השיחה נפתחת בכלי שהוא כל כך פשוט שקשה להאמין שזה כל מה שיש בו. שרונה הדר חורי קוראת לו אומנות ההקשבה ללב, ומקדימה הבהרה חשובה.

הלב הוא לא המקום שהרגש נמצא בו. הלב לא מספר סיפורים. הוא עובד בצורה נורא פשוטה: או שהוא מתרחב או שהוא מתכווץ.

וזה בדיוק מה שהופך אותו לשימושי. סיפור אפשר לפרש בעשר דרכים, והתרחבות או התכווצות אי אפשר. מול כל התלבטות אפשר לשאול מה הבחירה הזאת תיצור, ולשים לב מה הגוף עושה.

היא מצביעה גם על משחק מילים שהיא אוהבת: בתוך המילה בחירה יש כבר רחב. וכשבוחרים בחירה שמרחיבה, קורים לדבריה שני דברים. הראשון גלוי: אתה יותר מחובר לעצמך. השני פחות.

מה שאתה לא רואה, אבל קורה תוך כדי בלי מאמץ שלך: הבחירה מתחברת אליך בעוצמה שתפתיע אותך.

ולמה זה לא רק רגע של אינטואיציה

ההבחנה שהיא עושה כאן חשובה למי שחושב על אינטואיציה כהבזק שמגיע לפעמים.

מה שאתה קורא לו אינטואיציה הוא לא רגעי. אתה יכול להיות מחובר עשרים וארבע שבע לתודעה שלך.

למה רוב ההחלטות שלנו הן שכפול של העבר?

כדי להסביר למה בכלל צריך מצפן אחר, שרונה מתארת את מה שקורה בלעדיו. התת מודע, בהגדרה שלה, הוא מחסן של זיכרונות מהעבר, והוא זה שאומר לנו: תעשה את זה ויקרה לך ככה, אל תעשה ולא יקרה.

ולכן, כשאנחנו מחליטים, אנחנו בעצם עורכים חשבון רווח והפסד שמבוסס רק על מה שכבר הכרנו.

כשאנחנו בוחרים לפי הזיכרונות שלנו, אנחנו משכפלים את העבר. אנחנו יוצרים שוב ושוב את אותה גברת בשינוי אדרת.

היא מוסיפה לזה נקודה שממקמת את התת מודע במקומו: הוא היחיד שמחלק את הזמן שלנו לעבר, הווה ועתיד. נשר בשמיים שנשאל מה השעה יענה "היום". וברגע שאנחנו בתוך החלוקה הזאת, אנחנו כבר בתוך ממשק הניהול שלו, ומה שנקרא אצלנו עתיד הוא שכפול של העבר.

מה זו שאלה פתוחה, ואיך מרגישים את המשקל שלה?

במקום להסביר, שרונה מבקשת לעשות תרגיל, ואפשר לעשות אותו עכשיו. שימו ביד אחת את השאלה "מה חסר לי, מה אין לי, אני צריך את זה". תרגישו את המשקל. וביד השנייה שימו את השאלה "מה אני יכול להוסיף, מה עוד אפשרי".

למילים שלנו יש משקל. אתה מרגיש את האנרגיה השונה של שני הסגנונות האלה?

ומשם היא מסבירה מאיפה זה מגיע. בגיל שנתיים בערך אנחנו מתחילים לשאול הרבה מאוד שאלות, וזה המקום הטבעי והסקרן שלנו. אבל בשלב מסוים הבנו שאם אנחנו לא יודעים לענות על מה שמבקשים מאיתנו, אנחנו נראים טיפשים. אז הפסקנו לשאול.

למה "מה חסר לי" היא לא באמת שאלה?

וזה החלק החד ביותר בטיעון שלה.

"מה חסר לי" זו לא באמת שאלה. זו מסקנה שמסתתרת מאחורי סימן שאלה: שאתה חסר במשהו.

ומכיוון שהמוטיבציה נובעת מחוסר, לעולם לא נרגיש שיש לנו מספיק. אנחנו הולכים להשיג עוד ועוד, והחוסר לא מתמלא.

הדימוי שהיא נותנת לזה הוא בקבוק המים שעל השולחן. אם ישאלו כמה מים יש בו, כל אחד יגיד לפי מה שהוא רואה: חצי, שליש, שני שלישים.

