.

וכאן נכנס המסגור מחדש, והוא לא נוגע בעובדות בכלל אלא במסגרת.

וההמחשה שלו לקוחה מסרט. אם עוצרים את רוקי רבע שעה לפני הסוף, הוא על הפנים, מפסיד, שותה ביצים ואין לו כוח. אותו סרט בדיוק, נקודת עצירה אחרת.

ואת הדוגמה הכבדה באמת הוא לוקח מטיפול. בחור שרדף אחרי מחבל בעזה, והמחבל פוצץ עליו ועל החיילים שלו מנהרה. הוא נקבר בחול, חולץ, והגוף החלים. ומאותו יום התחילה שרשרת של פחדים, חרדות והתעלפויות שנעלו את החיים שלו עד כדי כך שהוא בקושי יצא מהבית.

והפרשנות שנוצרה שם הייתה שהעולם מסוכן וכל רגע יכול לקרוס. והמסגור מחדש היה פרשנות אחרת, שגם היא אמת.

גם אם מנהרה קורסת עליי, אני יכול לצאת מזה.

אריה מחבר את זה למודל של אלפרד אדלר: אירוע, פירוש, רגש, תגובה. שנה את הפירוש בהווה, והרגש והתגובה משתנים. מי שרוצה שיטה מובנית לעבודה על פרשנות ימצא אותה במאמר על שיטת העבודה של ביירון קייטי.

הרס עצמי או חלק שמנסה להגן?

וכאן אני מוסיף מסגור מחדש אחר לאותו סיפור בדיוק, כדי להראות שאין גבול לכמה פרשנויות אפשריות.

אותו אדם חושב שיש לו הרס עצמי, שהוא עצלן. ואפשר לומר לו משהו אחר לגמרי.

זה לא ההרס העצמי שלך. זה חלק בך שמגן עליך שלא תעלה ותתרסק.

וההבדל הוא מעשי לגמרי. אם אני מנסה להילחם בחלק הזה, המלחמה מייצרת התנגדות, והחלק מתעצם עוד יותר, כי הוא מנסה להגן עליי. ואם אני מבין שהוא מנסה לעזור בדרך לא אפקטיבית, אני יכול לדבר איתו.

אריה מוסיף לזה מקבילה יומיומית: אמא שמבקרת אותי. אם אני שואל למה היא נגדי, אני מחזיר התנגדות והיא תתנגד יותר. ואם אני שואל איך היא מנסה לעזור לי, ובמערכות יחסים קרובות זה בדרך כלל המצב, אפשר להגיע לפתרון אחר.

המסגור מחדש שקיבלתי מאריה

ובחזרה למייל שכתבתי לו. מה שאריה עשה שם היה רצף של מסגורים מחדש.

הראשון: לא קיצור דרך, אלא ללכת ישר לעניין ולמימוש הייעוד שלי, במקום להתבלבל בדרך.

והשני נגע בי אפילו יותר. הוא נתן רשימה של אנשים שהצליחו, ובהם טוני רובינס, שגם הוא למד NLP בגיל צעיר מאוד, בתקופה שבה אמרו שזה מיועד רק לפסיכולוגים. והוא הלך והעביר לאנשים תהליכים של פוביה, שאלה כבר תהליכים טיפוליים ממש.

איזה מזל שהוא לא חשב: איזה חסר אחריות אני.

וכאן חוזר שוב העיקרון הראשון, כי מה שגרם למשפט הזה לעבוד הוא שהוא היה אמיתי. אריה לא ניסה להחמיא לי, הוא באמת כתב לי מה הוא חושב.

שאלתי אותו על הצד השני. יש הורים שאומרים במפורש שהתפקיד שלהם הוא לקצוץ לילד את הכנפיים כדי שלא יתאכזב. ויש את החשש הסביר יותר: לא לעורר ציפיות שיפילו אחר כך.

ואריה שמח על השאלה, כי הוא לא רוצה שנצא מכאן כשהכול צבוע בוורוד.

