סיפורים חסידיים קצרים
לפני השינה, לילדים, לאלול ולחנוכה

רבי לוי יצחק מברדיצ'ב קיבל את הכינוי "מליץ יושר" כי חיפש בכל דבר צד זכות על יהודים, גם במקומות שאף אחד אחר לא היה מחפש. בוקר אחד יצא לרחוב וראה עגלון עומד ליד העגלה שלו, עטוף בטלית ובתפילין, ומורח זפת על האופנים. תפילה ועבודה באותה תנועה.

כל רב אחר היה נוזף בו. רבי לוי יצחק הרים את הראש לשמים וקרא בהתלהבות: ריבונו של עולם, תראה איזה עם יש לך. אפילו כשהם מושחים את גלגלי העגלות שלהם, הם עטופים בטלית ובתפילין ומזכירים את שמך.

בספר תפארת בית לוי, שנדפס ביאסי ב-1910, הסיפור כולו הוא שורה וחצי. את הסצנה המפורטת, עם הבוקר, הדיאלוג ולפעמים ערב יום כיפור, הוסיפו מספרים מאוחרים.

רבי יעקב מראדזימין בא אל הרבי מקוצק. הרבי הסתכל עליו ושאל, ביידיש: יעקב, בשביל מה נברא האדם בעולם? רבי יעקב ענה מה שעונים: האדם נברא כדי לתקן את הנשמה שלו.

הקוצקר לא קיבל. הוא הרים את הקול: יעקב, ככה למדנו אצל הרבי בפשיסחה? ואז אמר את התשובה שלו, גם היא ביידיש: האדם נברא כדי להגביה את השמים.

זה כל הסיפור. הוא מודפס בשיח שרפי קודש, הליקוט המרכזי של מסורות קוצק ופשיסחה שיצא בלודז' בשנות ה-20 של המאה ה-20, מאה שנה אחרי שהדברים נאמרו. בדרך כלל מצטטים רק את המשפט האחרון, בעברית, ומשמיטים את השאלה ואת הנזיפה. וחבל, כי הנזיפה היא הסיפור: הקוצקר לא סבל תשובות שמתעסקות בעצמך.

בעיירה של הבעל שם טוב חי אומן אחד שסרג גרביים למחייתו. כל בוקר, בקיץ ובחורף, הוא היה בא לבית הכנסת ומתפלל, גם בימים שלא התאספו שם עשרה אנשים. איש לא שם לב אליו. הבעל שם טוב ראה אותו פעם מהחלון, ומשהו במראה הזה זעזע אותו. הוא ביקש לקרוא לו. אחד מבעלי הבתים צחק: זה? הוא סתם משוגע.

אחרי התפילה ישב הבעל שם טוב עם הסורג והזמין ממנו ארבעה זוגות גרביים. הוא ניסה להתמקח על המחיר, והאיש ענה בפשטות שזה המחיר, ואם היה יכול למכור בפחות היה אומר מיד. הבעל שם טוב שאל אותו איך הוא עובד. האיש סיפר: קם, מתפלל, יושב לסרוג, וכשמגיע הזמן הולך להתפלל שוב. בלי גאווה ובלי התנצלות.

בשבחי הבעש"ט הסיפור נגמר בהתפעלות של הבעל שם טוב מהאיש, בלי משפט מסכם. הגרסאות המאוחרות הוסיפו לו פואנטה: על אנשים כאלה עומד בית הכנסת.

המגיד ממזריטש אמר לתלמידו רבי זושא: תלמד את עבודת הבורא משני מורים שלא ציפית להם. שלושה דברים מתינוק, ושבעה מגנב.

מתינוק: הוא שמח תמיד. הוא לא יושב בטל אפילו רגע. וכשהוא רוצה משהו, הוא בוכה עד שמקבלים.

מגנב: הוא עובד בלילה, כשאף אחד לא רואה. אם לא הצליח הלילה, הוא מנסה שוב בלילה הבא. הגנבים אוהבים זה את זה ונאמנים זה לזה. הוא מוכן לסכן את נפשו בשביל דבר קטן. מה שהשיג במאמץ גדול הוא מוכר בבוקר בזול, בלי לייחס לזה חשיבות. הוא סופג מכות ולא מסגיר כלום. והעיקר: המלאכה שלו יפה בעיניו, והוא לא יחליף אותה בשום מלאכה אחרת.

