הרב אשר רוזנבוים: מביאליסטוק לשכונת נורדיה

רוב הדף הזה מבוסס על מה שהוא עצמו כתב. הוא חיבר שלושה עשר ספרים, וארבעה מהם נסרקו ונמצאים באינטרנט. בשניים מהם יש עמודים שבהם הוא כותב על ההורים, על האחים ועל עצמו, ומשם רוב הפרטים שכאן. יש גם תמונה שלו בתוך אחד הספרים, וזו התמונה שלמעלה.

ומה שמפתיע בו יותר מכל: הוא היה רב חרדי שכתב בחיבה על החלוצים, אסר להתווכח עם מי שעזב את הדת, והדפיס את ספריו בדפוס של הזרם הציוני הדתי. על זה יש כאן חלק שלם.

ההורים: אברהם ולאה

אברהם, האב

בכל אחד משלושה עשר ספריו, על השער, אשר חתם את שמו כך: “מאתי אשר בהרה”ח ר' אברהם רוזנבוים”. “בהרה”ח” הוא קיצור של “בן הרב החסיד”. הוא נשא את התואר הזה של אביו על כל כריכה, שלושה עשר פעמים.

בעמוד ההנצחה שכתב בספרו הראשון:

אבי מורי הרב החסיד ר' אברהם ב”ר אהרן דב ז”ל, שנפטר ביום י”ד מרחשון תשי”ג בתל אביב.

בהמרה מדויקת: 2 בנובמבר 1952. כלומר אברהם עלה בעצמו לארץ ישראל אחרי בנו, וחי את שנותיו האחרונות בתל אביב, בקרבת אשר. ואביו שלו, הסבא של הדור הזה, היה אהרן דב רוזנבוים.

לאה, האם

וזו השורה שכתב עליה בנה:

אמי מורתי הצדקנית החסודה מרת לאה בת רבי אשר ז”ל, נפטרה ביום ה' כסלו תרצ”ג בביאליסטוק.

בהמרה מדויקת: 4 בדצמבר 1932, שבת פרשת ויצא. וזה כל מה שקיים עליה בכתב, בעולם כולו. שורה אחת.

ושתי מחשבות על התאריך. הראשונה: לאה נפטרה בדצמבר 1932, ובשנה שאחרי כן בנה עלה לארץ. אין מקור שאומר שיש קשר, אבל הרצף הזה עומד שם. והשנייה, וזו קשה: היא נפטרה שבע שנים לפני שהעולם שלה נמחק. היא לא ראתה את הגטו, ולא את בית הכנסת הגדול של ביאליסטוק נשרף עם מאות אנשים בתוכו. ילדיה שנשארו שם, ונכדיה, כן.

האחים

מעמוד ההנצחה שכתב אשר בספרו ב-1956 עולים שני אחים שנפטרו לפניו.

רבי יצחק מאיר רוזנבוים, אחיו. בלשונו: “אחי הרב הגאון ר' יצחק מאיר ז”ל, רב ומורה צדק בעיר טיקטין על יד ביאליסטוק. נפטר ביום ו' סיון, יום מתן תורתנו, בביאליסטוק”. אח בכיר, רב ודיין בעיר משלו. בתו סנדקה ונכדו יצחק מאיר, שנקרא על שם הסבא, נרצחו בשואה בביאליסטוק.

מנוחה סוקולביץ, אחותו. נפטרה בכ”ה אדר באוטבוצק שליד ורשה. בעלה חיים מאיר, בתם מינדל ומשפחתה, וילדיהם זיידל, פייגל, חשה ומשה, כולם נרצחו בשואה בביאליסטוק.

פייגל מיטניק, אחותו. נפטרה בפתח תקווה ב-4 בדצמבר 1967. היא לא מופיעה בעמוד ההנצחה של 1956 מסיבה פשוטה: היא הייתה אז בחיים.

ביאליסטוק: העיר שבה הכל התחיל

ביאליסטוק של לאה ואברהם הייתה עיר שגדלה במהירות מסחררת. מ-13,787 תושבים ב-1857 ל-65,781 ב-1901, פי חמישה בדור וחצי, על גב תעשיית הטקסטיל. במפקד הפולני של 1921 היו בה 76,792 תושבים, מהם 39,602 יהודים. מעל חמישים אחוז.

זו הייתה עיר של פועלים ובעלי מלאכה יהודים, עם תנועת פועלים חזקה במיוחד. מ-1897 הצטרפו יהודי ביאליסטוק לבונד בהמוניהם. וזה הפרט שיסביר אחר כך את הפוגרום.

ועוד נתון שכדאי לדעת: מכיוון שהעיר גדלה כל כך מהר, רוב היהודים בביאליסטוק בשנת 1900 היו מהגרים לעיר או בני מהגרים. כלומר סביר להניח שגם משפחת רוזנבוים הגיעה לשם דור או שניים קודם, אבל אין מקור שאומר מאיפה.

הפוגרום, יוני 1906. אשר היה בן חמש

זה החלק הקשה בדף הזה, ואולי החשוב בו. הדברים כאן מתוך ספר היזכור של ביאליסטוק, כלומר מפי מי שהיה שם.

ושני טבחים קדמו לו, באותה שנה

30 ביולי 1905, שבת נחמו. אנרכיסטים זרקו פצצה על סיור צבאי ליד “בורסת הבונד” ברחוב סורז'ר, והצבא פתח באש שנמשכה שעות עד הלילה. ירו בעוברי אורח, לתוך חצרות ודלתות חשוכות. בלשון המקור: “יהודי הוציא את ראשו מהחלון להסתכל, ונורה”. עשרים וחמישה נהרגו, והשמות רשומים בספר. ארבעה מהם ילדים: אחד בן שלוש עשרה, ושלושה בני אחת עשרה.

18 באוקטובר 1905. שמועה עברה שבית הסוהר ייפתח והאסירים ישוחררו. אלפי יהודים התאספו, השערים היו נעולים, צעירים ניסו לפרוץ, והצבא ירה. עשרים ושניים נהרגו, ורובם נשים. בין השמות: אישה בת שבעים, עוד אחת בת שבעים, אחת בת שישים, ונערה בת שבע עשרה.

הרקע האמיתי לפוגרום הגדול

המשטרה בביאליסטוק, שהייתה מהגרועות ביהודים, ברצותה להראות את נאמנותה לצאר, ניפחה את התנועה הסוציאליסטית המקומית לגל מהפכני נורא של כל האוכלוסייה היהודית. המשטרה לא הסתפקה בטבח של 30 ביולי ושל 18 באוקטובר, ורצתה לעשות משהו גדול יותר.ספר היזכור של ביאליסטוק

כלומר: הפוגרום היה פעולת תגמול נגד תנועת הפועלים היהודית, בעיר שהייתה מעוז שלה.

וכולם ראו שזה בא

דרקאצ'ף, מפקד המשטרה, “היה במקרה אדם טוב ואוהד יהודים”. הוא נרצח ב-28 במאי. שרמטייב, הקומיסר האנטישמי, סילק אותו כדי שלא יהיה מכשול, והמשטרה הפיצה שיהודים רצחו אותו. לימים נעצר שוטר לשעבר כרוצח.

ואז שרמטייב סירב לקבל מהקהילה היהודית זר להנחה על הארון, ואמר למשלחת:

קודם שפכתם דם, ואחר כך אתם באים להניח זר!