טוני רובינס אומר: אם מישהו יושב ואומר הגינה שלי יפה, הגינה שלי מדהימה, ולא עושה כלום, העשבים משתלטים לו על הגינה.

ואת הפתרון הוא מוצא במודל דיסני, שמפריד בין שלושה תפקידים.

וההפרדה היא כל העניין. אם אני חולם ומיד אומר לעצמי איזה רעיון גרוע, הרגתי את החלום מהר מדי.

והנקודה שאני מוסיף היא איפה מבקרים: את התוכנית, לא את האדם ולא את החלום. מה שהיה קשה לי במקרה ההוא לא היה שביקרו את הדרך, אלא שהביקורת נגעה בי. לא אמרו לי איזה חלום מדהים יש לך ובוא נדבר על הדרך.

אריה מוסיף שגם כשמישהו מבקש ייעוץ ולא אימון, הוא נזהר מאוד מלהעביר ביקורת על האדם עצמו, ומעדיף להוביל אותו לביקורת שבתוכו דרך שאלות.

והוא נותן דוגמה מהצד השני: חבר שלו, סמנכ"ל עם משכורת מצוינת, בא ואומר שהוא עוזב כדי לפתוח חנות אינטרנטית מהבית. שם אריה עצר ושאל, כי לא היה לו מבקר פנימי. ובסוף לאותו חבר יש היום עסק של עשרות מיליונים.

מרוב עבודה של לקצוץ, זה עניין של מינונים. מה שקורה לרובנו בחברה המערבית הוא שקוצצים לנו יותר מדי.

סיכונים קטנים שאנשים לא לוקחים

ומכאן אריה מגיע לאבחנה שהיא אולי המעשית ביותר בפרק.

אנשים לא לוקחים את הסיכונים הקטנים: להרים למישהו טלפון, להציע להיפגש, לפתוח מצלמה ולהקליט משהו.

ומה הם עושים במקום? לוקחים סיכונים גדולים באמת. משקיעים כסף במשהו שלא מתאים להם, נכנסים למהלכים כבדים.

ההבדל שהוא מצביע עליו הוא בין סכנה קטנה עם רווח גדול לבין סכנה גדולה. אם אעביר סדנה והיא תצא פחות טובה, זה לא נעים, ולא הפסדתי את החיים שלי. אני לא בחובות.

הוא גם מציין שלא לקחת סיכונים בכלל הוא עצמו סיכון, פשוט כזה שאנחנו לא מודעים לו.

ואני מוסיף על זה זווית שמסבירה למה זה קורה: אנחנו כל כך לא רוצים להיות באזור אי הוודאות, שבסוף דווקא משהו שלא מתאים לנו מצליח להאכיל אותנו בוודאות מדומה. אנשים יעדיפו ניתוח על פני להתחיל להתאמן, כי הניתוח נראה כמו החלטה סגורה.

תואר בפסיכולוגיה או לימודי NLP?

אריה עצמו עשה בסוף תואר, אבל אחרי, וגם קצת לשם ההנאה ולשם ההסמכה. והוא חושב שזה סדר טוב יותר.

ומה שהוא אומר לצעירים ששואלים אותו נוגע פחות במסלול ויותר באנרגיה שאיתה באים.

אם מישהו עושה את זה כי אין לו כוח להשקיע, ובמקום ללמוד חמישה ימים בשבוע ילמד יום בשבוע, זה כנראה לא יעבוד לו, כי זו לא האנרגיה הנכונה.

ולעומת זאת, מי שמתחבר לזה, חושב שזה מעשי יותר, ומתייחס לזה כמו לתואר, ילמד יום בשבוע, ייצא לתרגל ביום נוסף, ויחזור על הקורס שוב ושוב. אריה מספר שהוא עצמו עשה פרקטישינר פעמים רבות כתלמיד, לא רק כמורה.

ביקשתי ממנו תרגיל מעשי, וזה מה שהוא נתן.