הרשימה מודפסת בעשר אורות של ישראל ברגר, שיצא בפיוטרקוב ב-1906, ובגרסאות אחרות היא מיוחסת לרבי זושא עצמו כאומר.

מקובל בשם רבי אדם מצא במערה כתבים של סודות התורה. לפני מותו ציווה על בנו היחיד: אל תפתח אותם. סע לעיר אוקופ, ושם תמסור אותם לנער בן ארבע עשרה בשם ישראל בן אליעזר, כי הכתבים שייכים לשורש נשמתו.

הבן, תלמיד חכם מבריק, נסע לאוקופ, התחתן שם כדי שיוכל להישאר, וחיפש. בסוף מצא: ישראל הוא השמש של בית המדרש, הבחור הפשוט שמנקה ומסדר, שכולם בטוחים שהוא לא יודע לקרוא. הבן מסר לו את הכתבים, ביקש ללמוד איתו, והתחנן שיגלה לו דברים שעוד אסור היה לגלות.

זה סיפור הפתיחה של שבחי הבעש"ט, תחילת מחזור ההתגלות. במחקר רבי אדם נחשב לדמות ספרותית ולא היסטורית, וזה לא מפריע לסיפור.

רבי זושא מאניפולי ביקש מרבי שמעלקה מניקלשבורג שילמדו יחד. הם סיכמו חלוקה: זושא ילמד את שמעלקה תורת הנסתר, ושמעלקה ילמד את זושא את התורה הגלויה, את המשנה. זושא ביקש שיתחילו מההתחלה ושיסבירו לו כל מילה.

פתחו את מסכת ברכות. המילה הראשונה במשנה היא "מאימתי": מאימתי קוראים את שמע בערבים. רבי שמעלקה תרגם: מאימתי, כלומר ממתי. באותו רגע נפל רבי זושא על הרצפה, רועד. איך אתה יודע שהפירוש הוא ממתי? אולי זה מלשון אימה. אולי המשנה אומרת שקוראים את שמע מתוך אימה ופחד.

רבי שמעלקה הבין שעם זושא לא מתקדמים מעבר למילה הראשונה, ואמר לו שילמד לבד. הסיפור מודפס בבוצינא קדישא, הספר שכינס את המסורות על רבי זושא ויצא בפיוטרקוב ב-1912.

רב אחד, רבי יוסף מנעמירוב, נהג להתענות משבת לשבת, בסתר, חמש שנים. איש בביתו לא ידע, חוץ מבת אחות אחת שהביאה לו אוכל במוצאי שבת בחשאי. בשנה השישית היה הבעל שם טוב בדרך, ושמע כרוז מן השמים: אם לא ימהר אל הרב, דעתו של הרב תיפגע. הוא רץ אליו במרוצה כזאת שהסוס שלו, סוס יקר, מת בדרך. הבעל שם טוב אמר: הסוס ימות במקומו. הרב אכל מיד.

אחר כך שלח לו הבעל שם טוב איגרת, ובה כתב מה שהפך אחר כך ליסוד של החסידות כולה: התעניות האלה הן מעשה של מרה שחורה ועצבות, והשכינה לא שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה של מצווה. תפסיק לצום, תאכל בזמן, ותדבק באותיות התפילה בשמחה.

הסיפור והאיגרת מודפסים בשבחי הבעש"ט. יש חוקרים שמפקפקים באיגרות המשובצות בספר, אבל הרעיון שבה חוזר בכל כתבי התלמידים.

רבי משה לייב מסאסוב היה ידוע באהבתו לשמחה. פעם השיא חתן וכלה עניים, עמד לצידם ורקד עם הכליזמרים כמו אחד מבני המשפחה. באמצע השמחה אמר משפט, כמעט לעצמו: הלוואי שכשיגיע יומי, ילוו אותי עם הניגון הזה. הדבר נשכח.

