אין הבדל בין להרוג במו ידיך לבין לקבל החלטות ששולחות אחרים להרוג. זה אותו הדבר ממש. ואולי אפילו גרוע מזה.
המשפטים של גולדה מאיר על מנהיגות, על אחריות, על שלום ועל זִקנה, מהספר "חיי", מהראיון לאוריאנה פאלאצי ומנאומים בכנסת ובאו"ם, כל אחד עם המקור שלו. ומדור נפרד למשפטים שכולם מצטטים בשמה ואין להם מקור.
פסימיות היא מותרות שיהודי לא יכול להרשות לעצמו.
גולדה מאיר, The Observer, 29 בדצמבר 1974 (תרגום)
מורה בבית ספר יידי במילווקי, שעלתה ב-1921 לקיבוץ מרחביה, ובגיל 70 הפכה לראשת ממשלה. וכשגולדה מאיר כתבה את ספרה אחרי הפרישה, השנים שתיארה כמספקות והמאושרות בחייה לא היו השנים בראשות הממשלה, אלא שבע השנים במשרד העבודה.
גולדה מאבוביץ נולדה ב-3 במאי 1898 בקייב. ב-1906 היגרה המשפחה למילווקי שבוויסקונסין, שם גדלה ולימדה בבית ספר יידי, וב-1917 נישאה למוריס מאירסון. ב-1921 עלו השניים לארץ והצטרפו לקיבוץ מרחביה. ב-14 במאי 1948 חתמה על מגילת העצמאות, אחת משתי הנשים היחידות שחתמו עליה, ובאותה שנה יצאה למוסקבה כשגרירת ישראל הראשונה בברית המועצות. שרת העבודה בין 1949 ל-1956, שרת החוץ מ-1956, ואז עיברתה את שמה למאיר. ראש הממשלה מ-17 במרץ 1969 עד 3 ביוני 1974: באפריל 1974 הודיעה על התפטרותה בעקבות המחאה הציבורית אחרי מלחמת יום הכיפורים, אף שוועדת אגרנט זיכתה את הדרג המדיני. ב-1975 קיבלה פרס ישראל, בנובמבר 1977 נפגשה בירושלים עם אנואר סאדאת, וב-8 בדצמבר 1978 נפטרה ונקברה בהר הרצל.
היא כמעט לא כתבה. יש ממנה ספר אחד, האוטוביוגרפיה "חיי" מ-1975, והשאר הוא דיבור: נאומים בכנסת ובאו"ם, ראיונות לעיתונות, ובעיקר שיחה ארוכה אחת עם העיתונאית האיטלקייה אוריאנה פאלאצי בנובמבר 1972, שממנה מגיעים רוב המשפטים האישיים שלה על זִקנה ועל המחיר של התפקיד. משפט שנאמר בקול נשמע אחרת ממשפט שנכתב, ולכן הציטוטים שלה נשמעים כמו תשובה למישהו ששאל, ולפעמים חדים עד כאב. ברשת מיוחסים לה הרבה משפטים שאין להם שום מקור, כולל המפורסם מכולם, על אהבת הילדים. לכן נכנסו לדף רק משפטים שאפשר להצביע על מקורם, ומה שמיוחס לה בלי מקור קיבל מדור נפרד.
גולדה מאיר היא דמות שנויה במחלוקת בישראל, בעיקר בגלל מלחמת יום הכיפורים, והדף הזה לא בא לנקות אותה ולא להרשיע אותה. אפשר לקרוא אותה גם בלי להכריע בוויכוח. יש אצלה אחריות שלא מתחמקת: היא כתבה שהיא יודעת שהייתה צריכה לגייס, ושהידיעה הזאת תלווה אותה כל ימיה. הרגש אצלה הוא כלי עבודה: כשהאשימו אותה שהיא מחליטה מהלב ולא מהראש, ענתה "ומה אם כן". ואת התפקיד הכי כבד בחייה קיבלה בגיל 70, ולכן מה שאמרה על זִקנה נאמר מבפנים. מהזווית הפסיכולוגית, זה קול שמסרב לרחמים, על עצמו ועל אחרים, וזו עמדה שאפשר ללמוד ממנה גם בלי להסכים איתה.
