איך הפילטר הסלקטיבי של המוח קובע את המציאות שלנו?
בעולמות ההתפתחות האישית שומעים הרבה על "בריאת מציאות", "זימונים" ו"מגנוט שפע". חלק מהמושגים האלה מחוברים למדע, אבל כל התחום נהיה סוג של בלאגן גדול – אין תואר בהתפתחות אישית כמו שיש בפסיכולוגיה או ברפואה, וכל מי שקרא קורס או מצא "שיטה" יכול פתאום להגיד לאנשים איך לזמן את המציאות שהם רוצים.
הבעיה: הרבה אנשים, בעיקר כאלה שתופסים את עצמם כשכלתנים, שומעים "התפתחות אישית" ונעשה להם רע. וזה חבל, כי יחד עם הבלאגן יש שם מושגים מבוססי מדע שיכולים לעשות שינוי מהותי בחיים.
המוח שלנו לא מסוגל לעבד את כל הגירויים שנכנסים אליו בכל רגע – רעשים, מחשבות, תמונות, תחושות. לצורך כך יש לנו מערכת קשב שנקראת RAS (מערכת ההפעלה הרשתית), שתפקידה להחליט בצורה לא מודעת במה נתמקד ומה נתעלם ממנו.
הדוגמה הקלאסית: ברגע שמחליטים לקנות רכב מסוים, פתאום כל הכביש מלא ברכבים מאותו דגם. הכביש היה מלא בהם גם קודם, פשוט לא ראינו אותם. אותו דבר קורה עם הריון – ברגע שנכנסים להריון, פתאום רואים נשים בהריון בכל מקום. המציאות היא לכאורה אותה מציאות, אבל המחשבה שלנו יוצרת מציאות שונה כי הפילטר השתנה.
המשולש הקוגניטיבי של בק – כשהפילטר תקוע על שלילי
אברהם בק, הפסיכואנליטיקאי שיצר את הגישה הקוגניטיבית-התנהגותית (טיפול CBT), הלך ומיפה את אופן החשיבה של אנשים בדיכאון. הוא גילה דפוס שנקרא "המשולש הקוגניטיבי של בק", ויש בו שלושה מאפיינים: ייחוס לעצמי, גלובלי, וקבוע בזמן.
בפועל זה נראה ככה: לא הצלחתי במבחן? במקום להגיד "המורה נתנה מבחן לא טוב", אני אומר "אני טיפשה". וזה לא נשאר רק במתמטיקה – "אם לא הצלחתי עכשיו, אני לא אצליח באף דבר, ואף פעם". ייחוס לעצמי, גלובלי, קבוע בזמן.
המשולש הזה הוא בעצם פילטר. מי שהפילטר שלו שלילי, קם בבוקר ומאחר רכבת – ומיד מתחיל רצף של מחשבות אוטומטיות: "ברור שזה קרה לי. לא רק שאני מאחר את הרכבת, עכשיו אני מאחר לפגישה, והפגישה הזאת תהרוס את כל היום, והיום הזה יהרוס את כל השבוע". כל זה בלי לשים לב שזה קורה.
ואם מישהו פתח לו את הדלת ברגע האחרון? הוא יגיד תודה, אבל זה לא ישנה את הפילטר. הוא עדיין ימשיך להתמקד בעובדה שהיה צריך לרוץ, להזיע, להתאמץ.
הכרת תודה כאימון לשינוי פילטר
הכרת תודה היא לא רק משהו "יפה" – היא אימון של הפילטר. כשמכריחים את המוח לחשוב על דברים חיוביים שקרו, לאט לאט הפילטר מתחלף. במקום להתמקד במה שרע, הוא מתחיל להתמקד במה שטוב.
יש סיפור אישי שממחיש את זה: נסיעה עם הבן לכדורסל, וכל הדרך שליליות – מישהו נעמד באמצע הכביש, הפחים מלוכלכים, "תראה איזה אנשים יש בעולם". ברגע מסוים הגיעה ההבנה שהבן מושפע מזה, ומאז – שינוי מודע: "תראה איזה יופי, היא נתנה לי להיכנס. תראה, הם עצרו לנו כהולכי רגל. תראה איזה פרחים יפים". אחרי שלושה שבועות של אימון כזה, הפילטר מתחלף ורואים בעיקר את הדברים החיוביים.
למה חשיבה חיובית נטו דווקא פוגעת במוטיבציה?