עברו שנים. ביום שבו נפטר, ד' בשבט, נסעו נגנים עם הכלים שלהם לחתונה בעיר אחרת. פתאום התחילו הסוסים לרוץ, ואיש לא הצליח לעצור אותם. הם עלו הרים וירדו בקעות, ועצרו ליד בית העלמין של סאסוב. הנגנים שאלו מה המקום ומי נפטר, ואז נזכרו במה ששמעו לפני שנים, ונזכרו גם בניגון.

הסיפור מודפס בתורת הרמ"ל השלם, שיצא בסיגט ב-1903, עם התאריך המדויק ועם תיאור בית הדין שהתכנס כדי להחליט אם מותר לנגן בהלוויה.

החוזה מלובלין נהג להריח טבק באמצע התפילה, ותלמידיו לא הבינו איך אפשר להפסיק ככה. הוא ענה במשל. מלך גדול הלך בשוק וראה זקן עני מנגן בכינור ישן ושר. הנגינה מצאה חן בעיניו, והוא לקח את הזקן לארמון ומינה אותו למשורר של המלך.

בכל יום היה הזקן בא לנגן, ובכל פעם נקרעו המיתרים של הכינור הישן, והמלך חיכה שעות באמצע השיר. אמרו לזקן: אתה מורד במלכות, היית צריך להכין הכל מראש. הזקן ענה: למלך יש מקהלות שלמות של משוררים מעולים, ובכל זאת הוא בחר דווקא בכינור שלי. אם בחר בו, הוא מוכן גם למיתרים שנקרעים.

המשל מודפס ברמתים צופים מ-1881, ושם הוא ממשיך: כך גם הקדוש ברוך הוא מניח רבבות מלאכים ובוחר באדם, על כל התקלות שלו.

הבעל שם טוב הסביר כך את הפסוק "הוא ינהגנו על מות": אב שמלמד את בנו הקטן ללכת מעמיד אותו מולו ופורש ידיים. הילד עושה שניים או שלושה צעדים לקראתו, וברגע שהוא מגיע, האב נסוג צעד אחורה. הילד הולך שוב, והאב שוב מתרחק. לא כדי לצער אותו. כדי שילך.

ככה, אמר הבעל שם טוב, נוהג הקדוש ברוך הוא עם אדם. הוא נקרא "אל מסתתר": כשאדם עובד אותו ומתקרב, נדמה לו פתאום שהוא רחוק כמו קודם, שהוא עוד לא שם, שאין בו שלמות. וההרגשה הזאת אינה עונש ואינה סימן לכישלון. היא הצעד אחורה של האב.

המשל מובא בשם הבעל שם טוב בספר קדושת לוי של רבי לוי יצחק מברדיצ'ב, שנדפס ב-1811, שנתיים אחרי פטירת המחבר.

בצעירותו עבד היהודי הקדוש מפשיסחה כמלמד בבית של עשיר. הגיע לשם פעם גאון ליטאי, מתנגד לחסידות, וגילה שהמלמד הצעיר הוא תלמיד חכם עצום. הוא לא הבין: אתה יודע ללמוד יותר מהרבי שלך, אז למה אתה נוסע אליו ללובלין? מה כבר למדת ממנו?

היהודי הקדוש לא ענה על תורה. הוא אמר: את זה למדתי מהרבי מלובלין, שכשאני מניח את הראש על הכרית, אני נרדם באותו רגע.

הסיפור מודפס בנפלאות היהודי, ליקוט שיצא בפיוטרקוב ב-1908. הגרסאות העממיות מוסיפות לו הסבר על ביטחון ועל שחרור מדאגות. בנוסח המודפס אין הסבר. יש אדם שלמד להירדם, וזה מספיק.

ר' מאטיל היה חסיד עם לשון חלקה וחן, שניהל את עסקיו בוורשה. רבי יצחק מוורקי קרא לו וביקש שילך אל שר מסוים ויפעל לביטול גזרה על ספרי ההלכה. ר' מאטיל נבהל: השר הזה כעסן, הוא מחזיק רובה ליד השולחן לכל מי שבא אליו בענייני יהודים, גם עם כסף וגם עם טובות.

הרבי ענה לו בפסוק. כשאלוהים שולח את משה אל פרעה, כתוב "בא אל פרעה", ולא "לך אל פרעה". למה? כי משה פחד. אז אלוהים לא אמר לו לך. הוא אמר לו בוא, כלומר: אני בא איתך.