לא. הבקבוק שלך מלא. הוא תמיד מלא, במים ובאנרגיה. אין מצב של ריק. מצב התודעה של חוסר הוא לא אמיתי.

ומה שכן חסר, לדבריה, זה לא הדבר עצמו אלא המוכנות לקבל אותו. וההשלכה על ניסוח השאלה מיידית: במקום לשאול "איך אני משיג את הכסף שחסר לי", שאלה שכבר מניחה חוסר, לשאול "אם אני אבחר בזה, מה זה ייצור".

מה קורה כשמשהו הופך לבעיה

ההמשך של אותו היגיון נוגע במיקוד. כששמים פוקוס על בעיה, אומרת שרונה, היא לא מתכווצת אלא גדלה.

אני מלמדת אנשים איך כל דבר בחיים מפסיק להיות בעיה. כי רק כשאתה לא בתגובה למציאות שאתה יצרת, רק אז המציאות יכולה להשתנות.

וההסבר שהיא נותנת לזה נשען על החוק השלישי של ניוטון: כל דבר שאתה מתנגד לו מתנגד אליך בחזרה, באותה עוצמה. ולכן ההתנגדות למציאות נועלת אותנו בלולאה עם עצמנו.

איך מתאמנים לזהות התרחבות והתכווצות?

שאלתי אותה את השאלה המתבקשת: מה אם משהו מכווץ אותי בגלל טראומה מהעבר, ולא בגלל שהוא לא נכון לי? התשובה שלה מפרידה בין שני דברים.

כיווץ, היא אומרת, כולם מרגישים בקלות. התרחבות היא שריר שצריך לאמן. ואם משהו מכווץ, זה לא בהכרח אומר שהוא לא נכון לי.

זה אומר שיש לי עוד מה לנקות, שיש לי עוד התנגדות לזה.

ומכאן היא מגיעה למשפט שמסכם לדבריה את כל השיחה, ושווה לקרוא אותו לאט.

מה שתהיה מוכן לקבל, לא גורם לסבל.

כלומר: הקושי, החוסר או הכאב נובעים ממשהו שלא היינו מוכנים לקבל, שאנחנו בהתנגדות לא מודעת אליו. וההצעה שלה היא לנשום לתוך הכיווץ ולעשות חקירה קצרה על מה יושבת ההתנגדות, במקום להתאמץ יותר בכיוון שלא זז. תרגול מסודר של הקשבה לגוף אפשר למצוא במדיטציות המודרכות, ובמאמר על איך להירגע ולהוריד לחץ.

זו השאלה השנייה בארגז הכלים שלה, והיא מיועדת למי שמזהה את עצמו כרגיש מאוד.

שרונה מספרת שכילדה הייתה הולכת עם אמא שלה ופתאום מתכופפת מכאבי בטן, בלי לדעת למה. וכשאין מי שיתווך לך את הכאב הזה, אתה מיד חושב שהוא שלך. היא מגדירה את האיכות הזאת כאמפתיה, ואומרת שפשוט לא ידעה לסנן מה שלה ומה לא.

מה אם אני אגיד לך ששום דבר לא שייך לך? בשנייה שאתה שואל למי זה שייך, פתאום משהו שם מתחיל.

התור בטרם

וההדגמה שהיא נותנת ספציפית מאוד. בתקופת הקורונה היא נסעה עם שתי בנותיה התאומות לעשות בדיקה. וברגע שנכנסה, הדופק שלה זינק והיא התחילה להזיע.

ממש חשבתי שאני עומדת לחטוף התקף חרדה. ואני לא בן אדם חרדתי, בחיים שלי לא הרגשתי את זה.

ואז, לדבריה, בגלל שכבר הייתה מתורגלת, שאלה: למי זה שייך?

פתאום הרמתי את הראש וקלטתי שהגוף שלי קולט את הפחד ואת הכיווץ של האנשים שהיו בתור. בשנייה שקלטתי שזה לא שלי, התרווח לי הלב והכול השתחרר.

היא מוסיפה שאפשר לשאול גם בגרסה רחבה יותר: האם זה שייך לי, למישהו אחר או למשהו אחר. ושלא צריך למצוא את התשובה. עצם השאלה, לדבריה, שוברת את האוטומט של ההזדהות בשתי השניות שלפני שהוא משתלט.