גבריאלה אוטינגן, חוקרת מדהימה, בדקה את הספרים של שנות ה-70 שאמרו "תחשבו חיובי ודברים חיוביים יגיעו אליכם". מה שהיא מצאה הפתיע: חשיבה חיובית נטו לא רק שלא עוזרת – היא פוגעת.
הסיבה נעוצה במנגנון של מנטליזציה. כשאנחנו מדמיינים משהו, המוח לא מבחין בין הדמיון למציאות. ולכן כשמדמיינים תוצאות חיוביות – המוח משחרר דופמין, מרגיש כאילו כבר השיג את התוצאה, והמוטיבציה לעשות משהו בפועל יורדת. זה בדיוק מה שהיא גילתה במחקרים.
ספורטאים כן משתמשים בדמיון מודרך – אבל הם מדמיינים את הביצוע עצמו, לא רק את התוצאה. כדורסלן שמדמיין את עצמו קולע מקו העונשין שוב ושוב – זה מקצר בשליש את זמן האימון. הבעיה מתחילה כשמדמיינים רק את הסוף: את הפרארי, את הבמה, את האישה המושלמת.
מה הדרך הנכונה לדמיין לפי גישת WOOP מבוססת המחקר?
אוטינגן פיתחה גישה שנקראת WOOP – ראשי תיבות של Wish, Outcome, Obstacle, Plan. ויש בה ארבעה שלבים ברורים:
שלב 1 – Wish (משאלה): מה אני רוצה? לדמיין לפרטי פרטים, עם כל החושים. לא רק "אני על הבמה" – אלא איך הקהל נראה, איך הלב דופק, איך מרגישים כפיים.
שלב 2 – Outcome (תוצאה): למה אני רוצה את זה? זו שאלה שדורשת כנות. בשביל סטטוס? יוקרה? משמעות? העברת ידע? ואחרי שברור הלמה – איך החיים שלי נראים אחרי שהשגתי את זה? איך השתנה סדר היום? ההמלצה: לתת לזה לפחות 40 דקות של חשיבה מרוכזת.
שלב 3 – Obstacle (מכשול): לדמיין את כל מה שיכול להשתבש. זה נשמע מוזר – למה שארצה לדמיין כישלון? אבל הרעיון הוא שכשכבר דמיינתי את המכשול, ובזמן אמת הוא מגיע – אני לא נלחץ, כי זו לא הפעם הראשונה שאני נתקל בו.
שלב 4 – Plan (תוכנית): לדמיין את עצמי מתגבר על המכשול ועושה את זה טוב. זה היחידוק הקריטי. לא רק לדמיין שצועקים לי בוז, אלא לדמיין שצועקים לי בוז ואני עדיין קולע.
איך ויזואליזציה של מכשולים הפכה את מייקל פלפס לאלוף אולימפי?
מייקל פלפס, שזכה באולימפיאדת בייג'ין ב-2007, עבר אימון מנטלי אינטנסיבי עם המאמן שלו מאז שהיה ילד. הדמיון המודרך כלל דימוי מלא: הגעה לבריכה, לבישת בגד ים, תחושת הקהל, הכל שוב ושוב, שעות ביום.
בשלב מסוים פלפס השתעמם. הוא לא רצה להמרות את המאמן, אז בלי לספר לו – התחיל לדמיין מה קורה כשדברים משתבשים. אחד הדמיונות: מה קורה אם נופלת לי המשקפת? הוא פיתח שיטה של ספירת מסחים כדי לדעת איפה הוא נמצא בלי לראות.
ואז, בשיא התחרות – נפלה לו המשקפת. אף אחד לא הבין איך הצליח להמשיך ולנצח. אם היה מרים את המשקפת תוך כדי שחייה – פסילה. בגלל שדמיין מראש את הסיטואציה הזו, הוא לא חשב רגע "מה אני עושה" – היה לו כבר תוכנית.
כפי שנאמר בשיחה: "תחשבו על מה יכול לקרות עם החיילים בשטח, כמה דברים יכולים להשתבש וכמה זה קריטי שברגע האמת זאת לא תהיה הפעם הראשונה שנתקלת בזה."
אותו עיקרון חל גם באימון יחידות מובחרות בצבא – אימון מנטלי של כל מה שיכול להשתבש, כדי שברגע האמת תהיה תוכנית מוכנה.
האם ויזואליזציה של חיי החלומות באמת עובדת?
ויזואליזציה של ביצוע – שחקן כדורסל שמדמיין זריקה מקו העונשין, או מרצה שמדמיין את עצמו על הבמה – זה הסוג הכי מוכח מדעית. אבל מה עם ויזואליזציה של תוצאה? בן אדם שמדמיין את בית החלומות שלו, את הזוגיות האידיאלית?