ר' מאטיל הלך בלב שמח. וכשהשר ראה אותו, דווקא השר נבהל, ועשה לו את כל מה שביקש. הסיפור מודפס במאמר מרדכי, שיצא בפיוטרקוב ב-1907, ובמקור הוא נאמר ביידיש, עם משחק מילים על "קום" שקשה להעביר.

אחד ממספרי הסיפור שמע אותו מסבו, שכנער ישב סמוך לחוזה מלובלין. החוזה ביקש מאחד מגדולי החבורה לומר ביאור עמוק על הזוהר, והאיש התחיל לדבר סודות.

באמצע הדברים הטה החוזה את הראש אל הנער ושאל בשקט: אתה שומע איך הוא מדבר סודות גדולים? הנער אמר שכן. החוזה הטה את הראש שוב, ואמר לו, כמעט בלחש, ארבע מילים בלבד, כך שרק הוא ישמע: לב טוב מכריע את הכל.

זהו. הסיפור מודפס בליקוטים חדשים שיצא בוורשה ב-1899, והמילים עצמן לקוחות ממשנה במסכת אבות, שם רבי אלעזר בן ערך אומר שהדרך הטובה שאדם ידבק בה היא לב טוב. החוזה לקח את המשנה והפך אותה לתגובה חיה לדרשה.

רבי שמעלקה מניקלשבורג ואחיו, רבי פנחס בעל ההפלאה, שני גדולי תורה, החליטו שהם רוצים לטעום פעם אחת את טעם השבת באמת, לא רק ללמוד עליו. הם נסעו אל רבי פנחס מקוריץ.

הם הגיעו בערב שבת, בשעה שרבי פנחס עמד במטבח ובישל בעצמו את הדגים לכבוד שבת. עוד לפני שהספיקו להגיד למה באו, הוא פתח ודרש להם פסוק מישעיהו: "כה אמר ה' לסריסים אשר ישמרו את שבתותי". ופירש: הסריסים הם אלה שלא מרגישים כל כך את טעם השבת. ומה מובטח להם? שאם ישמרו את השבת, יטעמו גם הם.

בגרסה המודפסת, בעשר אורות מ-1906, הסיפור נגמר כאן, בלי לספר מה קרה בשבת עצמה.

רבי חיים מצאנז ישן מעט מאוד, ועלה למיטה רק אחרי חצות, קרוב לאור הבוקר. הרב מבארניב, שהיה נכנס אליו בלילות, סיפר מה שמע ממנו לפני קריאת שמע שעל המיטה. משפט קבוע, כל לילה: היה לנו הרמב"ם, שהיה יחיד בחקירה. היה לנו האר"י, שהיה יחיד בקבלה. היה לנו הט"ז, שהיה יחיד בהלכה. ועל דעתם אני אומר שמע ישראל.

הוא היה מסיים את קריאת שמע, שוכב, ונרדם באותו רגע. פעם סיפר שהתפלל על שני דברים: שלא יצטרך לישון הרבה, ושיירדם מיד כשיניח את הראש. ועל שניהם נענה.

המסורת מודפסת בכל הכתוב לחיים, ליקוט שיצא בירושלים ב-1962, ומסופרת בשינויים קלים גם על אדמו"רים אחרים.

הבעל שם טוב ישב עם תלמידיו בסוכה, ופתאום חייך. התלמידים לא הבינו מה מצחיק, והוא סיפר להם מה קורה באותו רגע במקום רחוק.

עגלון אחד נסע בדרך בחג הסוכות, ולא הייתה לו סוכה. הוא לא ידע הרבה הלכות, אבל ידע שצריך לשבת תחת סכך. אז הוא לקח את הכובע, קרע בו חור, הניח על החור כמה ענפים, וחבש את הכובע. עכשיו יש לו סוכה. הוא היה בטוח שקיים את המצווה כמו שצריך.

הסוכה הזאת, כמובן, לא הייתה כשרה. אבל בשמים, סיפר הבעל שם טוב, צחקו צחוק גדול מהעגלון והכובע שלו, ומרוב הצחוק הזה התבטלו גזרות קשות. הסיפור הוא מסורת חסידית ותיקה שעברה בעל פה, ומודפס בליקוט מזקנים אתבונן מ-2008.