בנובמבר 1972 שאלה אותה אוריאנה פאלאצי אם הרגה פעם מישהו, וגולדה ענתה שאין הבדל בין להרוג לבין להחליט שאחרים יהרגו, ואולי זה גרוע יותר. זו התשובה של מי שישבה 25 שנה בממשלה, משרת העבודה ועד ראשות הממשלה, ובספרה כתבה שהצורך לשמור סוד שנוגע לחיי כל האנשים סביבך הוא הבדידות הכי גדולה שיש. מהזווית הפסיכולוגית, זו הגדרה של אחריות שלא מבקשת הנחה: להחזיק את המחיר של ההחלטה בלי להעביר אותו הלאה.
אין הבדל בין להרוג במו ידיך לבין לקבל החלטות ששולחות אחרים להרוג. זה אותו הדבר ממש. ואולי אפילו גרוע מזה.
מנהיג שלא מהסס לפני שהוא שולח את עמו לקרב, לא ראוי להיות מנהיג.
אין הרגשה עזה יותר של בדידות, או הרגשה טבעית פחות ליצור אנוש, מן הצורך לשמור על סוד הנוגע לחיי כל אדם סביבו.
אני מעדיפה להישאר בחיים ולספוג ביקורת, מאשר שירחמו עליי.
אני יכולה לומר ביושר שמעולם לא הושפעתי מהשאלה אם המפעל יצליח. אם הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, הייתי בעד, בלי קשר לתוצאה.
לו רק מנהיגים פוליטיים היו מרשים לעצמם להרגיש, ולא רק לחשוב, אולי העולם היה מקום מאושר יותר.
אין ספק ששבע השנים שעשיתי במשרד העבודה היו המספקות והמאושרות ביותר בחיי.
כשפאלאצי שאלה אותה ב-1972 אם היותה אישה הפריעה לה, גולדה ענתה שלא, ובאותה שיחה תיארה לב שנשבר לרסיסים בין העבודה לילדים בבית, ואמרה גם שכדי להצליח אישה צריכה להיות מוכשרת הרבה יותר מגבר. בספרה כתבה שהפמיניזם ששורף חזיות לא מרשים אותה, ושמה שהיא קראה לו פמיניזם קונסטרוקטיבי חשוב הרבה יותר מהשאלה מי מטאטא את הבית. היא סירבה לתווית, וסירבה גם להעמיד פנים שהמחיר לא קיים. דווקא הסירוב הזה להכריע, בין "זה מעולם לא הפריע לי" ל"שילמתי הרבה", הוא כנראה התיאור הכי אמין של החוויה עצמה.
כדי להצליח, אישה צריכה להיות מוכשרת הרבה יותר מגבר.
את בעבודה וחושבת על הילדים שהשארת בבית. את בבית וחושבת על העבודה שלא עשית. מאבק כזה מתחולל בתוכך, והלב נשבר לרסיסים.
העובדה היא שכל ימי חייתי ועבדתי עם גברים, אבל העובדה שאני אישה מעולם לא הפריעה לי בשום דבר, היא מעולם לא גרמה לי מבוכה ולא עוררה אצלי תסביך נחיתות.
אני מסופקת מאוד אם זה היה מחניף לאיזשהו גבר אילו אמרתי עליו שהוא האישה היחידה בממשלה.
ומה אם בן גוריון היה אומר: "הגברים בממשלה שלי מוכשרים כמו אישה"? גברים תמיד מרגישים כל כך עליונים.
כן, שילמתי על להיות מה שאני. שילמתי הרבה.
אינני מתפעלת ביותר מ"פמיניזם" מן הסוג המביא לידי שריפת חזיות, שנאת גברים או תעמולה נגד אמהות.