בזה הוא הודיע כמעט בגלוי מה יקרה. במקביל הופצו כרוזים בקרב החיילים שיהודים יזרקו פצצות לכנסיות, וכשהכמורה רצתה להכחיש את השקר, המנהל הצבאי אסר עליה. היהודים העשירים שלחו את משפחותיהם מביאליסטוק. משלחת יהודית נסעה למושל בגרודנו לבקש הגנה ולהדיח את שרמטייב, והמושל גער בהם, אמר שלפי דיווחיו יהודים יורים בשוטרים ו“יבוא הרגע שיסגרו איתם חשבון”, ובכל זאת הבטיח שלא יהיה פוגרום. יום אחר כך זה התחיל.

שלושת הימים

פרובוקטור זרק חומר נפץ על תהלוכה דתית. “ירייה הדהדה, וזה היה האות להתחלה.” הצבא, שחיכה בכוננות בסניף הבנק הממלכתי הסמוך, פתח באש.

הפורעים הלכו בקבוצות של עשרה עד עשרים איש מבית לבית ומחנות לחנות, וחיילים ליוו אותם כדי להגן עליהם. בלשון המקור: “הם לא חסו על שום זקן, שום אישה ושום ילד”. ביום השני המשטרה הצביעה בפועל על הבתים היהודיים, והחיילים הוציאו את הדיירים וירו בהם. “דקרו את הכריות בסכינים, וענן של נוצות נע ברחובות.”

תחנת הרכבת הייתה המקום השני הגרוע: שם חיכו ליהודים שברחו מהעיר או באו מחוצה לה. “רגועים וצוחקים, המפקד וקציני הז'נדרמריה צפו בטבח.” והמושל מגרודנו הגיע, יצא לרבע שעה לעיר, סירב להאזין לתחינות היהודים, ונסע חזרה ברכבת מיוחדת.

ובאמצע כל זה, שני דברים אנושיים. בבית משפחת לפידוס רצחו שני בנים ובת, וסטודנט נוצרי בשם דיקאר, שרצה להגן על חבריו, נרצח איתם. ולפי המקורות, הפולנים המקומיים הסתירו יהודים רבים ולא השתתפו בפוגרום.

ההגנה העצמית: מי, איך, ועם מה

וזה החלק שכדאי לזכור מכל הסיפור.

מי הם היו: “הנוער הפרולטרי היהודי”, מאורגן בידי מפלגות הפועלים, והבונד בראשן. לא הקהילה, לא הרבנים, ולא העשירים. פועלים צעירים.

מה הייתה המטרה: להגן על “הרובע היהודי העני”. מטרה מוגדרת וצנועה, לא הצלת העיר.

ומה היה להם: כשהתהלוכה הגיעה לרחוב בזארנה, קבוצת ההגנה העצמית זרקה פצצה ברחוב סורז'ר. ומקורות נוספים מתארים ש“יחידות צבא הצאר החליפו אש עם קבוצות פרה-צבאיות יהודיות”, בעוד הפורעים היו חמושים בסכינים ובמוטות ברזל. אז כן, היה נשק: אקדחים ופצצות מאולתרות. לא רובים, ולא ארגון צבאי.

והם ידעו מראש שזה לא יספיק. בלשון המקור: “אפילו מפלגות הפועלים היהודיות התכוננו בקבוצת הגנה עצמית, אבל היה מובן שאין הן יכולות לעשות דבר נגד פוגרום צבאי חמוש”. ובכל זאת:

לא היה להם כוח מספיק להגן על כל העיר נגד כוח צבאי חמוש. הצבא והפורעים פחדו ללכת ברחוב סורז'ר.

רחוב אחד, שבו ידעו שיש מי שיורה בחזרה, נשאר בטוח. מקורות אחרים מסכמים שבזכות ההגנה העצמית כמה משכונות הפועלים נחסכו לגמרי, ואלפי חיים ניצלו.

ומה קרה אחר כך. ועדת חקירה של הדומה הרוסי הטילה את האחריות גם על המשטרה המקומית וגם על השלטון המרכזי. ב-1908 נשפטו כמה מבצעים וקיבלו עונשים קלים, והמארגנים האמיתיים לא הועמדו לדין. ומי שהשיג את ההוכחות היה זאב ז'בוטינסקי, יחד עם המנהיג היהודי הפולני אפולינרי הרטגלס. הם השיגו מסמכים סודיים של שרמטייב שהוכיחו שהפוגרום אורגן היטב מראש, ושהרשויות הביאו ברכבות פועלי רכבת ממעמקי רוסיה במיוחד כדי להשתתף בו.

הנרצחים נקברו בקבר אחים בבית הקברות בגנובקה. מעליו הוקם אובליסק עם שיר עברי מאת המשורר זלמן שניאור, המכונה “עמוד הדמע”. הוא שרד את מלחמת העולם השנייה, והוא עומד שם עד היום. וזה אותו בית קברות שבו נקברה לאה, עשרים ושש שנים אחר כך.

הרעב, 1915 עד 1918. אשר היה בן ארבע עשרה עד שמונה עשרה

בשנים האלה ביאליסטוק לא הייתה בפולין. היא הייתה בשטח שנקרא “אובר אוסט”, שהיה תחת מנהל צבאי גרמני ישיר. אובר אוסט חולק לשלושה מחוזות, ואחד מהם נקרא “מחוז ביאליסטוק גרודנו”. זה לא היה ממשל אזרחי. זה היה מנהל צבאי שתפקידו לחלוב את השטח לטובת המאמץ הגרמני.

כל השאר נצרך בידי הצבא הגרמני או יוצא לגרמניה. הנתונים מאנציקלופדיית מלחמת העולם הראשונה.

ובנוסף: יבול גרוע במיוחד, ומדיניות אדמה חרוכה של הרוסים בנסיגתם ב-1915, שהרסה מפעלים, גשרים ותחנות כוח. בערך העירוני של ביאליסטוק כתוב על אותן שנים: “יותר ממחצית מפעלי הטקסטיל נסגרו, מגפות התפשטו, נרשם מחסור חמור באוכל ודלק, והאינפלציה הרקיעה”.

וההשוואה: גם בגרמניה עצמה היה רעב באותן שנים, “חורף הלפת” של 1916, בגלל המצור הבריטי. אבל שם היה ממשל אזרחי וכרטיסי מזון. באובר אוסט זה היה גרוע יותר בכוונה, כי אובר אוסט היה המקור שממנו לקחו כדי להאכיל את גרמניה. זה לא היה כישלון. זו הייתה מדיניות.

הנער בן ארבע עשרה שיצא לדרוש

וכאן אנחנו עוברים לדבר בלשונו שלו. זה הקטע הפותח של ספרו הראשון:

עוד בימי נעורי, בשנת תרע”ד, בהתחלת המלחמה העולמית הראשונה, כשחזרתי מישיבת מרן החפץ חיים ז”ל בעיירה ראדין, לעיר מולדתי ביאליסטוק שבפולניא, וזכיתי להיות שם מעשרה ראשונים של מייסדי הקיבוץ העירוני “בית אולפנא”, התחלתי להשתדל לעשות “אזנים לתורה”, לגלות לפני המון עם את המאור, הצדק והמשפט שבתורה.
נסעתי מעיר לעיר, ממקום למקום, במחוזות ביאליסטוק ולומז'ה, להשמיע לאחינו בני ישראל את דברי אלקים חיים ולקרב את לבם לאבינו שבשמים, לאהבת התורה וקדשי ישראל.מעדני אשר, חלק א, הקדמה

הוא בן ארבע עשרה. המלחמה פרצה, הוא חזר מהישיבה של החפץ חיים בראדין לעיר הולדתו, והתחיל לנסוע לבד בין עיירות ולנאום בפני קהל. ומתי בדיוק? באותן שנים שבהן נשאר לתושבי האזור פחות משלושה אחוזים מהביצים שלהם, ובאזור שבו התפשטו מגפות. אלה היו הקהלים שהוא דיבר בפניהם.

