השיחה נפתחת בשני סיפורים שנשמעים כמו נס. זמר שהוציא שירים במשך שמונה שנים ואף אחד לא התעניין, ואז שיר אחד פרץ וכמעט כל שיר אחריו נעשה להיט. סופר שכתב וכתב בלי הד, ואז ספר אחד התפוצץ, וההצלחה שלו הרימה בדיעבד גם את כל הספרים הישנים.

אברמוביץ אומר שזו בדיוק הנקודה שבגללה כתב ספר שלם.

"אנשים לא רואים את הדרך שאדם אחר עובר. הם רואים רק את ההצלחה."

הוא מדגים את זה על עצמו. אנשים שנחשפים לעשייה שלו מגיעים ואומרים לו כמה מדהים מה שקרה לו עם הפריצה, והוא מסביר שהפריצה הזאת היא רק עוד קומה בתוך מסע שהתחיל רשמית בגיל שבע עשרה, ולא רשמית בגיל שמונה. בגיל שמונה הוא כתב בעיתון בית הספר ושיחק בכל ההופעות. בגיל שבע עשרה וחצי הוא כבר קיבל משכורת בעיתון מקומי, ומשם התקדם בהדרגה.

פרסום, פריצה ומזל: שלושה דברים שונים

ההבחנה הזאת היא הליבה של השיחה, ואברמוביץ חוזר אליה כמה פעמים.

"בדור הזה נורא מתבלבלים בין להתפרסם לבין לפרוץ. אני יכול להעלות תמונה ולהתפרסם בן לילה. אבל פרסום ופריצה הם שני מושגים שונים. פריצה זה ללכת דרך ארוכה מאוד עם הרבה פריצות קטנות: עוד קומה ועוד קומה בבניין שלך."

הדוגמה שהוא נותן היא זמרת רחוב ישראלית ששר עולמי שמע אותה בטיילת, צילם אותה לסטורי מול מיליוני עוקבים, והזמין אותה לחמם אותו בשתי הופעות מול עשרות אלפי איש בפארק הירקון. היא גם הוציאה אלבום בעקבות זה.

"האם אתה יודע מי זו? אני מניח שהתשובה היא לא. ואני חלילה לא רוצה לפגוע בה, כי היא בחורה מוכשרת. מה שאני רוצה לומר זה שגם אם חשפו אותך למיליוני אנשים, זה לא פריצה אמיתית. זו חשיפה."

וכשמעלים בפניו את הטענה שגם הרגע הזה לא היה מקרי, כי היא שרה ברחוב שנים עד שיום אחד זה קרה, הוא מסכים מיד. וזה מוביל אותו לעמדה שלו על מזל.

"אני לא מאמין במזל. המזל היחיד שהיה לי הוא אולי שהשכלתי לזהות שקורה פה משהו. לא יודע אם זה מזל כמו תבונה שהייתה לי להגיד: יש כאן מומנטום מתחת לפני השטח, תעשה בזה משהו."

הוא מוסיף דוגמה מהצד השני של המשוואה: ממתק שהפך לטרנד ויראלי, מחירו זינק פי מאה, ואחרי הפיק הוא התרסק חזרה למחיר המקורי ואז נעלם לגמרי. מי שייצר אותו כנראה עשה הון בשנה אחת. "אבל מה עכשיו? יש הבדל בין יציאה חד פעמית לבין המשכיות."

למה בנייה איטית בריאה יותר מהתפוצצות

כששואלים אותו אם בנייה הדרגתית בריאה יותר מהתפוצצות ויראלית, התשובה שלו מיידית: "קודם כל נפשית."

ואז הוא מספר על עצמו, בגיל עשרים ושש, בזמן שהיה בסדרה מצליחה.

"לא אגיד לך שהייתי בדיכאון, כי אני לא אדם דכאוני, אבל הייתי בדכדוך ולא נהניתי מכל מה שקרה. לא נהניתי מהביקורות שכתבו בטלוויזיה על רמת המשחק שלי, שלפעמים החמיאו ולפעמים לא. לא נהניתי מהתגובות ברחוב. לא נהניתי מזה שמסתכלים עליי."

מה שהציל אותו, לדבריו, הייתה הבנייה ההדרגתית שקדמה לזה. מגיל שבע עשרה הוא כבר בתוך העולם הזה, ולכן היה לו עמוד שדרה שהחזיק את זה. "אם לא היה לי החוסן הנפשי הזה, הייתי מתפרק."

