צריך להיזהר מעצבות וממרה שחורה מאוד מאוד, כי יראה בלא שמחה היא מרה שחורה.
כאן מכונסות האמרות החזקות והיפות ביותר של הבעל שם טוב, מסודרות לפי תורה, כל אחת עם המקור המדויק שלה, ועם ההבחנה בין מה שמאומת לבין מה שמיוחס לו בטעות. לצד כל תורה זווית פסיכולוגית קצרה: איך התורה מדברת גם לחיים הפנימיים של כל אדם, לצד עומק האמונה שבה.
ר׳ ישראל בן אליעזר נולד בערך בשנת 1698, לפי המסורת בח״י באלול, בעיירה אוקופ שבפודוליה, במערב אוקראינה של היום. הוא התייתם בילדותו וגדל בחסות הקהילה. הכינוי בעל שם, שניתן בתקופתו למקובלים שריפאו וסייעו באמצעות שמות קדושים, קיבל אצלו תוספת ייחודית, בעל שם טוב, אדון השם הטוב, תואר שדבק רק בו.
בצעירותו התבודד שנים ביערות הרי הקרפטים, התפלל בטבע, וחיפש דרך פנימית משלו. סביב גיל 36 החל לפעול בפרהסיה, וריכז סביבו במז׳יבוז׳ חבורת תלמידים, ובהם רבנים מלומדים. רישומי מפקד פולניים מאשרים שאדם קדוש התגורר במז׳יבוז׳ בין השנים 1740 ל-1760. משם, מן העיירה הקטנה הזו, יצאה תנועת החסידות.
מה שהבעל שם טוב עשה היה מהפכני בשקט. הוא לקח את המיסטיקה הגבוהה ביותר, שהייתה עד אז נחלת יחידי סגולה בבית המדרש, והוריד אותה אל היהודי הפשוט: שמחה, נוכחות, אהבת כל אדם, וראיית האלוקות בתוך החיים עצמם. הוא נפטר בחג השבועות של שנת 1760 במז׳יבוז׳, ושם נקבר.
ויש פרט אחד שחשוב להבין לפני הכל. הבעל שם טוב כמעט לא כתב מילה. כל מה שאנחנו מכירים הגיע דרך תלמידיו, ובראשם ר׳ יעקב יוסף מפולנאה, שרשם שוב ושוב שמעתי ממורי. המשמעות: כל אמרה שמסומנת כאן כמאומתת, פירושה שאותרה מילה במילה במקור החסידי המודפס, לא הקלטה של קולו. דווקא היושר הזה הוא לב הדף.
התורה הכי מזוהה עם החסידות מתחילה אצל הבעל שם טוב במשפט שכמעט מקומם: עצבות איננה ענווה ואיננה יראת שמים, היא מחלה. הוא קורא לה מרה שחורה, השם של הדיכאון בלשון ימי הביניים, וטוען שהיא בדיוק הנשק שבו היצר משתק את האדם. לא בפיתוי לחטא, אלא בפיתוי לאשמה.
צריך להיזהר מעצבות וממרה שחורה מאוד מאוד, כי יראה בלא שמחה היא מרה שחורה. והאדם צריך לעבוד בשמחה.
צוואת הריב״ש, סימן קי וסימן מהעצבות נועלת את שערי השמים, והשמחה בכוחה לשבר חומות.
מיוחס, ללא מקורהמשפט המחורז הזה רץ בכל מקום בשם הבעל שם טוב, ואפילו ויקיציטוט מסמן אותו ללא מקור. הרעיון אכן שלו, אבל המילים שערי שמים וחומות אינן מופיעות בשום מקור מאומת. זה בדיוק ההבדל בין רוח הדברים לבין הנוסח המדויק, וכאן בדף תמצאו תמיד את הנוסח המדויק.
צריך להיזהר מעצבות וממרה שחורה מאוד מאוד, כי יראה בלא שמחה היא מרה שחורה.
לפעמים מטעה היצר הרע את האדם ואומר לו שעבר עבירה גדולה, אף שאינה אלא חומרא בעלמא או שאינה עבירה כלל, וכל כוונתו רק שייפול האדם לעצבות ויתבטל מעבודת הבורא.
כשמתגברת חולי המרה השחורה על ידי עצבות, צריך לאכול ולשתות ולשמוח, כדי להסיר את החולי.