ומה הוא עשה עם הכסף שאסף:

וד' הצליח בידי ליסד ולהחזיק את הישיבה הגדולה “בית יוסף” בעיר אוסטרוב מזובייצקי, שלמדו בה כמאתיים בחורים גדולי תורה ויראה, ובתי תלמוד תורה בשם “חדר כללי” של כארבע מאות תלמידים.

ובמקום אחר הוא נותן את השנה: הישיבה והתלמוד תורה, בלשונו, “נוסדו על ידי בשנת תר”צ”, כלומר 1930. וראש המתיבתא בפועל היה הרב יואל קליינרמן ז”ל. ושם הישיבה לא היה מקרי: “בית יוסף” הוא שמה של רשת ישיבות נובהרדוק, ובלשונו של אשר עצמו הבחורים שלו היו “חניכי נהוורדאק”.

רבקה מרים, ואוסטרוב מזובייצקי

אשר נשא את רבקה מרים, בתו של ר' מנחם דרוזדובסקי מאוסטרוב מזובייצקי, ועבר להתגורר בעירה. ועל החותן שלו הוא כותב בגאווה גלויה. הוא היה תלמידם המובהק של הנצי”ב מוולוז'ין, רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק, ומרן החפץ חיים. ואז הוא מוסיף סיפור:

מסר לי הגאון הצדיק ר' יחיאל מרדכי גורדון, ראש ישיבת לומז'ה, איך שחותנו, מייסד הישיבה, אמר לו פעם שאפילו שיחת חולין של רבי מנחם דרוזדובסקי מאוסטרוב מזובייצקי צריכה תלמוד.הדרני אשר, עמוד הברכה

גם החותן והחותנת עלו לארץ. מנחם דרוזדובסקי נפטר בתל אביב בי”ז אב תש”ב, 1942, ואשתו מטיל נפטרה בעפולה בט”ו בשבט תשט”ז.

ואוסטרוב מזובייצקי: עיירה תשעים ושתיים קילומטרים מוורשה. ערב המלחמה חיו בה יותר משבעת אלפים יהודים. ב-8 בספטמבר 1939 נכנסו הגרמנים, וכעבור יומיים רצחו שלושים יהודים. בסוף אוקטובר נצטוו כל היהודים לעזוב את העיר תוך יום אחד. רוב היהודים נמלטו, וחלקם הגדול לביאליסטוק. כשש מאות שנשארו נעצרו בעלילת הצתה מבוימת, וב-11 בנובמבר 1939 הובלו ליער ליד הכביש לוורשה ונרצחו ביריות.

העלייה, ונורדיה: ארבעים שנה

בשנת תרצ”ג, 1933, עלו אשר ורבקה מרים לארץ ישראל, והתיישבו בצריף בשכונת נורדיה בתל אביב. הם גרו שם כעשרים שנה, עד שעברו לדירה ברחוב חובבי ציון 55. הכתובת הזאת מודפסת בספריו המאוחרים, וגם באנגלית, בתעתיק שלו עצמו: Rabbi Asher Rossenbaum.

באנציקלופדיה תדהר מופיעה שורה שאומרת עליו משהו: לפני עלייתו, כתוב שם, הוא “עשה תעמולה למען ישוב ארץ ישראל בין החרדים”. זו הייתה, בשנות השלושים בפולין, עמדה שנגד הקו של רוב הציבור החרדי שם.

אשר התמנה לרב השכונה, ולרב בית הכנסת הכללי ברחוב בוגרשוב 63. במשרות האלה הוא כיהן כארבעים שנה. ובספרו הראשון הוא רושם בהכרת תודה את כל בתי הכנסת שסביבו: “אבשלום” הספרדי בבוגרשוב 63, “אחדות ישראל” בבוגרשוב פינת המלך ג'ורג', בית חסידים “מודז'יץ” בבוגרשוב פינת פינסקר, “מוריה” בבוגרשוב 67, ו“תפארת ישראל” בבוגרשוב 42. הוא גם ניהל שם “חברת ש”ס ומשניות”.

ובתוך ספר תורני משנת 1956 הוא הכניס עמוד יזכור שלם, לארבעים חללי מלחמת העצמאות מבני שכונת נורדיה, חניכי בית הכנסת שלו. ארבעים שמות פרטיים, אחד אחד.

ובית הכנסת בבוגרשוב 63 קיים עד היום, ובנו הרב מנחם רוזנבוים ממשיך לכהן בו כרב.

ועוד כמה דברים על בית הכנסת ועל הקהילה

הייתה שם קרן גמילות חסדים. בעמודי התודה בספריו הוא מודה ל“ועד גמ”ח שעל יד בית הכנסת”, ובמיוחד לאיש שניהל אותה, ר' ישראל וולך. ולו הוא כתב בספר “ברכה לבבית לחג היובל שלו של שבעים וחמש שנה”. כלומר הוא לא חיכה להספד, הוא כתב לאדם ברכה מודפסת בחייו, על יום הולדת 75.

וגם הייתה שם “חברת ש”ס ומשניות”, כלומר חבורה שלמדה יחד באופן קבוע, והוא מודה לחבריה בשמם.

ומי היו המתפללים שלו? מתוך עמודי ההנצחה בספריו עולה תמונה של קהילת עולים מכל קצות אירופה: אנשים שנולדו בברילוב ובזריץ שברוסיה, בנובורדומסק ובוורשה שבפולין, בלומז'ה, ואפילו אישה שנולדה בטשקנט. בית הכנסת בבוגרשוב אסף אנשים שהגיעו משבע ארצות אל אותה שכונת צריפים.

והיו לו תלמידים שהתווכחו איתו. בתוך הספרים מופיעים משפטים כמו “נשאלתי מאחד התלמידים”, ואחריהם השאלה במלואה ואז התשובה שלו. הוא לא סתם דרש. הוא לימד, ושאלו אותו, והוא טרח להביא את השאלה בכתב.

וחוץ מבית הכנסת שלו הוא דרש “במקהלות”, כלומר בכינוסים גדולים. הביטוי חוזר בספריו שוב ושוב: “במקהלות הסברתי”, “אמרתי במקהלות”.

ובמשפחה המורחבת היה עוד תלמיד חכם: ר' חיים יששכר דרוזדובסקי, בן דודה של רבקה מרים, יליד לומז'ה, “מרביץ תורה ברבים”, שנפטר בירושלים בתשי”ג.

הילדים והנכדים

בעמוד הברכה של 1964 הוא כותב על מנחם “לבן יחידנו”, כי פישל נפטר בילדותו. ואבי חתנו, מרדכי הולצבלט, היה נחמן הולצבלט, יושב ראש הקהילה היהודית וההנהלה הציונית בעיר סבין שבפלך לובלין. הוא נפטר שם בג' כסלו תרצ”ט, ואשתו פייגה נרצחה עם יתר המשפחה.

ופרט נחמד מבין עמודי ההנצחה: במשפחה המורחבת היו אריכות ימים ממש. דוד אחד, ר' אליהו גרשון פרידקס, נפטר בשיבה טובה בגיל 94 בחיפה. ומחותן, ר' משה יחיאל מיכל ברגהולץ, שהיה מראשוני בוני המושבה הרצליה, נפטר בגיל 92.

השואה במשפחה

בעמוד ההנצחה שכתב ב-1956, אחרי רשימת ההורים והאחים, הוא כותב שורה אחת ואז רשימה:

על אלה אני בוכיה, עיני עיני יורדה מים. על נשמות קדושי משפחתי חללי השואה בעיר ביאליסטוק.

