מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק את העצבות והמרה השחורה בכל כוחו.
אספתי כאן את האמרות החזקות והיפות ביותר של רבי נחמן, מסודרות לפי תורה, כל אחת עם המקור המדויק שלה, ועם ההבחנה בין הנוסח האותנטי לגרסה העממית. לצד כל תורה זווית פסיכולוגית, כקריאה של מי שהתאמן שנים בפסיכולוגיה ובנלפ: מה כאן עובד כארגז כלים מעשי, ומה ראוי להשאיר בכבוד בסימן שאלה.
רבי נחמן בן שמחה נולד בשנת אלף שבע מאות שבעים ושתיים בעיירה מז׳יבוז׳ שבאוקראינה, נינו של מייסד החסידות, הבעל שם טוב. אמו פייגא הייתה נכדתו. מילדותו נמשך להתבודדות ולעבודת לב, היה יוצא לשדות ולנהר לדבר עם הבורא בשפת עצמו, ועוד כנער חיפש דרך פנימית משלו.
בשנת אלף שבע מאות תשעים ושמונה יצא למסע מסוכן לארץ ישראל. הגיע לחיפה לפני ראש השנה, ביקר בטבריה, בצפת ובמירון, ובדרך חזרה נקלע למצור נפוליאון על עכו ונאלץ לשוב בדרך עקיפה. סביב שנת אלף שמונה מאות ושתיים עבר לעיר ברסלב, וממנה קיבלה התנועה את שמה. אלה היו שנותיו הפוריות ביותר.
בשנתו האחרונה עבר לאומן, וביקש להיקבר שם דווקא, ליד אלפי קדושי טבח אומן שנהרגו עשורים קודם לכן. הוא נפטר בחג הסוכות של שנת אלף שמונה מאות ועשר, בן שלושים ושמונה בלבד, משחפת. בלי תלמידו המובהק רבי נתן מנמירוב, שכתב אחריו כל תורה ושיחה והדפיס אותן במסירות נפש, לא היה נשאר ממנו דבר.
מה שמרתק אותי בסיפור הזה הוא לא רק התורות, אלא מי שאמר אותן. אדם שנאבק כל חייו בחשכה שלו, בספקות, בעצב, ומתוך המאבק הזה בנה דווקא תורה של שמחה. הוא לא הטיף לשמחה ממרומי שלווה. הוא לחם עליה. אולי בגלל זה היא נשמעת אמינה כל כך.
התורה הכי מזוהה עם רבי נחמן היא גם הכי אנטי אינטואיטיבית: שמחה איננה רגש שמחכים לו, היא מצווה ובחירה ועבודה. הוא מנסח את זה בחדות שכמעט מקוממת, ומדבר על להכריח את עצמך לשמחה, לחטוף אליה את העצב בעל כורחו, לרקוד ולמחוא כף עד שהמועקה נשברת. זו בעצם הגדרה מדויקת של ויסות רגשי: לא לחכות להרגיש טוב, אלא לפעול.
מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד, ולהתגבר להרחיק את העצבות והמרה השחורה בכל כוחו.
צריך להכריח את עצמו בכוח גדול להיות בשמחה תמיד, ולשמח את עצמו בכל אשר יוכל, ואפילו בדברי שטות.
עיקר שלמות השמחה הוא כשמתגברים על המרה השחורה והעצבות, וחוטפים אותם לתוך השמחה בעל כורחם.
שמחה היא עולם החירות.
השמחה היא רפואה גדולה.
לזכות לשמחה זה קשה וכבד יותר משאר כל העבודות.
על ידי ריקודים ומחיאת כף נעשית המתקת הדינים.
כשבא אדם עם פנים שוחקות, הוא יכול להחיות אדם אחר ממש.
טוב לאדם להרגיל את עצמו שיוכל להחיות את עצמו עם איזה ניגון, כי לניגון יש כוח גדול לעורר את לב האדם.
שימו לב למילה שחוזרת: להכריח, לחטוף, בעל כורחם. רבי נחמן לא מבטיח שמחה שתבוא מעצמה. הוא מתאר עבודה אקטיבית של הפניית הקשב, בדיוק מה שהיום היינו קוראים לו ויסות רגשי. השמחה היא שריר, לא מתנה.
