איך יכול להיות שהגוף חושף את הילדות ואת האופי?

הרעיון שאפשר להסתכל על אדם ובתוך דקה לדעת איזה שלבים בילדות עיצבו את האופי שלו נשמע כמו הגזמה. אבל הוא לא. זהו בדיוק ליבה של הפסיכולוגיה של הגוף – ההבנה שלכל אופי יש חותם פיזי, וללא חותם פיזי אין אופי יציב. פסיכולוגיה מסורתית מתמקדת בעיקר במה שקורה בראש, בתוך המחשבות. אבל רגשות לא מתרחשים בראש. הם מתרחשים בגוף. וכשרגש נחסם – נשאר בו סימן.

בילדות המוקדמת, כולנו חווינו רגעים שבהם הרגש שהתעורר בנו לא יכול היה להתבטא. ילד שלא מורשה לבכות – לא באמת מפסיק לבכות. הוא תופס את הבכי דרך כיווץ בבטן, נעילה של הסרעפת, עצירה של הנשימה. המתח הפיזי הזה יורד אל מתחת לתודעה, נשכח, ונשאר שם. זה הוא. זאת החסימה השרירית שהופכת לאופי.

מה שמיוחד במפה הזו הוא שהיא עובדת הפוך ממה שאפשר לחשוב. לא האופי יוצר את הגוף ולא הגוף יוצר את האופי – הם נוצרים יחד, כשני צדדים של אותה חסימה. תנוחה, שרירים, מבנה עצמות, אפילו פרופורציות – כל אלה מצטרפים לקשר גוף ונפש שמעיד על מה שקרה בשלב התפתחות ספציפי.

כפי שנאמר בשיחה: "ברגע שילד אומר אני לא אבכה כי אסור לבכות ויש סיטואציה בבית שהוא צריך להתנהג בצורה אחרת – הדבר הזה נהיה האופי שלו בסוף. והאופי הזה מסורטט לו על הגוף."

החסימה הרגשית שהפכה לאישיות – מנגנון שעוצב עוד לפני שזכרנו את עצמנו

כשאנחנו באים לעולם, אנחנו אותנטיים. תינוק יודע להרגיש הכל – שמחה, עצב, כעס, פחד – ולעבור ביניהם בלי סדר לוגי. זה הטבע שלו. אבל בשלב מסוים, כל אחד מאיתנו פגש סיטואציה שבה הרגש שעלה בו לא קיבל מענה, או שנענש עליו. לא היה לנו מנגנון הכלה, לא היה לנו אמצעי וויסות עצמי, ולא הייתה לנו אופציה להיכנס לחרדה – כי חרדה זאת תחושה שהגוף חווה כאיום הישרדותי.

מה שעשינו היה פשוט וגאוני בו-זמנית: הפעלנו מנגנון הישרדות. הילחם, ברח, קפא, או רצה (fight, flight, freeze, fawn). המנגנונים האלה לא נועדו לתפקד לאורך זמן – הם נועדו לרגע החירום. אבל כשהסיטואציה שחוללה אותם הייתה ארוכה ומתמשכת, הם נתקעו. נהפכו לאסטרטגיה קבועה. נהפכו לנו.

בשלב הזה כבר אי אפשר היה להפריד בין "המנגנון" ל"אני". הילד הפנימי קיבל החלטה שמצמצמת חיים – "מעכשיו אני לא אבכה", "מעכשיו אני לא אבטח באף אחד", "מעכשיו אני אהיה ילד טוב" – ושכח שקיבל אותה. מה שנשאר היא גוף שחוסם רגשות מסוימים בלי לדעת למה, התנהגות שמגינה עלינו מדברים שכבר לא קיימים, ותחושה חמקמקה של "למה אני תמיד חוזר לאותו המקום".

המנגנונים האלה פועלים דרך ניתוק רגשי מכוון, יוצרים טריגרים שלא קשורים למציאות הנוכחית, ומייצרים שופט פנימי שממשיך להלקות. רוב מה שאנחנו עובדים עליו בטיפול הוא בדיוק המנגנונים האלה. אלא שבלי המפה, זה לוקח שנים.

למה חשוב לזהות את מבנה האישיות לפני שבוחרים טיפול?

יש הבדל עצום בין שני אנשים שעושים את אותו תרגיל טיפולי. אותה מדיטציה, אותה אמבטיית קרח, אותה שיטת נשימה – יכולות לעבוד מצוין אצל אחד ולגרום לאחר היפותרמיה או התקף חרדה. זה לא עניין של "מי חזק יותר" – זה עניין של מבנה.