מצד אחותו מנוחה: בעלה חיים מאיר סוקולביץ, בתם מינדל ומשפחתה, וילדיהם זיידל, פייגל, חשה ומשה, וכלתם טייבל עם בנה מנחם. מצד אחיו יצחק מאיר: בתו סנדקה, ובנה יצחק מאיר, שנקרא על שם הסבא. ומצד המשפחה של אשתו: אחי חמיו ר' צבי דרוזדובסקי נפטר בלודז', ואשתו חיה נרצחה בגטו ורשה. אחותם עטה נספתה באוסטרוב מזובייצקי. אחיהם ר' משה נספה בגטו ורשה.

ואחר כך הוא כותב על שתי הקהילות:

על קהילת עיר מולדתי ביאליסטוק, העיר רבתי עם, מלאה חכמים וסופרים. ועל עיר מגורי אוסטרוב מזובייצקי, פלך לומז'ה, מלאה חכמים וסופרים, חסידים ואנשי מעשה, ובתוכה הישיבה הקדושה “בית יוסף” עם מאתיים בחורים גדולי תורה ויראה, חניכי נהוורדאק, והחדר הכללי “יסודי התורה” עם כארבע מאות תלמידים צאן קדשים, שנוסדו על ידי בשנת תר”צ, אשר טיפחתי ורביתי, ולא היה אף פליט ושריד.

ומה שגטו ביאליסטוק עבר: ב-28 ביוני 1941 נשרף בית הכנסת הגדול של העיר, עם שמונה מאות עד אלף יהודים כלואים בתוכו. באוגוסט 1941 הוקם גטו עם כחמישים אלף יהודים. ב-16 באוגוסט 1943 פרץ מרד גטו ביאליסטוק, השני בגודלו אחרי מרד גטו ורשה: שלוש מאות עד חמש מאות לוחמים, בראשם מרדכי טננבוים ודניאל מושקוביץ, עם מקלע אחד, עשרים וחמישה רובים ומאה אקדחים. בנובמבר 1943 הגטו חוסל.

השנים האחרונות, והתאריכים

אשתו, הרבנית רבקה מרים, נפטרה בי”ט שבט תשכ”ח, 18 בפברואר 1968. ואשר נפטר בז' אדר תשל”ה, 18 בפברואר 1975, בגיל 74, ונקבר לצידה בקריית שאול.

כל התאריכים הומרו ונבדקו אחד אחד.

ואחרי פטירתו קמה בבית הכנסת שלו בבוגרשוב ישיבת מתמידים לבני 8 עד 12, בשם “יד אשר”, על שמו.

הקבר של לאה בביאליסטוק

וזה חיפוש שעשינו, ויש בו בשורה.

בית הקברות היהודי היחיד שנותר בביאליסטוק הוא בגנובקה (Bagnówka), שפעל מדצמבר 1890 עד 1969. זה, בהסתברות גבוהה מאוד, המקום שבו לאה קבורה. ושם גם, כאמור, קבר האחים של הפוגרום ועמוד הדמע.

מ-2007 פועל שם פרויקט תיעוד ושיקום, בראשות ד”ר היידי שפק, ומ-2016 גם שיקום מכני בקנה מידה גדול. יש להם מאגר של מעל 5,200 מצבות, עם שם, שם האב, תאריך פטירה, מקום מדויק של החלקה, ומזהה צילום. חיפשנו בו את לאה. הורדנו את המאגר המלא, 1,457 עמודים, ועברנו עליו:

• השם טפר לא מופיע בכלל.
• יש שלוש מצבות בשם ROSENBAUM, אבל אף אחת מהן אינה היא.
• ה' כסלו תרצ”ג לא מופיע.

אבל, וזה החלק החשוב: המאגר כן מכיל מצבות מהימים ממש סביב פטירתה. מ-5 בדצמבר 1932, מ-8, מ-10 ומ-14. כלומר חלקת הקבורה מהתקופה שלה שרדה. המצבה של לאה פשוט עדיין לא תועדה, או שהיא ממתינה לשיקום. מתוך עשרות אלפי קבורות שהיו בבית הקברות, המאגר מכסה כרגע פחות מעשירית.

הצעד הבא הוא פנייה לפרויקט השיקום, עם כל הפרטים: השם העברי כפי שהוא חרוט על מצבה כזאת (לאה בת ר' אשר), התאריך בשתי הצורות, שם הבעל, וכל האיותים האפשריים של שם המשפחה. יש להם צילומים של כל המצבות מ-2006 והלאה, כולל כאלה שטרם נכנסו למאגר. זו הדרך הכי מציאותית למצוא מצבה של קרובה מלפני 94 שנים.

ויש כיוון נוסף: רשומות הפטירה האזרחיות בארכיון המדינה הפולני בביאליסטוק נפתחות לציבור אחרי שמונים שנה, כלומר רשומה מ-1932 פתוחה מאז 2012. רשומות כאלה כוללות בדרך כלל גיל או תאריך לידה, שמות שני ההורים, ולעיתים סיבת מוות. זה הכיוון היחיד שיכול לתת דור נוסף אחורה מצד אמה של לאה.

הגישה שלו לאנשים חילונים

1. מה הוא כתב על החלוצים

זה קטע מתוך ספרו הראשון, 1956, בתל אביב:

חיים גבוהה עם כל הנוחיות המודרנית, ובתי הקולנוע מלאים אנשים לרבבות, ובכל זאת אין עוד השמחה במעונם. בו בזמן שבתקופת החלוצים הראשונים ראינו אותם רוקדים מלאי שמחה ברחובות במכנסי חאקי לבשרם, באין מזון ומחיה, כי שמחה היא ענין רוחני, ואין שמחה כשמחת הנפש של אדם העושה מעשים טובים בשביל הזולת, העם והארץ.

רב שמחפש דוגמה לשמחה אמיתית, ולא מביא חסידים בשמחת תורה. הוא מביא את החלוצים הסוציאליסטים, רוקדים בלי אוכל.

2. ואיך הוא הורה לגשת למי שעזב את הדת

בגמרא כתוב “מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה”, והוא קורא את המילים “בעולם הזה” כהוראת הפעלה:

אם ברצונך להתגרות ברשעים ולהשפיע עליהם, אל תתווכח עמהם בנפלאות ובמכוסה מהם, בענייני “גן עדן וגיהנם”, אלא מענייני “העולם הזה”. להראות להם את הרקבון המלא של חיים בלא תורה, ולהפך: את החיים העשירים מלאי תוכן ותענוג רוחני, הבריאים הן לגוף והן לנפש, שיש בדרכי התורה.

בלי איומים בעולם הבא. תראה שהחיים כאן טובים יותר. זו גישה פסיכולוגית ומעשית, בשנת 1956.

3. ואת הביקורת הקשה שלו הוא הפנה פנימה

זו ההקדמה לספרו החמישי, 1959, בשנת העשור למדינה. וזה קטע חריף:

נמצאים בארצנו הרבה גדולי תורה ויראה, בבחינת “צדיקים תמימים”. ונשאלת השאלה: מדוע לא הצליחו עד עכשיו להשפיע גם על הרחוב היהודי, לעצור את המבול של שחיתות, חמס וגזל? לעצור את מבול הרדיפה בכל מחיר אחרי כל מיני מותרות ותענוגי החיים?
התשובה היא כמו השקפת חז”ל על נח: חלק גדול מהצדיקים האלו בחרו להם את שיטתו של נח, להסתגר בתיבה רוחנית, להציל אך ורק את ביתם ואת משפחתם הם.
בורחים מהעיירות הגדולות, שהן המקומות המסוכנים ביותר מבחינה רוחנית, לתיבת נח של אנשי שלומנו, ומפקירים את הרחוב היהודי עם כל המון בית ישראל, שארית פליטת עמנו.דברי אשר, הקדמה, תשי”ט

ואז הוא מוסיף הערה קטלנית בסוגריים: “אגב, גם זה דבר המוטל בספק, כי הלא אנחנו רואים בעליל שהמספחת של רדיפה אחרי מותרות פשתה כמעט בכל מקום ומקום, ובכל בית ובית”. כלומר: גם הבריחה לא עובדת.

