להבין אשמה – 8 סוגים של רגשות אשם ואיך להשתמש באשמה לטובתך

אשמה היא רגש לא נעים שמעיק על אנשים רבים באוכלוסיה ואף עלול לגרום לייסורים קשים. כמו כל רגש אחר שנתפס בענינו כשלילי, גם לאשמה יש מסר עברונו ועל מנת שנוכל להפסיק עם רגשות האשם עלינו להבין מה הסיבה שחלק בתוכינו יצר אותן מלכתחילה.

במאמר זה נצלול עמוק לתוך העולם המופלא והתמוהה לעיתים של תת המודע. נבחין בין שמונה סוגי אשמה ונבין מה המסר הגלוי או הנסתר של כל סוג. הבחנות אלו יעזרו לכם לזהות את התחושה המדויקת שאתם חווים, ויקדמו אתכם בתהליך לשחרור מהיר מאשמה. בנוסף, זה יאפשר לכם לעזור לאנשים אחרים לחוות שחרור.

לסיום נציג מהם מאפייני האישיות שמציבים אדם בסיכון מוגבר לאשמה, אבל גם מגבירים את סיכויי ההצלחה.

שמונת סוגי האשמה הם:

  1. אשמה מוסרית נורמלית.
  2. אשמה ביקורתית נורמלית.
  3. אשמה קונפליקטואלית.
  4. אשמת הקורבן.
  5. אשמה אגוצנטרית.
  6. אשמת השורד.
  7. אשמה קיומית.
  8. אשמה נוירוטית.

רוצים להבין אשמה ואת כלל הרגשות לעומק?

לחצו כאן והצטרפו לקבוצת WhatsApp בה אשלח פעם בשבוע משפט השראה + סרטון ומאמר שיעזרו לכם לפתוח את השבוע עם חיוך ומוטיבציה.

וגם ממליץ לכם לקבל פרטים על הקורס המקיף והאיכותי NLP לביטחון עצמי.

 

סוג 1 של רגשות אשם – אשמה מוסרית נורמלית

הסיטואציה המובהקת והרגילה ביותר לרגשות אשם, היא כאשר אדם פעל באופן שנגד את ערכי המוסר שלו, או עשה דבר מה שפגע באחרים, גם אם לא בכוונה תחילה.  

דוגמה עדינה:

ברגע של כעס הורה צעק על בנו והעליב אותו. התנהגות זו סותרת את ערכיו ולכן גורמת לו לחוש אשמה.

דוגמה טראומתית:

בחור שגדל בשכונת פשע, חש ייסורי מצפון כבדים על האלימות הקשה שנקט בה בתור נער והאנשים שפגע בהם.  

המסר של אשמה מוסרית נורמלית:

מהדוגמאות משתמע שלאשמה המוסרית ישנו מסר בריא וחיוני להתנהלות בחברה, אדם שכלל אינו חש אשמה על מעשיו, לא יתקן את עצמו ויהפוך להיות מסוכן לסביבתו. עם זאת, ברגע שאדם מבין את המסר המסתתר באשמה ואת סיבת היווצרותה, עליו לשאול את עצמו: איך אני מוודא שהתנהגות כזאת לא תחזור בשנית? אם פגעתי באחר, איך אוכל לפצות אותו על הפגיעה?

הבנת המסר ופעולה על פיו יגרמו לאשמה לדעוך במהירות ולא לחזור יותר בעתיד. לעומת זאת, כשלא מזהים את המסר לשינוי דרכינו בעתיד וסתם ממשיכים להתייסר מאשמה. לאורך זמן, זה פוגע גם באדם וגם בסביבה, כיוון שכאשר אדם חש אשמה, הוא מתייג את עצמו כ"אני לא בסדר" ולכן אף על פי שמטרת האשמה היא להוות תמרור אזהרה ולגרום לאדם להפסיק התנהגות שלילית, היא עלולה דווקא להנציח אותה, כי היא מקבעת את האדם בזהות של ה"לא בסדר".  

סוג 2 של רגשות אשם – אשמה ביקורתית

אשמה ביקורתית דומה מאוד לזו המוסרית, רק שכאן מדובר במקרים בהם אני פגעתי בעצמי, או לחלופין לא עמדתי בסטנדרטים ובציפיות של עצמי.  

דוגמה עדינה:

אכלתי גלידה ב23:00 בלילה ואני מבקר ושופט את עצמי.

דוגמה טראומתית:

הייתי בפגישה גורלית לקריירה, אך לא הצלחתי להשפיע על הצד השני ולכן הפסדתי כסף רב.  

