שלושה דברים עיקריים נטלתי מבית אבא ואמא, ואשאם בלילות מגור, בימי מסה, בשעות מבחן. ואלה הם: לאהוב יהודים, לא לפחד מפני גויים, ושלישית: טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו.
המשפטים של מנחם בגין על כבוד אנושי, על שלום ועל מנהיגות, מתוך נאום פרס נובל באוסלו, מנאומים בכנסת, ממאמרים בעיתון חרות וממכתבים פרטיים, כל אחד עם המקור שלו. ומדור נפרד לנוסח האמיתי של המשפט על השופטים, לציטוטים שמיוחסים לו בטעות, ולמשפטים שכולם מכירים ואין להם מקור.
שמור על כבודך, האנושי והלאומי. משמע, אל תתייהר ואל תתבזה. אל תתנשא ואל תשתפל. היה יהודי גאה.
מנחם בגין, מאמר ונקרא לה איכבוד, עיתון היום, 27 במאי 1966
בספטמבר 1940 נעצר מנחם בגין בווילנה ונשלח לגולאג הסובייטי. שנה לאחר מכן נרצחו בבריסק אביו, אמו ואחיו. 38 שנה אחר כך הוא עמד באוסלו וקיבל את פרס נובל לשלום. הביוגרפיה הזאת יושבת בתוך המשפטים שלו, וזאת הסיבה שהם נשמעים אחרת ממשפטים של פוליטיקאי. כשהוא כותב שראשית ההשמדה בהשפלה, או שהשלום הוא זריחת השמש וחיוכו של ילד, הוא מתאר שני דברים שראה מקרוב. בדף הזה נאספו המשפטים שלו על כבוד, על שלום, על מנהיגות ועל הזיכרון, כל אחד עם המקור שממנו הוא בא, וגם המשפטים המפורסמים שמסתובבים בשמו ולא נאמרו.
נולד ב-16 באוגוסט 1913 בבריסק דליטא, בן לזאב דב בגין, מזכיר הקהילה היהודית בעיר ואחד התומכים הראשונים בהרצל שם. למד משפטים בוורשה וסיים ב-1935, ובאוניברסיטה נמנה עם מארגני ההגנה העצמית של הסטודנטים היהודים מול פורעים אנטישמים. ב-1939 מונה לנציב בית"ר בפולין, ובספטמבר 1940 נעצר בווילנה בידי הנ.ק.וו.ד. הוריו ואחיו הרצל נרצחו בבריסק ב-1941, ורק אחותו רחל שרדה. לארץ ישראל הגיע ב-1942 עם צבא אנדרס, וב-1943 קיבל את פיקוד האצ"ל והכריז על המרד בשלטון הבריטי. אחרי 29 שנה באופוזיציה ניצח במהפך של 1977, חתם על הסכם השלום עם מצרים ב-1979, ופרש מכל תפקידיו ב-1983.
בגין למד משפטים בוורשה, היה תלמידו של זאב ז'בוטינסקי, וכתב מאות מאמרים בעיתון חרות שנים לפני שהיה ראש ממשלה. מכאן המשפטים הבנויים, עם הפסיק במקום הנכון ועם מילה שנבחרה לפי משקל, וגם ההרגל לנסח עיקרון ואז להוריד אותו להוראה יומיומית. המשלב שלו גבוה גם כשהוא מדבר אל אדם אחד, והוא נשאר כאן כפי שהוא. המקורות בדף הם נאום פרס נובל באוסלו, נאומים ופרוטוקולים מהכנסת, מאמרים מעיתונות שנות החמישים והשישים, כרוזים מתקופת המחתרת, מכתבים ודברים שנאמרו בתוך המשפחה. מה שנשאר בחוץ הוא הוויכוח הפוליטי של זמנו, שקשה לקרוא אותו היום בלי לדעת מי ישב מולו ועל מה נסבו הדברים.