אבל הרי הגברים הם אלה שתוקפים את הנשים. אם כבר עוצר, שהגברים יישארו בבית, לא הנשים.
ב-1956, בקונגרס הציוני בירושלים, אמרה ביידיש שמי שטוען שאינו מפחד ממלחמה, אסור למסור בידיו את ניהולה. 13 שנים אחר כך, כראשת ממשלה, אמרה למגזין LIFE שניצחנו בכל המלחמות ושילמנו עליהן, ושאנחנו כבר לא רוצים ניצחונות. המשפטים כאן עוסקים ביחס למלחמה עצמה: פחד ממנה כתנאי למי שמנהל אותה, ושמחה בזן חדש של כותנה במקום בניצחון. מה שלוקחים מזה הוא היכולת להחזיק בו זמנית את "אין ברירה" ואת "אני שונאת את זה", בלי לתת לאחד לבטל את השני.
נכון שניצחנו בכל המלחמות שלנו, אבל שילמנו עליהן. אנחנו כבר לא רוצים ניצחונות.
אם יש מישהו האומר שאינו מפחד מפני מלחמה, אין אני מאמינה לו. ואם באמת איננו מפחד מפני מלחמה, אסור למסור בידיו את ניהול המלחמה. רק אנשים השונאים מלחמה והמפחדים מפני מלחמה מותר להפקיד בידיהם את ניהולה.
מלחמה היא טיפשות עצומה. אני בטוחה שיום אחד כל המלחמות ייגמרו. אני בטוחה שיום אחד ילדים בבית הספר ילמדו על האנשים שעשו מלחמות כמו שלומדים על אבסורד.
אני אסירת תודה על שאני חיה בארץ שאנשיה למדו איך להמשיך לחיות בתוך ים של שנאה בלי לשנוא את מי שרוצה להשמיד אותם, ובלי לוותר על חזון השלום שלהם.
תמיד אמרנו שבמלחמה שלנו עם הערבים היה לנו נשק סודי: אין ברירה.
אנחנו שונאים מלחמה. אנחנו לא שמחים בניצחונות. אנחנו שמחים כשגדל בישראל זן חדש של כותנה, וכשהתותים פורחים.
נתתי הוראה שיודיעו לי בכל פעם שאחד מהחיילים שלנו נהרג, גם באמצע הלילה. כשהנשיא נאצר ישאיר הוראה שיעירו אותו באמצע הלילה אם חייל מצרי נהרג, יהיה שלום.
כמובן, כולנו צריכים להבין שהדרך לשלום עשויה להיות קצת קשה, אבל לא קשה כמו הדרך למלחמה.
אוריאנה פאלאצי פגשה אותה בנובמבר 1972, כשהייתה בת 74 ובשנה הרביעית שלה כראשת ממשלה, ומהשיחה ההיא מגיעים כמעט כל המשפטים שבמקטע הזה: על הזִקנה כמטוס בסערה ועל הפחד היחיד שלה, לחיות יותר מדי. פאלאצי שאלה שאלות אישיות ולא נעימות, וגולדה ענתה בלי ליפות. מהזווית הפסיכולוגית, זה מפגש נדיר עם מישהי שמדברת על סוף החיים בלי הכחשה ובלי דרמה, ומסבירה למה מקבלים את מה שאי אפשר לעצור.
לא במקרה מאשימים אותי רבים שאני מקבלת החלטות פוליטיות מהלב ולא מהראש. ומה אם כן? תמיד ריחמתי על אנשים שמפחדים מהרגשות שלהם, שמסתירים מה שהם מרגישים ולא מסוגלים לבכות בכל הלב. כי מי שלא יודע לבכות בכל הלב, לא יודע גם לצחוק בכל הלב.
הזִקנה היא כמו מטוס שטס בתוך סערה. ברגע שנמצאים בפנים, אין מה לעשות. אי אפשר לעצור את המטוס, אי אפשר לעצור את הסערה, אי אפשר לעצור את הזמן. אז מוטב לקחת את זה בנחת, בחוכמה.