ויש כאן איזון עדין שקל לפספס. רבי נחמן לא מבטל את הכאב. במקום אחר הוא מורה לקבוע שעה ביום לשבור את הלב, אבל "כל היום כולו צריך להיות בשמחה". יש זמן לעצב, ויש החלטה לא לתת לו את כל היום.
איך אפשר "להכריח" את עצמך לשמחה?
לא על ידי העמדת פנים, אלא על ידי פעולה. רבי נחמן מציע גוף לפני רגש: לרקוד, למחוא כף, לחייך, אפילו לעשות מעשי שטות. הגוף מוביל, והרגש לרוב הולך אחריו. זה בדיוק עיקרון מוכר בוויסות רגשי מודרני.
את השורה הזו כולם מכירים, אבל כמעט אף אחד לא יודע שהנוסח ששרים שונה מהמקור. אצל רבי נחמן זו אמירה על אומץ: החיים מצריכים לעבור על גשר צר, והעיקר לא לייצר את הפחד מבפנים. הוא לא אומר שאין סכנה. הוא אומר שהפחד עצמו, ההתפחדות, היא המכשול האמיתי.
וְדע, שהאדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל.
ליקוטי מוהר״ן, חלק ב, תורה מחכל העולם כולו גשר צר מאוד, והעיקר לא לפחד כלל.
לחן: ברוך חייט, אלף תשע מאות שבעים ואחתשלושה הבדלים, וכל אחד משנה את המשמעות. ראשית, "כל העולם כולו" איננו במקור. רבי נחמן אומר שהאדם צריך לעבור על גשר צר, לא שהעולם כולו גשר. שנית, במקור כתוב "שלא יתפחד", לשון של להכניס את עצמך לפחד, ולא סתם "לא לפחד". ושלישית, "והכלל והעיקר" קוצר בשיר ל"והעיקר". הפרשנות הברסלבית מדייקת: האתגר אינו להעלים את הפחד, אלא לא לייצר אותו בעצמך.
האדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל.
כי באמת כל ההתרחקות היא רק כולה התקרבות.
והכלל, אהובי אחי, חזק ואמץ מאוד, ואחוז עצמך בכל הכוחות להישאר קיים בעבודתך.
מי שיש לו ביטחון, אין לו שום פחד.
ההבדל בין "לא יתפחד" ל"לא לפחד" נראה זעיר, והוא כל ההבדל. פחד הוא תגובה טבעית שמופיעה מעצמה. התפחדות היא מה שאנחנו עושים לעצמנו אחר כך, כשאנחנו מלבים את הפחד במחשבות. רבי נחמן לא דורש להיות חסר פחד. הוא דורש לא להאכיל אותו.
"כל ההתרחקות היא רק כולה התקרבות" היא אחת השורות העמוקות שלו. הנפילה, הריחוק, תחושת ה"איבדתי את זה", הם לא הוכחה שנכשלת. לפעמים הם בדיוק שלב בתוך ההתקרבות. זו אנטי תזה ישירה לייאוש.
שתי מילים שרבי נחמן, לפי עדות תלמידו, אמר בכוח עצום ובהארכה מכוונת, כדי לרמוז לכל הדורות: אין שום ייאוש בעולם כלל. לצד זה הוא מורה על התחדשות יומיומית, לא להיתקע במי שהיית אתמול, ולהתחיל בכל יום מחדש. בשפה של היום זה חוסן: היכולת ליפול, ולהתחיל שוב, בלי לגרור את כל העבר.
אין שום ייאוש בעולם כלל.
אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן.
זקן אסור להיות. צריך רק להתחדש בכל יום, להתחיל בכל עת מחדש.
טוב שיאמר האדם: היום אני מתחיל להתדבק בך. ויעשה בכל פעם התחלה, כי כל ההמשכות הולכות אחר ההתחלות.
רבי נתן מספר שכשרבי נחמן אמר "אין ייאוש", הוא משך והאריך את המילים בכוח גדול ובעומק נורא, כדי לרמז לכל אחד ואחד לדורות שלא יתייאש בשום אופן, אפילו אם יעבור עליו מה שיעבור. לא סיסמה אופטימית, אלא קביעה עקרונית על המבנה של העולם.