לצד כל מקטע יש כאן משפט שקורא את הדברים גם מהזווית הפסיכולוגית: מה עושה אובדן מוחלט לאדם שממשיך לתפקד, ואיך נראית גאווה שאינה זקוקה להשפלה של מישהו אחר. גם 9 השנים שבהן כמעט לא יצא מהבית נוגעות בזה, והוא עצמו מעולם לא הסכים להסביר אותן. הקריאה הזאת לא באה במקום ההיסטוריה ולא במקום האמונה שממנה דיבר, והיא רובד נוסף לצידן. בסוף הדף יש מדור שמפריד בין מה שמתועד לבין מה שמסתובב בשמו, ובתוכו הנוסח האמיתי של המשפט על השופטים, ציטוטים שמיוחסים לו בטעות, ומשפטים מפורסמים מאוד שאין להם שום מקור ראשוני.
בגין כתב על כבוד יותר מאשר על כל נושא אחר, וכמעט תמיד מהכיוון של מה שמסיר אותו. במבוא שכתב לספר על השמדת יהודי אירופה הוא ניסח את זה בשורה אחת, ראשית ההשמדה בהשפלה, ומשם ירד להוראה יומיומית: אל תתייהר ואל תתבזה. באותן שנים הוא כתב גם שאין כופים את היהדות על איש, ושבמדינה שלו כל האזרחים שווים בלי קשר ללאום או לדת, וגם שהעוני הוא חרפה לחברה. מהזווית הפסיכולוגית מדובר בבושה: התחושה שמישהו מסתכל וקובע כמה אדם שווה, ולפי בגין היא קודמת לכל אלימות ומכשירה אותה.
שלושה דברים עיקריים נטלתי מבית אבא ואמא, ואשאם בלילות מגור, בימי מסה, בשעות מבחן. ואלה הם: לאהוב יהודים, לא לפחד מפני גויים, ושלישית: טוב לגבר כי יישא עול בנעוריו.
ראשית ההשמדה בהשפלה. לא יכול היה האויב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו, בטרם יעשה את עמנו לאפר בחייו… שמרו על הכבוד היהודי לבל יושפל עוד בידי קלגס, כי המתרס הזה הוא הראשון במתרסים לשמירת עצם קיומכם.
פגיעה בכבוד האדם חמורה היא. פגיעה בכבוד המת נוראה היא. פגיעה בכבוד האבל איומה היא. אך פגיעה בכבוד המת האבל, היש תהומית הימנה?
אנשים הקוראים לעצמם ריאליסטים רגילים לתהות, למשוך בכתפיים ולהקשות: מהו כבוד? כלום יש בו ממש? ורגש מהו? כלום יש להתחשב בו? אולי ילמדו כי רגש הכבוד האנושי הוא הממשי בערכי הקיום.
אנחנו מאמינים שישנן זכויות לאדם, הקודמות לצורת החיים האנושית ששמה מדינה.
אין כופים את היהדות על איש ואין כופים איש על היהדות.
במדינתנו יכולים להיות בני לאומים שונים, בני דתות שונות, אבל מבחינת האזרחות כולם שווים; זוהי אמונתנו.
יש אנשים מאמינים, ויש אנשים שמאמינים שלא צריך להאמין. גם זו אמונה, וכל האמונות צריך לכבד במדינה חופשית, בין אנשים בני חורין.
הבעיה המכרעת, שהיא חברתית אך מעיקרה היא מוסרית, היא קיומו של עוני בארצנו. עוני שהוא חרפה לחברה.
אחר החורבן בא כוח ההתחדשות. איזה כוח, אין כמוהו בתולדות אנוש.
את נאום קבלת פרס נובל הוא נשא באוסלו ב-10 בדצמבר 1978, באנגלית, ופתח אותו בהגדרה שנשמעת כמעט ילדותית: השלום הוא זריחת השמש, חיוכו של ילד, אהבתה של אם. מי שאיבד את משפחתו בשואה, ניהל מחתרת ואחר כך ישב מול נשיא מצרים, בחר להסביר שלום דרך בוקר במטבח. באותו נאום הוא גם מספר על ההתחייבות שהוא וסאדאת נתנו זה לזה: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים. מי שראה מקרוב מה מלחמה עושה נוטה לתאר שלום דרך הפרטים הקטנים שהיא לוקחת, וכך נפתח הנאום באוסלו.
השלום הוא יפי החיים. הוא זריחת השמש. הוא חיוכו של ילד, אהבתה של אם, חדוותו של אב, היחד של משפחה. הוא קידומו של האדם, ניצחונו של העניין הצודק, התגברותה של האמת. השלום הוא כל אלה והרבה יותר מזה.