הפחד היחיד שלי הוא לחיות יותר מדי זמן. זִקנה אינה חטא ואינה שמחה. מה שמשפיל זה לאבד את צלילות הדעת. אני רוצה למות עם ראש צלול.
לוח השנה אינו אמת המידה לטוב ולרע. אני מכירה צעירים אנוכיים וריאקציונרים, ואני מכירה זקנים נדיבים ומתקדמים.
כשאני יודעת שאני יכולה לשנות דברים, אני נהיית פעילה כמו סופה. וכמעט תמיד אני מצליחה לשנות אותם. אבל כשאני יודעת שאני לא יכולה לעשות כלום, אני משלימה עם זה.
אם היו שואלים אותי: "תגידי, גולדה, היה בחיים שלך יותר צחוק או יותר דמעות?", הייתי עונה: "נדמה לי שצחקתי יותר משבכיתי".
אין זה חשוב באמת להחליט בגיל צעיר מאוד מה בדיוק אדם רוצה לעשות כשיגדל. חשוב הרבה יותר שתחליטו על דרך שבה אתם רוצים לחיות.
הבדיחה המתועדת ביותר שלה נאמרה ביוני 1973, בארוחת ערב לכבוד וילי ברנדט: שיש לישראלים משהו נגד משה, שהוליך אותם 40 שנה במדבר אל המקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט. הניו יורק טיימס הדפיס אותה למחרת. רוב הבדיחות שלה הן על עצמה או על היהודים, כמעט אף פעם על מישהו אחר, וגם "אני מכירה את עצמי טוב מדי מכדי לחבב את עצמי" נאמר לפאלאצי באמצע שיחה רצינית על זִקנה ועל מוות. הומור עצמי כזה הוא בדרך כלל סימן לאדם שלא זקוק לאישור מבחוץ, כי את החשבון עם עצמו הוא כבר עשה.
תרשו לי לספר לכם משהו שיש לנו, הישראלים, נגד משה. הוא הוליך אותנו 40 שנה במדבר כדי להביא אותנו למקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט.
עם שחיכה 2,000 שנה אי אפשר לומר עליו שהוא ממהר.
איזה אדם עם שכל בראש מחבב את עצמו? אני מכירה את עצמי טוב מדי מכדי לחבב את עצמי.
אני לא סובלת משיגעון גדלות, אבל גם לא מתסביך נחיתות.
המדינה מחזיקה מעמד בכוחות עצמה. היא לא צריכה ראשת ממשלה בשם גולדה מאיר.
בישראל אנחנו קוראים מימין לשמאל.
אני לא יודעת. מעולם לא ניסיתי להיות גבר.
הזיכרון הראשון בחייה, כך סיפרה לפאלאצי, הוא אביה מסמר את הדלת והחלונות בקייב מפחד מפוגרום, כשהייתה בת 5 או 6. הרבה ממה שאמרה אחר כך על יהודים ועל מדינה מתחיל שם: הארץ שבה אף אחד לא צריך לקום בבוקר ולדאוג מה השכנים חושבים עליו, והעם שאסור לו להיות תלוי במישהו אחר כדי לקבל רשות להישאר בחיים. ולצד זה, בלי לרכך, אמרה גם שחשבה שמדינה יהודית תהיה נקייה מגניבה ומרצח, ושהתבדתה. השייכות שהיא מדברת עליה היא קודם כול ביטחון בסיסי, מה שלילדה בת 5 בקייב לא היה.
מעל הכול, הארץ הזאת שלנו. אף אחד לא צריך לקום בבוקר ולדאוג מה השכנים חושבים עליו. להיות יהודי זו לא בעיה כאן.