"אם אתה מאמין שיכולים לקלקל, תאמין שיכולים לתקן" הוא אולי המשפט המושלם נגד הלקאה עצמית. אם נתת לעצמך כוח להרוס, אותו כוח בדיוק קיים גם לתיקון. רבי נחמן מחזיר את הכוח לידיים שלך, בשני הכיוונים.
"אין ייאוש" זה לא קצת תמים?
תלוי איך קוראים את זה. כהבטחה שהכל יהיה בסדר, כן. אבל רבי נחמן לא מבטיח תוצאה, הוא אוסר על מסקנה. הייאוש הוא ההחלטה שנגמר, שאין טעם להתחיל שוב. דווקא בגלל שהמציאות קשה, אומר רבי נחמן, אסור לחתום אותה. זה לא נאיביות, זו עמדה.
תורת אזמרה היא אחת התורות היפות שלו, והיא תרגיל פסיכולוגי לכל דבר. לדון כל אדם, וקודם כל את עצמך, לכף זכות. לחפש את הנקודה הטובה האחת שנשארה, גם אצל מי שנדמה אבוד. ומאותה נקודה, אומר רבי נחמן, נולד הניגון. זה בדיוק ההפך מדיבור עצמי מצליף, וזה לא חיוב שקרי אלא חיפוש מדויק של הטוב שבאמת קיים.
צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב.
וכן צריך האדם למצוא גם בעצמו איזה מעט טוב, כי איך אפשר שלא עשה מימיו איזו מצווה או דבר טוב.
על ידי שמלקטים את הנקודות הטובות מתוך הרע, על ידי זה נעשים ניגונים וזמירות.
כל תנועה ותנועה שאדם מנתק בה את עצמו מעט מעט מגשמיותו ופונה להשם, יקרה מאוד מאוד, ואפילו נקודה קטנה.
רוב בני האדם שרחוקים, עיקר ריחוקם הוא מחמת מרה שחורה ועצבות, מחמת שנופלים בדעתם.
אזמרה היא דיבור עצמי מבוסס חוזקות, מאות שנים לפני שהמונח נטבע. אבל יש בה דיוק שחשוב לא לפספס: רבי נחמן לא אומר להמציא טוב שאיננו. הוא אומר לחפש את הטוב שכן קיים ושהעין מתעלמת ממנו. זה לא חיוב שקרי, זה תיקון של הקשב.
המשפט האחרון, שכתב רבי נתן, הוא אבחנה פסיכולוגית חדה: רוב הריחוק של אנשים מעצמם ומהחיים מתחיל בעצבות ובנפילה בדעת, לא בחטא. כלומר, הדרך חזרה עוברת קודם כל דרך הרמת מצב הרוח, לא דרך עוד ביקורת.
כאן צריך להיזהר במיוחד, כי אמונה היא ליבת האמונה של אנשים, לא רק כלי. ועדיין, גם מהזווית הפסיכולוגית יש ברבי נחמן זהב: אמונה כעוגן פנימי שמחזיק ברגעי משבר, ביטחון שמרגיע את הפחד, ותמימות כבחירה לא להיחנק בעודף חוכמות וניתוחים. את הממד האמוני ראוי להשאיר למאמינים, ולקחת את מה שמדבר לכל אחד.
העיקר הוא האמונה, וצריך כל אחד לחפש את עצמו ולחזק את עצמו באמונה.
עיקר התכלית והשלמות הוא רק לעבוד את השם בתמימות גמורה, בלי שום חכמות כלל.
אמונה תלויה בפה של אדם.
על ידי ביטחון בא שלום.
כשאתה רואה דבר יוצא דופן, אל תאמר מקרה הוא, אלא תאמין כי זו השגחה.
אמונה היא עניין חזק מאוד, וחיי האדם חזקים מאוד על ידי אמונה.
מתחילה צריך להאמין, ואחר כך זוכים להבין בשכל.
"אמונה תלויה בפה של אדם" היא ארבע מילים שמכילות תובנה שלמה: מה שאנחנו אומרים שוב ושוב, בונה את מה שאנחנו מאמינים. בעולם של היום היינו קוראים לזה דיבור עצמי ואישורים. הדיבור לא רק מבטא אמונה, הוא מייצר אותה.
