מהו השינוי הדרמטי ביותר שאפשר לראות בקליניקה עם שיטת IEMT?

לפעמים מגיע מטופל עם בעיה שאיש לא ידע לפתור, ותוך כמה מפגשים משהו בגוף מתחיל להגיב אחרת. אחד הסיפורים החזקים הוא של גבר שסבל ממחלת מנייר (Ménière) – מחלה חשוכת מרפה שאיש לא יודע מה גורם לה. החולה חווה צפצוף חזק באוזן אחת, סחרחורת קשה, ונאלץ לשכב בתנוחה מאוד ספציפית, בלי רעש בבית, בין שעה ליומיים בכל התקף.

האיש הזה הגיע אחרי חמש שנות סבל. הוא נבדק אצל חוקרים ורופאים בכל העולם והפסיק עשרות דברים. תוך שני מפגשים עלו על השורש, ובחמישה-שישה מפגשים התהליך הסתיים. כבר חמש-שש שנים אין לו התקפים.

אבל מה שזכור במיוחד הוא לא היעלמות המחלה, אלא הרגעים הקטנים. אחרי המפגש השלישי הוא חזר ואמר שכל הוויתורים שווים, רק בגלל דבר אחד: הוא חזר לשתות קפה. הוא הפסיק בשר אדום, סוכרים, יין, ועוד שורה ארוכה של דברים, ומכונת האספרסו שלו עמדה שותקת שנים. במפגש האחרון מישהו התקשר, והוא ענה כרגיל, באוזן הבעייתית, בלי לשים לב, אחרי שנים שלא היה מסוגל לדבר בטלפון מאותה אוזן.

כפי שנאמר בשיחה: "מגיע מישהו עם מחלה חשוכת מרפה. אני לא מבטיח שום דבר, אפילו לא הכרתי את המחלה. אני עובד עם מה שעולה, עם מה שמופיע בקליניקה, ודברים משתחררים ופתאום הגוף מגיב אחרת."

נקודת המוצא הייתה שאלה אחת: האם היו מקרים של אנשים שנרפאו ממנה? כשהתשובה הייתה שכן, אבל אף אחד לא יודע למה, נפתח פתח. אם מישהו אי פעם נרפא, כנראה שאפשר. משם אפשר היה לנסות.

איך שיטת IEMT מטפלת בטראומה של לוחמים שחזרו מהקרב?

השיטה יעילה במיוחד לטראומה, וזה מתבטא בצורה החדה ביותר אצל חיילים. קצין צעיר שחזר מעזה הגיע שלושה חודשים אחרי שהשתחרר ממילואים. הוא רב עם אשתו, איבד סבלנות לילדים, היה עצבני כל הזמן. אמא שלו, שלמדה את השיטה, שלחה אותו. תוך שלושה מפגשים זה נגמר.

הבעיה הגדולה של הרבה לוחמים שחוזרים היא הסרטים הגדולים שרצים בראש, אותם זיכרונות שמטריפים, כואבים ומבהילים. בעבודה של שיטת IEMT, המטען הרגשי שתקוע בתוך הזיכרון הטראומטי יורד – וברגע שהוא יורד, אין לאדם בעיה לחשוב על הזיכרון ולסיים את העיבוד שלו.

מה שקורה במהלך אירוע טראומטי הוא שהעיבוד נתקע. יש זינוק של אדרנלין וקורטיזול, התמונות הפנימיות עצומות, ומכיוון שצריך לתפקד באותו רגע, נכנסים מנגנוני הגנה. ההכחשה וההדחקה דוחפות את החוויה לתוך מעין תיבה סגורה, ודפוסי ההתמודדות אומרים "אני חזק, אני יכול יותר מזה, נשים את זה בצד". התרבות מוסיפה את שלה: גבר אמיתי לא מבקש עזרה.

כך נשמר מטען רגשי שלם בתוך זיכרון אחד. בשלושת המפגשים עם הקצין שוחררו ההטבעות הרגשיות האלה, העיבוד הסתיים, והוא יכול לחזור אל הזיכרונות בלי שיציפו אותו. זה גם משחרר כמות עצומה של אנרגיה לחיים, כי כשאין תיבה שצריך לשמור עליה סגורה כל הזמן, האנרגיה משתחררת.