מסר 1 של אשמה ביקורתית:

גם כאן, ל"הלקאה העצמית"  ישנו מסר פרקטי עבורינו שבעתיד נעמוד בסטנדרטים שלנו או נמצא את הדרך להתנהל בצורה אפקטיבית יותר, יש לה מסר שעלינו להפיק לקחים ומסקנות ממה שהתרחש ולעשות מאמץ להשתפר בעתיד.

מסר 2 של אשמה ביקרותית:

בנוסף, קיים גם מסר לשינוי בתפיסה, עלינו להבין שבכל רגע בחיינו עשינו את הטוב ביותר עבור עצמינו. מעולם לא ניסנו להכשיל את עצמנו בכוונה תחילה, פשוט היו חסרים לנו משאבים, ידע או ניסיון, אך בהתאם למה שהיה זמין לנו באותו רגע, עשינו מה שיכולנו. בעתיד נוכל להשתפר ולעשות יותר טוב. רגשות אשם ביקורתיות מעידות על כך שיש לנו ציפיות גבוהות מעצמינו וזה חיובי.

הבעיה היא שבפועל הן לא מקדמות אותנו, כיוון ששוב, הן רק מתייגות אותנו "כאדם הלא מוצלח שכל פעם מפשל". ותוקעות אותנו בקורבנות ובכיינות במקום בעשייה. יתר על כן, בהרבה מצבי "התמכרויות" כמו אכילת מתוק מאוחר בלילה, הסיבה ל"נפילה" היא בריחה מתחושה לא נעימה כמו לחץ נפשי, בדידות, חרדה, בלבול. ובכך שאנו מאשימים את עצמינו, זה רק מגביר את התחושות המייסרות וגורם ליותר אכילה רגשית, עישון או כל התמכרות שהיא.

גם ברמה הנוירולוגית מסתבר שככל שאדם שמח ורגוע יותר, החלקים הקדם מצחיים במוח שאחראים על ויסות רגשי פעילים יותר. וכשאנו מרגישים רע זה מדכא את החלקים האלו ומפעיל חלקים חיתיים יותר שמגדילים נטייה להתנהגות אימפולסיבית ולא רצויה מבחינתנו. על כך הרחיבו במאמר על חמלה עצמית.

פיתוי

סוג 3 של רגשות אשם – אשמת הקורבן

 אשמת הקורבן היא מצב בו קרה לנו משהו רע או שפגעו בנו, ואנו לוקחים על עצמינו את האשמה במחשבה שאנחנו איפשרנו את הפגיעה או שיכלנו לפעול אחרת כדי למנוע את מה שהתרחש. זו אשמה אכזרית במיוחד, כיוון שלא רק שהאדם נפגע, הוא ממשיך לענות את עצמו עם רגשות האשם.  

דוגמה עדינה:

לקוח עצבני ומדוכדך צעק עליי בטלפון והעליב אותי. על אף שאני יודע שהייתי אדיב ועשיתי כמיטב יכולתי לתת שירות, אני מרגיש שכנראה עשיתי משהו שהגיע לי שיתפרץ עליי.

דוגמה טראומתית:

נפגעת אונס חשה רגשות אשם שאיפשרה לתוקף לאנוס אותה או שפיתתה אותו עם לבוש חושפני. ולצערי זה נפוץ מאוד…  

מסר 1 של אשמת הקורבן:

סיבה ראשונה לתופעה, נובעת מהאמונה של בני אדם בעולם צודק ובעולם שיש בו סדר וודאות. כאשר אם לא פגעתי באיש, ובנוסף, עשיתי כמיטב יכולתי לשמור על עצמי ובכל זאת פגעו בי. זה ממוטט את הרעיון של חוקי צדק וגם את הרעיון שיש לנו שליטה על החיים ועל מה שקורה לנו.

לכן באופן לא מודע אנשים רבים מעדיפים להטיל אחריות על הקורבן. בכך הם לפחות משמרים את האמונה שאדם אחראי על גורלו וגם את האמונה שאם ייזהרו וישמרו על עצמם יוכלו להבטיח שלא יאונה להם כל רע. במילים אחרות, הם מעדיפים לחוש אשמה מאשר לחוש חוסר אונים.

על מנת להשתחרר מאשמת הקורבן עלינו קודם כל להפנים שבעולם אין צדק מוחלט וגם אין וודאות. אנחנו יכולים להיות נשמות טובות, להיות זהירים ככל האפשר ועדיין להיפגע. זו מחשבה מאוד מפחידה. אך רק ברגע שמתמודדים עם האימה שקיימת בעולם כאוטי ומבינים שיש דברים שהם מעבר לשליטתנו,  זה מזכך את הנפש מאשמת הקורבן.