עד גיל 45 היא כאבה כל יום: מה שינה את זה

הסיפור הזה הוא נקודת המפנה שלה, והוא נאמר בלי לייפות. עד גיל ארבעים וחמש היא סבלה כאבים מבעיה כרונית שלא נמצא לה פתרון, לא ברפואה המערבית ולא במשלימה. משנה לשנה זה החמיר.

אף אחד כלפי חוץ לא ראה את הסבל הזה. הרגשתי שאם יראו, אז אני איפגע עוד יותר.

במקביל היא הצליחה מאוד: משרד אדריכלות שמשלב פנג שואי, דבר שלפני עשרים וחמש שנים היה חריג לגמרי, זוגיות וחמש בנות. והמוד שלה, בלשונה, היה הישרדות ולהוכיח שאני יכולה להצליח למרות הכול.

ואז הגוף קרס.

הגעתי לשלב שמפלס הכאב היה כל כך גבוה שבחרתי למות. ממש ככה. ואני יושבת על המדרגות של הבית שאני בניתי, בלי אומץ להיכנס ולהגיד למשפחה שלי, ואומרת: מה עוד אפשרי כאן.

היא מדגישה ששאלה את זה מתוך ציניות, כמעט כדי להוכיח שזה שטויות. וזמן קצר אחר כך קיבלה הזמנה לקורס מתקדם בשיטה שהתחילה לתרגל, בסטוקהולם.

מה קרה שם

הבחירה לא הייתה מובנת מאליה: לעזוב את המשפחה ואת העסק, לעלות על טיסה, ולשלם. היא מספרת שהלכה איתה רק בגלל שהיא הרחיבה לה את הלב, בלי לדעת מה תקבל.

באולם היו קרוב לארבע מאות איש והרבה מיקרופונים. היא אחזה במיקרופון כשעה וחצי עד שהמנחה פנה אליה, והייתה, בלשונה, במאתיים אחוזי כאב בשלוש בעיות פיזיות שונות.

תוך רבע שעה של שאלת שאלות, שבעים אחוז מהכאב נעלם מהגוף שלי. התמוסס. ואחרי שבוע נעלם לגמרי.

ומה שעלה שם, לדבריה, היה תפקיד לא מודע שלקחה על עצמה: לרפא את העם היהודי, ולשאת את הסבל שלו. הרעיון שכאב שנשמר בגוף קשור למה שלא עובד רגשית מפורק גם במאמר על ריפוי עצמי דרך ניקוי משקעים רגשיים.

למה דאגה עושה בדיוק את ההפך ממה שרצינו?

את הרעיון הזה היא לימדה בקורס שהתחיל שבוע לפני המלחמה, מול קבוצת סבתות שהציפו אותה בדאגה לנכדים ולילדים. ולה עצמה שלוש בנות שהיו במקביל בשירות בשלושת החודשים הראשונים, אחת מהן לוחמת.

מה שהיא הציגה שם הפך את הכיוון, והיא מודה שהיה שם הלם.

ברגע שאנחנו בדאגה למישהו אחר, אנחנו משדרים לו שאנחנו לא סומכים עליו. וזה אומר שאנחנו בהתנגדות לבחירות שלו.

ההוכחה שהיא מביאה מוכרת לכל אחד: כשההורים דאגו לנו מדי כילדים, התגובה הראשונה שלנו הייתה "אתם לא סומכים עלינו?".

ומה שקורה בפועל, לדבריה, הוא שהאדם השני נאלץ להתעסק בך ולהרגיע אותך, במקום להיות נוכח ברגע שלו. וברמת הילדים, זה גם מוריד להם את הביטחון.

היא מקפידה לא לפסול את הדאגה עצמה: דאגה היא אנרגיה של אהבה, ואנחנו דואגים למי שאכפת לנו ממנו. השאלה היא רק מה היא יוצרת.

התרגיל הזה מתחיל בהנחה שקשה לבלוע: כולם צודקים מנקודת המבט שלהם. וברגע שאני נלחם על הצדק שלי, אני אוטומטית בהתנגדות למה שהאחר חושב, ושנינו תקועים בלולאה.

מה שהיא מציעה במקום זה משפט אחד שחוזרים עליו בלב, לא בקול.

נקודת מבט מעניינת. זו רק נקודת מבט מעניינת.