שתי המילים שאני רוצה שתזכרו הן: זה אומר ש.

העיקרון פשוט. לכל דבר אפשר לתת משמעות, ואנחנו נותנים אותה ממילא. אני מקשיב לפודקאסט, וזה אומר שאני מבזבז זמן, או זה אומר שאני מתפתח.

הוא קורא להן מילות קסם, ומזכיר שהן עובדות רק כשמאמינים במשמעות שבחרנו.

חמישים סיבות למה היא מלאך

ואת התרגיל השני עשיתי אני בעצמי, באותו יום שבו קיבלתי את הביקורת שהפילה אותי.

פתחתי מסמך וכתבתי כותרת: חמישים סיבות למה אותה בחורה היא מלאך שנשלח להאיר לי את הדרך.

והמיינד שלי, בגלל שכעסתי מאוד, התחיל דווקא מלנקום. הסיבות הראשונות היו כולן מאותו סוג: למדתי שלעולם לא אבקר ככה אנשים. אם מישהו יבוא אליי עם חלום, אף פעם לא אגיד לו שהוא לא יכול. אבקר את התוכנית ולא את החלום.

אבל אז הגעתי לסיבה השלושים והארבעים.

ופתאום באו גם דברים שאמרתי: יש פה נקודות שהן באמת צודקות. אני צריך להיות אחראי יותר, לקחת את זה ברצינות, ובאמת אני צעיר, ולכן אני צריך לעבוד יותר קשה מכולם.

אותו דבר בדיוק שהפיל אותי, התרגיל הזה הוציא ממנו המון דברים שהצמיחו אותי.

ואריה מוסיף לזה דוגמה מהעולם: ניק ווייצ'יץ', שנולד בלי ידיים ובלי רגליים, ובגיל ההתבגרות החליט להראות לכל האנשים שיש להם ידיים ורגליים איך אפשר לחייך בלעדיהן. גם זה מסגור מחדש, וגם זה אותו דבר: תראו עם איזה אתגר אני מתמודד.

בגיל שבע עשרה מילטון אריקסון חטף התקף פוליו קשה מאוד. בספר הזיכרונות שסידני רוזן כתב עליו, הוא מספר שהוא שמע שלושה רופאים אומרים לאמא שלו להיפרד מהילד שלה, כי הוא לא יחיה עד הבוקר.

וכשאמא שלו נכנסה לחדר, הוא התחיל להתעקש על דבר אחד.

תזיזי את הארון ככה. לא ככה. תזיזי אותו ככה.

היא לא הבינה מה הוא רוצה, וגם הדיבור שלו לא היה ברור. ומה שהוא רצה היה שדרך המראה של הארון הוא יוכל לראות את החלון.

הוא רצה לראות עוד שקיעה. והוא מספר שזו הייתה שקיעה מדהימה, ושגם בגיל מבוגר הוא זכר אותה במדויק. ושאף פעם לא הסביר לאמא שלו למה ביקש את זה.

אריה מוסיף שהנער הזה, שהיה מרותק למיטה חודשים בלי טלוויזיה ובלי טלפון, שיחק בלהאזין לצעדים של האחיות שלו ולנחש מי מגיעה. ושמאוחר יותר, כשעדיין לא יכול היה ללכת, יצא לבדו לטיול קאנו של כמה ימים.

הקקטוסים באריזונה

ואת הסיפור החזק ביותר אריה שומר לסוף.

מגיע אליו אלכוהוליסט, בתוקפנות, ואומר שהוא ניסה כבר אחת עשרה פעמים להיגמל, ובוא נראה אותך.

ואריקסון מסתכל עליו, ואומר לו שהוא ייעץ לו רק אם יעשה בדיוק מה שיגיד. ואז שולח אותו למדבר של אריזונה, להסתכל על קקטוסים.

קקטוסים שמגיעים לגובה של שני מטר, עומדים בקיץ ובחורף, בקור ובחום, ופורחים בפרחים צבעוניים. לך תסתכל עליהם, ותחשוב עליהם הרבה.