גם דתות שמאמינות בחוקי האלוקים, בקארמה או בתוכנית קוסמית שבה לכל דבר יש סיבה, עדיין לא יבטיחו לכם שליטה מוחלטת. הם יטענו שיש סיבה נסתרת למה שהתרחש, אבל אנחנו לא יכולים תמיד להבין אותה ובטח לא לשלוט בה. זו אמונה שאמנם משככת את התחושות, ועדיין המסר נשאר זהה – לשחרר את אשליית השליטה והוודאות.

 

מסר 2 של אשמת הקורבן:

סיבה שנייה שעלולה לגרום לתופעה היא שעל ידי נטילת האחריות וההאשמה עצמית, הקורבן מונע מעצמו לחוש תוקפנות או כעס כלפי התוקף. דבר אשר מועיל לו במידה והוא מרגיש חסר אונים מול התוקף ומפחד להתעמת מולו. או לחלופין במידה והוא סובל מדיכוי מופרז של כעסים ומפחד להרגיש כעס.

המסר כאן הוא לאפשר לעצמינו לחוות את הכעס, זהו אחד המצבים היחידים בהם אמליץ לאדם לכעוס. וגם, לא לזמן ממושך, רק כתחנת מעבר בדרך לשחרור מוחלט,פשוט כי במצב זה, יותר קל לסלוח לאחר מאשר לעצמי.  


סוג 4 של רגשות אשם – אשמת השורד

זהו מצב בו אדם חש אשמה בגלל שהוא הצליח ואחרים לא. בגלל שהוא מאושר בזמן שאחרים סובלים. ובעיקר אם הוא שרד אירוע קשה ואחרים נהרגו.  

דוגמה עדינה:

נכנסתי לעבודה חדשה ובעקבות השקעה רבה והתמדה התקדמתי מהר וזכיתי בתפקיד שחשקתי בו. אני מתמלא רגשות אשם על כך שהקולגה שלי שעבד בחברה שנים לפניי וגם רצה את התפקיד, לא התקדם. לחלופין אני מתקדם בקריירה שלי ובת/בן הזוג שלי לא מתקדמים או אח/ אחות שלי תקועים.

דוגמה טראומתית לאשמת השורד:

חייל שרד קרב עקוב מדם בו רוב חברי הצוות שלו נהרגו.  

מסר 1 של אשמת השורד:

גם כאן המסר הוא לשחרר את האמונה בעולם צודק. עם ההבדל שכאן זה לא נובע רק מההנחה שאנשים מעדיפים לחוש אשמה מאשר לחוש חסרי אונים. אלא יותר במובן של: אם קיים צדק בעולם, אז צריך שדברים יהיו הדדיים. בפועל אני מאושר ומצליח בזמן שאחרים סובלים. או גרוע מכך.

הם נהרגו ואני שרדתי. לכן על מנת לאזן את המצב ולשמר הדדיות אני מעניש את עצמי בייסורים עצמיים. על מנת להשתחרר מהייסורים, עליי להודות בכך שאין צדק בעולם, וכמו כן להפנים שגם אילו היה צדק והדדיות הייסורים העצמיים שלי אינם תורמים לאיש. ולהפך.

מסר 2  של אשמת השורד:

מסר זה שייך רק לתצורה העדינה של האשמה "שאני הצלחתי ואחרים לא". על האדם להבין שאם צדק והדדיות חשובים לו, הלקאה עצמית אינה הדרך ליצור אותם. זה כמו שיקחו את כל הילדים המחוננים ויזניחו אותם כדי שיתאזנו עם הקבוצה, במקום להעצים אותם ושיקחו את הקבוצה קדימה לטובת הכלל.

לאדם כזה שמונע מהדדיות יהיה טוב לומר: "חבל שתרד לבינוניות כדי להשוות את עצמך אל הפחות מוצלחים, להפך, חובה עליך לעזור להם לטפס מעלה. למעשה ההצלחות שלך משמשת מודל לסביבתך, אתה מראה להם שקיימת דרך לאושר ושגשוג. בנוסף, כשאתה למעלה, אתה יכול בקלות רבה יותר להושיט יד ולתמוך בנדיבות גם באחרים".  