ובמקום אחר, אותו רעיון, בדרשה: נח היה “צדיק תמים” וחז”ל בכל זאת גינו אותו, כי “נח הסתגר כל הזמן בתיבת נח רוחנית, לדאוג אך ורק להציל את ביתו ואת משפחתו, בבחינת אני את נפשי הצלתי”, בעוד אברהם “נסע ממקום למקום לתקן עולם, ולהציל את כל העולם”. ובשם הצדיק מקארלין: “אם רואים אדם שנפל לבור החובה, לקפוץ לתוך הבור להציל אותו, אפילו אם על ידי זה מלכלכים את עצמנו.”

הסיפור על הרב זוננפלד, וזה לב העניין

זה הקטע החשוב ביותר שמצאנו בכל ארבעת הספרים.

אשר מצטט באריכות מספרו של הרב משה בלוי על הרב יוסף חיים זוננפלד, רבה של העדה החרדית בירושלים. האיש שנחשב לסמל הקנאות החרדית.

מעשה ראשון. הם יוצאים מבית החולים שערי צדק בט”ו בשבט, ומולם מתקרבת תהלוכת תלמידי בתי הספר “החופשים”: בנים ובנות יחד, דגלי הציונים בראש כל קבוצה, ושירים עבריים. בלוי מציע לזוננפלד לחזור פנימה כדי לא לראות.

“לא”, היתה תשובתו. “וכי לא ילדי ישראל הם?”
אני רואה את ר' חיים זוננפלד ממלל בשפתיו, ואני מטה אוזני ושומע כשהוא אומר וחוזר ואומר: “יוסף ד' עליכם, עליכם ועל בניכם, ברוכים אתם לד'”, עד שכל התהלוכה עברה על פניו.

מעשה שני. בשיחה מישהו הזכיר את אליעזר בן יהודה, בתוספת “ימח שמו”. זוננפלד:

אין אני נוהג להגיד ככה. הקב”ה הוא בעל רחמים, אין לנו מושג מגודל רחמיו. האמן לי שעיני לא תהיה צרה אם יוודע לי שגם בן יהודה ירוחם מאת הקב”ה, ואפילו יבוא לחיי עולם הבא. … וכלום אתה חושב שאין שום צד טוב בבן יהודה? כלום אתה חושב שאין לו שום צד זכות בזה שהנהיג את הדיבור בלשון הקודש? אין הקב”ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה, ואין עבירה מכבה מצווה, וזכות אינה בטלה אפילו באלפי אלפים חובות.

ואז זוננפלד מוסיף וידוי:

אתה יודע, אולי שגינו שלא החלטנו אנחנו בבואנו לארץ ישראל להנהיג את הדיבור בלשון הקודש, כי אז היינו מקדימים אנחנו את החופשים, והיינו מוציאים מידיהם את הנשק הכי חזק.

ואשר רוזנבוים חותם בשורה משלו, וזו השורה שמסבירה למה טרח להביא את כל זה:

ציטטתי את הנ”ל להראות שהגר”ח זוננפלד ז”ל, שהחזיקו אותו לקנאי קיצוני, בכל זאת לא נטה חלילה כלום מדברי חז”ל, שצריכים לדון את כל האדם לכף זכות.

הוא לקח את הסמל של הקנאות, והראה שגם הוא לא היה בדלן.

וההוכחות מהחיים, לא רק מהכתיבה

ומה שהרב הרצוג כתב עליו, בהסכמה מסיוון תשט”ז: “ומצאתי בהם דברי חפץ, דברים שהנשמה היהודית נהנית מהם, רעיונות יפים וביאורים נעלים. מהבחינה הסגנונית: כזה ראה וקדש”.

ועמדתו, בקצרה, במשפט אחד שלו: “ישנם אנשים קנאים לתורה האומרים שהעיקר זוהי גאולת הנפש, וישנם אנשים האומרים שהמדינה זוהי הכל, העיקר זוהי העצמאות, אפילו בלא תורת ישראל. אבל האמת שגם וגם. וכל מי שבא עם גאולה למחצה אינו הגואל האמיתי”.

ולמה זה קשור למשפחה

וכאן אנחנו נכנסים לשאלה שאין עליה תשובה מתועדת, ורק השערה. ויש שלוש דרכים להסביר את הגישה שלו.

האפשרות הראשונה: זו העבודה. מי שהוא ארבעים שנה רב של שכונת צריפים שרוב שכניה חילונים פשוט חייב לדבר ככה. רב שמקלל את שכניו נשאר בלי קהילה.

האפשרות השנייה: זה הבית. ואפשר שהבית שממנו בא היה פתוח מראש, ושהגישה שלו אינה ויתור שעשה בגיל מאוחר אלא מה שהוא ראה בבית אביו.

ומה תומך בזה? אביהם, “הרב החסיד”, עלה בעצמו לארץ ישראל, וחרדי מביאליסטוק שעולה ארצה באותן שנים לא היה מובן מאליו בציבור שלו. אשר עשה “תעמולה למען ישוב ארץ ישראל בין החרדים”, כלומר פעל נגד הקו הרשמי של סביבתו. בית שנותן לנער בן ארבע עשרה לנסוע לבד בין עיירות ולנאום בפני קהל הוא לא בית של פחד. ואשר עצמו הוא תערובת: למד בישיבות ליטאיות, הקים ישיבת מוסר נובהרדוקאית, והיה חסיד. לא בית של חצר סגורה אחת. והפיזור של האחים: אח שהיה רב בטיקטין, אחות באוטבוצק שליד ורשה, אחות שנישאה למשפחה מווהלין, אחות שהגיעה לארץ ישראל, והוא עצמו בתל אביב. משפחה שנעה במרחב גדול ולא נשארה במקום אחד.

והאפשרות השלישית: זה גם זה וגם זה. וזה הסביר ביותר.

מה הוא לימד

בשתים עשרה שנים, מ-1956 עד 1968, אשר רוזנבוים הוציא שלושה עשר ספרים, כולם בשם “אשר”. במקביל הוא כתב בקביעות בעיתונים המודיע, הצופה, שערים, היסוד והנאמן. וההחלטה שהוא קיבל על מי הוא כותב בשבילם היא הדבר המעניין ביותר בכתיבתו.

“אזנים לתורה”: ההחלטה שקיבל בגיל 14, ושמר עליה שישים שנה

ההקדמה לספרו הראשון נפתחת בסוגיה בתלמוד: שלמה המלך “עשה אזנים לתורה”, כי “בתחילה היתה תורה דומה לקופה שאין לה אזנים”. והפירוש שלו:

ששלמה המלך הצליח במשליו הרבים להסיר מבני אדם את ערלת האזן. לפני שעשה שלמה בחכמתו את המשלים, זכו לשמוע את דברי התורה הקדושה אך ורק יחידי סגולה, גדולי התורה ובעלי מוחין דגדלות, אבל ההמון עם נשארו מחוץ למחנה התורני, לא נמשך לבם להקשיב ולשמוע את הדברים העמוקים שבתורה.

ומיד אחר כך, המשפט על עצמו: “עוד בימי נעורי בשנת תרע”ד… התחלתי להשתדל לעשות אזנים לתורה, לגלות לפני המון עם את המאור, הצדק והמשפט שבתורה”. הוא בן ארבע עשרה כשהוא מנסח את המשימה. ואת אותה משימה בדיוק הוא עושה עד גיל שבעים וארבע.