מה זו תיבת פנדורה רגשית ולמה היא שואבת מאיתנו אנרגיה?

תיבת הפנדורה הרגשית היא זיכרון טעון שהמערכת שומרת סגור כדי שנוכל להמשיך לתפקד. יש שני סוגים עיקריים. הראשון הוא הטבעה רגשית: זיכרון טראומטי שכשנזכרים בו, נכנסים מיד לתגובת פייט-או-פלייט (fight or flight). השני הוא הטבעת זהות, חלק צעיר שתקוע ומשתלט על המערכת ברגעי לחץ.

זה לא חייב להיות טראומה במובן הקלאסי. לפעמים זה נראה כמו "שטות מהילדות" – זיכרון שעולה ואומרים עליו "מה זה רלוונטי, זה כלום מפעם". אבל הסיבה שזוכרים אותו דווקא כשטות, היא שמנגנוני ההגנה כבר הספיקו לטאטא אותו מתחת לשטיח. הוא עדיין שם, מלמטה.

כפי שנאמר בשיחה: "כל התנהגות שלא מביאה לך את התוצאות שאתה רוצה – היא התנהגות בעייתית."

וזה בדיוק מה שמביא אנשים לטיפול: קושי בזוגיות, דחיינות, חרדות, התפרצויות זעם, או כל דבר שחוזר ולא מצליחים לשנות. כמעט מתחת לכל התנהגות כזו שוכן זיכרון כואב או חלק צעיר תקוע. רמז מובהק לקיומה של תיבה כזו הוא דפוס אישיות נוקשה שאי אפשר לשחרר, או התנהגות של שחור-לבן: או שהכל בשליטתי, או שכלום לא מעניין אותי.

תיבת הפנדורה גובה מחיר כפול. ראשית, היא צורכת אנרגיה – קמים בבוקר וכבר במינוס, כי האנרגיה הולכת לשמירה על כל התיבות שאנחנו סוחבים. שנית, סביבה שמזכירה את התוכן הכואב הופכת לטריגר שמפעיל את אותו כפתור רגשי שוב ושוב.

למה כעס מסתיר חרדה: הקשר בין התקפי זעם לבין מה שמתחת

הרבה אנשים עם התקפי זעם ישיבו, אם תשאלו אותם, שאין להם שום בעיה של חרדה. וזו בדיוק הנקודה. הם פתרו את החרדה בלי לדעת, באמצעות מנגנון התמודדות: הרבה חוקים והרבה "אמורים". מתי מופיעה חרדה? כשאין חוקים, כשהסביבה לא עקבית ולא יודעים מה לעשות. אז המוח מייצר שליטה והמון כללים כדי לנטרל אותה.

כעס הוא תגובה שמרגישה טובה לאדם עצמו, כי הוא נותן כוח, עוצמה ותחושת גודל. הוא בטוח עדיף מבחינת המערכת על בושה או חרדה. כדי להבין כעס, כדאי להיזכר מי הורשה לכעוס בילדות. ילד שכועס על הורה חוטף כעס בחזרה. מי שמחזיק בכעס הוא ההורה, הגדול, זה שבא מלמעלה מבחינת סטטוס.

לכן יש שני סוגים של כעס לא-בוגר: כעס ילדותי (טנטרום) וכעס הורי (תוכחה). שניהם תפוסים. כעס בוגר הוא כעס שמתקשרים אותו, לא מתפרצים בו. וכשיש התפרצויות זעם, המשמעות היא שאני מרגיש חזק – אבל חזק מול מה? על מה אני מגן? מתחת לכעס יושבת חרדה, אבל היא לא נגישה, כי מעל תיבת הפנדורה שמייצרת אותה יש מנגנונים שחוסמים.

כאן נכנסת המומחיות של מטפל בשיטת IEMT: לזהות מתוך רמזים שונים בתקשורת של המטופל אילו שאלות לשאול ואיך, כדי להגיע לשורש בלי שהמטופל עצמו יודע מהו.