כמובן, חשוב גם לבצע בדק בית ולוודא שאנחנו אתיים ולא דורסים איש בדרך להצלחה, אך זה כבר נכלל באשמה מוסרית.  

מסר 3 של אשמת השורד:

במקרה הטראומתי של מוות. בעזרת האשמה והייסורים, השורד האשם הופך להיות אנדרטה מהלכת שמעניקה משמעות לאדם המת. אנשים רבים מאמינים באופן לא מודע, שאם לא יענו את עצמם באשמה או באבל, אז בעצם הם בוגדים באדם המת ולא מכבדים את זיכרו.

גם כאן עלינו לעזור לאשם להפוך את צורת חשיבה שלו, להגיד לו "אולי דווקא זה ששרדת כדי לספר עליו, זו ההזדמנות שלך לחלוק כבוד עם המת, להמשיך את דרכו. איך תוכל לחיות את חייך באופן שמעניק כבוד ומשמעות למת?" רק ברגע שימצא דרך חלופית להעניק משמעות למוות יוכל להזדכך מהאשמה.  

סוג 5 של רגשות אשם – אשמה קונפליקטואלית

אשמה זו נובעת מקונפליקטים פנימיים בנפש האדם. מצב זה נוצר כאשר חלק אחד בתוכינו חותר לכיוון מסוים וחלק אחר לכיוון מנוגד, עקב כך לא משנה מה נבחר לעשות נחוש אשמה.  

דוגמה עדינה:

איש עסקים מצליח, יושב שעתיים לפני השינה וכותב שירה, הוא מעריך אומנות ונהנה מהכתיבה, אבל מרגיש אשמה שבזבז את זמנו על עניין לא פרקטי והפסיד שעות שינה ועבודה. יש לו קונפליקט בין השאיפות האומנותיות שלו לבין השאיפות שלו למצוינות בעבודה וניצול זמן. כך שלא משנה לאיזה כיוון ילך הוא יחוש רגשות אשם.

דוגמה טראומתית:

בחורה דתייה לשעבר רוצה למצוא זוגיות וגם לקיים יחסי מין לפני הנישואין, אבל למרות שזו בחירתה, עדיין יש בה חלק שמרגיש אשמה על כך.  

המסר של אשמה קונפליקטואלית:

כאן המסר שונה, כיוון שלא בהכרח עלינו לשנות משהו בהתנהגות שלנו, אלא לחקור ולגלות מהם הערכים שבאמת מניעים אותנו בחיים, להבין מה סדר העדיפויות שלנו ולמצוא את הדרך בה שני החלקים שבקונפליקט יקבלו ביטוי ראוי ויחיו בשלום.

ניהול קונפליקטים

סוג 6 של רגשות אשם – אשמה אגוצנטרית

אשמה אגוצנטרית דומה לאשמת הקורבן, רק שכאן מדובר במצב שהאדם נפגע בשל מקריות שלא בשליטתו. או לחלופין אדם אחר נפגע בעקבות משהו שכביכול היה באחריותו ובשליטו, אך בפועל, לא היה לאשם מה לעשות בנדון.  

דוגמה עדינה:

אדם מחפש לעצמו את מסלול הטיסה הקצר ביותר, אך למרבה הצער, דווקא הטיסה שבחר התעכבה בשעות בשל תנאי מזג האוויר. הוא מאשים את עצמו שלא תכנן כראוי, למרות שברור שלא ניתן היה לצפות זאת.

דוגמה טראומתית:

ילד היה מעורב בתאונת דרכים וההורים חשים אשמה איומה על שלא מנעו זאת, שלא חינכו אותו ליותר זהירות. למרות שבהגיון ברור להם שהם עשו כמיטב יכולתם על מנת לשמור עליו, ולא הייתה להם דרך אמיתית למנוע את שהתרחש. באופן כללי הורים נוטים ללקות באשמה מוגזמת בעקבות טעויות שעשו ילדיהם או דברים שהתרחשו לילדיהם.  

המסר של אשמה אגוצנטרית:

גם כאן המסר הינו לשחרר שליטה, לעשות את הטוב ביותר שאנו יכולים ואח"כ מה שקורה את זה כבר נשאיר לאלוקים, לקארמה או לסטטיסטיקה.   שימו לב האשמה מכונה "אגוצנטרית" לא בגלל שמדובר בנרקיסיסטים שרואים רק את עצמם וחושבים שהשמש זורחת להם מה***, אלא בדיוק להפך, מדובר באנשים צנועים, בעלי הערכה עצמית נמוכה שלוקחים הכל על עצמם.