לא עוד מלחמה. לא עוד שפיכות דמים. נישא וניתן ונגיע להסכם.
אם אתה זוכה, תוך מאמצים וקורבנות, בחירות, ובאמצעותה גם בסיכוי לשלום, אזי עליך לפעול למען השלום, משום שאין שליחות קדושה מזו בחיים.
לוחמי החופש שונאים מלחמה.
אדם הלוחם על עניין צודק, בז לכוח. לו היה מאמין בכוח הזרוע, לו היה מכבד אותו, איך הוא יכול היה בכלל להתחיל ללחום?
אני מציע כי כל העמים השוכנים לחופי הים התיכון… בני שלוש הדתות המונותאיסטיות, היהדות, הנצרות והאסלאם, יחתמו על אמנה משותפת, שאלה יהיו עיקריה: שום עם מעמים אלה לא ייזום פתיחת מלחמה נגד רעהו; כל סכסוך ביניהם ימצא פתרונו בדרך המשא ומתן; המלחמה לא תשמש עוד מכשיר המדיניות שלהם.
טובים קשיי השלום מייסורי המלחמה.
המלחמה היא נמנעת, השלום הוא בלתי נמנע.
המשפטים כאן מגיעים משתי תקופות רחוקות זו מזו: הכרוזים והשידורים של תקופת האצ"ל בשנות הארבעים, והמאמרים והנאומים של שנות החמישים והשישים, כשעמד בראש אופוזיציה קטנה. בשתיהן חוזר אותו קו. הצדק לא נמדד לפי מי גדול יותר, בית משפט עצמאי הוא הדבר האחרון שעומד בין אדם לשלטון, ומלחמת אחים אסורה גם כשיורים עליך. על יריב פוליטי בן עשרות שנים הוא ידע לומר שעשה גדולות ונצורות. בשפה של היום קוראים לזה ויסות: היכולת להחזיק כעס אמיתי ולא לתת לו להכתיב את הפעולה, ואצל בגין זו הייתה עמדה מוצהרת שהחזיק בה בכוונה.
האמת אינה תלויה בכוח והצדק אינו צמוד לרוב.
המשפט הבלתי תלוי הוא למעשה המבצר האחרון של חירות האדם בימינו. כל עוד מבצר זה קיים יש תוחלת להדיפת הגל העכור; בנפול מבצר המשפט, אין עוד מציל לאדם הנשחק בין אבני הריחיים של השררה.
לא ימהר שום שוטר תרבותי במדינה חופשית להפעיל את אלתו נגד אזרחים מפגינים; זכות הפגנה היא זכות טבעית, שאינה ניתנת לערעור או לנטילה.
לא נלך למלחמת אחים בשום תנאים ולמרות כל הפרובוקציות. יהיה מה שיהיה, אך חיילינו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים.
אל תאמר: מה שהיה יהיה ואין לשנות. נהפוך הוא. מה שיהיה, היה; אפשר לשנות. איזהו איש מציאותי? המאמין כי אפשר, במקום מציאות קיימת, ליצור חדשה.
מה נשתנה דור המרד מן הדורות שקדמו לו? הוא למד כי העולם לא ירחם על יהודים שחוטים, אך יכבד יהודים לוחמים… אין תקומה בלי מרד. וראשית חוכמת המרד ברוח.
הוא היה יריב שלי, וידיד שלי בשנות חייו האחרונות… הוא היה ציוני, מאבות הציונות, וכל הכבוד לו. לפי דעתי, הוא גם טעה. כל אחד טועה. הוא עשה גדולות ונצורות.
היזהרו בבני עניים כי מהם תעלה גבורה.
אין אנשים שקוראים להם אנשי ברזל. זו מליצה… אדם שיש לו רגש פשוט של מוסר, של מצפון, של אחריות, לא יכול להיות איש ברזל. הוא חושב, שב ושוקל, האם מותר, ואם לא, צריך לעשות אחרת.
אומץ לב אזרחי, העולה לעיתים בחשיבותו על אומץ לב צבאי, אינו נמכר בשוק. לא קל לחנך עם לאומץ; לא קשה להבהילו.
