זו לא אשמתך, אבל זו האחריות שלך.
אספתי כאן את הציטוטים החזקים ביותר ממורי אופונופונו, מסודרים לפי שלבי התרגול, כל אחד מיוחס למורה ולמקור שלו. לצד כל עיקרון, הזווית שלי כמי שהתאמן שנים בפסיכולוגיה ובנלפ: מה כאן עובד, מה נשאר בסימן שאלה, ומה הצד שצריך להיזהר ממנו.
ארבע אמירות שחוזרים עליהן. זה כל התרגול, ומכאן מתפצלים כל העקרונות שבדף.
השלב הראשון, והשורש של כל אופונופונו, הוא אחריות מלאה. המורים מנסחים את זה בחדות שכמעט מקוממת: כל מה שמופיע בחיים שלך, רק מעצם זה שהוא מופיע שם, הוא באחריותך. אני קורא את זה לא כאשמה, אלא כמוקד שליטה פנימי: ברגע שמפסיקים לחכות שמישהו בחוץ ישתנה, מתחיל להיות אפשר לשנות משהו בפנים.
זו לא אשמתך, אבל זו האחריות שלך.
אני אחראי במאה אחוז על כל מה שקורה בעולם שלי, בדיוק כפי שהוא.
הבעיה היא לא בהם, היא בך. וכדי לשנות אותם, צריך לשנות את עצמך.
רוצה לפתור בעיה? לא משנה איזו. תעבוד על עצמך.
להאשים הרבה יותר קל מלקחת אחריות מלאה.
אי אפשר לשנות את העבר, אבל אפשר להשתחרר ממנו
השלווה מתחילה בי.
ההבדל בין אחריות לאשמה הוא כל ההבדל. ג׳ו ויטאלה מנסח אותו במשפט אחד: זו לא אשמתך, אבל זו האחריות שלך. אשמה משאירה אותנו תקועים בעבר, אחריות פותחת דלת קדימה.
שימו לב לאזהרה שמתחבאת כאן: ׳מאה אחוז אחראי לכל׳ הוא כלי משחרר כשהוא מחזיר לנו כוח, אבל מסוכן ברגע שהוא הופך להאשמה עצמית. יש דברים שתלויים בנו ויש שלא, וההבחנה ביניהם היא חוכמה, לא כישלון.
מה ההבדל בין אחריות להאשמה עצמית?
אחריות שואלת ׳מה אני יכול לעשות מכאן׳, האשמה שואלת ׳כמה אני אשם׳. הראשונה מובילה לפעולה, השנייה לשיתוק. אופונופונו בריא לוקח את הראשונה ונזהר מהשנייה.
ארבעת המשפטים הם הלב של התרגול, ושני הראשונים, ׳אני מצטער׳ ו׳אנא סלח לי׳, עוסקים בחרטה ובסליחה. לא סליחה לאחרים בלבד, אלא קודם כול סליחה עצמית. כאן יושב אחד הרכיבים שהמדע דווקא תומך בו: סליחה עצמית נקשרת במחקרים לפחות דיכאון, פחות חרדה, ויותר חוסן.
אני מצטער. אנא סלח לי. תודה. אני אוהב אותך.
כשאני אומר ׳אני מצטער׳, אני מתכוון: אני מצטער על כל דבר בתוכי שיצר את המצב הזה.
ו׳אנא סלח לי׳ פירושו: סלח לי על שלא הייתי מודע למה שפועל בתוכי.
הדבר הכי חשוב הוא לסלוח לעצמנו.
הדרך היחידה לשחרר את עצמנו היא דרך הסליחה.
חרטה עוזרת לנו להשתפר בעתיד, אשמה רק מנציחה אותנו כ'לא בסדר'
מה שחסם את השלווה שלנו לא היה אלא חוסר אהבה. הסליחה פתחה את הדלת והחזירה אותה פנימה.
׳אני מצטער׳ באופונופונו הוא לא הלקאה עצמית. הוא הכרה שקטה: משהו בתוכי לקח חלק ביצירת המצב הזה. מהמקום הזה אפשר להשתנות, מהמקום של ׳אני אשם׳ רק נתקעים.
שימו לב לשורה של שחר שמדייקת את כל ההבדל: חרטה עוזרת לנו להשתפר בעתיד, אשמה רק מנציחה אותנו כ׳לא בסדר׳. זה בדיוק הקו שאופונופונו בריא הולך עליו, בין חרטה שמשחררת לבין אשמה ששוחקת.
למה הסליחה העצמית כל כך מרכזית?
כי רוב מה שאנחנו נושאים נגד אחרים מתחיל בחשבון שלא סגרנו עם עצמנו. כשסולחים לעצמנו, משחררים את האחיזה, וגם היחס לאחרים מתרכך.