הם לא תופסים זאת בתור יהירות, אלא בתור אקט של הקטנה עצמית. כשמבינים זאת, ניתן לומר לאדם שחש אשם  "אתה ממש חושב שכל העולם סובב סביבך ואתה הסיבה לכל מה שמתרחש אהה? לטוב ולרע זה אינו המצב" זה הופך את האשמה למגוחכת, במיוחד עבור אדם שסיכוי סביר שענווה היא ערך חשוב עבורו.

מיקוד שליטה פנימי

סוג 7 של אשמה – אשמה קיומית

אשמה קיומית היא מושג המגיע מהפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית שם מדגישים את הערך של לקיחת אחריות על החיים ואותנטיות. הכוונה באותנטיות היא להישאר פתוחים לאפשרויות. לא להיכלא בתוך תבניות ומושגים שמגבילים את החשיבה. להימנע מקונפורמיות והשפעות חברתיות ולעולם לא להפסיק לשאול שאלות, במיוחד כשזה נוגע לשאלה מי אני ומה נכון לי.

אדם שחי חיים אותנטים ומכיר באפשרויות הרבות והאינסופיות שעומדות בפניו, אדם שנוטל אחריות על חייו ומקבל החלטות באומץ, בהכרח יחווה מידה מסוימת של אשמה. הרי כל בחירה שלנו מחייבת ויתור על אינסוף אפשרויות אחרות שלעולם לא נממש ולא נדע האם היו נכונות יותר עבורינו.  

דוגמאות:

בחרתי להיות פסיכולוג במקום להיות רופא, אני לא יודע מה היה מתרחש אם הייתי במסלול של רפואה או כל מקצוע אחר. בחרתי בבת הזוג הנוכחית שלי וויתרתי על אחרות, בעצם פספסתי המון חוויות אלטרנטיביות.  

המסר של אשמה קיומית:

אתם בכיוון חיובי, על פי האקזיסטנציאליסטים האשמה הזו היא חלק אינטגרלי מחיים אותנטיים. היא מעידה שאתם אמיצים ופתוחים לאפשרויות, המשיכו להתמודד בגבורה עם החיים ואל תתפתו לזנוח את האותנטיות וליפול לאשמה נוירוטית.  

סוג 8 של רגשות אשם – אשמה נוירוטית

כאשר אדם אינו מסוגל להתמודד עם האשמה הקיומית, כמנגנון הגנה הוא מתחיל לפתח תחושה של תלות בגורל ונעשה קונפורמי יותר. הוא מאמץ לעצמו מערכות חוקים וערכים אוניברסליים המשחררים אותו מבחינה מתמדת של המציאות ומהטלת ספקות.

הוא נכנס לתוך רוטינות והרגלים שמאפשרים לו להתנהל מבלי שיאלץ לקחת אחריות על חייו ולהתמודד עם החלטות מאתגרות.  הוא חי מתוך הכרח ותלות בנסיבות, במקום מתוך בחירה, בתבניות ברורות ומוחלטות, במקום בעושר אינסופי של אפשרויות. בכך הוא אמנם נמנע מאשמה קיומית, אך במשך הזמן יחווה חוסר סיפוק הולך וגדל ויווכח בכך שעצם קיומו מזויף, זה יוביל אותו לפתח אשמה נוירוטית שהיא הרסנית יותר.  

לדוגמה:

אדם למד הנדסה בגלל שעל פי תפיסתו זו האפשרות היחידה שהייתה לו להרוויח כסף טוב ולדאוג למשפחתו. הוא חי את החיים שלו ברוטינה חוזרת, כי ככה צריך וכך התרגל. אמנם הוא מרגיש חוסר סיפוק בעבודה ובחיים והיה שמח לשינוי, אך על פי תפיסתו אין לו ברירה, אלא להמשיך, הרי הוא כבר בן 40 עם ילדים, ועם קביעות בחברה.

דוגמה קשוחה יותר:

בחורה שגדלה בבית דתי אדוק, מגלה באינטרנט עולם מדהים של התפתחות אישית ופסיכולוגיה שמעולם לא נחשפה אליו ושלתפיסתה יכול לפתור לה המון בעיות בחיים. היא מרותקת מהאפשרויות הרבות שקיימות בעולם ומלאת מוטיבציה ללמוד ולגלות, אך ברגע שהיא מספרת להוריה, הם קוטלים את הרעיון ומבקשים ממנה לחדול.