הבכייה רעה מאוד, שהאדם צריך לעבוד בשמחה. ורק אם הבכייה היא מתוך שמחה, אז טובה היא מאוד.
אין לך שכר גדול מן התענוג שיש לאדם מן המצווה עצמה, בעשותה בשמחה.
יהיה תמיד בשמחה, ויאמין באמונה שלמה שהשכינה אצלו ושומרת עליו, והוא מסתכל בבורא והבורא מסתכל בו.
התפילה שהיא בשמחה גדולה, מקובלת לפניו יותר מן התפילה שבעצבות ובבכייה.
עבודה בהתלהבות אי אפשר שתהיה תמיד, אלא באה והולכת כדרך האש, כי תענוג תמידי אינו תענוג.
שימו לב לשרשרת: עצבות, מרה שחורה, היצר. הבעל שם טוב הופך את היחס הרגיל לעצב. היא לא סימן של רצינות רוחנית, היא מכשול, והתחבולה המבריקה של היצר היא לא לפתות אותנו לטעות, אלא להציף אותנו באשמה עליה, כי אדם ששקוע באשמתו מפסיק לפעול. זו תובנה ישירה על איך בושה משתקת.
אבל זו לא שמחה מאנית. הבעל שם טוב מורה לשקול את השמחה בשכל, ואפילו רושם שמחה גופנית כתרופה ממש למצב רוח שחור. ובד בבד הוא יודע שההתלהבות באה והולכת כמו אש, כי תענוג תמידי אינו תענוג. שמחה בריאה היא קצב, לא מצב קבוע.
איך אפשר לעבוד מתוך שמחה כשבאמת קשה?
הבעל שם טוב לא מבקש להעמיד פנים. הוא מבקש לא לתת ליצר להשתמש באשמה שלך כדי להקפיא אותך. לפעול, אפילו דרך הגוף, לאכול, לזוז, לשיר, והרגש לרוב הולך אחרי. ובמקביל הוא מתיר את הלב השבור, רק לא לתת לו את כל היום.
ההמצאה הגדולה של הבעל שם טוב היא שאפשר להיות דבוק באלוקות לא רק בבית הכנסת, אלא בתוך החיים עצמם, בכל מעשה רגיל. בכל דרכיך דעהו. תורידו את הממד הדתי לרגע, ונשארתם עם אחד הכלים החזקים של נפש בריאה: נוכחות מלאה ברגע, קשב, mindfulness מאות שנים לפני שהמונח נולד.
מקום שמחשבתו של אדם מגעת, שם הוא נמצא כולו.
כתר שם טוב, חלק ב, סימן יבבמקום שמחשבותיו של אדם נמצאות, שם הוא נמצא.
פרפראזה מודרניתאפילו אמרה מאומתת לגמרי רצה ברשת בנוסח מוחלק. המקור חד יותר: לא במקום שמחשבותיו נמצאות, אלא במקום שמחשבתו מגעת, ולא סתם שם הוא, אלא שם הוא כולו. האדם נמצא במקום שאליו נתון קשבו, עם כל כולו.
מקום שמחשבתו של אדם מגעת, שם הוא נמצא כולו.
בכל דרכיך דעהו. דעהו לשון חיבור, שבכל מעשיו, אפילו בדברים גשמיים שהוא עושה, יתחבר אל הבורא.
לפעמים אדם הולך ומדבר עם בני אדם ואינו יכול אז ללמוד, וצריך אז להיות דבוק בה׳ באופן אחר.
שיוויתי ה׳ לנגדי תמיד. שיוויתי לשון השתוות, שיהיה הכל שווה אצלו, בין שבח בין גנאי.
יחשוב כמו שמסתכל על דברים גשמיים, כן יסתכל בשכינה שהיא אצלו תמיד.
משל לאב המלמד את בנו ללכת, וכשמתקרב הבן מרחיק האב מעט את עצמו, כדי שילך עוד צעד. כך נקרא השם אל מסתתר, ומסתתר כדי שנתקרב יותר.
בכל מעשה, חיבור
בכל דרכיך דעהו. דעהו לשון חיבור. אפילו אכילה, עבודה או שיחה אינם זמן ריק, אלא נקודת מגע. הקדושה בתוך הרגיל, לא מעבר לו.