וההדגמה שהיא נותנת קרתה אצלה בבית. בעלה חזר בכעס גדול וצעק. האינסטינקט הראשון שלה, כמי שנפגעה בילדותה, היה לקפוא ולהתכווץ.

ואז נשמתי לתוך זה ואמרתי שלוש פעמים בלב: זו רק נקודת מבט מעניינת. ואז אמרתי גם: נקודת מבט מעניינת שאם אני לא מסודרת, אני אישה לא מספיק טובה. ופתאום קלטתי שזו גם נקודת המבט שלי.

והוא, בינתיים, ממשיך לצעוק. ואז, לדבריה, נוצר שקט מוחלט.

הוא אומר לי: את צודקת, סליחה. ואני אומרת לו: אבל אני לא אמרתי שום דבר. אז הוא אומר לי: נזכרתי איפה שמתי את זה.

למה זריקת המילה אהבה לפח שינתה לה את הזוגיות?

שרונה מספרת שהיא ובן זוגה יחד כמעט שלושים וארבע שנים, ושהיה לה חזון שבגיל חמישים הם ייפרדו. הם הגדירו את עצמם כחברים הכי טובים, אבל כמו שני קווים מקבילים שלא נפגשים, והיא הרגישה כמו בכלוב של זהב: יש לי הכול ואין לי כלום.

מה שפירק את זה היה שאלה אחת ששאלה אותו.

מה זה אומר כשאתה אומר לי אני אוהב אותך? הוא ענה: ביטחון ויציבות. כמעט נשמטתי מתחת לשולחן.

ואז ביקשה שישאל אותה את אותה שאלה, וגילתה שהתשובה שלה היא חופש. ומשם התמונה נפתחה: הוא נתן לה עוד ביטחון ויציבות, היא נתנה לו עוד חופש, והוא הרגיש שהיא רוצה לברוח, אז נתן עוד ביטחון.

פתאום קלטתי שכל הקושי נובע מהפרשנות השונה שיש לנו על המילה אהבה. כל אחד נותן לשני את המטבע של האהבה שלו.

תודה במקום אני אוהב אותך

המסקנה שלה הייתה קיצונית, והיא מציגה אותה כתפיסה אישית ולא כהוראה: היא החליטה לזרוק את המילה אהבה לפח, כי לכל אחד יש לה הגדרה אחרת. ובמקומה, מילה אחת.

התרגיל שהיא עשתה איתי בשידור פשוט: לחשוב על מישהו שאתה אוהב, ולשדר לו כמה פעמים "אני אוהב אותך". ואז להחליף את זה ב"תודה", שוב ושוב, ולבדוק במה יותר קל.

כשאתה אומר אני אוהב אותך, עדיין יש איזה רעש בראש. כשאתה אומר תודה, יש שקט. מה אם התודה היא אהבה ללא תנאי, שכולנו כל כך מחפשים?

ומה שקרה כשהתחילה ליישם את זה בבית קרה בשני שלבים. קודם כל היא התחילה להגיד תודה על כל דבר, גם על הפשוט: תודה שזרקת את הזבל, תודה שעשית קניות. ואז שמה לב שהוא עושה בבית הרבה יותר ממה שחשבה, בזמן שהיא הסתובבה עם סיפור שהיא אישה מנוצלת.

הבסיס לכל הקרבות במערכת יחסים הוא שאתה לא מרגיש שרואים אותך מספיק. וכשאומרים לך תודה כל הזמן, אתה מרגיש שרואים אותך.

והתוצאה, לדבריה, הפתיעה אותה. הוא תמיד אמר על עצמו שהוא לא בן אדם רומנטי, ושהיא תיתן לו רשימה והוא יבצע. ומהרגע שהתחילה להודות, הוא התחיל להביא לה שני זרי פרחים כל יום שישי, אחרי עשרות שנים שבהן זר היה מגיע פעם בכמה זמן עם המשפט "ואל תתרגלי".

היא מסכמת שבחמש השנים האחרונות הזוגיות שלהם נולדה מחדש, בלי טיפול זוגי ובלי שהוא עשה קורס. עקרונות משלימים בכיוון הזה מרוכזים במאמר על זוגיות טובה, ועל התרגול עצמו יש מאמר נפרד על הכרת תודה כהרגל.