עיקרה של חירות הוא חירות מפחד, כי הפחד הוא שליט לא פחות איום מכפי שהוא נסתר.
מה שבגין אמר על עצמו כמעט תמיד עבר דרך עליזה. את המשפט הראשון אליה כתב אחרי פגישה אחת: ראיתיך, גבירתי, בפעם הראשונה, אך נראה לי כי הכרתיך כל ימי חיי. ברגע שנעצר בווילנה הוא ביקש למסור לחבר שניצח במשחק האחרון. כשהיא נפטרה, והוא שהה בארצות הברית, נשארה שאלה אחת: למה עזבתי אותה. במכתב לסופר עמוס עוז כתב שנוצרה עליו אגדת כזב, ושכל ימיו שנא מלחמות. מי שאיבד משפחה שלמה ואחר כך גם את האישה שלצידו נוטה לצמצם מילים, וההודעה על הפרישה נשארה בשלוש מילים: איני יכול עוד.
ראיתיך, גבירתי, בפעם הראשונה, אך נראה לי כי הכרתיך כל ימי חיי.
אל תשכחי לומר לשייב שהוא ניצח במשחק האחרון.
למה עזבתי אותה?
נוצרה אגדת כזב כי איש מלחמה הנני, וטבעי הוא זה של שואף דמים. כל ימי ידעתי שאין דברים רחוקים יותר מהאמת מאלה; כל ימי שנאתי מלחמות, והנשיאה באחריות לחיי אדם הייתה הקשה בניסיונותיי… אדם הלוחם לחירות עמו, ליתר דיוק להבטחת קיומו, יכול להיות שהנו איש שלום.
אני בא מארץ ישראל, ארץ ציון וירושלים, ואני ניצב כאן בענווה ובגאווה, כבן העם היהודי, ואחד מבני דור השואה והגאולה.
הפרס אינו מגיע לי. הוא מגיע לבני עמי, העם העתיק והאומה המתחדשת שחזרה אל ארץ אבותיה מתוך אהבה ונאמנות. בשמם אני מקבל בענווה את הפרס.
בחיים כל הדברים הטובים חולפים. אך גם הדברים הרעים, גם הם חולפים.
איני יכול עוד.
אביו זאב דב, אמו חסיה ואחיו הרצל נרצחו בבריסק ב-1941. לפי עדותו של בגין, אביו הובל עם 500 מיהודי העיר אל עיקול נהר הבוג, הלך בראש הקבוצה ושר אני מאמין ואת התקווה. על אביו אמר משפט אחד: האדם האמיץ ביותר שפגשתי. על העיר אמר שלא ישוב אליה, כי הצללים כבר בתוכו. באוסלו הוא חזר לשישה המיליונים, ולאלה שזעקו לעזרה ולא נענו. בקריאה פסיכולוגית זה אבל בלי קבר ובלי טקס, ומה שנשאר ממנו הוא משפטים קצרים מאוד, שנאמרו בשנים רחוקות זו מזו.
האדם האמיץ ביותר שפגשתי.
היום הנורא בחיי.
לא אבוא עוד בשערי העיר בה נולדתי, חלמתי, סבלתי ושמחתי, כי איננה. לא, לא אלך אחר הצללים, בתוכי המה.
שישה מיליון יהודים, גברים, נשים וילדים, הובלו אל מוות אכזרי ונטבחו בשיטתיות, אך ורק משום שנולדו יהודים, וזאת בלב ליבה של יבשת מתורבתת.
אנחנו לא נשאל אותם למה לא מרדתם… עדיין לא נולד האדם אשר, אם לא היה שם, הזכות לו להציג שאלה זאת.
אם אויב היהודים אומר כי יש בליבו, בדמו, שאיפה להשמיד אותם, אל תזלזלו, אל תלעיגו, אל תפקפקו, אלא קחו את שאיפתו ברצינות, התייחסו אל דבריו בכל החומרה הטבועה בהם. האמינו לו.
העם היהודי יכול לשכוח את אשר עשו לו אויביו; הוא לעולם לא ישכח את אשר פעלו למענו ידידיו.