הוא גם מספר שבגיל עשרים ושלוש קיבל הצעה לכתוב במוסף הגדול במדינה, וזה לא יצא לפועל, והוא שמח על כך: "אם כבר הייתי מגיע לפסגה הזאת בגיל כל כך צעיר, לאן הייתי שואף?" ההרחבה על בניית העמוד השדרה הזה נמצאת במאמר על חוסן נפשי.

זו אולי השאלה הכי כואבת בשיחה: מה אומרים למי שעובד בשקט שנים ואין תגובה. אברמוביץ נותן שתי תשובות, ומסרב לבחור ביניהן.

התשובה הראשונה, הלא נעימה: "אני לא אחליט אם אתה ראוי או לא ראוי, אבל אולי המציאות, השטח, מפנה לך עורף. אז אולי זה סימן. לא סימן רוחני משמיים, סימן מהשטח."

והוא מדגים על עצמו: מתוך תשעה עשר ספרים, יש כאלה שהצליחו יותר וכאלה פחות. אחרי כל ספר הוא יושב ומנתח מה תפס יותר ומה פחות, ומה זה אומר. אפילו ברשתות: כשהוא כותב על פוליטיקה אין תגובות, לא בעד ולא נגד. "לא רוצים שאני אגע בדבר הזה. רוצים לדבר על חלומות, על כתיבה."

התשובה השנייה: קשב לשטח דורש מודעות עצמית, ולא לכל אחד יש אותה במידה שווה. וכאן הוא מביא את עצמו כדוגמה, לא כדי להתנצח עם מישהו אלא כדי להראות איך זה עובד: אולי מישהו צופה בו בגיל ארבעים ושבע ואומר שהתסרוקת שלו כבר לא תואמת גיל, ואולי הוא זה שחסר מודעות עצמית בעניין הזה.

קבוצת המיקוד: איך מבקשים ביקורת אמיתית

וכאן מגיע הכלי הכי מעשי בכל השיחה, ואפשר להעתיק אותו כמעט אחד לאחד.

מי שהצעד הבא שלו הוא בדיוק היציאה מהמקום המוכר ימצא שיחה משלימה עם יזם אחר על איך לצאת מאזור הנוחות ולשמור על מומנטום, ושיחה נוספת על למה דווקא הביישנים וחסרי הביטחון מצליחים יותר.

הוא מיישם את זה גם על הרצאות: למרות שהוא על הבמה שנים, הרצאה חדשה עוברת הרצה לפני שהוא מוכר עליה כרטיסים. "קצת צניעות."

ולזה הוא מוסיף כלל שמחזיק את כל השאר. כשהוא מגייס אנשים לצוות שלו, אחד הדברים שהוא מבקש מהם:

"אני מבקש מכם שתשמרו עליי. אם עולה לי השטן לראש, תגידו לי. אם אני מדבר לא יפה לקהל, אם אני כותב דברים שיוצאים מתנשאים, תאירו לי."

הנימוק: קל מאוד להתנתק מהשורשים, ולא בבת אחת. אנשים שאוהבים אותך זוכרים לך את הטוב ולא מעירים מיד.

קצת משוגע, אבל קשוב

אברמוביץ מתאר את המתח שכל מי שבונה משהו חי בתוכו: מצד אחד להיות החולם שממשיך להאמין למרות הביקורת, ומצד שני להישאר גמיש וביקורתי כלפי עצמו.

"כל החולמים הגדולים באמת, ואני הולך אחורה מאות ואלפי שנים, היו קצת משוגעים. יש משהו באנשים שמגיעים להישגים, שהם קצת אובססיביים בקטע בריא."

הוא מודה שגם הוא כזה: אחרי כל ספר הוא מכריז בבית שעכשיו הוא נח שנה שנתיים, ושבועיים אחר כך כבר מתחיל לכתוב מבנה של הבא. הבנות שלו כבר לא מאמינות לו.

אבל את המשוגע הזה, הוא מדגיש, צריך לאזן. וחבר סופר אמר לו את זה בחדות:

"ביום שאתה מפסיק להיות קשוב לקהל, למבקרים ובעיקר לאנשי הצוות, ואתה חושב שאתה לא צריך אותם, נגמרה לך הקריירה."

ואיך זה נראה אצלו בפועל: "אני כל הזמן מרגיש שיותר משיש לי תשובות יש לי שאלות. גם לגבי עצמי וגם בכלל לחיים." על הספר האחרון שלו הוא שאל את עצמו במפורש אם הוא לא חוזר על עצמו ומחזר רעיון קודם, ורק אחרי פידבקים ידע שיש שם חידוש.

הגישה שאברמוביץ מתאר היא גישה של אחריות מלאה, והוא מנסח אותה בצורה שאין בה הרבה מקום להתחמק.