שרונה מכנה אותם סוכנים סמויים, שתפקידם להשאיר אותנו בעבר, כי העבר הוא נקודת הייחוס שלפיה התת מודע אומר לנו מה לעשות.

הראשון שהיא מפרטת הוא ההתנגדות. התת מודע, לדבריה, לקח את חוק הטבע שאומר שכל פעולה מייצרת תגובה נגדית, והפך אותו לברירת מחדל: התנגדות אוטומטית לכל דבר חדש.

והשני שהיא מרחיבה עליו מפתיע יותר.

הרגש הוא לא בלב, הוא כאן, בראש. התפקיד היחיד של הרגש הוא להחזיק את העבר במקום.

וברגע שאנחנו מופעלים על ידי הרגש, אנחנו הופכים לרגשניים. ההבחנה שהיא עושה היא בין רגישות לרגשנות, והיא מספרת שכל חייה אמרו לה שהיא בכיינית.

אבל מה אם בכי הוא אמצעי לפרוק, כי אני סוחבת את הכאב שלך עליי בצורה אוטומטית? אף אחד לא תיווך את זה עבורי.

ומה שהיא מציעה בכיוון הזה אינו להקטין את הרגישות אלא להעצים אותה, ובמקביל לפרק את המקומות שבהם הרגש מנהל אותנו. על הצד ההפוך של אותו מטבע, כשרגשות נדחקים במקום להיפרק, יש מאמר נפרד על לאן הולכים הרגשות שהודחקו.

התנגדות לכסף: השאלה שחושפת אותה

את הנושא הזה היא פיתחה בהרחבה בפרק אחר שלנו, וכתבתי עליו מאמר נפרד על שפת השאלה וההתנגדות לכסף. כאן היא מדגימה רק את המנגנון, ועושה את זה עליי בשידור.

השאלה שהיא שואלת היא: איזו התנגדות יש לך לקבל הרבה כסף, אמת. והיא מוסיפה שהמילה "אמת" היא פקודה, שמכוונת את התשובה מעבר לסיפור.

מה שעלה לי תוך שנייה היה לא צפוי: המדינה תיקח את זה, מיסים, בתי משפט, התעסקויות.

כולנו רוצים יותר כסף, אבל אם יש לך התנגדות שמישהו ייקח לך אותו, אז אתה בהתנגדות לקבל יותר כסף. ואז אתה עובד נורא קשה, ועדיין לוקחים לך.

והיא מוסיפה איך זה נשמע אצלה מהצד השני: אני מוכנה לשלם המון מיסים, זה אומר שהרווחתי יותר.

שרונה מקפידה לומר שהיא בדרך כלל לא עושה את זה בשידור חי, כי זה עלול לייצר אנטגוניזם. והיא מחלקת כל תהליך לשלושה שלבים: קליטה, עיכול ופליטה.

שלב ראשון, מודעות. לזהות מה מנהל אותך, ולקבל את זה בלי לשפוט. היא מדגישה את זה במפורש: לא לומר לעצמך איזה טיפש אני שזה נמצא שם. אם ממשיכים להתווכח עם המידע שעלה, ממשיכים בהתנגדות.

שלב שני, ההסכמה. השאלה שהיא שואלת היא אם אתה מוכן להרוס את כל ההגדרות שיש לך על החוויה הזאת, מבלי ליצור מחדש. וההסבר שלה למה זה מנוסח כשאלה ולא כטיפול חשוב.

אני לא מטפלת בך. אני רק מעלה למודעות, ואתה בוחר לשחרר את זה. הכדור עבר למגרש שלך.

שלב שלישי, ההפוך. להסכים בקול להיות בדיוק מה שהתנגדת לו, ואפילו באקסטרים: אני מוכן שייקחו לי את הכסף יותר, גם אם זה יהרוג אותי. חוזרים על זה כמה פעמים, ואז נשימה עמוקה.

וכששאלתי למה היא משתמשת במילים דרסטיות כמו להרוס ולהרוג, התשובה הייתה ישירה.

כי אנחנו צריכים להתעורר. המילים שלנו הורגות אותנו. תודעת החוסר שנותנת לנו להרגיש שלא משנה מה נעשה אנחנו חסרים, היא זו שהורסת את המציאות שלנו.

ועוד הערה מעשית שהיא מוסיפה: אם אחרי התהליך מרגישים שינוי קטן מאוד, זה מספיק. המוח בינארי, או שהוא עושה או שלא, ולכן אפילו תזוזה קטנטנה היא כבר רגל בדלת.