התמימות אצל רבי נחמן איננה טיפשות. היא בחירה מודעת לא להיתקע בלולאות של חקירה וספק שמשתקות. יש חוכמה שמקדמת, ויש "חוכמות" שרק מסבכות. ההבחנה ביניהן היא עצמה סוג של חוכמה.
ההנהגה המרכזית של רבי נחמן, ואולי הגאונית מכולן. לקבוע זמן בכל יום, ללכת למקום מבודד, ולדבר עם הבורא במילים שלך, בקול, כמו אל חבר. תורידו את הממד הדתי לרגע, ונשארתם עם מדיטציה, יומן מדובר וויסות רגשי, אחד הכלים החזקים שיש לבריאות נפשית. ואם לא יוצא לדבר, גם זה בסדר. עצם העמידה מספיקה.
לקבוע לו שעה או יותר להתבודד לבדו באיזה חדר או בשדה, ולפרש שיחתו בינו לבין קונו.
שידבר עם השם כמו שמדבר עם רבו או עם חברו.
יכולים לצעוק בקול דממה דקה צעקה גדולה מאוד, ולא ישמע שום אדם כלל.
לב נשבר יקר מאוד. ודע, שלב נשבר ועצבות אינם עניין אחד כלל.
אפילו אם לא ידבר רק דיבור אחד, גם זה טוב מאוד. ואפילו אם לא יאמר רק ריבונו של עולם, גם זה טוב מאוד.
כשאדם מתפלל ומפרש שיחתו בשדה, כל עשבי השדה באים בתוך תפילתו ונותנים לו כוח.
מי שיכול לשפוך שיחו לפני השם כבן המתחטא לפני אביו, עד שיבכה ויוריד דמעות כבן לפני אביו, אשריו.
כשעושים מהתורות תפילות, נעשים מזה שעשועים גדולים למעלה.
זה דבר השווה לכל נפש, מקטן ועד גדול. אשרי שיאחז בזה.
זמן קבוע
לקבוע שעה ביום, ולו מעט. רבי נחמן מציין שעה, ובמקום אחר אפילו מציע שעתיים: שעה להתכונן ולהשתוקק, ושעה לדבר.
מקום מבודד
חדר שקט, ועדיף מחוץ לעיר, בשדה בין עשבים ואילנות. הטבע, הוא אומר, מעורר את הלב.
בשפה שלך
לא בנוסח קבוע, אלא במילים של עצמך, בשפת האם, כמו שמדברים עם חבר קרוב. כך הלב נמשך אחרי הדיבור.
בקול, לא רק במחשבה
העיקר הוא הדיבור בפועל. אפשר אפילו לצעוק בקול דממה דקה, צעקה גדולה שאיש לא שומע.
וגם אם נסתתמו המילים
אם לא יוצא לומר דבר, די בעצם הרצון. ואפילו מילה אחת, אפילו רק "ריבונו של עולם", כבר טובה מאוד.
ההבחנה בין לב נשבר לעצבות היא אחת ההבחנות הפסיכולוגיות החדות ביותר. עצבות, אומר רבי נחמן, היא כובד ודכדוך שמשתקים. לב נשבר הוא רוך, הוא דמעה, הוא פתיחות. אפשר לבכות מתוך חיבור עמוק ולא להיות מדוכא. הרבה אנשים מבלבלים בין השניים.
"בקול דממה דקה צעקה גדולה" מתאר בדיוק את מה שהרבה אנשים נושאים: כאב עצום שאין לו מילים ואין לו אוזניים. התבודדות נותנת לו מקום להישמע, ולו רק על ידך. וזה, מסתבר, כבר משחרר.
רבי נחמן עצמו כמעט לא כתב. את כל מה שאנחנו מכירים אנחנו חייבים לתלמידו רבי נתן, שתפס כל תורה וכל שיחה והדפיס אותן במסירות אדירה. אלה הספרים המרכזיים, וכל אחד מהם דלת כניסה אחרת.