"יש כאלה שתמיד יגידו אחי הכל בראש, הכל בראש", נאמר בשיחה. אבל יש מבני גוף שלא יכולים לחמם את עצמם מהר מספיק, ומבני אישיות שבשבילם זה לא הכל בראש – הגוף שלהם פשוט מגיב אחרת. אותו עיקרון תקף לכל טיפול: ריברסינג, דינמי, קוגניטיבי, גופני. מטפל שלא מבין באיזו מערכת עצבים הוא עובד – יכול בטעות להחזיר אדם לטראומה במקום להוציא אותו ממנה.

הבנת מבנה האישיות מספקת קיצור דרך משמעותי. במקום לגשש באפלה, המטפל – או האדם עצמו – יודע:

• לאיזה כיוון המערכת נוטה לברוח (ניתוק, תלות, ריצוי, שליטה, או מושלמות)
• איזה סוג רגש חסום הכי חזק
• איך מתקרבים אליו בלי להציף
• איזה סגנון תקשורת ידרוש יותר רכות ואיזה ידרוש אתגר

העניין הזה לא רק טיפולי. הוא משפיע על איך מאמנים, איך אוכלים, ואפילו איזה יוגה תעבוד על מישהו. אדם שמנסה שנה לפתוח טווח תנועה ולא מצליח – אולי לא הבין שהכיווץ שם הוא לא שרירי, הוא רגשי. ברגע שהוא עוזב את התרגיל, הגוף שלו חוסם שוב את אותו המקום. בלי להבין את המקור, התרגיל לא מצליח לגעת בו.

המתנתק – הטיפוס שהגיע לעולם ולא הרגיש בטוח בגוף

המתנתק הוא מבנה האישיות העמוק והמסתורי ביותר מבין החמישה. הטראומה שלו לא קרתה בילדות – היא קרתה עוד קודם. ברחם, או בחודשים הראשונים אחרי הלידה, בשלב שבו התינוק לומד להזדהות עם הגוף ולהרגיש בנוח בתוכו. משהו שם לא היה בטוח – האמא הייתה במצב רגשי קשה, סביבה לא תומכת, או כל סיבה אחרת – והתינוק הרגיש איום קיומי בתחילת החיים.

מה עשה המנגנון? קפא, והתנתק. הדרך היחידה של אנרגיה חדשה שעוד לא הזדהתה עם גוף להתמודד עם איום כזה היא לא להיכנס כולה. חלק מהאנרגיה נשארה בחוץ, והמקום הבטוח נשאר מחוץ לגוף.

איך זה נראה בגוף של מבוגר?

גוף שלא רוצה לקחת יותר מדי מקום בעולם. רזה, לפעמים עצמות בולטות, כתפיים מורמות מפחד, נשימה שטוחה. לפעמים עצם בולטת בחזה, או דווקא שקע. הרבה פעמים גמישות יתר במפרקים, כאילו המפרקים לא באמת מחוברים. פגמים כמו בעיות בקרסוליים ומערכת עיכול חלשה הם נפוצים – אין מספיק "אש פנימית".

איך זה נראה באופי?

רגישות עצומה, לעיתים מה שנחשב "רגיש מדי". אינטואיציה חדה. יכולת לראות ריבוי פרספקטיבות באותו רגע, מה שהופך רבים מהם לגאונים אמיתיים. לא במקרה אחוז גבוה מעולם ההייטק, התכנות והמדעים שייך למבנה הזה. הם חיים במימדים שרוב האנשים לא מצליחים להגיע אליהם.

הצד השני: חרדה חברתית, הצפה בקלות, תחושה של לצפות על החיים מהצד, נטייה חזקה לדיסוציאציה במצבי מתח. אנרגיה של קבוצה גדולה יכולה להרגיש כמו מתקפה.

כפי שנאמר בשיחה: "האנשים האלה הם הכי צריכים אנשים. הם צריכים כל כך הרבה אהבה ללא תנאי שהיא חוטפת מעבר לאמא. זה ממש רחם שתעטוף אותם מכל מקום. מצד שני קשה להם לקבל את זה."