איך אירוע קטן מהילדות הופך לדפוס אישיות שלם?

הנה דוגמה שחוזרת הרבה. אדם מגיע ומספר שכל ארוחת שישי משפחתית הופכת לסיוט. הוא יודע שזה עומד לקרות, מתכונן לזה, וברגע שאחותו מגלגלת עיניים הוא מאבד שליטה, עף עליה, וכל המשפחה כועסת. עשר דקות עבודה וארבע שאלות הספיקו כדי להגיע לשורש.

מה שעלה היה הטבעת זהות מגיל שלוש, אירוע מהילדות שאין צורך לדעת את תוכנו. באותו אירוע התקבלה אמונת ליבה, וכל פעם שאחותו גלגלה עיניים, התת-מודע שמע אותה אמונה ישנה והגיב בהתפרצות. אחרי שחרור האירוע, התקשר במוצאי שבת: אחותו גלגלה עיניים, הוא צחק, זה לא הזיז לו, וכל הערב היה רגוע.

כפי שנאמר בשיחה: "זה ממש לפתור בלי לחפור."

זה ההבדל בין שיטת IEMT לגישות אחרות. אין חפירה בתוכן, אין ניתוח אינסופי של הסיפור. שואלים שתיים-שלוש שאלות בפרוטוקול, עולה זיכרון שהאדם עצמו תוהה מה הקשר שלו, ואז עושים עליו עבודה של תנועות עיניים או גירוי בילטרלי אחר. עוד שלוש-ארבע פעמים וזה נגמר. הזיכרון הופך לחלק מהביוגרפיה – פרשה שנסגרה, שאפשר לחשוב עליה בלי שתפעיל שום טריגר.

חשוב להדגיש: זה לא תפקיד המטופל לדעת מה השורשים שלו. בדיוק כמו שאתה לא הולך למוסך ומקבל הסבר שתיקון הרכב הוא באחריותך – האחריות לטפל היא על המטפל, לא על המטופל.

מה ההבדל בין טראומה לבין אירוע רגשי טעון שלא עובד?

לטראומה יש הגדרה מאוד ספציפית: אירוע שיש בו איום פיזי על החיים, שלך או של מישהו קרוב, ושלוש תחושות נלוות – איום, חרדה, וחוסר אונים. את ההגדרה הזו ניסח בצורה מובהקת פרופ' יורי גדרון (Yori Gidron), והיא נמצאת בשימוש נרחב, במיוחד מאז השביעי באוקטובר. אם אין חוסר אונים, זה לא נחשב אירוע טראומטי.

אבל גם בלי טראומה, יכול להישאר אירוע צרוב. הדוגמה הקלאסית: ילד בן שבע באוטו, מפליץ, אבא כועס וצועק "תעוף מהאוטו". מהאירוע הזה לבדו יכולים להישאר עיכובים ושריטות לכל החיים – לא בגלל מה שקרה, אלא בגלל איך הוא נצרב בתודעה של ילד בן שבע. ילד יכול לפרש את זה כנטישה או כהשפלה, גם אם המבוגר יראה בזה "שטות".

המנגנון זהה בשני המקרים: ההיפוקמפוס מעלה זיכרון, האמיגדלה מעוררת תגובה רגשית חריפה, והשתיים צמודות. כל פעם שהזיכרון יעלה, יכאב, ולכן נעשה הכל כדי להחזיר אותו לתיבה. כך נוצרים טריגרים, ועליהם מצטברות רציונליזציות: הסבר הגיוני מספיק כדי שנעזוב את עצמנו בשקט ונוריד את הסטרס.

איך אירוע אחד "מתפשט" לכל החיים?

נער בגיל ההתבגרות עצבני בגלל הורמונים של מחזור – זו הרמה הראשונה. אבל הוא לא יודע למה הוא עצבני, וזה מייצר רמה שנייה של סטרס: חוסר ודאות. כדי להרגיע אותה, הוא מחפש הסבר הגיוני, ואומר לעצמו "אני מתעצבן כשהשולחן מבולגן". ברגע זה נוצר קשר בין שולחן מבולגן לבין עצבים, והסכמה של הבעיה בראש מתרחבת. שבוע אחרי, כשההורמונים נרגעו, שולחן מבולגן עדיין יעצבן.