במקום שהמחשבה, שם אתה
שימו לב היכן נתון הקשב שלכם ממש עכשיו. שם אתם נמצאים באמת. החזרת הקשב להווה היא כל התרגיל.
השתוות
שיוויתי לשון השתוות. לתרגל שגם שבח וגם גנאי ישקלו אותו דבר, כדי שהרגע לא ישלוט בכם מבחוץ.
לראות את הנסתר כממשי
להסתכל בנוכחות הנסתרה כמו שמסתכלים בחפץ ממשי. תשומת לב מכוונת הופכת את המופשט למוחשי.
גם הריחוק הוא חלק מהדרך
כשמרגישים רחוקים או לא בתוך זה, אין זה כישלון. זה כמו אב שמרחיק מעט את ידו כדי שהילד יעשה עוד צעד.
מקום שמחשבתו של אדם מגעת שם הוא נמצא כולו, היא תובנת קשב מדויקת מאות שנים לפני זמנה. אינך נמצא במקום שבו עומד גופך, אלא במקום שאליו נתונה תשומת לבך ברגע הזה. אם המחשבה דבוקה בדאגה או בקטנוניות, שם אתה חי. אם היא דבוקה ברגע, שם אתה.
והדבקות הזו אינה בריחה אל פסגת הר. היא בכל דרכיך, בתוך השגרה. הרגע שבו אתה הולך ברחוב, מדבר עם מישהו, אוכל, אינו רגע ריק מערך, הוא הזדמנות לנוכחות. המעשה הרגיל הוא הדלת, לא המכשול.
אהבת ישראל אצל הבעל שם טוב איננה סנטימנט, היא מבט. בכל אדם, גם הפשוט והרחוק ביותר, יש לדבריו חלק אלוה ממעל, ניצוץ ממש. ומכאן שתי תובנות פסיכולוגיות חדות על איך אנחנו רואים את האחר, ואיך אנחנו רואים את עצמנו.
מי שרואה דבר רע בחברו, דומה למי שמסתכל במראה: אם פניו מלוכלכים, רואה לכלוך; ואם פניו נקיים, אינו רואה דופי. כמו שהוא, כך הוא רואה.
כמו הצל, שכל תנועה שאדם עושה הצל עושה כנגדו, כך הקדוש ברוך הוא נוהג עם האדם. כפי שאתה נוהג בחברך באהבה, כך נוהגים בך מלמעלה.
הסוחר הפשוט שמתנהל ביושר על פי התורה, אפילו בשעה שהוא עוסק בסחורה הוא עובד את הבורא, ואולי יותר מן הלמדן.
בכל אחד ואחד מישראל יש חלק אלוה ממעל.
כל ישראל הם קומה אחת שלמה, כמו ספר תורה שחסרה בו אות אחת ונפסל כולו. לכן מקבלים לפני התפילה: הריני מקבל עליי מצוות ואהבת לרעך כמוך.
צריך לאהוב כל אחד מישראל, אפילו את מי שנדמה כלא חשוב מפני שהוא שקוע בגשמיות, אהבה גמורה.
תורת המראָה ותורת הצל הן שני צדדים של אותה תובנה על חמלה. מה שמקומם אותך באחר הוא לרוב בבואה למשהו שבך, ואיך שאתה נוהג באחרים חוזר אליך. והדרך לאהוב אחרים עוברת קודם דרך לא לשנוא את עצמך על הפגמים. כמו שאינך שונא את עצמך, אלא רק את הרע שבך, כך כלפי הזולת.
המהפכה החברתית שלו הייתה הרמת האדם הפשוט מעל ראש הלמדן. הסוחר הישר עובד את ה׳ אפילו בתוך העסק, ואולי יותר. הערך שלך אינו תלוי בהישגים שלך, הוא בניצוץ שאתה נושא מלידה. זו דמוקרטיזציה רדיקלית של הערך העצמי.
תורת המראָה אומרת שכל ביקורת על אחר היא בעצם עליי?
לא שאין פגם אמיתי בעולם. אלא שמה שאנחנו ננעלים עליו ומה שמרתיח אותנו אצל הזולת מסגיר לרוב משהו בנו. זו מראה ליושר עצמי ולחמלה, לא היתר להתעלם מהמציאות.