"אני לא מאמין במזל. אני מאמין שחיינו בידינו. חוץ משני דברים שאין לנו שליטה עליהם, אסון פתאומי או מחלה קשה, אני באמת מאמין שבהכל יש לנו שליטה."

הוא מסייג את המילה שליטה מיד ומחליף אותה בהשפעה חזקה: אפשר להניע את הדברים. "אתה רוצה לרדת במשקל, אתה יכול. אתה רוצה פודקאסט, אתה יכול לפתוח פודקאסט. זה לא פשוט. זה דורש עבודה, התמדה, ויתורים, סיכונים, השקעות כספיות."

ואז הוא מסביר מאיפה מגיע הצורך במושיע, מתוך הניסיון שלו עצמו. בגיל עשרים ומשהו הוא רצה להיות שחקן וסופר ולא ידע מה עושים, כי לא היה מדריך צעדים ולא היה אינטרנט. וגם היום, כשהמידע קיים, הוא לוקה בחסר וצריך לאסוף אותו. ומי שלא אוסף אותו מחפש קיצור דרך דרך סוכנים ושותפים.

שותפים: מתי כן ומתי בשום אופן לא

העמדה של אברמוביץ כאן חדה, והוא מודה שהיא נובעת מניסיון אישי שנכשל. אבל מה שיוצא מהשיחה הוא לא "אל תיקחו שותפים" אלא מבחן ברור.

ומה שהוא פוסל הוא לא השותפות אלא המניע שמאחוריה.

"הרבה פעמים אנשים הולכים לשותפים כי הם באמת לא יודעים מה המסלול."

וההסכמה שנוצרת בשיחה מדויקת יותר מהעמדה שאיתה הוא התחיל: הבעיה היא לא שותפות, אלא שותפות שנולדת מחוסר יכולת להתמודד עם חוסר ודאות ומחוסר רצון לקחת אחריות. שותפות שנולדת מערך הדדי היא דבר מצוין.

יועצים במקום חסות

החלופה שאברמוביץ מציע לשותפות היא נקודתית, וזה ההבדל כולו.

"אני מציע לאנשים תמיד: קחו ייעוץ. התחברתם למישהו, בואו לפגישת ייעוץ אחת, שתיים, שבע. ותמשיכו לעוד יועצים. עדיף יועצים בעיניי על פני שותפים."

הוא גם לא ממליץ לחתום על ליווי ארוך וכולל, ומספר שסיפרו לו על הצעת ליווי עסקי בעשרות אלפי שקלים לכמה חודשים, מה שנשמע לו לא נכון.

ואת אותו היגיון הוא מיישם על כל תחום שבו מישהו מציע לפרוש עליך חסות:

אברמוביץ מקדים ואומר שהוא נוהג לשאול אנשים שמגיעים אליו, וחלקם מוכרים מאוד, אם הם ידעו בילדות או בנעורים שיום אחד יהיו זמרים, שחקנים או אנשי עסקים. הרבה מהם אומרים שכן, שהם הרגישו את זה. הוא מגדיר את זה כתחושה בגוף.

ואז הוא ממהר לנתק את המושג מהכסף.

"יש לי תודעת שפע, וזה לא קשור לכמה יש לי בכיס או בחשבון הבנק. אנשים אומרים: נו, לך זה קל כי יש לך כסף. זה בכלל לא קשור. אני בא מרקע מאוד צנוע. לא היה כסף בבית, ולא היה לי כסף כמעט עד גיל שלושים ושתיים."

הוא מוסיף שגם אז תמיד הרווח יותר מהממוצע, אבל לא גלגל סכומים גדולים, כי לא הבין בכסף ולא ראה בו דבר חשוב במיוחד. רק בשלב מאוחר יותר התחיל לחקור איך מגלגלים ומכפילים כסף ולאן משקיעים.

ומה שכן מגדיר את זה, לדבריו: "שילוב של אינטואיציה, תחושת בטן נורא חזקה, וידיעה אמיתית שיהיה טוב, שזה יסתדר לי."

הצד המובנה של העבודה על המיינדסט הזה מקבל טיפול מלא במאמר על תודעת שפע, ובמאמר שבוחן מה המדע באמת אומר על זימון מציאות.

מה הסטודנט לרפואה לא הצליח לראות

וכשמבקשים ממנו להוריד את המושג מהרובד הערטילאי, הוא נותן הגדרה שהיא כנראה החדה ביותר בכל השיחה.