ולמי הוא כותב, בלשונו:

ואני מקוה כי בספר זה ימצאו חפץ גם “בית ישראל”, ארזי הלבנון, אדירי התורה, רבנים יושבי על מדין, שקשה להם לרדת מן ההר, מן המוחין דגדלות, ולדבר אל העם דברים פשוטים חודרי לב ונפש. וגם “בית יעקב”, סתם יהודים שרוצים להנות מתורת חיים משיבת נפש.

והמטאפורה שהוא בנה על זה: ויטמינים

זה מההקדמה לספרו החמישי, 1959. וזה קטע שקשה להאמין שנכתב אז. קודם האבחנה:

ידוע, כמו שיש חולי הגוף כך יש חולי הנפש. והרופאים הגיעו לידי מסקנא שרוב חולי הגוף מקורם במחלת הנפש, שסיבתה ברוב המקרים באה מהמידות הרעות של קנאה, תאווה וכבוד, האוכלים את האדם בכל פה, ומביאים אותו לידי מצב של התרגזות תמידית.

ואז הטיפול, בשם הרמב”ם: “מה היא תקנת חולי הנפשות? שואל הרמב”ם בהלכות דעות, ותשובתו: ילכו אצל החכמים שהם רופאי הנפשות, וירפאו חוליים בדעות שמלמדים אותם”. ואז הרעיון שלו:

אמרתי גם אני הקטן ללכת בעקבות רופאי הגוף: כידוע משתמשים בזמן האחרון בכל מיני “ויטמינים”, כלומר חומרים שמציאותם במזונות הם הכרחיים לקיום הגוף. והיות שאדם חלש וחולה אין לו תאבון לאכול כל כך הרבה מזון עד כדי אפשרות לקבל את מספר הוויטמינים, לפיכך ממציאים לו את זה בתמצית, בבחינת “מועט מחזיק את המרובה”.
אותו הדבר במחלת הנפש: החולים אין להם כוח, חשק ורצון לשמוע דברי אלקים חיים בכמות גדולה, בספרים גדושים. לפיכך צריכים להמציא להם תמצית של מזון נפשי של דברי מוסר ויראה: קצרים, חודרים ונוקבים, אטומיים ואקטואליים, שמציאותם בנפש הם הכרחיים לקיום הנפש.
אלו הן הנקודות העיקריות, התכלית והמטרה של כל ספרי.

וזה נכתב ב-1959. המונח “ויטמין” היה אז בן ארבעים ושבע שנים בלבד, הוא נטבע ב-1912 בידי קזימיר פונק, ביוכימאי שנולד בוורשה למשפחת אינטלקטואלים יהודים, ובדיוק באותן שנים הוויטמינים נכנסו לחיי היומיום כמוצר מדף. והחידוש שלו הוא לא “מזון לנפש”, שזו מטאפורה עתיקה. החידוש הוא הלוגיקה: מי שחולה אין לו תאבון, ולכן לא נותנים לו יותר אוכל. נותנים לו מרכיב פעיל מרוכז.

ומה שהוא אמר על הזיקנה

וזה נושא שהוא חוזר אליו יותר מפעם אחת, בכמה זוויות.

1. החסרון היחיד שמתקן את עצמו

על הפסוק “מפני שיבה תקום והדרת פני זקן” הוא מביא סיפור. הגאון מליסא, רבי יעקב מליסא, התקבל לרבנות בעיר ליסא כשהיה צעיר לימים, ובגלל זה היו לו הרבה מתנגדים:

פעם פגש אחד ממתנגדיו ושאל אותו: יגיד לי כבודו, מה הטעם שמתנגד לי? אולי סובר שזקוקים לרב יותר גדול בתורה ובחכמה ממני?
“לא ולא!” השיב האיש, “אלא שאני חושב שזה לא לכבוד לעיר ואם בישראל כליסא שישמש שם רב צעיר.”
“אם רק זה הוא החסרון, אני מקבל עלי מהיום והלאה לתקן את החסרון הזה בכל יום ויום מחיי”, השיב הרב.דברי אשר, פרשת קדושים

הצעירות היא החסרון היחיד בעולם שמתקן את עצמו מעצמו, בכל יום. וזו גם תשובה שמסלקת את המתנגד בנימוס מושלם.

2. למה בכלל קמים לפני אדם מבוגר, ומה ההבדל בין “קימה” ל“הידור”

וכאן הוא מביא דבר מדויק ויפה, מפירוש “כלי יקר” על אותו פסוק. שימו לב שבפסוק יש שני מושגים נפרדים, ולא אחד: “מפני שיבה תקום”, ו“והדרת פני זקן”. שתי מילים, שני סוגים של כיבוד.

והקושיה שהוא מציג: “הידור” הוא כיבוד גדול יותר מ“קימה” (כי מי שמהדר, כבר גם קם). ומצד שני, לפי חז”ל, “בן שישים לזקנה, ובן שבעים לשיבה”, כלומר “שיבה” מבוגרת מ“זקנה”. אז יוצא שהתורה נתנה את הכיבוד הקטן לזקן יותר, ואת הכיבוד הגדול לצעיר ממנו. וזה הפוך.

והתשובה:

ודאי שטעם כבוד השיבה הוא בעבור החכמה המצויה בהם יותר מבזולתם, כמו שכתוב “בישישים חכמה, ואורך ימים תבונה”.כלי יקר, ויקרא י”ט, מובא בדברי אשר

ומיד אחר כך הוא מביא את הדעה שמרחיבה את זה עד הסוף, של איסי בן יהודה: “כל שיבה במשמע, ואפילו עם הארץ”.

3. ומה שהוא אמר לאדם שחגג יום הולדת

בספרו יש מדור של נאומים לאירועים בחיי המשפחה, ובתוכו דרשה בשם “לחג היובל, בן חמישים”. הוא בונה אותה על פסוק מתהלים קכ”ו: “הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו”. וזה מה שהוא עושה איתו:

כל אכר ועובד אדמה, בעת שהוא חורש וזורע את אדמתו, “הלוך ילך ובכה”, באשר הוא מסופק אם עמלו וזיעת אפו יביאו לו איזה פרי ושכר לעבודתו. שהוא חושש מפני כמה מניעות: אולי לא יבוא הגשם בעתו, אולי יבוא רעש ורעם, ירקון ושדפון, ויחבלו מעשי ידיו וישחיתו את כל עמלו. ולפיכך נושא משך הזרע הלוך ילך ובכה, בבכייה ובתחנונים, בבקשת רחמים מלפני ד' שיצליח מעשיו.
אבל “בא יבוא ברינה נושא אלומותיו”, כלומר: בעת שרואה עובד האדמה בסוף הקיץ כי ההצלחה עמדה לו לקצור שדהו בר, יבוא אז ברינה.
על חתן היובל דנן נוכל לומר את מליצת הפסוק: “בא יבוא ברינה נושא אלומותיו”. הוא זכה לעמוד בניסיון החיים. כל ימיו היו שרשרת של צדקה ומעשים טובים, ועכשיו הוא נושא אלומותיו.מעדני אשר, חלק ב, לחג היובל

זרעת בבכי, כי בזמן הזריעה אף אחד לא יודע אם זה יצליח. ועכשיו אתה קוצר. והאלומות הן מה שעשית.

ושם, באותו מדור, יש עוד שורה קטנה שכדאי לשים לב אליה: הוא מברך “ברכה לבבית לחג היובל שלו של שבעים וחמש שנה” לאיש קהילה בשם ר' ישראל וולך, שניהל את קרן הגמילות חסדים של בית הכנסת. כלומר הוא לא חיכה עד ההספד. הוא כתב לאדם ברכה בספר, בחייו, על יום הולדת שבעים וחמש.