רבי נפתלי מרופשיץ היה ידוע כאיש שנון, מהיר תשובה, ומלא הומור. הוא אמר על עצמו שמעולם לא ניצח אותו אף אחד, חוץ מילדה קטנה אחת.

זה קרה בעיירה קטנטנה, שגרו בה בסך הכל עשרה יהודים. והיה בה בית כנסת, והיה בה גם בית קברות. רבי נפתלי פגש ברחוב ילדה ושאל אותה חידה: אם יש לכם בית כנסת כדי להתפלל בעשרה, בשביל מה בית קברות? הרי אם אחד מכם ימות, כבר לא יהיה לכם מניין. ואם יש לכם בית קברות, בשביל מה בית כנסת?

הילדה לא התבלבלה לרגע. בית הקברות, היא אמרה, הוא לא בשבילנו. הוא בשביל האורחים. הסיפור מודפס באהל נפתלי, ליקוט של סיפורי רופשיץ שיצא בלמברג ב-1911.

עגלון בא אל רבי ישראל יצחק מאלכסנדר עם צרה: הסוס שלו לא רוצה לאכול. הרבי לא שאל כלום על הסוס. הוא שאל את העגלון איך הוא עצמו אוכל.

העגלון ענה בכנות שהוא אוכל כמו שכל העגלונים אוכלים. בבוקר, כשהוא קם, הוא נוטל ידיים. ובערב, לפני שהוא הולך לישון, הוא מברך ברכת המזון. וביניהם? כל היום אוכל בדרך, בלי סדר ובלי לעצור.

הרבי אמר לו: אתה מתנהג כמו בהמה, אז הסוס שלך מתנהג כמו בן אדם. תתחיל להתנהג כמו בן אדם, והסוס יחזור לאכול כמו סוס. הסיפור הוא מסורת של חצר אלכסנדר, ומודפס בסיפורי חסידים של הרב שלמה יוסף זוין, בחלק על ספר קהלת.

רבי יצחק מוורקי הסתכל על תינוקות ואמר שיש ללמוד מהם שלושה דברים.

הראשון: כשתינוק רעב, הוא בוכה. הוא לא מתבייש ולא מחכה שמישהו ינחש. ככה גם אנחנו: כשחסר לנו משהו, לבקש, לא לשתוק. השני: תינוק אף פעם לא יושב סתם. הוא תמיד עסוק במשהו, בוחן, נוגע, מנסה. ככה גם אנחנו.

והשלישי, שאולי הכי קשה למבוגרים: תינוק לא דואג. הוא בוכה כשרע לו עכשיו, אבל הוא לא מפחד ממה שיהיה מחר. וככה, אמר רבי יצחק, צריך גם האדם הגדול: לא לדאוג, אלא להיות בשמחה. הדברים מודפסים בנפלאות חדשות, שיצא בפיוטרקוב ב-1897.

סוחר עשיר הביא ממרחקים מנורת תאורה יקרה, מהסוג שתולים מהתקרה, וקבע אותה בחדר הפנימי של הבית. אומן התקין בקיר מנגנון עם חבל, שבעזרתו אפשר להוריד את המנורה כדי להדליק אותה ולהעלות אותה חזרה.

יום אחד בא עני לבקש נדבה. לא היה איש בחדר. העני לא הבין כלום במנורות, אבל החבל שעל הקיר מצא חן בעיניו. הוא הוציא סכין וחתך אותו. הוא לא ידע שהחבל מחזיק את המנורה. המנורה נפלה ונשברה לרסיסים.

כל בני הבית רצו לקול השבירה. הסוחר נכנס, ראה את הנזק, וכולם חיכו לעונש. הוא לקח מהעני את הכובע שעל הראש, וזהו.

רבי ישראל מרוז'ין סיפר את המשל כדי להסביר פסוק בתהילים: "ולך ה' חסד, כי אתה תשלם לאיש כמעשהו". איפה החסד בלשלם לאדם כמעשהו? בזה שגובים ממנו רק מה שהוא באמת יכול לשלם.