מה הערך הסמוי שמחזיק את הבעיה?

זה החלק הכי טעון בשיחה, ושרונה מספרת אותו דרך התנדבות שלה מול קבוצה של עשרים וחמש נשים בשלבים שונים של התמודדות עם סרטן. היא שמה את המצגת בצד ושאלה שאלה שהכניסה אותן להלם: מי מכן בחרה למות?

ואז, לדבריה, התחילו לעלות ידיים. וכששאלה ממה בחרת למות בחיים שלך, לכל אחת קפץ תחום אחר: הזוגיות, העבודה, הקריירה.

ואז שאלתי: אוקיי, חלית. הדבר הזה השתנה בחיים שלכן? אמרו לי: לא, זה יותר קשה עכשיו.

המסקנה שהיא מוציאה מזה היא שהערך הלא מודע שאנחנו מקבלים מבעיה הוא בדיוק מה שמקשה עלינו. והשאלה שהיא מציעה לשאול, בלי מאמץ ובלי לנתח, היא: איזה ערך אני מקבל מזה.

היא הדגימה את זה עליי סביב תפקיד שזיהיתי אצלי, לקחת על עצמי כאב של אחרים כדי לרפא אותם, ועברה איתי את שלושת השלבים.

גם וגם במקום או או

המסר שהיא בוחרת לסיים בו נוגע בהגדרות. לפני שש שנים, אם היו שואלים אותה מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה, התשובה הייתה מאסטר לפילוסופיה סינית. היו לה יעדים, מטרות והגדרות ברורות.

והיום היא מונה: מנחה בינלאומית שלימדה בעשר מדינות, סופרת של חמישה ספרים בשלוש שנים, בעלת משרד אדריכלות שממשיך לשגשג, ואמא לחמש בנות.

מה אם אנחנו יכולים להיות גם וגם, ולא או או?

ומה שמחזיק את זה, לדבריה, הוא בדיוק ההימנעות מהגדרה, כי כל הגדרה היא מסקנה, וכל מסקנה מגדירה אותנו ומצמצמת. שאלה סגורה מגיעה ממה שכבר עשית, ושאלה פתוחה פותחת מרחב לאפשרויות שעוד לא היו. הזווית המחקרית על תפיסות מהסוג הזה נבחנת במאמר על מה המדע אומר על זימון מציאות.

שש השאלות במבט אחד

זה החלק לחזור אליו. כל השאלות כאן פתוחות, וכולן נועדו לאותו דבר: להזיז את הפוקוס מהבעיה למרחב.

שרונה מדגישה שאלה לא פתרונות אלא שינוי ברמת התודעה, ושהעיקר הוא לשים לב אם הגוף בכיווץ ולבחור משהו שירחיב.

לסיכום: מה לוקחים מפיתוח אינטואיציה

פיתוח אינטואיציה, בגרסה שמוצגת כאן, הוא לא ניסיון לשמוע קול פנימי מסתורי אלא אימון של שריר אחד: לזהות מתי הגוף מתכווץ ומתי הוא מתרחב, ולבחור לפי זה. השאלה הפתוחה היא הכלי שמאפשר את זה, כי שאלה סגורה כבר מכילה בתוכה מסקנה, ולכן היא יכולה רק לשכפל את מה שכבר היה.

ומה שנשאר הכי חזק בשיחה הוא דווקא המשפט הקצר שסוגר את כל השאר: מה שתהיה מוכן לקבל, לא גורם לסבל. ובצידו התזכורת הפשוטה שאפשר להתחיל ממנה עוד היום, להגיד תודה על הדברים הקטנים ולראות מה זה עושה.

פרקים נוספים בנושאים האלה נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי.

שאלות ותשובות

האורחת בפרק

שרונה הדר חורי

מנחת סדנאות, סופרת של חמישה ספרים, ובעלת משרד לאדריכלות בריאה על בסיס פנג שואי ואסטרולוגיה סינית כבר יותר מעשרים שנה. מלמדת את שפת השאלה בעשר מדינות, ואמא לחמש בנות.

הפרק המלא עם שרונה הדר חורי: שפה יוצרת מציאות, פיתוח אינטואיציה והשאלה שיוצרת ריפוי

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.