על השאלה "להיות או לחדול?", חייבת כל אומה להשיב תשובה משלה, על פי דרכה, והיהודים אי אפשר להם, ואסור להם, שאי פעם יהיו תלויים במישהו זולתם לקבלת רשות להישאר בחיים.
להיות יהודי פירושו, ותמיד היה פירושו, להתגאות בשייכות לעם ששמר על זהותו הייחודית יותר מ-2,000 שנה, עם כל הכאב והייסורים שהוטלו עליו.
אמריקה שהכרתי היא מקום שבו אנשים על סוסים מגינים על תהלוכת פועלים. רוסיה שהכרתי היא מקום שבו אנשים על סוסים טובחים ביהודים ובסוציאליסטים צעירים.
חשבתי שמדינה יהודית תהיה נקייה מהרעות שפוקדות חברות אחרות: גניבה, רצח, זנות. אבל עכשיו יש לנו את כולן. וזה דבר שחותך את הלב.
זו הטרגדיה של הדור שלנו: אומות קטנות עדיין לא זכו לביטחון לממש את זכותן הטבעית, להיות אדונים לגורלן.
מעולם לא ממש קיבלתי את זה. נראה לי הגיוני יותר להאמין לא שאלוהים בחר ביהודים, אלא שהיהודים היו העם הראשון שבחר באלוהים.
לגולדה מאיר מיוחסים ברשת יותר משפטים מכמעט לכל דמות ישראלית אחרת, והמפורסמים שבהם הם דווקא אלה שאין להם מקור. כמה מהם שייכים לאנשים אחרים, וכמה שלה, אבל בנוסח שהשתנה בדרך. והמפורסם מכולם, על אהבת הילדים, לא נמצא בשום מקור ראשוני.
“אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול.”
המקור: אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול. ניו יורק טיימס, 18 במרץ 1969, מפי עוזרה שמחה דיניץ, כמשפט שנהגה לומר לאנשים בכלל
ברשת: אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול. (גולדה מאיר למשה דיין, ובגרסה אחרת לאבא אבן) כפי שמופיע ברשימות ציטוטים
המשפט עצמו כנראה שלה. ב-18 במרץ 1969, למחרת כניסתה לתפקיד ראשת הממשלה, פרסם הניו יורק טיימס כתבה על סגנון הדיבור שלה, ובה סיפר עוזרה שמחה דיניץ שזה משפט שהיא נוהגת לומר לאנשים. מה שנוסף אחר כך הוא הנמען: ברשת זה נאמר למשה דיין, ובגרסה אחרת לאבא אבן. חקירת Quote Investigator מ-2019 לא מצאה שום תיעוד לכך שהמשפט כוון לאדם מסוים, ולא מצאה גם אף אחד שאמר אותו לפניה. אז נכון לצטט "משפט שגולדה נהגה לומר", בלי לספר למי.
“אי אפשר ללחוץ יד קפוצה לאגרוף.”
משפט של אינדירה גנדי, ראשת ממשלת הודו, ממסיבת עיתונאים בניו דלהי ב-19 באוקטובר 1971, על סיכויי השלום עם פקיסטן. הניו יורק טיימס ציטט אותו למחרת. אצל גולדה הוא מופיע רק ברשימות ציטוטים, ואף עורך בוויקיציטוט לא מצא לו מקור בפיה. שתיהן היו ראשות ממשלה באותן שנים, עם שכן עוין מעבר לגבול, וכנראה מכאן הבלבול.
“גולדה היא הגבר הכי טוב בממשלה שלי.”
המשפט מיוחס לבן גוריון וחוזר כמעט בכל ביוגרפיה שלה. גולדה עצמה כתבה ב"חיי" (עמ' 84) שזו מעשייה, שעד כמה שידוע לה הייתה רק מעשייה, ושמי שהמציא אותה חשב שזו המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת לאישה. והוסיפה שהיא מסופקת מאוד אם גבר היה מרגיש מוחמא אילו אמרו עליו שהוא האישה היחידה בממשלה. כלומר, את המחמאה המפורסמת ביותר שקיבלה היא עצמה זרקה לפח. מה ששווה לצטט הוא התשובה שלה.