בגין הוא מהדמויות שהכי הרבה מצטטים בשמן בעברית, ולכן גם מהדמויות שהכי הרבה מיוחסים להן משפטים שלא אמרו. חלק מהמקרים כאן הם שיבוש קטן, מילה אחת שהתחלפה במילה אחרת, וחלקם נוסח שלם שנכתב שנים אחרי המקרה בידי מישהו אחר. יש גם מקרה של משפט מתועד לגמרי שנדבק לאירוע הלא נכון. המקרה הראשון הוא המפורסם שבהם, וגם היחיד שאפשר להצביע על המאמר המדויק שממנו התחיל השיבוש.
“יש שופטים בירושלים”
מה שבאמת נאמר: יש שופטים בישראל נאום בכנסת, 20 במרץ 1979
איך זה מסופר: יש שופטים בירושלים כפי שהמשפט מצוטט ברשת ובתקשורת
בגין אמר ישראל, לא ירושלים. לפי דרור בר יוסף, מנהל מרכז מורשת בגין, התיעוד הכתוב הראשון של הנוסח המשובש הוא מאמר משנת 1979 של שר המשפטים דאז חיים צדוק, שציטט את בגין בטעות. משם הנוסח השתרש בשיח הישראלי, ואין שום תיעוד שבגין אמר בירושלים אי פעם. שני הנוסחים הם הד לאמרה הצרפתית על טוחן הקמח מסאנסוסי, שאמר על המלך הפרוסי יש שופטים בברלין. מי שמצטט היום את הנוסח עם ירושלים מצטט את הטעות של צדוק ולא את בגין.
“אני לא יהודי עם ברכיים רועדות”
הנוסח שרץ ברשת, עם 3,700 שנות היסטוריה ועם תאי הגזים, הופיע לראשונה באפריל 2015, בטור דעה של רון טורוסיאן ב-The Jewish Press, בלי מקור. ב-1982 באמת התרחשה חליפת דברים בקונגרס, אבל מה שבגין מסר לעיתונות ב-3 ביוני אותה שנה נשמע אחרת: אל תאיים עלינו בקיצוץ הסיוע. קודם כול, עליך לדעת שזה אינו רחוב חד סטרי. אתם עוזרים לנו ואנו אסירי תודה על עזרתכם; אבל זהו רחוב דו סטרי: אנחנו עושים הרבה למענכם. הנוסח האותנטי היה עסקי, וכעבור 30 שנה מישהו הפך אותו לנאום ניצחון.
“לא בזכות הכוח אלא בכוח הזכות”
מה שבגין אמר בכנסת ביום העשור לעצמאות, ב-22 באפריל 1958, היה: לא בזכות הכוח שבנו לארץ אבותינו; שבנו אליה בכוח הזכות. הקיצור העממי הפך את זה לסיסמה סימטרית ומחק את הפועל שנשא את המשפט, שבנו. בנאום עצמו המילים באות בסיום, בהקשר של שיבה לארץ, וממשיכות במילים ובכוחה, שאין אדיר ממנו. בלי ההמשך נשמע שהמשפט מעמיד כוח מול זכות. בנאום בגין ממשיך ואומר שלזכות הזאת אין כוח אדיר ממנה.
“השלום עדיף על קורבנות המלחמה”
הקיצור הרווח מוחק משפט משולש: יש קשיים בשלום, יש; יש מכאובים בשלום, יש; יש קורבנות למען השלום, יש; כולם עדיפים מקורבנות המלחמה. בגין לא אמר שהשלום קל. הוא מנה שלושה סוגים של כאב שהשלום גובה, חזר על המילה יש אחרי כל אחד מהם כמו מי שמודה באשמה, ורק בסוף אמר שכולם עדיפים. הקיצור משאיר סיסמה ומאבד את ההודאה. גם לנוסח המלא אין מראה מקום ראשוני, והוא מופיע בוויקיציטוט העברי בלי במה ובלי תאריך.
“לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים”
המשפט מיוחס כמעט תמיד לטקס חתימת הסכם השלום בבית הלבן, במרץ 1979. הוא נאמר שלושה חודשים קודם לכן, בנאום קבלת פרס נובל באוסלו, ב-10 בדצמבר 1978. בגין תיאר שם התחייבות הדדית שהוא וסאדאת נתנו זה לזה בפגישות באיסמעיליה, וציטט את המילים שאמרו: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים, נישא וניתן ונגיע להסכם. הנוסח מאוסלו מתועד במלואו באתר קרן נובל, ולייחוס לטקס בבית הלבן לא נמצא מקור ראשוני.