אחת עשרה פנינים

1. אל תשמור טינה. תיפגש איתו

על הפסוק “לא תשנא את אחיך בלבבך”:

לא תשמור את השנאה בלב, אלא תשתדל להיפגש עמו פנים אל פנים, ואז “הוכח תוכיח את עמיתך” ותתווכח עמו. ועל ידי זה תגיע סוף כל סוף ל”ולא תישא עליו חטא”, כי תכיר בצדקתו שלא עשה לך שום עוול.

הטינה גדלה כשהיא נשארת בלב. כשנפגשים, לרוב מגלים שלא היה שם כלום.

2. אל תשפוט אדם בלי לראות מה גרם לו

יש משנה שאומרת שכהן שעיוור באחת מעיניו פסול לבדוק נגעים. וההסבר שלו:

סומא באחת מעיניו, שמסתכל רק בנגע ואינו רואה את הפגע, הרואה רק את השלילה ולא את החיוב, ודן לכף חובה ולא לכף זכות: פסול הוא מלדון בדבר.

ובאותו עניין, על צרות הכלל: “הבט לתלאות ואל לחטאות.”

3. האהבה המשולשת

מדרשה לחתונה:

אנו מוצאים בתורה אהבה משולשת: בראשונה האהבה שבין איש לאשתו, “ויאהב יעקב את רחל”. אחר כך באה מצוות אהבת הבריות, “ואהבת לרעך כמוך”. ולבסוף באה חובת האהבה להשם.
אהבה משולשת היא זו, בבחינת “החוט המשולש לא במהרה ינתק”. אבל כשחסרה אחת משלוש האהבות האלה, גם השתיים לא תחזקנה מעמד.

הסדר עולה: בן זוג, ואז אדם, ואז אלוהים. ובלי הראשונה, השתיים האחרות לא מחזיקות.

4. הברכה לא חלה על מקום ריק

מהזוהר, על אלישע והשונמית, שאמרה “אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן”, וזה הספיק כדי שהברכה תחול:

אין הקב”ה משרה שכינתו אלא לאדם שעושה איזו פעולה מצדו. ואם אדם ירצה לשבת בחיבוק ידיים ולא יעשה כלום, לא יזרקו לו פרנסה מן השמים.

ולכן, לפי אותו זוהר, מסדרים את השולחן שלוש פעמים בשבת: כדי שהברכה תמצא על מה לחול.

5. אוהב האמת מול שונא השקר

בשם רבי ישראל סלנטר:

ההבדל בין האיש שאוהב את האמת לבין האיש השונא את השקר… בו בזמן שהראשון הוא איש טוב, אוהב את כל הבריות, השני אינו יכול לסבול את הבריות ושונא אותם, ומתרחק ממדת אהבת ישראל שהוא עיקר גדול בתורה.

ומיד אחר כך: “וכל אדם החושב שכבר הגיע למדת האמת השלמה, המחשבה הזאת בלבד מרחקת אותו מהאמת כמה מעלות אחורנית”.

6. הכל תלוי בהורים, ואז באדם עצמו

על “ויתרצצו הבנים בקרבה”: “הכל תלוי בהורים, אם לטוב ואם לרע.” ובדרשה לבר מצווה, בפנייה ישירה לנער: “אמנם אבא אמר היום את הברכה “ברוך שפטרני”, מפני שאתה כבר גדלת והיית לאיש, אבל עליך בעצמך לקרוא ולהגיד בפה מלא: ברוך שחייבני בכל המצוות שבתורה.”

7. מי רוצה חיים

בגמרא מסופר שרבי אלכסנדרי הכריז בשוק “מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?” והתאספו אליו. והקריאה שלו:

מי שאין לו סיפוק נפש, וסובל מהחיים, יבוא אליו. והתאספו אליו הרבה אנשים מדוכאים ומיואשים מהחיים, וחשבו שיתן להם עצה איך לשפר את רמת החיים שלהם, בכדי להגיע לשמחת החיים. אמר להם: “מי האיש החפץ חיים”, כלומר הרוצה לזכות בחיים טובים מאושרים, מלאי שמחה וסיפוק הנפש… כי אין שמחה כשמחת הנפש.

הוא מבחין במפורש בין רמת חיים לבין שמחת חיים.

8. כל אדם הוא ספר, והשאלה איזה

תולדות של כל אדם ואדם הוא ספר בפני עצמו. וכמו שיש באוצר הספרים ספרים שונים, כן הוא האדם: יש ספר של “שיר השירים”, שכולו מלא שירה על נעימות החיים. ויש ספר של “איוב”, שכולו מלא צרות, ייסורים ופגעים רעים. יש ספר תורה, ויש ספר חשבונות. ויש אדם שהוא רק “ספר חשבונות”, לא ידע בעולמו כלום, רק לחשוב.

9. וגם, באותה דרשה: מי שמזכיר נשמות

מתפלא אני עליכם, מדוע אתם מזכירים את הנשמות בלי גופים, ואינכם מזכירים את הגופים בלי נשמות? … אתם מתפללים “יזכור ד'” את נשמת הוריכם, אבל מקודם אתם בעצמכם צריכים לזכור אותם לטובה, להמשיך בשרשרת הזהב של נשמתם.

10. מה שאמר על כסף לא כשר שנתרם למקומות טובים

וזה אחד הקטעים החדים שלו, וכתב אותו רב שכונה שלא היה לו כסף להדפיס את ספרו:

לפי החשבון שלנו יוצא שמי שעשה רכוש גדול על ידי גזילה ועושק, ואחר כך הוא תורם הרבה לחיזוק בתי כנסת וישיבות, שבכל זאת מרויחין משהו מאדם שכזה. אבל לא כן דעת נביא האמת: “אני ד' שונא גזל בעולה”. אפילו הוא תורם ומחזיק אחר כך את מקדש ד' וכהניו, ואולי שונא אותו ד' יותר.

11. ואחת בשביל החיוך

מותר לרוץ לקראת מצווה, ואסור לרוץ אחרי שגמרת אותה, כדי שלא ייראה שאתה שמח להיפטר ממנה. אז מה עושה מי שיוצא ממצווה אחת והולך לאחרת?

צריך לראות: אם המצווה שעשה גדולה יותר מהמצווה שהולך לעשות, צריך לילך בנחת. ואם המצווה שהולך לעשות גדולה יותר, צריך לרוץ. ואם שתי המצוות שוות, צריך לילך חצי הדרך הראשון בנחת, בשביל המצווה שעשה, וחציו השני במרוצה, בשביל המצווה שרוצה לעשות.

ועוד שבעה דברים שמצאנו בספרים

אחרי סבב נוסף בארבעת הספרים, אלה הדברים שהיה חבל לא להביא.

1. “עזר כנגדו”: איך שני נשואים מאזנים אחד את השני

וזה הקטע היפה ביותר שמצאנו על חיי נישואים, והוא פירוש למילים “עזר כנגדו”:

אם הבעל הוא פזרן, [האשה] צריכה להיות קצת כנגדו, לקמץ בצרכי הבית. ואם הבעל הוא קמצן יותר מדי, צריכה היא להיות פזרנית קצת. שאם יהיו שניהם פזרנים או קמצנים, יבלו את חייהם ברע. אותו הדבר בכל המידות, של כעס וכדומה. ועל ידי זה יבואו לדרך הממוצע, לשביל הזהב.
אכן המידה של ההתנגדות לא תבוא חלילה על ידי ריב ומדון, אלא בדברי נועם של “עזר”, עזרה הדדית: איך לשפר את החיים בטוב ובנעימים.דברי אשר, פרשת בראשית

“כנגדו” אינו יריב. הוא משקל נגד שמאזן. ומי שנוטה לכיוון אחד, השני נוטה לכיוון ההפוך, וביחד הם נופלים באמצע. אבל בנועם, לא בריב.