אחרי החרטה והסליחה מגיעה התודה. באופונופונו ׳תודה׳ היא הכרה על ההזדמנות לשחרר את מה שעלה. וזה אולי הרכיב שהמדע הכי אוהב: תרגול הכרת תודה מוכח כמשפר מצב רוח, שינה ותחושת רווחה. תודה לא בהכרח מושכת שפע מבחוץ, אבל היא בוודאי משנה את מה שאנחנו רואים, ממה שחסר אל מה שכבר יש.
כשאני אומר ׳תודה׳, אני מתכוון: תודה ששחררת אותי מהדבר הזה.
כל המצבים בחיים שלנו הם ברכה, גם אם הם לא נראים ככה.
אתה לא צריך עוד שום דבר כדי להיות מאושר כבר עכשיו.
יותר מכל פלאי תבל, הדבר המפליא ביותר הוא יכולתם של בני אדם להתעלם מהפלא ולהתמקד בשלילי
אפשר לחזור רק על ׳תודה׳, או רק על ׳אני אוהב אותך׳, וזה מספיק.
החיים הם לא חזרה גנרלית, הם מתרחשים בלייב ואין שידור חוזר, הזמן לשמוח הוא עכשיו
התודה מסיטה את הקשב. במקום לסרוק את העולם למה שחסר, מתחילים לראות את מה שיש. זה לבדו משנה את החוויה, עוד לפני שהנסיבות זזות.
שימו לב לשורה של שחר: יותר מכל פלאי תבל, הדבר המפליא ביותר הוא יכולתם של בני אדם להתעלם מהפלא ולהתמקד בשלילי. זו בדיוק ההסתגלות שהתודה באה לרפא, אנחנו מתרגלים לטוב ומפסיקים לראות אותו.
איך מתרגלים את ׳תודה׳ באופונופונו?
פשוט חוזרים על המילה, כלפי מה שעולה, כלפי הגוף, כלפי החיים. מייבל כץ אומרת שאפשר לחזור רק על ׳תודה׳ או רק על ׳אני אוהב אותך׳, וזה מספיק. הקביעוּת חשובה יותר מהעוצמה.
המשפט הרביעי, ׳אני אוהב אותך׳, הוא לב ליבו של אופונופונו. המורים מתארים אותו ככלי הניקוי החזק ביותר, והליבה שלו פשוטה ועמוקה: אהבה עצמית. לאהוב את עצמך זו לא נרקיסיזם, זו הדרך לשפר את עצמך, ודרכך גם את העולם שסביבך.
תכלית החיים היא לשוב אל האהבה, רגע אחר רגע.
לאהוב את עצמך זו הדרך הגדולה ביותר לשפר את עצמך. וככל שאתה משתפר, אתה משפר גם את העולם שלך.
׳אני אוהב אותך׳ פירושו: אני רואה בך אדם יקר וראוי, מעבר לכל סכסוך שהיה בעבר.
אנחנו מתמקדים יותר מידי באיך למצוא מישהו שיאהב אותנו ופחות מידי בלפתח את יכולתנו לאהוב
כשאני אומר ׳אני אוהב אותך׳, אני חוזר אל המקור ומוחק עד תום את הלוח הפנימי שלי.
האהבה היא זו שמחזיקה אותנו בחיים מבפנים.
אהבה אינה דבר שעלינו לחפש וגם לא ניתן למצוא אותה, עלינו ליצור אהבה
יש כאן רעיון שקל לפספס: אנחנו לא ׳אוהבים את עצמנו׳ כדי להרגיש טוב, אלא כי משם, ורק משם, אפשר באמת להשתנות. אדם שמלא בביקורת עצמית נלחם בעצמו. אדם שאוהב את עצמו יכול לתקן.
שימו לב שגם כאן שחר מחזיר את האהבה ליצירה, לא לחיפוש: אהבה אינה דבר שעלינו לחפש, עלינו ליצור אותה. אופונופונו אומר בדיוק את זה, ׳אני אוהב אותך׳ הוא פעולה, לא רגש שמחכים לו.
למה לומר ׳אני אוהב אותך׳ למשהו לא נעים?
כי האהבה כאן מופנית לא אל הכאב עצמו, אלא אל החלק בתוכנו שמחזיק בו. כשמרככים את היחס לחלק הזה, האחיזה משתחררת, ואפשר להגיב אחרת.
כאן נמצא המנגנון של אופונופונו: ניקוי. המורים מדברים על ׳מחיקת זיכרונות׳ ועל ׳דאטה׳, ואני קורא את זה אחרת, ושפוי לגמרי: אנחנו מגיבים להווה דרך טריגרים מהעבר. ניקוי הוא לשחרר את האחיזה של אותם זיכרונות, כדי שנוכל להגיב למה שקורה עכשיו, ולא למה שקרה פעם.