היא נכנעת ללחציהם. יותר משהיא מעוניינת לרצות אותם, היא מפחדת שהמשך החקירה יערער את כל עולמה ואת כל הנחות היסוד עליהם התחנכה. אנשים אלו יחוו אשמה נוירוטית, כי בתוכם הם יודע שאינם אותנטים. מצב זה עלול להוביל לתשישות, ריקנות, אדישות ואף דיכאון.  

המסר של אשמה נוירוטית:

הגיע הזמן להתחיל לשאלות שאלות ולהיפתח לאפשרויות חדשות, להעז לגלות את הדרך האישית שלך. בעיקר הגיע הזמן לקחת אחריות על החיים, להבין שאינך תלוי בגורל ובנסיבות ויש לך יכולת להשפיע על המצב ולבחור לשנות אותו. אמנם לקבל החלטות ולהתעמת מול המציאות עלול להיות מפחיד ועלולות להיות לכך השלכות, אך זו הדרך היחידה להיות שלם עם עצמך ולחיות חיים מלאי משמעות.

אקזיסטנציאליזם-אותנטיות

אשמה ומיקוד שליטה פנימי

שימו לב – נדמה כי יש סתירה בין ההמלצה כאן לבין ההמלצה שנתתי כשהצגתי את אשמת הקורבן ואשמה אגוצנטרית. הרי שם כתבתי כביכול ההפך – הסירו אחריות מעליכם, שחררו את אשליית השליטה והוודאות, לא הכל קשור אליכם, לא על הכל אתם יכולים להשפיע. יש מצבים בהם עשיתם את הטוב ביותר ועדיין נכשלתם, אין לכם מה לחוש אשמה על כך.

הסיבה שאין שום סתירה בין ההמלצות היא שמצד אחד אני בהחלט מעודד אנשים לקחת מאה אחוז אחריות על החיים. הרי זהו מתכון לניסים. כבר פגשתי חולי סרטן סופניים שעשו שינוי באורח החיים ושחררו משקעי עבר וכתוצאה מכך הבריאו והממו את הרופאים. פגשתי אנשים בחובות איומים שעבדו קשה והצליחו לצאת מהם וגם לחיות בעושר ואושר.

חוסר אונים לא עוזר ולא תורם לאיש. הוא מקסימום משמש תירוץ לעצלנים ופחדנים לא לבצע שינוי ולהישאר באיזור הנוחות. מצד שני, זה שתיקחו אחריות ותעשו את המקסימום לא מבטיח שתצליחו, זה רק מגביר את הסיכוי סטטיסטית.

יתר על כן, כשמדובר על מאורעות העבר, הרי הם כבר התרחשו, עשיתם את הטוב ביותר שיכולתם בהתאם לידע ולמשאבים שהיו זמינים עבורכם. בין אם הייתה לכם יכולת להשפיע על המצב או לא, זה לא רלוונטי, כי זה כבר קרה.

לכן המסקנה היא לקחת מקסימום אחריות ולהתמקד במקומות בהם יש בכוחנו להשפיע על המצב. אך לעשות זאת מתוך ענווה ושחרור אחיזה בתוצאה. גישה כזאת תשחרר אתכם מכל סוגי האשמה.  

מהם מאפייני האישיות עם סיכון מוגבר לאשמה?

אנשים בעלי תכונת אישיות שמכונה מצפוניות או מכוונות, conscientiousness הם בעלי סיכון גבוה יותר לחוות אשמה בסיסית, כיוון שבאופן טבעי הם מציבים לעצמם מטרות מאתגרות ודורשים מעצמם לעשות את הטוב ביותר שהם יכולים. הם בעלי משמעת עצמית ויכולת לדחיית סיפוקים מיידים לטובת מטרה גדולה בעתיד. כמו כן, הם מתוכננים ומסודרים יותר ומלאי אמביציה לכבוש את יעדיהם.

מכאן גם ניתן להבין שאשמה במידה סבירה היא רגש חשוב שמעיד על מודעות עצמית וכמו כן, על שאיפות גבוהות ועל משמעת עצמית. הבעיה עם אשמה נוצרת אך ורק כאשר אנשים מתבלבלים ולא מזהים את המסר המסתתר מאחורי הרגש. כתוצאה מכך, הם נוטים לייסר את עצמם ולסבול לחינם במקום להנות ממנגנון פנימי שנועד לתרום להם. גרוע מכך, על מנת שלא לחוות אשמה הם נוקטים באסטרטגיות התמודדות של הדחקה והימנעות.