“השלום יבוא כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו.”
המשפט המזוהה איתה יותר מכל, ולא נמצא באף נאום או ראיון שלה. ההופעה המוקדמת ביותר שלו בדפוס היא בספר A Land of Our Own מ-1973, בעריכת מרי סירקין, עמ' 242, עם ייחוס לשנת 1957 ובלי מקור. הרווי רכלין חיפש אותו ב-2015 בשביל הג'ואיש פרס ולא מצא. גם הטענה שנאמר במועדון העיתונות בוושינגטון ב-1957 לא מחזיקה: היא נאמה שם בדצמבר 1956, והתמליל, ששמור בארכיון המדינה, לא מכיל את המשפט. באותו עמוד בספר מופיע גם "נוכל לסלוח לערבים על שהרגו את בנינו, אבל יהיה לנו קשה יותר לסלוח להם על שאילצו אותנו להרוג את בניהם", ומצבו זהה: מיוחס, ולא מתועד. יכול להיות שאמרה את שניהם בשיחה שאף אחד לא רשם. אבל להציג אותם כציטוט עם מקור אי אפשר, ולכן הם כאן ולא בכרטיסים.
שני דיוקים נוספים. המשפט על משה, שהוליך את היהודים 40 שנה במדבר אל המקום היחיד במזרח התיכון שאין בו נפט, כן מתועד: הניו יורק טיימס דיווח עליו ב-11 ביוני 1973, מארוחת ערב לכבוד וילי ברנדט. אבל הנוסח שמסתובב, "גרר אותנו 40 שנה", אינו הנוסח שדווח. ו"הזִקנה היא כמו מטוס בסערה" קיים בשני נוסחים, ושניהם אמיתיים: מדובר בשני תרגומים לאנגלית של אותו ראיון איטלקי עם פאלאצי, אחד במגזין Ms. ב-1973 ואחד בספר ב-1976.
המדור האחרון הוא למשפטים שמופיעים בשמה כמעט בכל אתר ציטוטים, ואין להם מקור שאפשר להצביע עליו. חלקם נשמעים כמוה מאוד, וחלקם לא נשמעים כמוה בכלל. הם כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה, כדי שיהיה ברור מה מאומת ומה לא.
“סמכות מרעילה כל מי שנוטל אותה על עצמו.”
מופיע ברשימת הלא ממוקרים בדף השיחה של ויקיציטוט האנגלי. לא נמצא מקור.
“בהיותי סבתא, אני בטוחה שיהיה שלום במזרח התיכון, כי אני יודעת שיש סבתות אחרות במצרים, בירדן ובסוריה שגם הן רוצות שילדיהן יחיו.”
נוסח רך של רעיון אהבת הילדים. גם הוא ברשימת הלא ממוקרים בוויקיציטוט, בלי מקור.
“אני חייבת לשלוט בשעון, לא שהשעון ישלוט בי.”
כנראה נוסח חוזר של משפט שכן אמרה לפאלאצי ב-1972: שהיא צריכה להיות הבעלים של השעון, ולא השעון הבעלים שלה. הנוסח הזה עצמו בלי מקור.
“היכולת פוגעת במטרה במקום שבו היהירות יורה גבוה מדי והביישנות נופלת קצר מדי.”
מיוחס לה בוויקיציטוט בלי מקור, והניסוח האנגלי הארכאי לא נשמע כמוה בכלל. סביר שנדד אליה ממישהו אחר.
“אנחנו רוצים רק את מה שניתן באופן טבעי לכל העמים: להיות אדונים לגורלנו.”
קרוב מאוד למשפט מאומת מנאומה באו"ם בנובמבר 1956, על אומות קטנות שעדיין לא זכו להיות אדוניות לגורלן (במקטע ציונות). הנוסח הזה בלי מקור.