הריפוי שלהם מתחיל בהבנה שהפחד הקיומי שמלווה אותם כל הזמן איננו מציאותי. שאין איום באמת. זה דבר קשה להגיד – כי בשביל גוף שזה מורגש בו כאמת הכי בסיסית, "אין איום" נשמע כמו שקר. אבל זה המפתח. ולידו: עיגון בגוף, בניית כוח בגוף כמקשה אחת (לא מבודד כמו חדר כושר רגיל), תמיכה, רגיעה, ונשימה איטית ובטוחה. בריברסינג איתם הולכים לאט – אחרת הם קופאים שוב.

דוגמאות מפורסמות: אלברט איינשטיין, ביל גייטס, לפי חלק מהפרשנויות גם סטיב ג'ובס.

המתחבר – מי שנתקע בחיפוש האימהי שלא נגמר

השלב האורלי, בין הלידה לגיל שנה וחצי בערך, הוא שלב של הזנה. לא רק אוכל – חום, אהבה, ביטחון, תשומת לב. בשלב הזה התינוק לומד לקבל אנרגיה פנימה, להכיל אותה, ולהרגיש מלא ומסופק. והוא יכול ללמוד את זה רק אם מישהו באמת שם בשבילו, בעקביות, מגיב למצוקה שלו.

אבל מה אם לא? מה אם ניסו "לחנך" תינוק בן חודשיים לא לבכות בלילה, ונתנו לו לצרוח עד שהוא מפסיק? הילד הזה לא הפסיק לבכות כי הוא "למד" – הוא הפסיק לבכות כי הוא הדחיק את הצורך. והצורך הזה, ברגע שנדחק, הפך לדבר שמנהל אותו מתחת לתודעה כל החיים.

הסימנים על הגוף

גוף רך, טונוס שרירי חלש, אולי צוואר וגב שקשה לו להחזיק את עצמם. מבנה שנראה צעיר יותר מהגיל האמיתי – הרבה מאלה שבגיל 37 "לא מאמינים" שהם בני 37. זו לא תוצאה של בריאות, זו תוצאה של מערכת שלא השלימה את התנופה האנרגטית שלה. אם יש שומן – הוא בטני ורך, כמו של תינוק.

הסימנים על האופי

תלות בתשומת לב של אחרים. חיפוש מתמיד של אישור. חרדת נטישה – כל ריחוק ממישהו מעורר מתח לא פרופורציונלי. רגישות עצומה לתחושות של אחרים. יכולת מדהימה לחיבורים ותקשורת – הם מומחי ראפור, רואים קשרים בין אנשים בקלות. מצד שני: קושי עצום בהתמדה, עליות וירידות במצב רוח, נטייה לדיכאון כשהחיבורים נחלשים.

המתחבר פועל מהנחה לא מודעת שמישהו בחוץ צריך למלא אותו. הוא מחפש אהבה, אבל קשה לו לבקש אותה ישירות – כי כשביקש מאמא שלו, זה לא עבד. אז הוא משיג אותה בעקיפין, דרך ריצוי, עזרה לאחרים, ותקווה שיזהו את הצורך בלי שיצטרך להגיד.

הריפוי: להתחיל לבנות את מקור האנרגיה מבפנים במקום מבחוץ. ללמוד להיות לבד. להתמיד – אפילו בדברים קטנים. חדר כושר שלוש פעמים בשבוע במשך שלושה חודשים יכול לעשות פלא עבורם – לא בגלל הכוח הפיזי, אלא בגלל ההתמדה שמאזנת את המערכת.

הסופג – הגוף המסיבי שמחביא כעס שמעולם לא יצא

גיל שנתיים, שלב ה-"Terrible Two", הוא שלב של גילוי הרצון החופשי. הילד מבין בפעם הראשונה שהרצון שלו שונה מהרצון של ההורים. הוא מגלה את המילה "לא". הוא בוחן גבולות. זה זמן מורכב – כי אם לא ישימו לו גבולות בכלל, הוא יגדל בלי הבנה של חיים חברתיים. אבל אם ישימו לו יותר מדי גבולות, וידכאו את הביטוי האינדיבידואלי שלו בשורש, הוא יבין שאין טעם להילחם.

זה בדיוק מה שיוצר את הסופג. ילד שלמד בגיל מוקדם שהביטוי החופשי שלו מסוכן, שעדיף לו להישאר ילד טוב כי אמא אוהבת רק ילדים טובים. הוא ויתר על המאבק – אבל הכעס והאנרגיה לא הלכו לשום מקום. הם נדחסו פנימה.