כל מה שאתה צריך לעשות זה לנקות.
אנחנו סך כל החוויות שלנו, ולכן אנחנו נושאים על הגב את העבר. כשאנחנו חווים לחץ או פחד, אם נתבונן באמת, נגלה שהשורש הוא תמיד זיכרון.
יש שתי דרכים לחיות: מתוך זיכרון, או מתוך השראה. הזיכרונות הם תוכנות ישנות שמתנגנות שוב ושוב, וההשראה היא מסר חדש.
זה כמו ללחוץ על מקש המחיקה. אתה לא צריך לדעת מה היה כתוב שם, רק שזה כבר לא משרת אותך.
מי שלא מסוגל לשחרר שליטה, הוא למעשה חסר שליטה
אופונופונו זה להתאהב במה שעולה בך. תגיד לכעס: אני אוהב אותך, תודה שהופעת ונתת לי עוד הזדמנות לשחרר.
התכונה שאנחנו הכי שונאים בעצמנו, היא לרוב ביטוי של המתנה הגדולה ביותר שלנו
נקה, מחק, מחק, ומצא את גן העדן שלך. איפה? בתוך עצמך.
ההבחנה החדה ביותר כאן היא בין זיכרון להשראה. הזיכרונות הם תוכנות ישנות שמתנגנות שוב, וההשראה היא תגובה טרייה למה שקורה ממש עכשיו. כל מטרת הניקוי היא לעבור מהראשון לשני.
שימו לב היכן נשבר הגרעין השפוי: הטענה ש׳מחיקה׳ פנימית מרפאת אנשים אחרים מרחוק היא קפיצה שאני משאיר בסימן שאלה פתוח. מה שכן עובד, ובגדול, הוא שניקוי הטריגר שלי משנה את האופן שבו אני מגיב, וזה לבדו משנה מערכות יחסים שלמות.
מה זה ׳לנקות׳ בעצם?
לא למחוק זיכרון פיזית, אלא לשחרר את המטען הרגשי שצמוד אליו. כשהטריגר מאבד את העוצמה, אותו אירוע בדיוק כבר לא מפעיל אותנו כמו קודם.
לסיום אספתי את השורות החדות ביותר של מורי אופונופונו, ולצידן את הזווית שלי. חלקן מעשיות, חלקן שנויות במחלוקת, וכולן מחזירות את הכוח אל האדם עצמו. קראו אותן לא כהבטחות, אלא כזרעים למחשבה.
אנשים מופיעים בחיים שלך רק כדי להציק לך. וברגע שאתה יודע את זה, אתה יכול להרים כל מצב.
הסוד הגדול לאושר הוא להסכים לחיים, לא לשלוט בהם.
כאב הוא בלתי נמנע, אבל הסבל הוא בחירה. בעיה היא בעיה רק אם אתה אומר שהיא בעיה.
הבלבול הוא אותו מצב נפלא שבא בדיוק לפני הבהירות.
הכוונה עובדת ומביאה תוצאות. ההשראה עובדת ומביאה ניסים.
רק מי שמוכן להתאכזב, יכול לאפשר לעצמו ליזום, לקוות ולפעול באומץ
השורה שהכי קל להגן עליה היא דווקא של ויטאלה: הסוד הגדול לאושר הוא להסכים לחיים, לא לשלוט בהם. זו לא כניעה, זו הפסקת המלחמה עם מה שכבר קרה. ומשם, באופן מפתיע, נפתח כוח לפעול.
ולכן בחרתי לסיים בנקודה הכי כנה שיש לי על אופונופונו: הניקוי הפנימי הוא זהב, הוא באמת משנה איך אנחנו מרגישים ומגיבים. אבל תיקון אמיתי עם אנשים אחרים דורש גם מעשה ודיבור במציאות, לא רק שחזור משפטים בתוך הראש. ארבעת המשפטים מכינים את הלב. את הצעד עצמו עוד צריך לעשות.
מאחורי אופונופונו לא עומד מורה אחד אלא שרשרת. בשורש, מסורת הוואית עתיקה של השלמה במשפחה. מורנה סימאונה עיצבה ממנה תהליך לאדם היחיד, ד׳׳ר היו לן הפיץ אותו, ומייבל כץ ממשיכה ללמד. למערב הוא הגיע דרך ג׳ו ויטאלה וספרו ׳אפס מגבלות׳, אותו מורה שכבר פגשנו בדף ספר הסוד.
מורנה נאלמאקו סימאונה
מייסדת אופונופונו המודרני
מורה ומרפאת הוואית, שבשנת 1976 לקחה את מסורת ההשלמה ההוואית העתיקה ועיצבה ממנה תהליך לאדם היחיד, ׳זהות עצמית דרך אופונופונו׳. היא לימדה אותו ברחבי העולם וזכתה להכרה כאחת מאוצרות התרבות החיים של הוואי.