גולדה מאיר לא הייתה כותבת. יש ספר אחד שכתבה, בגיל 77, והשאר הוא מה שאחרים רשמו: תמלולי ראיונות ופרוטוקולים של נאומים. אלה חמשת המקורות שרוב הציטוטים בדף מגיעים מהם, ומה שכדאי לדעת על כל אחד.
האוטוביוגרפיה שלה, שיצאה ב-1975 ובעברית בספריית מעריב, ומקור האמת המרכזי לכל ציטוט בעברית ממנה. הספר נכתב אחרי הפרישה, והקול בו מדוד יותר מהראיונות, אבל דווקא שם נמצאים המשפטים על מלחמת יום הכיפורים, על החלטת הגיוס ועל הבדידות של מי ששומר סוד. מכון גולדה מאיר מפנה לעמודים ספציפיים, וזה מה שמאפשר לצטט ממנו עם מספר עמוד.
ספרה של אוריאנה פאלאצי, ובו פרק שלם על גולדה מאיר מתוך שיחה בנובמבר 1972. זה המקור העשיר ביותר למשפטים האישיים שלה: הזִקנה, האימהות, הבדידות, האמריקה של ילדותה. פאלאצי לא נעימה, וגולדה עונה בהתאם, ולכן זה גם המקור הכי חי. שווה לדעת שהמקור איטלקי, ושהתרגומים לאנגלית (מגזין Ms. ב-1973 והספר ב-1976) נבדלים זה מזה.
קובץ בעריכת מרי סירקין, שליקטה קטעים מנאומים ומראיונות וסידרה אותם כסיפור חיים. חשוב בעיקר בגלל מה שאין בו: זה המקום הראשון בדפוס שבו מופיעים שני המשפטים המפורסמים על אהבת הילדים ועל הסליחה, בעמוד 242, בלי לומר מאיפה נלקחו. מי שמצטט אותם היום נשען על העמוד הזה.
אנתולוגיית ציטוטים בעריכת ישראל ומרי שנקר, שיצאה שנה אחרי שנכנסה לתפקיד. יש בה משפטים טובים, כמו זה על השמחה בזן חדש של כותנה, אבל בלי הפניות למקור, ולכן היא נחשבת כאן למקור משני: מה שמופיע רק בה מסומן כך בשורת המקור.
הביוגרפיה המוקדמת, שיצאה ב-1955 כשגולדה עוד הייתה שרת העבודה ונשאה את השם מאירסון. סירקין הייתה קרובה אליה יותר מכל ביוגרף אחר, והספר הוא המקור למשפט שמרכז גולדה מאיר בדנוור חרט על פרס המנהיגות שלו: שמעולם לא הושפעה מהשאלה אם המפעל יצליח.
הציטוטים נאספו מהמקורות שמצוינים לצד כל אחד: הספר "חיי", ראיונות שפורסמו, נאומים בכנסת ובאו"ם וארכיוני עיתונות, ואומתו אחד אחד. מה שלא נמצא לו מקור סומן בנפרד. העריכה, התרגום מאנגלית והסידור נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הראשי הוא צילום היסטורי של גולדה מאיר נואמת בכנסת ב-1972, מאוסף דן הדני בספרייה הלאומית, ברישיון CC BY 4.0. שני הציורים בגוף הדף הם המחשות שנוצרו בבינה מלאכותית.
המפורסם ביותר הוא "השלום יבוא כשהערבים יאהבו את ילדיהם יותר משהם שונאים אותנו", ואין לו מקור ראשוני: הוא מופיע לראשונה בספר מ-1973 בלי לומר מאיפה, ואף חוקר לא מצא לו מקור ראשוני. מבין המשפטים שכן מתועדים, שלושה חוזרים הכי הרבה: "פסימיות היא מותרות שיהודי לא יכול להרשות לעצמו", מעיתון The Observer ב-1974; "מי שלא יודע לבכות בכל הלב, לא יודע גם לצחוק בכל הלב", מהראיון לאוריאנה פאלאצי; ו"אל תהיה כל כך צנוע, אתה לא כזה גדול", שהניו יורק טיימס תיעד כבר ב-1969 כמשפט שנהגה לומר.