כאן הבעל שם טוב הכי רדיקלי. הוא לא ראה את האלוקות כמשגיחה מרחוק מלמעלה, אלא כממלאת הכל, מלובשת בתוך הגשמיות עצמה. אין מקום ריק ממנה, עד עלה בודד שמתגלגל ברוח. בלשון של היום: לראות את הפלא בקטן, ואת הנוכחות בתוך הרגיל, לא מעבר לו.
מלא כל הארץ כבודו. אין מקום פנוי ממנו, והוא מלובש אפילו בכל הגשמיות.
בעל שם טוב על התורה, בראשיתהיכן נמצא אלוהים? בכל מקום שנותנים לו להיכנס.
באמת: הרבי מקוצק, דרך מרטין בוברהמשפט היפה הזה מיוחס בכל מקום לבעל שם טוב, אבל הוא של הרבי מקוצק, דור שביעי אחריו, והגיע למערב דרך מרטין בובר. והאמת שהאימננטיות של הבעל שם טוב רדיקלית יותר: לא במקום שנותנים לו להיכנס, אלא שאין מקום פנוי ממנו כלל.
מלא כל הארץ כבודו. כבוד מלשון לבוש, שהשם יתברך כביכול מלובש אפילו בכל הגשמיות.
האותיות שבהן ברא הקדוש ברוך הוא את העולם, הן הן המחיות ומהוות כל דבר בכל רגע. וזהו לעולם ה׳ דברך נצב בשמים.
הוא המחיה את הכל, ומהווה את הכל, ומשגיח על הכל, על כל תנועה ותנועה ועל כל דיבור ודיבור.
מי שיודע שמלא כל הארץ כבודו ואין מקום פנוי ממנו, באמת קרוב אליו ה׳ מכל מקום ומכל מצב.
אם האלוקות מלובשת בכל הגשמיות, אז הקדושה איננה מעבר לעולם הרגיל, היא בתוכו. זו בעצם קריאה לתשומת לב ולהכרת תודה: לראות את הפלא דווקא בקטן וביומיומי, לא לחפש אותו רק במופשט ובמרוחק.
ויש כאן עוד רובד עדין. הבריאה, לפי הבעל שם טוב, איננה אירוע שקרה פעם בעבר. הדיבור האלוהי ממשיך לברוא ולהחיות כל דבר ברגע זה ממש. הקיום עצמו הוא מילה חיה, לא חומר מת. זה משנה איך מסתכלים על עולם.
בשביל הבעל שם טוב תפילה איננה אמירת מילים נכונה, היא מפגש. צריך להיכנס אל תוך המילה עם כל הגוף, עד שהמאמץ והאני מתמוססים. ומכאן גם התורה המפורסמת והנועזת ביותר שלו, על מה עושים עם מחשבה שמפריעה בדיוק כשאתה מנסה להתרכז.
צוהר תעשה לתיבה, שתהא התיבה מאירה. בוא אתה וכל גופך אל תוך התיבה.
צריך לשים את כל כוחו בתוך הדיבורים, וללכת מאות לאות, עד שישכח מן הגשמיות.
פעמים אומר אדם את התפילה במהירות גדולה, מפני שבוערת בלבו אהבת השם, והתיבות יוצאות מפיו מעצמן.
כשנופלת לך מחשבה זרה בתפילה, אל תילחם בה. הסתכל מה היא, ואם היא אהבה לדבר חולף, העלה אותה לשורשה, וחשוב: אם אני נמשך כך לדבר קטן, כמה ראוי להימשך אל מקור הכל.
מי שעדיין במדרגה קטנה, טוב לו להתפלל מתוך הסידור, שמראה האותיות מסייע לו לכוון.
הדבקות היא שכאשר אדם אומר תיבה, הוא מאריך בה, שמרוב דבקות אינו רוצה להיפרד מן התיבה.
כל תורת התפילה כאן היא תורה על נוכחות מלאה. בוא אתה וכל גופך אל תוך התיבה, להיכנס אל המילה עם כל כולך, עד שהאני המאמץ נמס. בשפה של היום זה מצב של זרימה ושקיעה, כשהעשייה מפסיקה להרגיש כמו מאמץ.