דיוק אחד על נאום נובל. בגין נשא אותו באנגלית, ולכן כל ציטוט ממנו כאן מסומן כתרגום. הנוסח העברי לקוח מהתרגום הרשמי במאגר כתבי מנחם בגין ולא תורגם מחדש. באתר קרן נובל אפשר לקרוא את הנוסח האנגלי המלא, ושם גם מתברר שהיום שבו נשא אותו, 10 בדצמבר 1978, היה יום השנה השלושים להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, ובגין הקדיש לכך חלק מדבריו.
המשפטים כאן מופיעים בשמו של בגין באתרי ציטוטים, בפוסטים ובמצגות, ואין להם מראה מקום באף נאום, מאמר או ספר. חלקם רחוקים מהמשלב שלו, וחלקם קרובים מאוד ברוחם למה שכן כתב. הראשון ברשימה הוא המקרה המעניין, כי יש לו אח מתועד כמעט באותן מילים. הם מובאים כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה.
“לא היו מיליוני יהודים לאפר במותם, אלא לאחר שהפכו אבק בחייהם.”
כנראה עיבוד עממי של משפט שבגין כן כתב, במבוא שלו לספר קשר ההשמדה: לא יכול היה האויב לעשות את עמנו לאפר אחר מותו, בטרם יעשה את עמנו לאפר בחייו. הנוסח המתועד נמצא בדף למעלה, במקטע הכבוד. הגרסה הרווחת מחליפה אפר באבק ומטשטשת את מה שנושא את המשפט המקורי: ההשפלה קודמת להשמדה ומאפשרת אותה.
“בכוונות טובות סלולה הדרך, אם לא לגיהינום אז לגן עדן של טיפשים.”
מסתובב באוספי ציטוטים עממיים בעברית תחת שמו. לא נמצא לו זכר בוויקיציטוט העברי, במאגר כתבי מנחם בגין ולא בפרוטוקולי הכנסת.
“אני באתי מהמחתרת הלוחמת, אני לא מפחד מאף אחד.”
רץ באתרי ציטוטים בשמו, ואין נאום, מאמר או ראיון שאפשר להצביע עליו. גם המשלב רחוק מהאופן שבו דיבר על עצמו בפומבי.
“גם את המובן מאליו חשוב לומר לפעמים.”
מופיע באתרי ציטוטים בעברית תחת שמו. אין לו מקור ראשוני, והוא אינו מופיע בוויקיציטוט.
“האמת היא ערך מוחלט, אבל היא זקוקה לאישור של אלה המורדים בה.”
נמצא באוספים עממיים בלבד. לא אותר לו שום מקור ראשוני.
“מה שאנחנו קוראים לו חיי ציוויליזציה הוא לא בהכרח חיים, אלא הרגל.”
מסתובב באתרי ציטוטים באנגלית ובעברית תחת שמו. אין לו מקור, וגם לא נושא שבגין עסק בו.
שני הספרים המרכזיים של בגין נכתבו בשנות החמישים, כשעמד בראש אופוזיציה קטנה ורחוקה משלטון, ושניהם מספרים את אותן שנים משני צדדים: המחתרת בארץ ישראל, והמאסר הסובייטי שקדם לה. לצידם יצאו כרכי הכתבים מתקופת המחתרת וחוברת ההגות שלו. אחרי 1977 כמעט לא כתב ספרים, ומה שנשאר מאותן שנים הוא נאומים, פרוטוקולים ומכתבים. חלק גדול מהם, יחד עם מאות המאמרים שכתב בעיתון חרות, פתוח לקריאה במאגר כתבי מנחם בגין של מרכז מורשת מנחם בגין.