ראש הממשלה הרביעית של ישראל (1969-1974), והאישה היחידה שכיהנה בתפקיד עד היום. נולדה בקייב ב-1898, גדלה במילווקי, עלתה לארץ ב-1921 לקיבוץ מרחביה, חתמה על מגילת העצמאות, הייתה השגרירה הראשונה במוסקבה, ואחר כך שרת העבודה ושרת החוץ. התפטרה ב-1974 אחרי מלחמת יום הכיפורים ונפטרה ב-1978. ביוגרפיה מפורטת: הארכיון של נשים יהודיות.
שזה מעולם לא הפריע לה ולא עורר אצלה תסביך נחיתות, כך כתבה בספרה "חיי". לפאלאצי אמרה שכדי להצליח אישה צריכה להיות מוכשרת הרבה יותר מגבר. באותה שיחה תיארה גם את המחיר: את בעבודה וחושבת על הילדים, את בבית וחושבת על העבודה, והלב נשבר לרסיסים. ועל הכינוי "הגבר היחיד בממשלה" כתבה שזו מעשייה, ושהיא מסופקת אם גבר היה מוחמא לשמוע שהוא האישה היחידה בממשלה.
בספרה "חיי" היא כותבת על ההחלטה שלא לגייס מילואים ערב מלחמת יום הכיפורים: שהיה בזה חוסר היגיון מצדה אילו התעקשה על גיוס, אבל שהיא יודעת שהייתה צריכה לעשות זאת, שהידיעה הזאת תלווה אותה כל שארית ימיה, ושלעולם לא תהיה האדם שהייתה לפני המלחמה. על 8 באוקטובר 1973 כתבה שלולא למדה במשך כל השנים איך להיות חזקה, הייתה נשברת אז לרסיסים, אבל לא נשברה. ועל המחיר: שמעולם לא איבדה את האמונה בניצחון, אבל כל דיווח על נפגעים היה כמו סכין שסובבו בליבה. אלה דבריה שלה, כפי שכתבה אותם ב-1975.
כנראה כן. ב-18 במרץ 1969, למחרת כניסתה לתפקיד ראשת הממשלה, פרסם הניו יורק טיימס כתבה על סגנון הדיבור שלה, ובה סיפר עוזרה שמחה דיניץ שזה משפט שהיא נוהגת לומר לאנשים. מה שלא מתועד הוא הנמען: הסיפור שזה נאמר למשה דיין, או לאבא אבן, הוא תוספת מאוחרת, וחקירת Quote Investigator מ-2019 לא מצאה לה שום בסיס. אז אפשר לצטט את המשפט בשמה, בלי לספר למי הוא נאמר.
הרבה. "אי אפשר ללחוץ יד קפוצה לאגרוף" הוא של אינדירה גנדי, מ-1971. "גולדה היא הגבר הכי טוב בממשלה שלי" מיוחס לבן גוריון, וגולדה עצמה כתבה שזו מעשייה. המשפט המפורסם על אהבת הילדים, ובן זוגו על הסליחה, לא נמצאו באף מקור ראשוני. ויש גם ציטוטים שהומצאו לגמרי והופצו ברשתות, בעיקר אמירות קיצוניות בנושא הערבי, שאין להן זכר בשום ארכיון. בדף הזה כל אלה מופיעים בנפרד, במדור מקור מול עממי, ורשימה באנגלית יש בויקיציטוט.
זו רק טעימה. במאגר הראשי יש מאות ציטוטים ומשפטים יפים בעברית, מהפסיכולוגיה, מהפילוסופיה ומחוכמת הדורות, מסודרים לפי נושא ולפי הוגה.
למאגר הציטוטים והמשפטים היפים בעברית