כלומר, הם מורידים לעצמם את הסטנדרטים והמטרות, בורחים מהתמודדות עם אתגרים ומשימות ומסירים מעצמם כל אחריות על חייהם. והרי זהו נתיב מהיר לאשמה נוירוטית שהיא מהאיומות ביותר.

לכן כל פעם שתחושו אשמה. אל תיבהלו, חיזרו אל המאמר, אתרו איזה סוג אשמה בדיוק אתם חווים, הבינו את המסר המעצים שתת-המודע שלכם יצר עבורכם. פעלו על פיו.  והמשיכו את היום מלאי שמחה ומוטיבציה.  

מאחל לכם חיים מלאי משמעות ועשייה שחר.  

לחצו כאן כדי לקבל השראה שבועית לWhatsApp (הודעה אחת בשבוע)

עיקבו אחריי ב-Youtube ולחצו על סמל הפעמון כדי לקבל התראות על סרטונים חדשים.

עשו לייק ב-Facebook כדי להישאר מעודכנים בסרטונים ממוקדים שעולים רק שם.

עיקבו באינסטגרם לסרטונים קצרים, שירים על הנפש וציטוטים מעוררי השראה.

לאימון אישי משולב NLP

בחינם לזמן מוגבל: המדריך המלא ליצירת ביטחון עצמי יציב

עקבו אחרי ב YouTube

לחצו על הסמל האדום כדי לקבל סרטונים ותכנים איכותיים דרך YouTube

 

4 תגובות

  1. שחר שלום .
    אני עובד בתור שומר לובי.
    שהתחלתי לעבוד התחילו להסביר לי על העבודה. אחרי כמה רגעים ששומר הסביר לי עברה לי המחשבה שאני צריך לרשום מה שמסבירים לי. בגלל שבעבודה הקודמת שלי עבדתי עם איזה פקיד קבלה והוא היה אומר לי למה אתה לא רושם דבר שנתפס בעיניי אז כביקורתי.
    אחרי כמה שניות התחלתי לרשום לא מתוך כדי רצון ומתוך אחריות אלא פשוט כדי למנוע מצב יותר מאוחר שלא ארגיש אשם.
    בחרתי פשוט להמשיך לרשום . איך הרגשתי חוסר אחריות כי כל הכתיבה הייתה מאולצת כזו .

    לאחר מכן אב הבית הסביר לי שכדי לתת שרות טוב עליי להכיר את הדיירים שככה אוכל להכניס אותם בלי הצ'יפ במקרה שאין להם.
    כתוצאה מתחושת חוסר האחריות אז גם ממש לא ניסיתי להכיר את הדיירים. והיו גם מקרים שפשוט הכנסתי אנשים בלי שום שיקול דעת.
    הייתי עושה גם פעולות מתוך הכרח . העיקר רק כדי להמנע ממצב של פיטורין שיכול להביא האשמות חזקות מצד אמי.

    אז בגלל שלא ניסיתי להכיר את הדיירים באמת , יוצא מצבים שלמרות שאני מזהה את הדייר אני נותן לו לפתוח עם הציפ או שאשבור את הראש עם עצמו עם מישהו שייפתח לו. בגלל זה הרגשתי כאילו נכשלתי.

    יצא מצב היום שראיתי דייר שאין לו ציפ ומבקש שאפתח לו את הדלת זהיתי אותו ופתחתי לו את הדלת אבל הרגשתי אשמה עמוקה כי שוב לא התאמצתי להכיר אותו לפני .

    בין לבין יש את המחשבות שצריך לקחת אחריות ולראות מה עושים ואז בגלל כל האנרגיה שמה שצריך לעשות אני בוחר להתעסק עם הפלאפון במקום לחשוב ואז מתעוררת מצוקה. אחרי שעשיתי כמה פעמים הרגשתי בזמן כתיבת שורות אלו שאני פשוט דפוק ואני מרגיש במצוקה מאוד גדולה

    1. שלום אורן,
      דבר ראשון תדע שאתה לא דפוק, אתה רק במצוקה וזה בסדר להיות במצוקה
      זה מעולה שאתה לוקח את המצוקה שלך למקום חיובי כמו לקרוא מאמרים ולהעשיר את עצמך
      הייתי ממליץ לך להמשיך לקרוא כאן באתר ובמקומות נוספים שעושים לך טוב ולצפות בסרטונים כמו אלו, כדי שתתחיל להזין את המוח שלך בתוכן שמעצים אותך ולא בתוכן שמחליש אותך.
      זה כבר יעשה הבדל מאוד גדול.