בגוף

גוף מסיבי אבל לא אגרסיבי. צוואר קצר ורחב. טוסיק שנדחף קדימה. ירכיים עבות, כתפיים גדולות שסוגרות מעט פנימה. הרבה כוח פיזי – אבל כוח שנועל את עצמו על עצמו במקום לשמש לפעולה. יש בו חום פנימי חזק, ולכן הם מתחממים בקלות.

באופי

נחמדים מאוד. סבלניים. מנומסים. מרצים. אף פעם לא יוזמים קונפליקט. אבל בפנים – כעס אדיר שאין לו מוצא. קושי להתבטא. קושי להגיד לא. נטייה להתנהגות פסיבית-אגרסיבית שמדליפה את הכעס בעקיפין. הרבה אשמה ובושה. מחשבות אחרי סיטואציות: "למה לא הגבתי? הייתי צריך להגיב."

כפי שנאמר בשיחה: "כל פעם שהוא ירצה לעשות משהו והוא יגיד בא לי לעשות את זה חזק – גם אתה לא תצליח. אתה לא טוב מספיק. אל תראה את המקום הזה. יצחקו עליך."

הריפוי: עבודת כעס. לא רק דיבור על כעס – ביטוי פיזי של הכעס. לצעוק, להכות כרית, להתגעגע לזכות להגיד לא. הם חייבים לעבור דרך הכעס שלא הורשה להם להרגיש פעם. בלי זה, כל הטיפול עובר על פני השטח. גם אסרטיביות – ללמוד להגיד "אני רוצה", "אני לא רוצה", בלי להתנצל.

השולט – הלוחם שפחד להיות פגיע

המבנה הרביעי נוצר בטווח גילאים רחב יותר, בדרך כלל אחרי גיל שלוש. הוא נוצר כשילד – שכבר יש לו אנרגיה ויכולת לעמוד על שלו – פוגש סיטואציה שבה הוא מרגיש שאין על מי לסמוך. אולי הוא פתח את הלב ובוגד בו מישהו. אולי הוא היה בסיטואציה שהצריכה עזרה ואף אחד לא היה שם. אולי הוא פשוט הרגיש מעל ההורים שלו, או שהם הטילו עליו אחריות של מבוגר.

הילד הזה לא יכול להרשות לעצמו להישאר במקום של פגיעות. פגיעות לא עבדה. מה שעבד היה לחימה – פייט. הוא גייס את כל הכוחות שלו, הכחיש את הפחד, והפך ללוחם. הוא לא רק התחיל לשלוט – הוא הפך מכור לאדרנלין שמציף את הגוף ומסתיר כל חולשה.

איך הוא נראה

חזה גדול, מתנפח החוצה בגאווה. חלק עליון רחב ומרשים, חלק תחתון יחסית קטן. כתפיים פתוחות. עיניים חזקות. סרעפת נעולה. הגוף כולו מוכן לתגובה, מוכן לקרב, יורה מהר.

איך הוא מתנהג

ביטחון עצמי שנראה בלתי מעורער. כריזמה. מילים חדות, ישירות, לעיתים בוטות. פעולה מהירה. יכולת לסגור עסקאות, לנהל צוותים, לקבל החלטות תחת לחץ. רבים מהמפורסמים במעמדות כוח – אילון מאסק, דונלד טראמפ, בנימין נתניהו, וולדימיר פוטין, רמי לוי, טוני רובינס, וגם אושו – מזוהים עם מבנה זה.

מצד שני: צורך תמידי לשלוט. חשדנות. השוואה מתמדת – האם יש כאן מישהו יותר חזק ממני? פחד עמוק מפגיעות. קושי להתרכך. קושי להתמסר. ביקורתיות כלפי כל מי שנראה חלש. קושי לקבל שינוי – כי שינוי מחייב לפתוח את הלב, וזה בדיוק מה שהמנגנון שלו בנוי למנוע.

הריפוי שלו מחייב אמץ יוצא דופן – לשחרר שליטה, להתחבר מחדש לילד הקטן והמפוחד שבתוכו. אין מטפל שיצליח איתם אם הם ירגישו שהוא "חלש" מהם. הם זקוקים למטפל אותנטי, חד, בלתי-מתחרט. מישהו שהם ירגישו שהוא מספיק חזק בשביל להחזיק אותם כשייפתחו. אבל כשהם נפתחים – הכוח שלהם עובר לשירות הלב, והם יכולים לעשות דברים גדולים באמת.