הוא מספר על חבר שהיה סטודנט לרפואה, גר אצל ההורים, בלי כסף, ומודאג מאוד מהעתיד כי רצה להקים בית ומשפחה. אברמוביץ אמר לו שבעוד שנתיים שלוש הוא יפרוץ בענק ויעבור את כל החבורה מבחינה כלכלית, והחבר לא האמין. שנים אחר כך הוא אמר לו שצדק.

"ואז הבנתי משהו: הרבה אנשים פשוט לא רואים את האופק. יש לי משפט באחד הספרים, שמאחורי כל אופק יש עוד אופק ועוד אופק."

ומה שהיא נותנת, לדבריו, הוא לא כסף אלא משהו אחר לגמרי: "תודעת שפע נותנת המון שלווה."

"הכל הפיך": הכלי שמחזיק את כל השאר

כששואלים אותו למה תודעת שפע יוצרת מציאות טובה יותר, התשובה שלו מגיעה דרך גמישות מחשבתית ולא דרך אופטימיות סתמית.

הוא נותן שתי דוגמאות מאנשים שדיברו איתו:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה

"בסופו של דבר זה להיות גמיש. ולדעת שהכל הפיך, שהכל פתיר. זה נורא נורא מרגיע."

מסגרות מסודרות לשקילה של מהלך כזה, כשהתחושה היא שאין דרך חזרה, נמצאות במאמר על קבלת החלטות.

הוא מעיד שהגמישות המחשבתית הזאת היא מה שאפשר לו לשרוד תקופות קשות גם בעסק. הדוגמה שהוא נותן היא תפעולית לגמרי: אם השיקו מוצר או סדנה ואין הרשמה, זה השטח מדבר. או שמפסיקים את הקידום, או שמשנים את הפורמט. אם אנשים אומרים שלא בא להם סוף שבוע שלם אלא רק בוקר, עושים בוקר ארוך.

איך זה מתרגם ללקיחת סיכון

הקשר שנוצר בשיחה הוא שכשלאדם יש תודעת שפע הוא מעז יותר, כי הוא מוכן להשקיע בעצמו. ואברמוביץ מוסיף לזה שכבה של חישוב.

"בעיניי כסף זה אנרגיה. זה בא והולך."

ואת ההיגיון הוא מנסח דרך התבוננות על סטטיסטיקה. הוא מספר על נתון שראה, שאמנים מהשורה הראשונה בעולם הקליטו מאות שירים לאורך הקריירה, ומתוכם עשרות בודדות הפכו ללהיטים.

"מה אתה מבין מזה? שהם הקליטו עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר, ואחד לעשרה תפס. אתה אומר שהם נכשלו? לא. זה עניין של התבוננות."

ומכאן ההיגיון של לקיחת סיכון, כפי שהוא מנוסח בשיחה: מי שמסתכל על ניסיון חדש רק דרך הצלחה או כישלון רואה שתי אפשרויות. אבל בפועל, גם אם בסוף יורדים מהמהלך, בדרך מכירים אנשים, לומדים, מפתחים מיומנויות ויוצאים מאזור הנוחות. כמעט תמיד יוצא מזה משהו.

אברמוביץ אומר שהוא לא אוהב את שתי המילים האלה, והנימוק הראשון שלו הוא שהן יחסיות לגמרי.

"אני מצליח ביחס לספר איקס, אבל סופר אחר מוכר הרבה יותר ממני. ואז מישהו שמקשיב לנו ומוכר הרבה פחות יגיד: וואו, יובל. אני לא מסתכל על זה. כמו שמים לסוס את הכיסוי על העין."

הוא מסביר שהוא כן יודע מה קורה סביבו, אבל לא מתעמק, "כי זה יכול נורא לזמזם לך בראש".

ואז הוא מספר את הסיפור שהוא אולי הפואנטה של כל השיחה. זמרת ישראלית סיפרה לו שלפני שנים הוציאה אלבום באנגלית שהצליח בעולם. יום אחד היא הייתה בספרד וקיבלה ביקורת מצוינת, עמוד שלם בעיתון. היא רצה לטלפון ציבורי, התקשרה למפיק האמריקאי שלה ותרגמה לו בהתלהבות מה כתבו.

"והוא אומר לה: אוקיי, אוקיי. היא שואלת אותו: מה, אתה לא מתלהב? והוא עונה לה: תראי, אם אני אאמין לדברים הטובים שכתבו עלינו, אני גם אצטרך להאמין לדברים הרעים שכתבו עלינו. אז אני מעדיף לא להתייחס לשום דבר."

אברמוביץ מאמץ את הגישה הזאת במפורש, וגם מציע חלופה לשתי המילים:

החלום הוא תינוק, אל תפילו עליו את הפרנסה

וכשעולה השאלה למה בכלל להוציא תשעה עשר ספרים, התשובה שלו לא מדברת על תוכנית אלא על דחף.