התשובה: כן, אבל עם דיוקים חשובים. החלק הכי משמעותי בוויזואליזציה, שנמצא מוכח מחקרית, הוא לדמיין איך אני מרגיש. לא את השיער הבלונדיני או את צבע הפרקט, אלא את האווירה, את הביחד, את השותפות.
ומה קורה כשמדמיינים חיובי? המוח מרגיש טוב, הקשר בין גוף לנפש עובד בשני הכיוונים – מצב רוח חיובי גורם לנו להיפתח לעולם, להסתכל קדימה, לראות בראייה רחבה יותר. לעומתו, מצב רוח שלילי גורם לנו להצטמצם אבולוציונית ולהתמקד שוב ושוב בעבר.
כשהחלום מסתיר פחד – רווחים משניים ואסטרטגיות הימנעות
יש סיפור על מנכ"ל מאוד מצליח שלא הצליח למצוא זוגיות. לא בגלל מראה – הבחור נראה מעולה ויצא עם הרבה נשים. בדמיון מודרך הסתבר שהוא מקובע על דמות מסוימת – דמות שלא קיימת במציאות, עם פרטים מדויקים של איך נראית, איך מתלבשת, איך מחייכת.
כשנכנסו לעומק ודמיינו את החיים איתה – מושב עם ירוק, כלב, מה עושים בשבת, מה קורה כשמתעוררים בבוקר – לפתע הוא הבין שהדמות הזו לא בהכרח מתאימה לו. ומתחת לפני השטח התגלה שהיה לו נוח מאוד להישאר במקום של "לא מוצא" – כי הוא פחד שאולי הוא לא באמת מסוגל לאהוב מישהי.
פרויד קרא לזה "רווחים משניים" – התועלת הנסתרת של להישאר בבעיה. כמו בן אדם שכל פעם מתלונן על העבודה אבל לא עוזב – כי מפחד שאם יעזוב, יגלה שהוא לא מצליח להשיג שום דבר אחר. המקום הלא נוח הופך לנוח כי מה שבחוץ מפחיד יותר.
כפי שנאמר בשיחה: "לפעמים אתה צריך לנפץ את הבלון הזה, לעשות איזשהו חור קטן, כי זה סתם איזה דמיון מאוד גדול."
אותו דבר קורה עם אישה שנפגעה בזוגיות ומפחדת להיפגש שוב. דרך מתוחכמת מאוד לאימנה: לרצות רק מישהו ספציפי מדי שאין סיכוי להשיג אותו. היא לא יודעת שהלא-מודע שלה מהטל בה – מבחינתה היא פשוט לא מוצאת. וכאן יש סכנה – אם היא תלך לגורו שיגיד לה "תדמייני את מה שאת רוצה", היא תדמיין דמות מאוד ספציפית, ותתייאש מעצמה.
ניסוי הלין סטארטאפ – איך לבחון חלום בלי לוותר על כלום
יש גישה שנשענת על מתודולוגיית לין סטארטאפ – במקום לדמיין, לנסות. מנהלת חשבונות בחברת הייטק שאוהבת לאפות. כל פעם שמגיעים אליה, היא אופה משהו אחר, ממציאה מתכונים בעצמה, מדברת על זה והעיניים שלה בורקות. אבל כשאומרים לה "אז למה לא?" – תמיד התשובה היא "יום אחד". כשהילדים יגדלו. כשיהיה מספיק כסף.
הניסוי שהוצע לה: שלושה שבועות, כל סוף שבוע, למכור 10 עוגות. לא לעזוב את העבודה, לא לוותר על כלום. רק לטעום. שני מדדי הצלחה: האם הקהל רוצה את המוצר, ואיך זה מרגיש כשעושים את זה באמת.
התוצאה: היא לא הכינה 10. משבוע לשבוע הכינה יותר ויותר, ובשבוע השלישי הגיעה ל-55 עוגות. הביאה אנשים שיעזרו לה, ביום שישי בשמונה בבוקר פתחה ובעשר כבר לא היה. אבל – בסוף אמרה "זה לא בשבילי". הלחץ, הטירוף, העומס. היא אוהבת להכין, לא לנהל עסק מזון.
ומה שמעניין: ברגע שעשתה את הניסוי, היא כבר הרגישה הרבה יותר טוב. כי נעלם ה"אילו" – הזה שגומר אותנו מבפנים.