הפרפקציוניסט – הנורמלי שאף פעם לא ידע מה הוא באמת רוצה

המבנה החמישי הוא הנפוץ ביותר. זה הסאחי. זה זה שרץ על החוף עם צמיד דופק. זה מי שכל אמא רוצה לבת שלה – גבר מן השורה, עבודה מכובדת, משפחה יציבה. הוא עבר את כל שלבי ההתפתחות בצורה יחסית "בריאה" – בלי טראומה גדולה אחת מזוהה. אבל משהו אחר קרה שם.

בבית שלו שמו דגש על הישגיות, על חוקים, על נראות. הילד שהביא חיפושית לאמא שלו שמע "תעזוב את השטויות, לך תעשה שיעורים". מה שקיבל אהבה – היה להיות ילד טוב, להצליח, לעמוד בציפיות. מה שהתעלמו ממנו – היה הקול הפנימי שלו, המה-שמעניין-אותו, האינדיבידואליות שלו.

הגוף שלו

סימטרי, מאוזן, לרוב יפה. שרירים טובים. אפילו ריבועים בבטן בלי הרבה אימון. תנועה מדויקת, לעיתים רובוטית. מתח נעול באיזור הלב – שיריון חזק שמונע מכל רגש "לא נכון" להתבטא.

האופי שלו

חוקים זה דת. מה שצריך לעשות זה מה שצריך לעשות. שחור-לבן. נכון-לא-נכון. מיקוד בהישגים. חשיבות עליונה לנראות, למעמד, למה שאחרים חושבים. דעות מגובשות שקשה מאוד לערער אותן. חשדנות כלפי כל מה שנשמע לא רציונלי. חיבור חלש לרגש – "מרגישים את מה שצריך להרגיש", כלומר, מחשבה על רגש במקום רגש עצמו.

כפי שנאמר בשיחה: "הוא תמיד ימשיך עוד ועוד ולא יעצור – עד שהוא יהיה מושלם. ובגלל שאין דבר כזה מושלם – הוא ממשיך במרוץ העכברים לנצח ללא סיפוק אמיתי."

זה הטיפוס הכי קונפורמי שיש. אם בתרבות שלו נורמלי לצאת לבלות ולשתות – הוא יצא, אבל לא בהגזמה. אם נורמלי להקים משפחה בגיל 30 – הוא יעשה את זה. אם הכללים משתנים, הוא יתעדכן. הוא הבסיס של החברה, האחראי על הסדר, המסיים את הצבא בהצטיינות, המגיע לאוניברסיטה, המתקדם בעבודה.

הטרגדיה השקטה שלו: הוא לא באמת יודע מה הוא רוצה. הוא יודע מה כדאי לרצות. הריפוי שלו מתחיל בהבחנה בין הקול הפנימי האמיתי לבין קול ההורים/חברה שטבע בתוכו. זה קשה – כי הקול הפנימי שלו כמעט ואינו קיים. צריך לפתוח אותו לאט, דרך הרפיה, דרך פתיחה של הלב, דרך ביטוי חופשי שאין לו שום מטרה חיצונית.

מה הקול של השופט הפנימי אצל כל טיפוס?

לכל אחד מאיתנו יש הלקאה עצמית – שופט פנימי שמדבר בראש. אבל הקול של השופט הפנימי שונה אצל כל מבנה אישיות, ומי שמצליח לזהות את הקול הספציפי שלו – יכול להפריד בינו לבין עצמו.

• המתנתק – שונא את עצמו על זה שהוא בכלל בגוף, בכלל בעולם. "למה אתה לא מצליח להיות כמו כולם." שנאה עצמית סמויה וכואבת.
• המתחבר – מדמיין כל הזמן מה אחרים חושבים עליו. השופט הפנימי שלו הוא דיון פנימי עם "האחר".
• הסופג – אכזר על כל ביטוי אינדיבידואלי. "אל תבליט את עצמך. יצחקו עליך. אתה לא טוב מספיק." אשמה ובושה בכל פעם שהוא רוצה משהו לעצמו.
• השולט – פחות מוריד את עצמו, יותר מנפח. "אתה גדול. אתה חזק. אל תהיה חלש." אבל כשמשהו כן חלש בו, הוא מרחם על עצמו באכזריות. לא פגיעות – חולשה.
• הפרפקציוניסט – הכי לא מבחין בין עצמו לבין השופט הפנימי שלו. הוא פשוט שיפוטי. רואה כל הזמן מה צריך לתקן, מה לא בסדר, אצלו ואצל אחרים.