"זה לא בשליטה שלי. יש לי דחף, יש לי מה לחלוק עם העולם. אני רק מסיים ספר ואומר: רגע, אבל יש לי להגיד לעולם גם את זה."

ולצד הדחף הזה הוא מציב את העצה הכי מגינה בכל השיחה, שאותה הוא מייחס לסופרת שכתבה על יצירתיות.

"אל תתנו לאמנות שלכם לפרנס אתכם בשנים הראשונות. זה מסר מאוד מאוד חשוב."

והדימוי שהוא בונה סביבה הוא הדימוי שנשאר.

ומכאן הוא מרחיב את המושג אמנות הרבה מעבר לכתיבה ולציור. הדוגמה שלו היא הגנן שעובד אצלו בבית: אפשר לתאר את מה שהוא עושה כטכני לגמרי, גיזום וניקוי, ואפשר לראות את מה שהוא באמת עושה.

"יש משהו באיך שהוא ניגש לזה. אומן. אני מאמין שכל דבר שאנחנו עושים בחיים, אם זה לאהוב את בת הזוג שלך, לגדל ילדים, לכתוב ספר או להקליט פודקאסט, או שעושים את זה באהבה או שלא עושים את זה בכלל."

כל אחד יכול להשפיע, בגזרה שלו

החלק האחרון של השיחה חוזר לרעיון של לקיחת אחריות, ומרחיב אותו מהיחיד אל הסביבה. והנקודה שאברמוביץ מדגיש היא שהמחשבה "מי אני שאשפיע" היא בעצמה חלק מאותה תפיסה מצומצמת.

הוא מספר שכשפונים אליו בהצעות ליוזמות, יש בו שני קולות: אחד שאומר שיש לו רעיונות וערכים ויכולת לתרום, ואחד ששואל "מי אני ומה אני".

וההיקף שהוא נותן לזה רחב במכוון: "זה נכון לגבי ועד הבניין שלך או ועד ההורים. כל אחד בגזרה שלו."

וכשמבקשים ממנו דבר אחד קטן שאדם יכול לעשות כדי להיטיב את הסביבה שלו, התשובה שלו קצרה ולא רומנטית בכלל:

"להפסיק לשקר. שכל אחד יעשה את בדק הבית שלו. אני משתדל להיות אדם טוב."

ולצד זה, הענווה שהוא מציב כערך: "יש דברים שאני יודע ויש דברים שאני לא יודע. אני אומר בגלוי: אני לא יודע. בואו נברר, בואו נחשוב על זה, ונחזור עם תשובה עוד יומיים."

לסיכום: מה לקחת מהשיחה

חמישה דברים, מהמעשי ביותר אל העקרוני.

הראשון, ואפשר לעשות אותו השבוע: קבוצת מיקוד. לפני שמשיקים משהו, לתת אותו למאה אנשים ולבקש הערות פשוטות: אהבתי, לא הבנתי, ארוך לי. לא הערות מלומדות. מאחורי כל תגובה כזאת יכולים לעמוד אלף אנשים שלא יגידו כלום.

השני: פרסום ופריצה הם לא אותו דבר. חשיפה גדולה שלא נשענת על שנים של עבודה נשארת חשיפה. פריצה היא שרשרת של פריצות קטנות.

השלישי: יועצים על פני שותפים, כברירת מחדל. שותפות טובה היא זו שבה כל צד מביא משהו שלשני אין. שותפות שנולדת מפחד ללכת לבד היא בעיה בתחפושת.

הרביעי: "הכל הפיך". רוב ההחלטות שמרגישות כמו נקודת אל חזור אינן כאלה, ומי שרואה את זה מעז יותר. זו, לפי אברמוביץ, תודעת שפע במובן המעשי: היכולת לראות את האופק הבא.

והחמישי, שמגן על כל השאר: אל תתנו לחלום לפרנס אתכם בשנים הראשונות. חלום הוא תינוק, ותינוק לא אמור לשלם שכר דירה.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

יובל אברמוביץ

סופר, מרצה ושחקן. הוציא תשעה עשר ספרים בחמש עשרה שנה, ביניהם סדרת הספרים שנפתחה ב"הרשימה" ונחתמה ב"הפריצה". החל את דרכו בעיתונות בגיל שבע עשרה, ומרצה כיום בישראל ובעולם.

הפרק המלא עם יובל אברמוביץ: יצירת מציאות, אמונה עצמית, תודעת שפע והאשליה של דור הטיקטוק. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.