ספרו המרכזי ויצירת המופת שלו, לקט של תורות עמוקות שדרש בפני תלמידיו. הוא איננו מסודר לפי נושאים אלא לפי תורות ממוספרות, וכל תורה היא יחידה רעיונית שלמה שקושרת יחד פסוקים, מאמרי חז״ל וקבלה למבנה רב שכבתי. הספר בנוי משני חלקים, חלק ראשון ובו מאתיים שמונים ושש תורות שנדפס עוד בחייו בשנת אלף שמונה מאות ושמונה, וחלק שני הקרוי תניינא. בו נמצאות התורות המפורסמות ביותר: אזמרה והנקודה הטובה, גשר צר מאוד, ותורת איה. עומק קבלי שמתורגם תמיד לעצה מעשית לעבודת הלב.
אסופת שלושה עשר סיפורים מיסטיים וסמליים שסיפר בעל פה בשנותיו האחרונות, ורבי נתן רשם והדפיס. מתחת לעלילה פשוטה של מלכים, בני מלך, קבצנים ואבדות, מסתתר רובד עמוק על נפילת הנשמה והדרך חזרה. המפורסם שבהם, מעשה מאבדת בת מלך, הוא משל על חיפוש בלתי נלאה אחרי מה שאבד, שאינו מוותר גם אחרי כישלון אחרי כישלון. מעשה משבעה קבצנים, הארוך והנודע, מגלה שכל מום הוא בעצם מעלה נסתרת. ומעשה מחכם ותם מעמיד את התמימות השמחה מול החוכמה המסובכת והממורמרת, ומכריע לטובת התמימות.
ספר המידות, מהמוקדמים שכתב, הוא אוסף אמרות מוסר קצרות וחדות, ערוך לפי סדר אלף בית של נושאים, לרוב משפט אחד שמקשר סיבה לתוצאה. ליקוטי עצות הוא זיקוק של תורות ליקוטי מוהר״ן לעצות מעשיות קצרות, שער הכניסה הנגיש ביותר לתורת ברסלב. ושיחות הר״ן הוא אוסף השיחות, האמרות וההנהגות שנמסרו מפיו, חלון אל האישיות ולא רק אל התורה.
מתוך שמחה נפתח הלב.
על ידי הריקודים והתנועות שאתה עושה בגוף, מתעוררת לך שמחה.
שלום בא על ידי אמת.
על ידי ענווה תזכה לאמונה.
נרות של שבת מרבים שלום.
על ידי אמונה מתיישב הדעת.
מי שיש לו ביטחון, לא יתקצרו ימיו.
מי שמתבודד ופורש מבני אדם, מזככים אותו מלמעלה.
הנחמה באה על ידי אמונה.
אם יש מקום אחד שמזוהה עם רבי נחמן, זה אומן. לפני מותו הבטיח הבטחה מפורסמת, והעמיד עליה עדים: כל מי שיבוא לקברו, ייתן פרוטה לצדקה, ויאמר את עשרת מזמורי התהילים שתיקן, הוא יוציא אותו אפילו משאול תחתית. את עשרת המזמורים האלה הוא קרא התיקון הכללי, ואמר שהיה כדאי לו לרדת לעולם רק כדי לגלות אותו.
מאז, מדי ראש השנה, עולים יהודים לקברו של רבי נחמן מאומן, באוקראינה. הקיבוץ הראשון, בשנת אלף שמונה מאות ואחת עשרה, מנה כשישים חסידים. היום מדובר בעשרות אלפים בכל שנה. רבי נחמן אמר על ראש השנה שלו: איש בל ייעדר, ושראש השנה הוא כל שליחותו. ברסלב, באופן חריג בעולם החסידי, מעולם לא מינתה אדמו״ר אחרי מותו. רבי נחמן נשאר הרבי, ומכאן גם הכינוי העממי שדבק בהם, חסידים מתים.
ויש גם את נ נח. הסיסמה נ נח נחמ נחמן מאומן, שרואים על מדבקות וגרפיטי ורוקדים לה ברחוב, מקורה בפתק שלפי המסורת קיבל רבי ישראל דב אודסר בראשית המאה העשרים, פתק שלטענתו הגיע אליו מרבי נחמן עצמו. זהו זרם צעיר ושנוי במחלוקת, שרוב חסידי ברסלב הוותיקים הסתייגו ממנו. אני מביא אותו כאן כסיפור, כי הוא חלק מהנוכחות התרבותית העצומה של רבי נחמן בישראל של היום.