זיכרונותיו כמפקד האצ"ל, מהכרזת המרד בפברואר 1944 ועד קום המדינה. נדפס לראשונה בירושלים בתש"י, יצא במהדורות רבות ותורגם לאנגלית ולערבית. הספר כתוב בגוף ראשון ובמשלב גבוה, ומשם מגיעים כמה מהמשפטים המצוטטים ביותר שלו על פחד ועל חירות, ובהם זה שאומר שעיקרה של חירות הוא חירות מפחד. הוא עדיין מוגן בזכויות יוצרים, ולכן מה שמובא ממנו בדף הזה מסומן כמיוחס לו: המשפטים מופיעים בוויקיציטוט העברי בשם הספר, אך בלי מספר עמוד שאפשר לאמת מולו.
סיפור מעצרו בווילנה בספטמבר 1940, החקירות במרתפי הנ.ק.וו.ד והדרך לגולאג, בצירוף פרוטוקולי החקירה עצמם. הוצאת קרני, 1953, ובמהדורה מחודשת בדביר, 1995. השם מתייחס לחקירות הליליות הארוכות שלא נתנו לו לישון. זה הספר האישי ביותר שלו, וגם המקום שממנו אפשר להבין מאיפה הגיעה העמידה העיקשת שלו על משפט הוגן, על בית משפט עצמאי ועל זכות ההפגנה, שחוזרת אחר כך במאמרים בעיתון חרות ובנאומים בכנסת.
ארבעה כרכים של כתבים, כרוזים ושידורי רדיו מתקופת המחתרת, בהוצאת הדר בתל אביב, ויש גם מהדורה בשני כרכים. אלה טקסטים שנכתבו בזמן אמת ולא בדיעבד, ולכן הם המקור המדויק ביותר לאופן שבו דיבר בשנות הארבעים. הכרוז ליום הזיכרון לזאב ז'בוטינסקי, עם ההוראות לחבר בתנועה, מגיע מהכרך השלישי. באותם כרכים נמצאים גם הכרוזים על איסור מלחמת אחים, שאותם ציטט בעצמו מעל דוכן הכנסת ב-1959, בדיון על פרשת אלטלנה.
חוברת הגות קצרה שיצאה בהוצאת בסער מטעם נציבות בית"ר בארץ ישראל, ובה ניסח בגין את עמדת היסוד שלו על היחיד, האומה והמדינה. מרכז מורשת מנחם בגין הוציא אותה מחדש ב-2007. זה הטקסט שממנו אפשר להבין למה המילה חירות חוזרת אצלו כמעט בכל נאום, ולמה הוא מנסח את זכויות האדם כדבר שקודם למדינה ולא כדבר שהמדינה מעניקה. את אותה עמדה הוא חזר ואמר בכנסת בדצמבר 1959.
קובץ דברים שאמר וכתב בגין על רבו זאב ז'בוטינסקי, שיצא בהוצאת מרכז מורשת מנחם בגין וסטימצקי ב-2001, 9 שנים אחרי מותו. ז'בוטינסקי הוא הדמות שבגין חוזר אליה יותר מכל אחת אחרת, וממנו הגיעו גם ההידור החיצוני שהקפיד עליו כל חייו וגם המשקל שנתן למילה כבוד. מי שקורא את המאמרים על כבוד במקטע הראשון בדף שומע שם את ז'בוטינסקי ברקע, והקובץ הזה מרכז את הדברים במקום אחד.
הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם ואומתו אחד אחד מול נאום פרס נובל באתר קרן נובל, מאגר כתבי מנחם בגין של מרכז מורשת בגין, פרוטוקולי הכנסת וויקיציטוט העברי, ומה שלא נמצא לו מקור סומן בנפרד. חלק גדול מהמקורות הם סריקות עיתונות משנות הארבעים עד השבעים, בכתיב חסר ובאיות ישן, והכתיב הועבר כאן לכתיב מלא בלי לשנות מילים ובלי לשנות סדר. רצף של שלוש נקודות בתוך ציטוט מסמן קטע שהושמט מן המקור, ואין בדף שום חיבור בין קטעים בלי סימון. העריכה, התרגום מאנגלית והסידור נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הראשי הוא של דן הדני מ-1978, מתוך האוסף שלו בספרייה הלאומית, ברישיון CC BY 4.0.