ותורת המחשבה הזרה היא אולי הדבר הכי מודרני שהוא לימד. לא להילחם במחשבה המטרידה, אלא להתבונן בה ולהפנות את האנרגיה שלה אל שורשה. קרוב להפליא לגישות קבלה והכלה בטיפול היום. הערת יושר: דורות מאוחרים, ובמיוחד חב״ד, צמצמו את התורה הזו והגבילו אותה ליחידי סגולה, מחשש שאדם רגיל ינסה להעלות מחשבות במקום פשוט להרפות מהן.
הבעל שם טוב עצמו כמעט לא כתב. את כל מה שאנחנו מכירים אנחנו חייבים לתלמידיו, שתפסו כל תורה וכל אמרה והדפיסו אותן, לרוב עשרות שנים אחרי מותו. אלה הספרים המרכזיים, וכל אחד מהם דלת כניסה אחרת אל תורתו.
הספר החסידי הראשון שנדפס אי פעם, בשנת 1780, מאת תלמידו המובהק ר׳ יעקב יוסף מפולנאה. אוסף דרשות על פרשות השבוע, ובו מעל 280 פעמים שבהן המחבר רושם שמעתי ממורי, כלומר מן הבעל שם טוב עצמו. לכן הוא נחשב המקור המהימן והחשוב ביותר לתורתו. הוא הודפס בלי הסכמות רבנים, כאתגר גלוי לממסד, ואף נשרף בידי מתנגדי החסידות.
כתר שם טוב הוא לקט מסודר של אמרות הבעל שם טוב, שליקט ר׳ אהרן מאפטא מתוך ספרי תלמידיו, והוא הניסיון הראשון להעמיד את תורתו כאוסף עצמאי. צוואת הריב״ש הוא לקט הנהגות ועצות רוחניות. שימו לב, למרות השם, אין זו צוואה ולא נכתבה בידו, וחלק גדול ממנה מקורו דווקא בתלמידו המגיד ממזריטש. שני אלה הם שער הכניסה הנגיש ביותר לתורת הבעל שם טוב.
חיבור נוסף של ר׳ יעקב יוסף מפולנאה, ובסופו נדפסה לראשונה איגרת הקודש, הקרויה גם איגרת עליית הנשמה. זהו מכתב אמיתי שכתב הבעל שם טוב לגיסו ר׳ גרשון מקיטוב, ובו תיאור של עליית נשמה שחווה בראש השנה. זהו המסמך הראשוני האותנטי ביותר שנשתמר ממנו ממש, ובו הביטוי המפורסם על בוא המשיח, יפוצו מעיינותיך חוצה.
אם תורתו של הבעל שם טוב הגיעה אלינו דרך תלמידיו, דמותו הגיעה אלינו דרך סיפורים. הספר שבחי הבעש״ט, שנדפס בשנת 1814, כ-54 שנים אחרי מותו, ליקט ר׳ דב בער מליניץ, ובו כ-250 סיפורי מופת, נסים וריפוי. חשוב לומר זאת ישר: זהו ספר שבחים, הגיוגרפיה, לא ספר היסטוריה, והוא עצמו מצהיר על כך.
המוטיבים החוזרים בו יפים: הצדיק הנסתר שהתגלה בגיל 36, קפיצת הדרך, עליות נשמה, ריפוי וראיית הנסתר. וצריך זהירות: כמה מן הסיפורים המפורסמים ביותר מאוחרים אף יותר. הסיפור הנודע על הנער הפשוט שתקע בחלילו ביום כיפור והעלה בכך את כל התפילות, למשל, מקורו המתועד הוא רק בתחילת המאה ה-20, וש״י עגנון ייפה אותו ספרותית. סיפור מקסים, אך לא מקור עתיק.
הסיפורים האלה מובאים כאן כסיפור וכהקשר, בכבוד, לא כעובדה היסטורית, בדיוק כמו עולם אומן בדף רבי נחמן. הערך שלהם אינו במה שקרה באמת, אלא במה שהם מבטאים עליו. שהתפילה של הלב התמים, של היהודי הפשוט, יקרה לא פחות, ואולי יותר, מזו של המלומד הגדול. זו בדיוק רוח האיש.