איך ביטחון עצמי באמת נבנה לפי מחקרים בפסיכולוגיה?
ביטחון עצמי לא נבנה רק מוויזואליזציה – אלא מחשיפה הדרגתית. יש מושג בפסיכולוגיה חברתית שנקרא Success Momentum – מומנטום של הצלחה. העיקרון: לדאוג שהמטרות בהתחלה יהיו קלות ככל האפשר.
מישהו רוצה להתחיל להרים משקולות? לא מתחילים ב-10 קילו. מתחילים במשהו כל כך קטן שהוא אפילו לא מורגש במהלך היום, לוקח שלוש-ארבע דקות, וחמישה ימים רצוף. ורק אז מעלים. המוטיבציה מגיעה מתוך ההצלחות, לא מתוך תכנות המוח למוטיבציה.
הבעיה עם מוטיבציה: היא משתנה לאורך היום. יום אחד מתחילים בטירוף, ולאט לאט יורדת. לכן קשה לסמוך עליה לאורך זמן. הסטטיסטיקה מדברת בעד עצמה: 84% מהאנשים שמאמצים הרגל חדש (יעדי שנה חדשה, דיאטות, אימונים) מתייאשים אחרי שלושה חודשים. למה? כי הלכו על יעדים גדולים מדי, מהר מדי.
תמונות בינה מלאכותית כוויזואליזציה – הניסוי שעוד לא נחקר
יש אנשים שהדמיון שלהם חזק – הם אסוציאטיביים, האזור הוויזואלי עובד אצלם מצוין. אצלם, עצימת עיניים ודמיון פנימי זה הכלי הכי חזק. הסיבה: כשמדמיינים, רואים את עצמנו כל פעם קצת שונה, וההפתעה הזו מייצרת כל פעם מחדש תגובת דופמין בלי התרגלות.
אבל מה עם אנשים שלא טובים בדמיון? שם בינה מלאכותית עוזרת בצורה מפתיעה. חברה שרצתה להתחיל לרוץ, ניסתה בערך 20 פעם ובכל פעם התייאשה באמצע. לקחו תמונות שלה ויצרו אותה רצה עם חליפת ריצה במידה שרצתה להשיג. ברגע שראתה את עצמה ככה – היא עד היום רצה.
עוד ניסוי לא מדעי: בן אדם שקל אם לקחת הצעת עבודה בארצות הברית, ובמקום דמיון מודרך יצרו לו סרטון שלו קם בבוקר, יוצא מהמשרד, מכיר אנשים חדשים. הוא הסתכל, התלהב, אבל דווקא החליט לא לנסוע – כי הסרטון עזר לו להבין שזה לא מתאים.
השאלה הגדולה: האם בינה מלאכותית שמייצרת כל פעם תמונה קצת שונה תעבוד כמו דמיון פנימי? זו שאלה שעדיין לא נחקרה. אבל הפוטנציאל מעניין מאוד.
מה אפקט הפלאסבו מלמד אותנו על כוח האמונות שלנו?
אפקט הפלאסבו כבר לא נקרא "רק פלאסבו" – היום קוראים לזה מיינדסט. והמחקרים בשנים האחרונות מראים תוצאות שקשה להתעלם מהן.
קודם כל, אפקט הנוסבו – ההיפך מפלאסבו. כשחברת תרופות בודקת תרופה חדשה, רופא עומד מול החולה ומקריא את כל תופעות הלוואי. אנשים שקיבלו גלולת סוכר בלי שום חומר פעיל – פיתחו 60% מתופעות הלוואי. מיגרנות, נקודות אדומות, הקאות, כאבי בטן, קשיי שינה. רק בגלל שהאמינו שהתרופה יכולה לגרום לזה.
ומה עם הכיוון ההפוך? שלושה חוקרים בכירים רצו לבדוק אם פלאסבו עובד גם כשיודעים שזה פלאסבו. הם הלכו לחולים ואמרו להם בגלוי: "מה שאתם מקבלים עכשיו זה פלאסבו. אין בזה כלום, רק גלולת סוכר". וזה עבד. הם היו בהלם, עשו עוד ניסוי ועוד ניסוי, ובכל פעם הצליחו לשחזר את התוצאות.
מה כן חשוב? ריטואל. טקס. לא משנה מה – אבל איזשהו טקס שמשכנע את החלקים הלא-מודעים במוח שיש פה משהו. זה קריטי.