2. ומה שהוא אמר על הרבנות, ועל מה שהיא עושה לאשה

בגמרא מסופר שכשהציעו לרבי אלעזר בן עזריה לעמוד בראש הישיבה, הוא אמר “אלך ואתייעץ בבני ביתי”, והלך ושאל את אשתו. והפירוש שלו:

באמת נשיאות או רבנות זוהי עבדות לפי דברי חז”ל, ובעיקר מטילים עול העבדות על האשה. והבית צריך להיות תמיד פתוח לרווחה לפני הקהל, והיא צריכה להסתגל לחיים החדשים האלו בכל המובנים. לפיכך מן הדין שהוא צריך להתייעץ איתה מקודם, אם היא מוכנה לקבל את זה באהבה וברצון.דברי אשר

וכדאי לזכור מי כתב את זה: אדם שגר עם אשתו עשרים שנה בצריף בשכונת נורדיה, ושהבית שלהם היה פתוח לקהילה כל אותן שנים. הוא לא כתב את זה על מישהו אחר.

3. שבת היא לא יום מנוחה

וכאן הוא בונה טיעון לוגי חד:

חלילה לנו מלהלביש את שמירת יום השבת בגד של חול, על ידי שנאמר שמפני טרדת העבודה של ששת ימי המעשה זקוקים ליום מנוחה, ולא מפני קדושת השבת.
אבל אם נאמר שהטעם הוא רק משום יום מנוחה, הלא יוצא שאם יבוא זמנו של החריש או הקציר, אשר אז אין רצון וחפץ במנוחה אלא לגמור את כל העבודה, יהיה מותר לעבוד גם ביום השבת.
בשביל זה באה האזהרה החמורה, שגם בעת דחוקה כמו בחריש ובקציר, גם כן תשבות. מפני שיום השבת בעצמו הוא יום גדול וקדוש, מלבד מנוחת הגוף. כי הלא ביום השביעי גם הקב”ה שבת וינפש, והקב”ה הלא לא ייעף ולא ייגע.הדרני אשר

ההוכחה שהוא מביא היא פשוטה וחזקה: אלוהים לא מתעייף, ובכל זאת שבת. אז שבת היא לא מנוחה מעייפות.

4. שני אנשים שלומדים יחד יוצרים אדם שלישי

בשבת יש לאדם נשמה יתרה. ושני תלמידי חכמים המחדדים זה את זה בהלכה הם בבחינת שבת: נשמת ההלכה המחודשת חשובה כמו אדם שלישי חי.

שני אנשים שמדברים ברצינות על משהו מעמידים ביניהם דבר שלישי, שלא היה לאף אחד מהם לבד.

5. לכל דבר יש תרופה, חוץ מדבר אחד

כי לכל יש תרופה, חוץ מלשון הרע. והמקטרג הנברא מלשון הרע אי אפשר להסירו, כי עומד ומקטרג. וכמו שהמספר לשון הרע מספר בפיו, כן המקטרג הנברא מהחטא הזה מדבר בפיו, ואי אפשר להשתיקו.

הוא בונה את זה על הנחשים במדבר: כשהעם דיבר רע, התפילה של משה לא הועילה להסיר את הנחשים, ואלוהים נתן עצה אחרת. כי מה שנוצר מדיבור רע ממשיך לדבר בעצמו, ואי אפשר להשתיק אותו.

6. יוסף, שהיה יכול לאכול הכל

על הפסוק שאומר שאדוני יוסף מסר לו את הכל ולא ידע מה יש לו “כי אם הלחם אשר הוא אוכל”:

למרות שעזב את כל אשר לו ביד יוסף, ויוסף היה יכול לאכול כל מעדני מלך מאוצר אדונו העשיר, בכל זאת לא ידע יוסף לאכול כי אם הלחם אשר הוא אוכל. לא דרש שום מותרות, כדרכה של תורה “פת במלח תאכל”. ובכל זאת מסיים הכתוב: “ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה.”

הוא אכל לחם, והוא נראה טוב. בדיוק כמו דניאל וחבריו, שסירבו למאכלי המלך ונראו טוב יותר מכולם.

7. וההסבר שלו למה מברכים דווקא לפני האוכל

הוא מביא, בכמה מקומות, את אותו רעיון שחוזר: הברכה זקוקה למשהו שתחול עליו. ולכן, לפי הזוהר שהוא מצטט, מסדרים את השולחן שלוש פעמים בשבת, ואפילו אם אין מה לשים עליו:

אסור לו לאדם לברך על שולחן ריקן, משום שהברכה של מעלה אינה שורה במקום ריק.

וזה אותו רעיון שהוא מיישם על פרנסה, על חינוך ועל כל דבר אחר: קודם עושים משהו, ואז יש על מה לברך.

הספרים: איפה הם, ואיך לקרוא

ומעניין במיוחד ספר מספר תשע, “מכמני אשר”: חלקו הראשון הוא אוסף אמרות ופנינים מגדולי ליטא ופולין שהמחבר הסתופף בצילם, ובהם החפץ חיים, האדמו”ר מגור, זקני חסידי וורקא וקוצק, ורבי בן ציון מאוסטרוב. ולפי מה שכתב בעצמו, את האמרות האלה הוא אסף בזמן הנסיעות שלו לגיוס כספים לישיבה: “זכיתי לשמוע בעצמי מפי גדולי התורה עוד בחוץ לארץ, בעת נסעי שם כמה שנים לחיזוק הישיבות”.

ארבעה ספרים זמינים לקריאה ולהורדה, חינם

הספרים האלה נסרקו ועלו לאתר HebrewBooks.org, ואפשר לקרוא אותם בדפדפן או להוריד כקובץ. שלושה מהם נסרקו מספריית חב”ד ליובאוויטש.

ותשעת הספרים האחרים אינם סרוקים. הם קיימים בספרייה הלאומית בירושלים, וכן בכמה ספריות אוניברסיטאיות בעולם (ספריית פרינסטון מחזיקה שנים עשר מהם). ומי שיש לו אותם בוודאות הוא בנו, הרב מנחם רוזנבוים, בבני ברק.

מקורות

• ארבעת ספריו שנסרקו ב-HebrewBooks.org, ובעיקר עמודי ההקדמות, ההסכמות, הברכות וההנצחה.
• אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, מאת דוד תדהר, כרך 12 עמוד 4101. נכתבה ב-1962, בעודו בחיים. לערך
• אתר “אישי ישראל”, ערך מפורט שמבוסס על תדהר, על הקדמות ספריו, ועל מצבת קברו.
• ויקיפדיה העברית, הערך אשר רוזנבוים, וכן הערכים על ביאליסטוק, נורדיה, אוסטרוב מזובייצקה, גטו ביאליסטוק ופוגרום ביאליסטוק.
• ספר היזכור של ביאליסטוק, פרק חמישי, בתרגומה של גלוריה ברקנשטט פרוינד, באתר JewishGen.
• מאגר הקבורה של בית הקברות בגנובקה, מהדורת מאי 2026, של קרן שיקום בית הקברות בביאליסטוק.
• אנציקלופדיית מלחמת העולם הראשונה (1914-1918 Online), הערכים על אובר אוסט ועל מזון ותזונה במרכז מזרח אירופה.
• וזיכרון משפחתי של מי שפגשה אותו בעצמה.