איש כפרי אחד היה מתפלל בימים הנוראים אצל הבעל שם טוב. היה לו בן שלא הצליח ללמוד אפילו את צורת האותיות, והאב לא לקח אותו איתו לבית המדרש. כשהנער נעשה בר מצווה, האב לקח אותו ליום כיפור, בעיקר כדי לשמור שלא יאכל.

הנער היה רועה צאן, ובכיס הבגד שלו היה החליל שבו ניגן לעדר. האב לא ידע. בתפילת מוסף ביקש הנער רשות לנגן, והאב גער בו. במנחה ביקש שוב, ושוב לא. לפני נעילה האב תפס את הכיס ביד והחזיק חזק. ובאמצע נעילה הנער שלף את החליל בכוח והוציא ממנו קול אחד עצום, שהרעיד את בית המדרש.

הבעל שם טוב קיצר מיד את התפילה. אחר כך אמר: הנער הזה, עם קול החליל שלו, העלה למעלה את כל התפילות והקל מעליי. כי הקדוש ברוך הוא רוצה את הלב.

בגרסה שכולם מכירים הנער שורק, או קורא קוקוריקו. בנוסח המודפס הראשון, בקבוצת יעקב מ-1896, זה חליל, ובמילה חליל יש רמז לחילול היום. הנער עשה משהו אסור, לא רק מוזר.

בערב יום כיפור אמר הרבי לתלמידיו: אם אתם רוצים לראות איך עושים כפרות באמת, לכו אל החייט שגר בקצה העיר. התלמידים הלכו לפנות בוקר ועמדו ליד החלון שלו.

הם ראו את החייט ואת בניו מתפללים בפשטות. אחר כך לבשו בגדי שבת, הדליקו נרות, ערכו שולחן עם מעדנים וישבו בשמחה. החייט הוציא מהארון פנקס ובו כל העבירות שעשה מיום כיפור שעבר, ומנה אותן לפני הקדוש ברוך הוא, אחת אחת. ואז הוציא פנקס שני, גדול וכבד יותר, ואמר: עכשיו אמנה את מה שאתה עשית. ומנה את כל הצער, המחלות וההפסדים שעברו עליו ועל בני ביתו באותה שנה.

בסוף החשבון אמר: אני מוחל לך על חלקך, ואתה תמחל לי על חלקי. ושתו לחיים.

בגרסה שמסתובבת החייט "מנצח" את אלוהים בוויכוח, והרבי הוא רבי לוי יצחק מברדיצ'ב. בנוסח המודפס, בסיפורי נפלאות מגדולי ישראל מ-1933, שם הרבי לא מוזכר, והחייט לא מנצח אף אחד. הוא סוגר חשבון בשמחה.

רבי משה לייב מסאסוב נהג לעשות הפסקה ארוכה בראש השנה, בין תפילת שחרית לתקיעת השופר. הוא היה טובל במקווה, אומר זוהר, ומתכונן שעה ארוכה.

שנה אחת, כשיצא מבית הכנסת אחרי שחרית, שמע אב אומר לבנו: עכשיו הרבי יעשה הפסקה ארוכה לפני התקיעות, ואין לי כוח לחכות, אני רעב. רבי משה לייב שמע. הוא חזר מיד למקומו, הרים את הראש ואמר משפט אחד ביידיש כלפי מעלה: ריבונו של עולם, הילדים שלך רעבים.

ואז ניגש לבימה, אמר "למנצח", ותקע בשופר. בלי מקווה, בלי זוהר, בלי הכנות. המסורת עברה בעל פה ומודפסת בליקוט מזקנים אתבונן מ-2008. היא מסופרת גם על רבי לוי יצחק מברדיצ'ב ועל אדמו"רים אחרים, תמיד עם אותו סוף: מקצרים בגלל הרעב של הקהל.

הבעל שם טוב ציווה על תלמידו רבי זאב קיציס ללמוד את הכוונות הקבליות של סדר התקיעות, לכתוב אותן על פתק ולהחזיק אותו בחיק, כדי להביט בו בשעת התקיעה. רבי זאב למד, כתב, והחזיק.

כשעמד לסדר את התקיעות בראש השנה, חיפש את הפתק ולא מצא. הבעל שם טוב עצמו דאג שיישמט. רבי זאב לא זכר כלום מהכוונות, הלב שלו נשבר לגמרי, והוא בכה. ואז סידר את התקיעות בפשטות, בלי שום כוונה, רק עם הבכי.

אחרי החג הסביר לו הבעל שם טוב: בארמון המלך יש חדרים רבים, ולכל דלת מפתח משלה. הכוונות הן המפתחות, כל אחת פותחת שער אחד. אבל יש כלי אחד שפותח את כל הדלתות בלי מפתח: גרזן. והגרזן הוא לב נשבר. הסיפור מודפס באור ישרים, שיצא בוורשה ב-1924.

בערב יום כיפור התאספו החסידים בבית התפילה וחיכו לרבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא. הוא לא הגיע. מנהגו היה שאם הוא מאחר, מתחילים בלעדיו, ולכן התחילו לומר כל נדרי. הוא הגיע רק אחר כך.

החסידים ניסו לברר מה קרה, ומצאו: בדרך לבית התפילה שמע הרבי ילד קטן בוכה וצועק. הוא רץ לכיוון הקול, ומצא בית ריק. אמא של הילד הלכה לכל נדרי והשאירה אותו לבד, בוכה. הרבי נכנס, דיבר איתו, שיחק איתו, ונשאר עד שהילד נרדם. ורק אז הלך להתפלל.

בחב"ד מספרים את הסיפור על נכד של הרבי. בנוסח המודפס, בעשר צחצחות מ-1910, זה ילד זר לגמרי, וכך הסיפור חזק יותר.

חסיד אחד יצא לדרך כדי להיות ביום כיפור אצל הבעל שם טוב. הוא נסע יום ולילה בלי לעצור, ועם אור הבוקר של ערב יום כיפור הגיע למרחק פרסה אחת מהעיר. הוא החליט לעצור רגע, להתפלל שחרית, ולתת לסוס לנוח.

אחרי התפילה נפלה עליו עייפות. הוא אמר לעצמו: אישן שעתיים, ואגיע לפני הצהריים. הוא נרדם, וכשהתעורר השמש כבר שקעה. יום כיפור נכנס, והוא בשדה, לבד, פרסה מהבעל שם טוב.

הוא נשאר שם כל היום וכל הלילה ובכה על שהחמיץ הכל באשמתו. במוצאי החג רץ אל הבעל שם טוב מלא מרירות. והבעל שם טוב צחק. הוא אמר לו: הייתה תפילה שהיית צריך להעלות, התפילה של כל האנשים שנמצאים בשדות ולא מגיעים לשום מקום. משמים דאגו שתישאר שם כדי להעלות אותה.

הסיפור מודפס בשבחי הבעש"ט. הגרסאות העממיות מוסיפות משפט כמו "התפילה שלך הייתה החשובה מכולן", שאין בנוסח המודפס.

בערב יום כיפור אחד ראה הבעל שם טוב קטרוג גדול על ישראל, והיה עצוב כל היום. הוא זירז את החזנים כדי להגיע לנעילה בעוד היום גדול. ובאמצע נעילה, כשהגיע למילים "פתח לנו שער", השתתק. הוא עמד, עשה תנועות נוראות, ונשאר כך כשעתיים. הקהל חיכה. אחר כך התיישר ונשם.

במוצאי החג סיפר: בתפילה עלה מעולם לעולם, עד שהגיע להיכל שבו מונחות תפילות של חמישים שנה שלא עלו, כי חיכו שמישהו יוליך אותן. הוא התחיל ללכת איתן, ואז בא מלאך, סגר את הדלת ותלה עליה מנעול ענק. הוא ניסה לפתוח ולא הצליח. קרא לרבו ולא הצליח. בסוף הלכו שניהם להיכלו של משיח, ומשיח נתן לו שתי אותיות. הוא פתח את המנעול, כל התפילות עלו, ומרוב השמחה נשתתק פי המקטרג.

הסיפור מודפס בשבחי הבעש"ט, סימן יז, ושם רמוז גם הרקע ההיסטורי, שריפת התלמוד בקמיניץ, שבדרך כלל משמיטים.