מחקר החדרניות ומחקר המילקשייק – כשאמונה משנה פיזיולוגיה
פרופסור אלי חרום מהרווארד נמאס לה שמדברים על פלאסבו כאילו זה "רק בראש". היא החליטה ללכת לתחום הכי קשה ולהוכיח שזה עובד. לקחה 84 חדרניות בשבעה בתי מלון בארצות הברית. מומחה העריך שיום עבודה שלם של חדרנית – שואב אבק, מצעים, ניקיון – שווה ערך לחצי שעה של ריצה אינטנסיבית.
כששאלו את החדרניות אם הן עושות פעילות גופנית, מעל שני שלישים אמרו שלא. הן לא תפסו את המאמץ היומיומי שלהן כפעילות גופנית. למחצית הראו מצגת שמסבירה שהעבודה שלהן שורפת קלוריות כמו ריצה ומשפיעה על לחץ דם ומצב רוח. למחצית השנייה לא הראו כלום. ניטרו במצלמות שאף אחת לא שינתה שום דבר בשגרה.
אחרי חודש וחצי: הקבוצה שראתה את המצגת ירדה בממוצע 4 קילו בלי לעשות כלום אחרת. הקבוצה השנייה לא ירדה. עצם הידיעה שמה שאני עושה משפיע – עשתה טריגר לגוף, אפילו אולי להתאמץ יותר, להוציא יותר אנרגיה, לחילוף חומרים מהיר יותר.
ואז הגיע מחקר המילקשייק. לשתי קבוצות נתנו בדיוק אותו מילקשייק. לקבוצה אחת אמרו שיש בו 140 קלוריות ו-0% שומן. לשנייה אמרו 680 קלוריות ו-18% שומן. מדדו בבדיקת דם הורמון שובע שנקרא גרלין. אלה שחשבו שאכלו את ה"שמן" – היו שבעים שש שעות, רמות ההורמון היו גבוהות. אלה שחשבו שאכלו את ה"דל" – היו רעבים תוך שעה.
שתי הקבוצות אכלו את אותו דבר בדיוק. ההבדל היה רק באמונה.
מה מעצים את אפקט הפלאסבו?
מבחינת האדם: אנשים שהם יותר סוגסטיביליים – יותר קל להפנט אותם, יותר קל להם להיכנס לדמיון מודרך. הם סומכים על התחושות הפנימיות. מהצד השני, אנשים עם "סגירות קוגניטיבית" גבוהה – כל דבר הם בודקים, מטילים ספק, צריכים הוכחות – אצלם זה פחות אוטומטי.
מעניין: מחקרים מראים שאנשים צינים פחות מצליחים בחיים. הציניות שלהם הופכת לנבואה שמגשימה את עצמה. אבל גם תמימות מוחלטת לא טובה – כנראה שהמקום האופטימלי הוא איפשהו באמצע.
לסיכום – זימון מציאות
זימון מציאות הוא לא מיסטיקה, אבל הוא גם לא פשוט כמו "תחשוב חיובי". המדע מראה שמערכת הקשב שלנו מסננת את המציאות כל הזמן, ושאפשר לאמן אותה מחדש – דרך הכרת תודה, דרך ויזואליזציה מדויקת שכוללת גם מכשולים, דרך חשיפה הדרגתית וצעדים קטנים. הוויזואליזציה הטובה ביותר היא כזו שמדמיינת את הרגש ולא את הפרטים, שכוללת תוכנית למה שיכול להשתבש, ושמשולבת עם פעולה בפועל.
ואולי הגילוי המדהים ביותר הוא שאפקט הפלאסבו עובד גם כשיודעים שזה פלאסבו. המוח שלנו חזק הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים – השאלה היא רק לאן מכוונים אותו.
מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין ד"ר לירז מרגלית בפודקאסט של שחר כהן.
שאלות ותשובות
האם זימון מציאות ותודעת שפע מבוססים על מדע או מיסטיקה?
חלק מהמושגים בתחום מבוססים על מדע אמיתי – בעיקר מערכת הקשב הסלקטיבי (RAS), אפקט הפלאסבו ומחקרים על ויזואליזציה. הבעיה היא שאין רגולציה בתחום, ולכן כל אחד יכול לטעון שיש לו "שיטה". מה שבאמת עובד הוא שילוב של שינוי פילטר, ויזואליזציה מדויקת ופעולה בפועל.
מה זה מערכת RAS ואיך היא משפיעה על הדרך שבה אנחנו רואים את העולם?