ד״ר יהליאקלה היו לן
תלמידהּ של מורנה, הפיץ את השיטה
פסיכולוג הוואי ותלמידהּ של מורנה סימאונה, שהפך לפנים המוכרות ביותר של אופונופונו המודרני. סביבו נרקם הסיפור המפורסם על ריפוי מחלקה שלמה בבית חולים, סיפור שמעולם לא אומת ושמסופר עד היום.
ג׳ו ויטאלה
הגשר למערב, ׳אפס מגבלות׳
מחבר ומורה אמריקאי, מאותם מורים שהופיעו ב׳הסוד׳, שהביא את אופונופונו לקהל המערבי בספרו ׳אפס מגבלות׳ (Zero Limits) מ-2007, אחרי שפגש את ד״ר היו לן.
מייבל כץ
תלמידת היו לן, מחברת
תלמידה של ד״ר היו לן ומחברת הספר ׳הדרך הקלה׳, שממשיכה ללמד את אופונופונו בשפה פשוטה ונגישה, עם דגש על סליחה עצמית ועל הרפיה.
מרי קוואנה פוקואי
מתעדת החוכמה ההוואית
חוקרת, מתרגמת ומשוררת הוואית, שתיעדה אלפי פתגמים ואמרות הוואיות עתיקות באוסף ʻŌlelo Noʻeau. דרכה השתמרו שורשי החוכמה שמהם צמח אופונופונו.
אופונופונו (הוואופונופונו) הוא תרגול ריפוי והשלמה הוואי. בשורשו, מסורת עתיקה של יישוב סכסוכים במשפחה מתוך אחריות וסליחה. בגרסה המודרנית הוא מבוסס על ארבעה משפטים פשוטים שחוזרים עליהם: אני מצטער, אנא סלח לי, תודה, אני אוהב אותך. הרעיון המרכזי הוא אחריות מלאה, מאה אחוז, על מה שעולה בתוכנו.
חלק ממנו נשען על קרקע מוצקה: לקיחת אחריות מחזירה תחושת שליטה פנימית, סליחה עצמית נקשרת במחקרים לרווחה נפשית, וחזרה על משפט מרגיע פועלת כמו מנטרה שמרגיעה את מערכת העצבים. חלק אחר, סביב הטענה שהמשפטים ׳מוחקים דאטה׳ ומשנים את המציאות החיצונית, הוא יותר אמונה מאשר מדע. הזווית השפויה: לקחת את המנגנון שעובד, להשאיר את ההבטחות הקסומות בסימן שאלה, ולזכור שתיקון אמיתי דורש גם מעשה.
שתי ביקורות עיקריות. הראשונה: אין מחקר קליני שמאשש את הטענה שהמשפטים מרפאים מחלות או משנים אירועים. השנייה, והחשובה יותר: הרעיון ש׳אתה אחראי למאה אחוז מכל מה שקורה לך׳ עלול להתהפך להאשמה עצמית, כאילו אדם אשם בכאב שלו, בדיוק כמו בביקורת על ׳הסוד׳. לכן הדף הזה מפריד בכוונה בין הגרעין הפסיכולוגי שעובד לבין האריזה.
בשורש עומדת מסורת הוואית עתיקה. מורנה נאלמאקו סימאונה עיצבה ב-1976 גרסה מודרנית לאדם היחיד, ד״ר יהליאקלה היו לן הפיץ אותה, ומייבל כץ ממשיכה ללמד אותה. למערב היא הגיעה דרך ג׳ו ויטאלה, אותו מורה מ׳הסוד׳, בספרו ׳אפס מגבלות׳.
הסיפור המפורסם מספר שד״ר היו לן ריפא מחלקה שלמה של עבריינים פסיכוטיים בבית חולים בהוואי, בלי לפגוש מטופל אחד, רק על ידי עבודה על עצמו. חשוב לדעת: הסיפור הזה מעולם לא אומת, ואנשי מקצוע מאותה מחלקה הכחישו אותו לחלוטין. אנחנו מביאים אותו כאן כאגדת יסוד מעוררת השראה, לא כעובדה רפואית. הערך של אופונופונו לא תלוי בשאלה אם הסיפור קרה באמת. ספרו של ג׳ו ויטאלה ׳אפס מגבלות׳ הוא שהפיץ אותו למערב.
זו רק טעימה. במאגר הראשי יש מאות ציטוטים ומשפטים יפים בעברית, מהפסיכולוגיה, מהפילוסופיה ומחוכמת הדורות, מסודרים לפי נושא ולפי הוגה.
למאגר הציטוטים והמשפטים היפים בעברית