וכאן הזווית הכי כנה שיש לי. עולם ברסלב לוהט, אינטנסיבי, מלא דבקות, ואני ניגש אליו בכבוד, לא בלעג ולא בהתפעלות עיוורת. אני לוקח את הזהב הפסיכולוגי, השמחה, ההתבודדות, אין הייאוש, הנקודה הטובה, האומץ, ומשאיר את הממד המיסטי והאמוני בסימן שאלה פתוח, בכבוד עמוק למי שאלה חייו. התורות האלה עובדות כזהב מעשי גם בלי הממד המיסטי, אבל לא נכון להפוך אמונה עמוקה לטכניקה בלבד. אדם שנאבק בחשכה של עצמו ובנה ממנה תורה של שמחה, ראוי שנקשיב לו.
רבי נחמן (נחמן מברסלב), אלף שבע מאות שבעים ושתיים עד אלף שמונה מאות ועשר, היה מנהיג חסידי, נינו של הבעל שם טוב. חי באוקראינה, יסד את חסידות ברסלב, ונפטר באומן בגיל שלושים ושמונה. תורתו, שכתב תלמידו רבי נתן, נחשבת לאחת העמוקות והנגישות בחסידות, ומשלבת מיסטיקה גבוהה עם תובנות פסיכולוגיות על שמחה, פחד וחוסן.
התבודדות היא ההנהגה המרכזית של רבי נחמן: לקבוע זמן בכל יום, ללכת למקום מבודד, ולדבר עם הבורא במילים שלך, בקול, כמו אל חבר קרוב. אפשר בחדר, ועדיף בשדה. אין צורך בנוסח, מדברים מה שעל הלב. גם אם לא יוצא לומר דבר, עצם העמידה והרצון נחשבים, ואפילו מילה אחת מספיקה. מהזווית המודרנית זו מדיטציה ויומן מדובר.
ליקוטי מוהר״ן הוא ספרו המרכזי של רבי נחמן, לקט של תורות עמוקות שדרש בפני תלמידיו, מסודר לפי תורות ממוספרות ולא לפי נושאים. הוא בנוי משני חלקים, וכולל את התורות המפורסמות על הנקודה הטובה, על גשר צר מאוד ועל אמונה. את הספר העלה על הכתב והדפיס תלמידו רבי נתן.
בגלל הבטחה מפורסמת שהבטיח רבי נחמן לפני מותו: מי שיבוא לקברו באומן בראש השנה, ייתן פרוטה לצדקה ויאמר את עשרת מזמורי התיקון הכללי, הוא יסייע לו ויוציא אותו אפילו משאול תחתית. הקיבוץ הראשון מנה כשישים חסידים, והיום עולים עשרות אלפים בכל שנה.
נ נח נחמ נחמן מאומן היא סיסמה שמקורה בפתק שלפי המסורת קיבל רבי ישראל דב אודסר בראשית המאה העשרים, פתק שלטענתו נכתב בידי רבי נחמן עצמו. אנשי הזרם, הנקראים נ נחים, מפיצים אותה על מדבקות וגרפיטי ורוקדים לה ברחוב. זהו זרם צעיר ושנוי במחלוקת, שרוב חסידי ברסלב הוותיקים הסתייגו ממנו.
הנוסח המקורי שלו (ליקוטי מוהר״ן, חלק ב, תורה מח) הוא: האדם צריך לעבור על גשר צר מאוד מאוד, והכלל והעיקר שלא יתפחד כלל. השיר המפורסם, כל העולם כולו גשר צר מאוד, הוא עיבוד מאוחר משנת אלף תשע מאות שבעים ואחת. במקור אין כל העולם כולו, וכתוב שלא יתפחד, כלומר לא להכניס את עצמך לפחד, ולא סתם לא לפחד.
זו רק טעימה. במאגר הראשי יש מאות ציטוטים ומשפטים יפים בעברית, מהפסיכולוגיה, מהפילוסופיה ומחוכמת הדורות, מסודרים לפי נושא ולפי הוגה.
למאגר הציטוטים והמשפטים היפים בעברית