RAS היא מערכת הקשב הסלקטיבי של המוח, שתפקידה להחליט בצורה לא מודעת במה נתמקד. היא הסיבה שברגע שמחליטים לקנות רכב מסוים, פתאום רואים אותו בכל מקום. המציאות לא השתנתה – הפילטר השתנה.
למה חשיבה חיובית בלבד יכולה דווקא לפגוע במוטיבציה לפעול?
החוקרת גבריאלה אוטינגן מצאה שכשמדמיינים רק תוצאות חיוביות, המוח משחרר דופמין ומרגיש כאילו כבר השיג את המטרה. זה מוריד את הדחף לפעול בפועל. לכן גישת WOOP מוסיפה דמיון של מכשולים ותוכנית התגברות.
מה ההבדל בין ויזואליזציה של ביצוע לויזואליזציה של תוצאה?
ויזואליזציה של ביצוע היא לדמיין את עצמך עושה את הפעולה – קולע, מרצה, שוחה. זה הסוג הכי מוכח מדעית ומקצר שליש מזמן אימון. ויזואליזציה של תוצאה היא לדמיין את התוצאה הסופית – הבית, הזוגיות. זה עובד בעיקר כשמדמיינים את הרגש ולא את הפרטים הספציפיים.
מה זה רווחים משניים ואיך הם מונעים מאיתנו להשיג מטרות?
רווחים משניים הם התועלת הנסתרת שיש לנו מלהישאר בבעיה. למשל, אדם שמתלונן על עבודתו אבל לא עוזב – כי מפחד לגלות שלא יצליח במקום אחר. פרויד זיהה את התופעה אצל מטופלות שהתסמינים שלהן נעלמו אבל לא היו מרוצות, כי עכשיו צריכות להתמודד עם מה שחששו ממנו.
איך מייקל פלפס השתמש בדמיון מודרך כדי לנצח באולימפיאדה?
פלפס עבר אימון דמיון מודרך אינטנסיבי שכלל דימוי של כל שלבי התחרות. כשהשתעמם, התחיל לדמיין מה קורה כשדברים משתבשים – כולל נפילת משקפת. כשזה באמת קרה בתחרות, הוא לא נלחץ כי כבר היה לו פתרון מוכן מהאימון המנטלי.
מה מחקר החדרניות של פרופסור אלי חרום מלמד על כוח האמונה?
במחקר מהרווארד, חדרניות שהוסבר להן שהעבודה שלהן שורפת קלוריות כמו ריצה ירדו בממוצע 4 קילו בחודש וחצי – בלי לשנות שום דבר בשגרה. הקבוצה שלא קיבלה את ההסבר לא ירדה. עצם האמונה שמה שאני עושה משפיע גרמה לשינוי פיזיולוגי אמיתי.
האם אפקט הפלאסבו עובד גם כשיודעים שמדובר בפלאסבו?
כן. חוקרים נתנו לחולים גלולות סוכר ואמרו להם במפורש שזה פלאסבו ללא חומר פעיל – וזה עדיין עבד. התוצאות שוחזרו במספר ניסויים. הריטואל עצמו, עצם הפעולה של לקחת גלולה, משכנע חלקים לא-מודעים במוח שיש פה משהו.
איך צעדים קטנים בונים ביטחון עצמי טוב יותר ממוטיבציה גבוהה?
מוטיבציה היא משאב לא יציב שמשתנה לאורך היום. 84% מהאנשים שמתחילים הרגל חדש מתייאשים תוך שלושה חודשים כי הלכו על יעדים גדולים מדי. במקום זה, מומנטום הצלחה נבנה מצעדים קטנים – התחלה מקסימלית קלה, חמישה ימים רצוף, ורק אז העלאת הרף.
האם תמונות שנוצרו בבינה מלאכותית יכולות לשמש ככלי ויזואליזציה?
מניסיון ראשוני שעדיין לא נחקר מדעית, כן. חברה שלא הצליחה להתמיד בריצה ראתה תמונת בינה מלאכותית של עצמה רצה – ומאז היא רצה. היתרון: מתאים לאנשים שלא טובים בדמיון פנימי. החיסרון: תמונה סטטית לא מייצרת את ההפתעה שדמיון פנימי מייצר בכל פעם מחדש.
חוקרת מוח ופסיכולוגיה, מייעצת לחברות הייטק וליחידות צבאיות בתחום חשיבה ואימון מנטלי. מרצה ויוצרת קורסים דיגיטליים בתחום שינוי התנהגותי מבוסס מדע.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