      מעבר לכך אני מבין גם שהנקודה במה שתיארת היא רחבה יותר מהמקרה הספציפי של הצ'יפ
      אין לי יותר מידי אפשרות לעזור לך עם זה בתגובה קצרה, אבל ממליץ לך להמשיך להתעניין לקרוא, לצפות
      לבקש תשובות, ואתה תדע כבר מה אתה צריך לעשות.
      ואם צריך זה בסדר גם לבקש עזרה, זה לא אומר שאתה דפוק, אלא להפך שאתה אדם שמשקיע בעצמו ובעל יכולת להתמודד

  2. שחר שלום רב,
    נכנסתי למאמר משום שאני מרגישה אשמה בנושא מסוים.. עניין אותי לקרוא מה בעלי מקצוע של תחום הנפש רושמים בנושא. והאם זה יכול להועיל לי ולקדם אותי למקום יותר בונה…
    אבל כשקראתי את המאמר שלך משהו הדליק לי נורה אדומה ובעיקר משום שהמידע שנתת היה שגוי מיסודו. אני מניחה שזה בא מבורות אבל מרגיש חובה להאיר את עיינך או כל מי שיקרא את המאמר. אני מדברת על אחת הדוגמאות שרשמת ואצטט : "בחורה שגדלה בבית דתי אדוק, מגלה באינטרנט עולם מדהים של התפתחות אישית ופסיכולוגיה שמעולם לא נחשפה אליו …."
    היהדות היא אחד המקורות הכי חזקים לעבודת הנפש ועבודת המידות או הפסיכולוגיה והתפחתות אישי. " לא משנה באיזה לשון תקרא לזה… האם יצא לך לקרוא מסילת ישרים ? שער הביטחון? את כתביו של רבי נחמן שכולם מבוססים על התורה .. ויש עוד הרבה.. ( אני לא מבינה גדולה בכל הספרים אך ידוע ידוע לי שהם קיימים ויש בהם כזה אוצר של התפחות אישית )
    נכון התגובה שלי לא קשורה לעניין האשמה אלא פשוט למידע שנתת כחלק מאחת הדוגמאות.
    מקווה שבתור מאמן בהתפתחות אישית תדע לקחת את הדברים למקום בונה ומקדם..
    עצוב לי לקרוא כמה לנו בחברה החילונית יש כזו בורות על השורשים שלנו, ועל המעיין הנובע שקיים בתורה.
    אני יכולה להבין בתור אחת שגדלה בבית שיש בו כמעט אפס ידע על היהדות או ידע מוטעה מיסודו בתור חילונים אנו מרחיקים להודו ועוד הרבה מקומות כשבעצם הרבה התשובות נמצאות אצלנו פה .. מתחת לאף.. אני לא שוללת התפתחות אישית וקריאה של פסיכולוגיות עכשוויות שיש בהן הרבה טוב.. מין הסתם עבור זה נכנסתי למאמר.. אבל לרשום שמישהי מבית דתי אדוק לא שמעה על התפתחות אישית הסיכווים ברוב המקומות קלושים .. או קשורים לאדם עצמו ולא לכך שהידע לא קיים.. זהו בחרתי לרשום כדי לשפוך אור על הנושא. ..אשמח לשמוע את תגובתך

    1. היי קרן,
      זה לא מגיע מבורות, אני למדתי הרבה יהדות, למדתי בכללי הרבה גישות רוחניות
      אני ממש לא מגיע רק מרקע אקדמי חילוני, פסיכולוגי
      זה גם לא נגד יהדות בשום צורה שהיא
      כמו שאמרת משהו הדליק אצלך טריגר, נתפסת לנקודה מסוימת שנדלקה אצלך ולא למהות של הדוגמה שעוסקת באותנטיות ובאשמה נוירוטית על פי האקזיסטציאליזם.

      ואגב הדוגמה הזאת היא אמיתית מהחיים פגשתי כאלו, ראיתי את החרדה והאשמה הנוירוטית שנוצרה
      ותראי אני כותב, אם אני כל משפט אעשה 10 סייגים, זה לא ייגמר
      ברור לי שהרבה פעמים אני אדליק טריגרים לקוראים, שהם בכלל לא קשורים לתוכן שהתכוונתי, בטח שזה נושאים רגישים
      ברור לי שיגידו לי לפעמים שאני מכליל, למרות שאין פה שום הכללה, להפך, זאת דוגמה מאוד מאוד ספציפית בלי שום התיימרות להסיק מסקנות
      אבל ככה אנשים תופסים את זה, וזה חלק מהסיכון של לכתוב לקהל הרחב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *