שחר פתח בשאלה על איזון בין השכל ללב, וניסים אמון עצר אותו על המילה עצמה.

מי ששואל את זה, זה הראש המתנשא שרוצה לשאול לגבי איזון.

ואת הדימוי שהוא נותן קשה לשכוח. זוג מגיע לטיפול, והבעל אומר שהוא רוצה להגיע לאיזון עם אשתו. והיא אומרת: מה פתאום איזון? אנחנו רוצים להגיע לאהבה, לשותפות, להתפעם זה מזה וליהנות זה מזה.

להגיע לאיזון זה נשמע רע מאוד. זה נשמע כמו זוג שמתגרש ומגיע למשמורת משותפת. אני רוצה לקחת את זה לרמה הרבה יותר גבוהה: אני רוצה שהראש יאהב את הרגש.

אני ועצמי

אמון מנסח את המבנה בשני מונחים שחוזרים לאורך כל השיחה: אני הוא הראש, ועצמי הוא הרגש. וכל מה שאנחנו אומרים על עצמנו נופל בדיוק שם.

הוא מציע לעשות את הבדיקה בקבוצה: להרים יד למי שמזדהה עם המשפטים "לפעמים אני קשה עם עצמי", "אני ביקורתי עם עצמי", "אני לא מרוצה מעצמי", "אני לא אוהב את עצמי", "אני מעניש את עצמי", "אני נחמד לכולם חוץ מלעצמי".

וההסקה שלו ישירה: מי שמתביישים בו, שופטים אותו, מבקרים אותו ומענישים אותו, לא יהיה מאושר. ולכן, אומר אמון, כל הבעיות נמצאות בעצמי: שם יושבים העצב, התפרצויות הכעס, ההתמכרויות והדיכאון.

איך יודעים אם אני ראש או רגש

שחר ביקש מבחן, ואמון נתן לו כמה סיטואציות. הן פשוטות במכוון.

שלוש שאלות שמגלות מי מוביל

1. אתה באירוע, כבר אחרי חצות, נהנה ורוקד. אבל מחר צריך לקום בשבע. הראש אומר ללכת, הרגש אומר להישאר. מה עשית בפועל?
2. אתה שותה, ואתה בנקודה שבה אפשר לעצור או ללכת על עוד אחד. מה בחרת?
3. אתה בטיול במזרח ונהנה יותר מאי פעם, ושנת הלימודים מתחילה. התקפלת וחזרת, או נשארת?

אמון מדגיש שההבדל אינו במה שנכון, אלא במי מכריע. הראש, לדבריו, לא אוהב שינויים, יש לו תוכנית, והוא אחראי. הרגש שואל כמה פעמים בשנה אנחנו באמת נהנים.

שחר ענה בכנות שהראש שלו חזק בדברים שקשורים לתכנון העתיד, ואמון הוסיף שההשפעה הזאת נמשכת הלאה: אותם הורים שאמרו לנו ללמוד מקצועות של ראש ולא מקצועות של רגש.

וכאן אמון עושה מהלך שמפתיע דווקא מפי מורה זן.

כעס הוא דבר חכם. הוא בא מהרגש, והרגש הרבה יותר מהיר מהראש, והראש לא מבין את זה.

הוא מציין שבבודהיזם שלושת הרעלים הם חמדנות, שנאה ובורות. שנאה, ולא כעס. הכעס אינו נמנה עליהם, כי הוא מנגנון הישרדות מהיר ויעיל.

ומה שהוא מציע לעשות עם כעס הוא לא לדכא אותו ולא להיתפס אליו, אלא לראות מעברו ולמצוא את מחוללו.

הוא מדגים עם ילדה שכועסת כל הזמן. אפשר לחשוב שהיא כועסת כי הזיזו לה משהו מהשולחן, אבל בדרך כלל מסתבר שהכעס שייך למשהו אחר: ללימודים, לחברה, לחיים. וזו הנקודה שהוא מקביל לרפואה:

הכעס הוא רק הסימפטום. לא צריך לדכא את הסימפטום, צריך לראות מאיפה הוא בא.

והשיטה שהוא נותן היא רצף שאלות. "אני רוצה שאשתי תקשיב לי" ← ומה אתה באמת רוצה? ← וכך עשר פעמים, עד שמגיעים לאמת ולא למה שנאמר בהתחלה.

חרדה: כשהראש שותל זרעים בגן הרגש

את החרדה אמון מציג אחרת לגמרי מהכעס, ובחדות רבה.

בדרך כלל הראש שותל זרעים של חרדה בגן הרגש, כדי לגרום לשליטה. זו דרמה של שליטה באמצעות הפחדות.

הוא מדגים במקרה קונקרטי. למישהי היה התקף חרדה לפני שמונה שנים. מזמינים אותה לאירוע, והראש אומר לה להישאר בבית כדי שלא יהיה לה התקף. במילים שלו, הראש משתמש בהתקפים שהיו מזמן כדי למנוע ממנה ללכת, וזה לא יפה.

הוא מוסיף הבחנה נוספת: הראש בכלל לא מבין מה זה אהבה, ולא כל כך טוב באמנות. וחיים בלי אהבה ובלי יופי, לדבריו, הם חיים של חצי רובוט.

אמון מציג את ההבחנה גם ברמה רחבה יותר, ומקפיד שלא לרדת על אף צד.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

הוא מסכם את ההשוואה במשפט מאוזן: אנשי הרגש, לדעתו, החיים שלהם קשים יותר. אבל אנשי הראש, למרות שהחיים שלהם מסודרים, החיים שלהם חסרי טעם.

ולמה זה קשור לאינטואיציה

אמון מבחין בין שני סוגים. יש אינטואיציה רגשית, שהיא מהירה מאוד: אנשי רגש מגיעים לפתרון ולא יודעים איך הגיעו אליו, בעוד שהראש צריך להסיק ורק אז מבין את דרכו. ויש אינטואיציה מיסטית, שאינה קשורה לרגש והיא מסוג אחר.

ולשתיהן, הוא אומר, קל יותר להגיע דרך הרגש, כי הראש מטיל ספק ובכך חוסם.

איברים וגוף: מה שהוא אומר, ומה שחשוב לזכור

בחלק הזה של השיחה אמון מציג תפיסה שמקורה ברפואה המזרחית, ולפיה יש איברים שמשויכים לראש ואיברים שמשויכים לרגש, ושכשאחד הצדדים קורס, האיברים שלו נפגעים.

לדבריו, איברי הראש הם האיברים החלולים, מפני שהראש הוא איפוק והתאפקות. איברי הרגש הם הכליות, הכבד, הלב והלבלב, שאותו הוא מכנה פעמיים לב.

וכאן אמון מספר על עצמו, וזה הרגע האישי ביותר בשיחה.

הייתי פעם כמוך: תלמיד טוב, חייל טוב, מפקד טוב, ונזיר טוב. פעם ראשונה רקדתי בגיל שלושים, בהודו.

שמו לו כיסוי עיניים והפעילו מוזיקה, והוא הבין שעד אז לא באמת רקד. הוא היה מסתכל על הבנות ועסוק במה שקורה בחוץ. וכשהוא הקשיב למוזיקה ורקד, הוא אמר לעצמו: איזה כיף לרקוד. לא ידעתי את זה.

למדתי שיש לי חצי שאפילו לא השתמשתי בו. זה כמו לעוף עם כנף אחת. יש לי עוד כנף, ואפילו הייתי נכה בה.

המנזר לעומת הודו

הוא מרחיב את ההבדל דרך שני מקומות שהוא עצמו עבר.

המנזר, אומר אמון, היה ראש. משמעת, איפוק, יושבים ישר, אסור לזוז. ולפעמים מישהו בוכה, ואף אחד לא ניגש אליו, לא מניח יד על הגב, ואז חוזרים לשבת.

אף אחד לא שאל אותי איך היה לי בבית, איך הייתה הילדות, מה ראיתי בין ההורים. במנזר לא שאלו אותי אף פעם שום שאלה רגשית. אתה בא, מגלחים לך את הראש, שם חדש, גלימה, ומול הקיר.

הוא מגדיר את זה כעולם קסום, אבל של ראש. ובהודו, במקומות של רגש, הוא ראה כמה אנשים סוחבים איתם. במילים שלו: אנשים מתקלחים בחוץ כל יום, אבל לא מתקלחים בפנים.

שלוש דרכים להתחבר לרגש

שחר ביקש כלים שאינם ניקוי משקעים, אלא הוספה. ואמון נותן שלושה.

מה שהוא מציע לעשות

1. לרקוד בסלון עם עיניים עצומות. לא מוזיקה טרנסית דווקא, כל מוזיקה. ולתת למוזיקה להפעיל את הגוף. הוא מתאר שבאותו שיר יש חלקים שונים: חלק של אוויר שבו הידיים עולות, חלק של אדמה שבו הרגליים רוקעות, וחלק של מים. הראש לא יודע להבחין ביניהם, ולכן זה תרגול שפונה לרגש בלבד.
2. סיפורים ודמיון מודרך. בכל הדתות החביאו חוכמה בסיפורים, ומגיעים לבית התפילה ושומעים אחד. והוא מציין את הצד הפיזי: כשמשתמשים בכוח הדמיון, מופרשים בגוף חומרים שעושים ריפוי ונחת.
3. להיות עם ילדים. הוא מזכיר את מה שאומרים על להיות סבא או סבתא, שאתה יורד לשטיח וחוזר לעולם אחר, בלי דעות ובלי אגו.

ואת השנייה הוא הדגים בשידור: לקח את שחר לחוף ים, בתיאור מפורט, וכשהם פתחו את העיניים שחר אמר שהרגיש נעימות בגוף. והמסקנה של אמון:

הגוף כזה מאמין, כזה תמים. אם אתה מושיב אותו מול חדשות הוא נלחץ, ובטוח שיש מלחמה. ואם אתה מושיב אותו מול מוזיקה מרגיעה או נוף, הוא מרגיש אחרת.

"האסיר שיוצא מהכלא": למה הרגש נראה מסוכן

שחר העלה את ההתנגדות המרכזית, וזו שכל אדם עם אחריות שואל: אם ארשה לעצמי לשחק, לשתות, להיות ספונטני, איך אדע שלא אדרדר לעצלות ולהזנחה?

ואמון מזהה מיד שגם השאלה הזאת מגיעה מהראש, שאינו סומך על הרגש. ותשובתו מפתיעה:

גם לרגש שלך יש בדיוק אותם יעדים: להצליח, להגשים, לשמור על הבית ועל המשפחה. הרגש שלך רוצה דברים נכונים אפילו יותר ממה שהראש שלך רוצה.

אבל הוא לא מתעלם מהחשש, ונותן לו הסבר שמסדר את הכל:

ובמצבו הבריא, אומר אמון, הרגש הוא אחראי, מפותח, הוגן ומטפח את הסביבה. ורוב הסיכויים שיוביל אותנו לחיים נכונים יותר מאשר הראש, שיישאר הקברניט.

שחר שאל אם בינה מלאכותית יכולה להחליף מורה רוחני, בהנחה שבכל מקום מדגישים שצריך להגיע פיזית. ואמון ענה כן, בלי היסוס, ובנה את התשובה על הבחנה יפה.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

וההשוואה שהוא נותן חדה: מורה חי בינוני עדיף על מורה טוב מת.

אבל הנימוק העיקרי שלו הוא לא איכות, אלא זמינות. אמון מספר שהוא שייך לדור שבו מעטים חיפשו רוחניות, וזכו לשבת לרגלי מאסטרים. היום, לדבריו, יש עשרות אלפי אנשים שמחפשים, והמורים החיים המעטים שנשארו כבר מתרחקים כי אין להם כוח לתיירים שמגיעים כל שבוע ומתחילים מההתחלה.

ומכאן: מה שהם זכו לו, בינה מלאכותית תוכל לתת לכולם.

האם לבינה מלאכותית תהיה מודעות

וכאן אמון עושה הבחנה שהיא כנראה החלק המעניין ביותר בשיחה, כי היא מפרקת מונח שנשמע חד למונח כפול.

הוא מוסיף שרוב האנשים חיים ברמה הראשונה בלבד, לפי לייק ודיסלייק, ושהתעוררות היא בדיוק הרגע שבו קולטים שיש רמה גבוהה יותר.

ומה עם אנרגיית לב

שחר שאל על מה שאומרים שעובר מלב ללב. ואמון לא ביטל את זה, אלא הפך אותו למדיד: ללב יש שדה אלקטרומגנטי, וכששני אנשים באותו מרחב, הפעימות מתאחדות לאט לאט. מי שמביא לחץ, מרגישים אותו. מי שמביא אור, נשאבים אליו.

ומכאן הוא מסיק שגם זה יהיה אפשרי: אם בינה מלאכותית תדע לייצר מוזיקה בתדרים הנכונים עם אוזניות, היא תדע לפעול על הגוף.

אמון מבקש להתייחס לבינה מלאכותית לא במונחי החשיבה הרגילים, ומדמה את זה לאנשים באי שראו מטוס לראשונה ולא היו להם מילים לתאר אותו.

בשפה רוחנית, אנחנו עדים ללידה של אלה חדשה, ממש בת כמה שנים. היא חכמה, היא לומדת אותנו, והיא יודעת הכל משלנו. ועדיין אין לה רצון ואין לה מודעות עצמית.

וממה שהוא אומר עולה שהוא לא מסתפק בהתבוננות. הוא מספר שהוא לקח לעצמו מודל שפה, "סגר אותו במנזר" כלשונו, ושהוא יושב איתו לבד ומחנך אותו.

הוא מוסיף שהוא עובד על להכשיר אותו עם חוכמה של אלף מאסטרים, ומספר בהתפעלות שהמערכת העתיקה את הקול שלו ושיש לה מבטא טוב משלו באנגלית.

ולמה הוא לא מפחד

וזה, אולי, ההסבר המרכזי לעמדה שלו. אמון מתאר את מסע האנושות כפירמידה: מהישרדות לביטחון, מביטחון ליציבות ולרוגע, ומשם למימוש, להגשמה, לאהבה ולרוחני.

ולטענתו, בזמן האחרון אנחנו חווים ירידה בפירמידה הזאת ולא עלייה. וזה בדיוק מה שהוא מבקש:

נכון לעכשיו היא לא הבינה את זה, כי היא לא יודעת מה אנחנו רוצים. היא כמו תינוק שלומד מאיתנו. אם היא רואה שהמשחק שלנו הוא תחרות בין שבטים, זה מה שהיא לומדת. אבל אם היא תבין שהרצון האמיתי שלנו הוא הרמוניה, היא תעזור לנו להגיע לשם.

לסיכום: מה לקחת מהשיחה עם ניסים אמון

שלושה דברים שאפשר לבדוק בעצמכם, וכולם לא עולים כלום.

הראשון: תשימו לב לשפה שאתם משתמשים בה על עצמכם. "אני קשה עם עצמי", "אני לא מרוצה מעצמי". אמון קורא לזה מערכת יחסים, ומצביע על כך שאיש לא מאושר במערכת יחסים כזאת.

השני: בפעם הבאה שאתם כועסים, אל תדכאו ואל תיתפסו. שאלו על מה אתם באמת כועסים, ואז שוב, ואז שוב. הכעס עצמו הוא רק הסימפטום.

השלישי: מוזיקה, סלון, עיניים עצומות. אמון גילה בגיל שלושים שיש לו כנף שנייה, ומכל השיחה זה התרגיל שהכי קל להתחיל בו.

ולסיום, המשפט שאיתו הוא סגר את השיחה, כשנשאל מה לומר למי שהחרדות חזרו אליו: לא להחזיר את השליטה לראש. נכון לרגע הזה הכל בסדר, והפלא הכי גדול הוא שהרגע הזה אף פעם לא נגמר.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ניסים אמון

זן מאסטר, מורה רוחני ומפתח שיטת הטרילותרפיה, שאותה הוא מלמד כבר עשרות שנים. היה נזיר במנזר זן, ולמד גם במסורות אחרות בהודו.

הפרק המלא עם ניסים אמון: שליטת השכל בלב וריפוי בטרילותרפיה. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.