אותו מטופל לא חזר אליו. אף פעם.

ואריה עוצר כאן ושואל את השאלה שכל מטפל, מנחה ויוצר תוכן מכיר: מה יקרה אם אעביר תהליך והוא לא יעבוד. מה יקרה אם אעביר סדנה ולא יגידו לי וואו.

ואז, שמונה עשרה שנה אחר כך, מישהי דופקת בדלת של אריקסון.

באתי לראות מי זה האדם הזה, שבא אליו אלכוהוליסט והוא אומר לו ללכת להסתכל על קקטוסים. האדם הזה הוא אבא שלי.

היא מספרת שהיא הייתה התינוקת שבגללה הוא הגיע, ושזו הייתה הפעם השתים עשרה שניסה להפסיק לשתות. וכל חייה הוא לא הפסיק לספר לה על האדם שגרם לו לחשוב על קקטוסים.

ואריה מדגיש שהוא לא יודע מה בדיוק האיש חשב שם.

אני לא יודע אם זה שהם יכולים לעמוד בלי מים, אני לא יודע אם זה שהם פורחים גם כשאף אחד לא עובר. אני באמת לא יודע. אבל לקחת סמל, ולנעול אותו, ולחשוב עליו שנים, זה יכול להיות משנה חיים.

למה הכלים לבדם לא מספיקים

ואת הנקודה שסוגרת את הפרק אני רוצה לחדד, כי היא נוגעת בכל מה שנאמר כאן.

יש היום המון דברים חזקים: נשימות שמכניסות לעירפול תודעה, טכנולוגיות מציאות מדומה, מצבי היפנוזה, ומה שנקרא רפואות. וכל אלה יכולים לייצר חוויה עוצמתית מאוד. הרחבה על הכיוון הזה יש במאמר על תת מודע.

אבל מה שקובע אם החוויה הזאת תהפוך לשינוי אמיתי אינו עוצמת החוויה.

בסוף קקטוסים זה סמל, אין בו משהו מיוחד. אבל היכולת של מילטון לעשות את זה בהנחיה הנכונה ולכוון את התודעה, ואז פתאום האדם מביא את התשובות מעצמו.

אפשר לעשות את הדבר הכי חזק בעולם, לקבל חוויה מיוחדת לאותו רגע, ואז לרדת ממנה ולא יישאר כלום. מה שקובע נוצר במרחב שבין האנשים: בכוונה, בחיבור, ובתקשורת. ועל זה יושבים הכלים והטכניקות, לא להפך.

לסיכום: שני העקרונות שנשארים

היו כאן הרבה ניואנסים, וגם דפוסי שפה שאפשר לפרק אותם לפרק שלם בפני עצמו. רק המשפט "עד כמה תהיה מופתע לגלות שהשתנית" מכיל שכבה כפולה: הפוקוס המודע הולך לשאלה כן או לא, ובינתיים התת מודע כבר מדמיין את השינוי. ולא משנה מה עונים, חושבים על זה שהשתנית.

אבל שני העקרונות שקיבלו את הדגש הם אלה.

ובלי הראשון, לא משנה כמה תהיו וירטואוזים בדפוסי השפה, זה לא יעזור.

מי שרוצה ללמוד את זה לעומק ימצא את המסלול המלא במכללת הארטמיינד. פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומדיטציות נמצאות במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

אריה קגן

עובד עם אנשים מזה כעשרים וחמש שנה ומנהל מכללה ללימודי NLP. בעל תואר ראשון, תואר שני בפרסום ולימודי דוקטורט בפסיכולוגיה, ומעביר סדנאות והכשרות בארגונים ובמפעלים מבאר שבע ועד רמת הגולן. המורה הראשון שלי ל-NLP.

הפרק המלא עם אריה קגן: עקרונות השפעה משיטת NLP, ביטחון עצמי וסוגסטיות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.