ההבחנה הזו לבדה היא עבודה טיפולית חשובה. רגע שמזהים שיש "קול" שאינו שלנו – אנחנו כבר מפסיקים להיות רק הוא. אפשר להקשיב לו מרחוק, לראות מה הוא עושה, ולבחור אחרת.

איך המפה הזו משנה טיפול, תזונה ואימון?

כשמבינים את המפה, ההמלצות הגנריות נעלמות. "התאמן חזק", "אכול נקי", "תעבוד על עצמך" – אלה סיסמאות חסרות משמעות בלי ההקשר. לכל מבנה אישיות יש צרכים שונים לגמרי:

• המתנתק צריך להתחבר לגוף. לחזק את הגוף כמקשה אחת, לא שריר-שריר. לאכול חם, מבושל, מזין. מגע, חום, קצב איטי.
• המתחבר צריך התמדה. אימון קבוע בלי אינטנסיביות מוגזמת – שלוש פעמים בשבוע במשך חודשים. הוא פורח מהרציפות עצמה.
• הסופג צריך לשחרר. אימונים שמאפשרים ביטוי – אגרוף, צעקות, ריקוד פראי. לא יוגה נעימה בלבד.
• השולט לא צריך להגביר אדרנלין – הוא מכור אליו. הוא צריך להאט. נשימה, מדיטציה, תרגולי רכות. זה בדיוק מה שהוא מסרב לעשות.
• הפרפקציוניסט צריך לעזוב את הצ'ק-ליסט. לעשות משהו בלי מטרה, בלי מדידה, בלי "לעשות נכון". ריקוד חופשי, אמנות, תנועה ספונטנית.

אותו עיקרון חל על הטיפול עצמו. ריברסינג עם מתנתק הולך לאט מאוד עם הרבה תחושת ביטחון – אחרת הוא קופא. ריברסינג עם סופג חייב לעבוד על שחרור כעס. ריברסינג עם שולט חייב להגיע ממקום אותנטי וחד – אחרת הוא יבלע את המטפל. אותה שיטה, חמש גרסאות שונות של יישום.

הבסיס לכל הריפוי הוא אותו דבר אצל כולם – לזהות מתי אני בתבנית ומתי אני נוכח במציאות. זה לכאורה פשוט. למעשה זו העבודה החשובה ביותר שאדם יכול לעשות על עצמו. כל מדיטציה, כל טיפול רציני, כל תהליך של צמיחה – בסוף חוזר לנקודה הזו. השאלה היא רק איזה מסלול הכי מתאים לך כדי להגיע אליה.

לסיכום – הפסיכולוגיה של הגוף ומבני האישיות

בשורה התחתונה, הפסיכולוגיה של הגוף מראה שהגוף אינו אקראי. הוא הסיפור הפיזי של המסע הרגשי שעברנו – ובמיוחד של השלבים שבהם נתקענו. חמישה מבני אישיות חוזרים שוב ושוב: המתנתק שקפא לפני שהספיק להיכנס, המתחבר שלא הספיק להתמלא, הסופג שדוכא לפני שהספיק לבטא, השולט שלמד לא לסמוך, והפרפקציוניסט שלמד לא להרגיש. כל אחד מהם נראה אחרת, מתנהג אחרת, ומחייב גישה אחרת.

לימוד המפה הזו הוא לא סוף הדרך – הוא תחילתה. ברגע שאפשר לזהות את התבנית ואת הקול של השופט הפנימי, אפשר להתחיל לעשות את העבודה הגדולה באמת: להפריד בין מי שאנחנו לבין המנגנון שהופעל כדי להגן עלינו מזמן. זה בעיקר שאלה של איפה אנחנו שמים את המודעות – על הישן האוטומטי, או על הכאן והעכשיו.

מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין דיאן אסף קוממי בפודקאסט של שחר כהן.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

דיאן אסף קוממי

מטפל ומורה לריברסינג, מומחה בקריאת מבני אישיות דרך הגוף. מלמד קורסים לזיהוי חמשת מבני האישיות ולעבודה טיפולית ממוקדת על החסימות הרגשיות שעיצבו אותם. פיתח גישה ייחודית שמשלבת הבנה תיאורטית של מבנה האופי עם עבודה גופנית-נשימתית מעשית.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.