הבעל שם טוב לא הותיר ספר, אבל הותיר תנועה ודרך. תלמידו המובהק, המגיד ממזריטש, הפיץ את החסידות דרך תלמידיו אל כל מרכזיה: חב״ד, גור, ברסלב, ועשרות חצרות. כמעט כל שושלת חסידית בעולם מגיעה בסופו של דבר חזרה אליו, אל מז׳יבוז׳.
ויש קו משפחה אחד שסוגר כאן מעגל. בתו של הבעל שם טוב הייתה אדל. בתה של אדל הייתה פייגא. ובנה של פייגא היה רבי נחמן מברסלב, נינו של הבעל שם טוב. שני דורות, אותו דנ״א של שמחה. ולמען האמת, האמרה המפורסמת מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, שרבים מייחסים בטעות לבעל שם טוב, היא דווקא של הנין, רבי נחמן. הלפיד עבר במשפחה.
וכאן הדבר הכי כן. עולם החסידות לוהט, אינטנסיבי, מלא דבקות ואמונה, ויש בו עומק רוחני אמיתי ויקר למיליונים. ניגשים אליו כאן בכבוד, לא בלעג ולא בהתפעלות עיוורת. לצד עומק האמונה אפשר לראות בתורות גם חוכמה פסיכולוגית מעשית לכל אדם: השמחה, הנוכחות, הניצוץ שבכל אדם, הפלא שבקטן, זהב גם לחיים הפנימיים שלנו, בלי לגרוע מהאמונה דבר. אדם שלקח את המיסטיקה הגבוהה ביותר והפך אותה למשהו שאדם פשוט יכול לחיות, שמחה, נוכחות ואהבה, ראוי שנקשיב לו.
הבעל שם טוב (ישראל בן אליעזר), בערך 1698 עד 1760, היה מקובל ומרפא ומייסד תנועת החסידות. חי בפודוליה שבאוקראינה, וכמעט לא כתב, כך שכל תורתו הגיעה דרך תלמידיו. הוא היה סבא רבא של רבי נחמן מברסלב, ותורתו עוסקת בשמחה, דבקות, אהבת ישראל והשגחה פרטית.
זו אחת מתורותיו המרכזיות: שאפשר להיות דבוק באלוקות לא רק בתפילה ובלימוד, אלא בכל מעשה רגיל, בכל דרכיך דעהו. אכילה, עבודה או שיחה אינם זמן ריק מרוחניות, אלא נקודת מגע. מהזווית המודרנית זו קריאה לנוכחות מלאה בתוך השגרה, קשב להווה.
אף לא אחד. הבעל שם טוב כמעט לא כתב במו ידיו, וכל תורתו נמסרה דרך תלמידיו: תולדות יעקב יוסף (הספר החסידי הראשון שנדפס), כתר שם טוב, צוואת הריב״ש, ואיגרת הקודש שכתב לגיסו. לכן כל אמרה שלו היא בעצם עדות של תלמיד, מקום שכתוב שמעתי ממורי.
רבי נחמן מברסלב הוא נינו של הבעל שם טוב, דרך בתו אדל ונכדתו פייגא. שני מייסדים גדולים מאותה משפחה, וברוח דומה של שמחה ועבודת לב. האמרה מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד שייכת דווקא לרבי נחמן הנין, ולא לבעל שם טוב, אף שרבים מתבלבלים.
לא. לבעל שם טוב מיוחסות אינספור אמרות, ורבות מהן עממיות, מאוחרות, או של אדם אחר. למשל היכן נמצא אלוהים, במקום שנותנים לו להיכנס, היא בעצם של הרבי מקוצק דרך מרטין בובר, ועצבות נועלת שערי שמים אין לה מקור. הדף הזה מבחין בקפדנות בין הנוסח המאומת לבין מה שמיוחס לו בטעות.
שבחי הבעש״ט הוא אוסף סיפורי המופת על הבעל שם טוב, שנדפס בשנת 1814, כ-50 שנה אחרי מותו. זהו ספר שבחים אגדי, לא חיבור היסטורי, וכך יש לקרוא אותו: עדות לדמות שהותיר בלבבות, לא תיעוד של עובדות.
זו רק טעימה. במאגר הראשי יש מאות ציטוטים ומשפטים יפים בעברית, מהפסיכולוגיה, מהפילוסופיה ומחוכמת הדורות, מסודרים לפי נושא ולפי הוגה.
למאגר הציטוטים והמשפטים היפים בעברית