רבי דוד, המגיד של קולומיאה, יצא בחנוכה לאסוף מעות חנוכה, התרומה שנהגו לתת בימי החג, ותעה בדרך. הוא הגיע לבית של איש כפרי אחד, שאף אחד עדיין לא ידע מי הוא: הבעל שם טוב, בשנים שבהן הסתיר את עצמו.

הבעל שם טוב התנהג כמו איכר פשוט. הוא שירת את האורח, הציע לו את המיטה, ושכב לישון עם אשתו כדרך אנשי הכפר. בחצות קם בשקט, ישב בתחתית התנור, ועסק במה שעסק.

רבי דוד התעורר וראה אור גדול בוקע מתחת לתנור. הוא היה בטוח שפרצה שריפה, תפס כלי מים ורץ לכבות. וכשהתקרב ראה את בעל הבית יושב שם, ואור מקיף אותו כמו קשת. רבי דוד התעלף.

כששאל אותו בבוקר מה זה היה, הבעל שם טוב ענה שאמר תהילים, ואולי נדבק קצת בהשם. מאותו יום היה רבי דוד נוסע אליו תמיד. זה הסיפור היחיד בשבחי הבעש"ט שמופיעה בו המילה חנוכה, ובלי נרות: רק מעות חנוכה ואור בלילה.

בימי חנוכה נהגו לשחק משחקים. רבי נחום משטפנשט נכנס פעם פתאום לבית המדרש שלו וראה כמה אנשים יושבים ומשחקים דמקה. הם נבהלו: הרבי עומד מעליהם באמצע משחק.

הוא לא נזף. הוא שאל אם הם בכלל יודעים את כללי המשחק. הם שתקו. אז אמר להם, ביידיש, שהוא יגיד להם את הכללים, ארבעה: נותנים אחד כדי לתפוס שניים. אסור ללכת שני צעדים בבת אחת. הולכים רק קדימה, לא אחורה. וכשמגיעים לשורה האחרונה, הולכים כבר לאן שרוצים.

הסיפור מודפס בטעמי המנהגים, שיצא בלמברג ב-1894. בגרסאות עממיות המשחק הופך לסביבון או לשחמט והכללים מותאמים, אבל בנוסח המודפס זו דמקה.

שני אחים, רבי שמעלקה מניקלשבורג ורבי פנחס בעל ההפלאה, שמעו על המגיד ממזריטש והחליטו לנסוע אליו. רבי פנחס היסס: הנסיעה היא ביטול תורה. רבי שמעלקה שכנע אותו שהמגיד הוא גאון גם בתלמוד, לא רק בחסידות.

הם הגיעו למזריטש בערב שבת ונכנסו מיד אל המגיד. הוא קיבל אותם יפה. ומה שהם גילו שם, לפי המסורת, מתואר בדימוי אחד: כל מה שהיה להם עד אז, כל הידע וכל המצוות, היה כמו בית מלא נרות, מסודרים ומוכנים, כל נר במקומו. רק דבר אחד היה חסר: מישהו שידליק.

בגרסה הפופולרית המגיד אומר להם במפורש "יש לכם בית מלא נרות ורק גפרור חסר". הניסוח החד הזה הוא עיבוד מאוחר. הסיפור עצמו מודפס בבוצינא קדישא מ-1912.

רבי שמעלקה מניקלשבורג למד תורה יומם ולילה וכמעט לא ישן. כדי לא להירדם עמוק, לא שכב במיטה. הוא הניח את המצח על צנצנת מים שעל השולחן, וכשהראש צנח, המים העירו אותו.

לילה אחד בניקלשבורג נפלה עליו תרדמה גדולה. הוא הניח את המצח על הצנצנת, ובינתיים כבה הנר. כשהתעורר וראה שהחדר חשוך, הצטער על כל דקה של תורה שאבדה. הוא לקח את הנר ורץ אל הגג, כדי לרדת משם ולהדליק אותו בחוץ. וכשעמד על הגג, הושיט לו מישהו מלמטה נר דולק ואמר: תדליק מזה. הוא הדליק וחזר ללמוד.

רק אחר כך נזכר שהגג גבוה כמה קומות, ושאף יד של אדם לא מגיעה לשם. בנוסח המודפס, בארובות השמים מ-1904, רבי שמעלקה דווקא מצטער על כך שנעזר בכוח שלמעלה מהטבע.