יש שופטים בישראל, מנאום בכנסת ב-20 במרץ 1979. רוב האנשים מכירים אותו בנוסח יש שופטים בירושלים, וזה כבר שיבוש. מתחרה עליו המשפט מנאום פרס נובל: לא עוד מלחמה, לא עוד שפיכות דמים. ובעברית של יום יום, מה שהכי מצטטים ממנו הוא בחיים כל הדברים הטובים חולפים, אך גם הדברים הרעים, גם הם חולפים. דווקא לזה אין מראה מקום ראשוני, והוא מופיע בדף עם הסימון הזה.
ראש הממשלה השישי של ישראל, בשנים 1977 עד 1983. נולד בבריסק דליטא ב-1913, למד משפטים בוורשה ועמד בראש תנועת בית"ר בפולין. ב-1940 נעצר בידי הנ.ק.וו.ד ונשלח לגולאג הסובייטי, והוריו ואחיו נרצחו בשואה. ב-1943 קיבל את פיקוד האצ"ל והכריז על המרד בשלטון הבריטי. אחרי 29 שנה באופוזיציה ניצח בבחירות 1977, במה שנקרא המהפך. ב-1978 קיבל את פרס נובל לשלום יחד עם אנואר סאדאת, וב-1979 חתם על הסכם השלום בין ישראל למצרים. פרש מכל תפקידיו ב-1983 ונפטר ב-1992.
הוא חלק את הפרס לשנת 1978 עם נשיא מצרים אנואר סאדאת, על המשא ומתן שהוביל להסכמי קמפ דייוויד. הטקס נערך באוסלו ב-10 בדצמבר 1978, שהיה גם יום השנה השלושים להכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם, ובגין הקדיש לכך חלק מנאומו. הסכם השלום עצמו נחתם כמה חודשים אחר כך, ב-26 במרץ 1979, והיה הסכם השלום הראשון בין ישראל למדינה ערבית. את כספי הפרס תרם לקרן שתמכה בילדים ובסטודנטים נזקקים.
אצלו הכבוד הוא קודם כול הגנה מפני השפלה, ולא גאווה לאומית מול העולם. הוא כתב על זה מפורשות במבוא לספר קשר ההשמדה: ראשית ההשמדה בהשפלה. מכאן ההוראה הכפולה שחוזרת אצלו, אל תתייהר ואל תתבזה. במאמריו מ-1960 הוא טען שרגש הכבוד האנושי הוא הממשי בערכי הקיום, ובאותה נשימה כתב שאין כופים את היהדות על איש ושכל אזרחי המדינה שווים. בשפה של היום הוא מתאר בושה ולא אשמה: הפגיעה היא באיך שאדם נראה בעיני מי שמסתכל עליו.
אחרי המהפך של מאי 1977, כשהוטלה עליו הרכבת הממשלה, הוא הלך אל הכותל, קרא תהילים ואמר קדיש. הקדיש היה על אביו זאב דב, על אמו חסיה ועל אחיו הרצל, שנרצחו בבריסק ב-1941. באותו לילה, בנאום הניצחון, הוא פנה גם לאשתו עליזה במילים מירמיהו: וזכרתי לך חסד נעורייך, אהבת כלולותייך, לכתך אחריי במדבר. 5 שנים אחר כך היא נפטרה בזמן שהוא שהה בארצות הברית, וכשנודע לו הוא אמר: למה עזבתי אותה.
יש, וכמה מהם מפורסמים מאוד. הבולט שבהם הוא טקסט גזעני מומצא, שמדבר על גזע אדונים ועל גזעים נחותים ומיוחס לבגין באתרי שנאה וברשתות מאז שנות האלפיים. הוא מעולם לא אמר ולא כתב שום דבר כזה. מקור הטקסט הוא כתב קונספירציה נוצרי של טקסה מארס, שלא טען כלל שהוא מצטט את בגין, ומישהו הדביק אליו את שמו כדי לתת לו אמינות. מרכז מורשת בגין נשאל על כך במפורש והשיב, אחרי בדיקה, שאין לטקסט שום בסיס עובדתי, וויקיציטוט האנגלי מסווג אותו תחת ציטוטים מיוחסים בטעות. גם המשפט על הברכיים הרועדות נכתב 30 שנה אחרי האירוע שאליו הוא מיוחס.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
לקבל את המסר השבועי