כך גם אדם עם אגורפוביה שכמעט נתפס בלי שירותים באוטובוס. הכמעט הזה הכניס אותו לחוסר אונים, הוא פיתח פחד מאוטובוסים, אחר כך מכבישים מהירים, ובסוף הגיע למצב שהוא יוצא מהבית רק למרחק שאפשר לרוץ ממנו חזרה. חמישה-שישה מפגשים, ואחרי שחרור האירוע המקורי וכל שכבות הרציונליזציות שמעליו, הבעיה נעלמה.

למה אנחנו מחפשים את האשמים בחוץ כשהבעיה בפנים?

זו הביולוגיה. תגובת פייט-או-פלייט נועדה לסכנת חיים, וסכנות בג'ונגל מגיעות מבחוץ. לכן כשהמערכת מופעלת, תשומת הלב אוטומטית פונה החוצה: הבעיה היא בחוץ, בוא נשנה את הסביבה. וזה בדיוק מה שרוב האנשים מנסים לעשות – לשנות את האישה, את הבעל, את הילדים, את העבודה.

כפי שנאמר בשיחה: "במקום לחפש את הבעיה בחוץ, אני משחרר אותה מבפנים. פתאום אותו אירוע בדיוק, אותו אדם בחוץ שלא השתנה, כבר לא מתריס בך."

אבל כשמנסים לשנות את הסביבה שמשקפת לנו תגובה רגשית, הבעיה נשארת ומופיעה בזווית אחרת שתיגע באותו כפתור. הכפתור הוא בפנים. שחרר אותו, ואותם טריגרים חיצוניים כבר לא משפיעים.

איך זה נראה בזוגיות?

במערכת זוגית יש קונפליקטים – התנגשות של אינטרסים, כלומר צרכים. אחד הצרכים הגדולים הוא ביטחון. כשהיינו ילדים קיבלנו ביטחון מבחוץ, ולהיות בוגר משמעו שאני יכול לספק את הצורך הזה מבפנים. אם הביטחון מגיע גם מבחוץ – מצוין. אבל אם אני תלוי רק בחוץ, כל איום קטן זורק אותי לפייט-או-פלייט.

קנאה היא דוגמה מצוינת. היא סימפטום, ומתחתיה יושבים כמה "דרקונים" אפשריים: ערך עצמי נמוך, חוסר ביטחון במערכת הזוגית, טראומה של בגידה, או פחד מבדידות. הקנאה שמדובר בה כאן היא לא קנאת סופרים, אלא הסוג הבעייתי שגורם לאדם לשמור על בן הזוג ולכלוא אותו. גם תקשורת נכונה קשה ליישם כל עוד ההטבעות הרגשיות מפעילות אותנו. אפשר ללמוד עשרות סדנאות של תקשורת מקרבת, אבל מעטים באמת מיישמים אותה – כי הכפתורים עדיין שם. עבודה על השורש הרגשי משפיעה ישירות על ההתאמה הזוגית.

איך תנועות עיניים משחררות זיכרון כואב מבחינה נוירולוגית?

הסבר נוירולוגי מלא אין לאף אחד, גם לא במחקר. אבל יש הסבר רציונלי ופשוט. כשקורה אירוע, נצרב זיכרון – לא כל מה שהיה, אלא סצנה ספציפית אחת או כמה, שנתפסות עם רגש מאוד גדול. ההיפוקמפוס מעלה את הזיכרון, האמיגדלה מתחילה את תגובת הפייט-או-פלייט, והרגש הכואב מציף.

כשעושים תנועות עיניים, מפעילים בו-זמנית גם את האזורים הוויזואליים והשמיעתיים במוח. בעצם מפעילים את המוח חיצונית, ונוירונים רבים מתחילים "לירות" בכל מיני כיוונים, בנוסף לסינפסות שכבר נצרבו עם הזיכרון הקשה. אפשר לדמיין את זה כך: בזמן שנזכרים בזיכרון, מכניסים אותו לבלנדר – ופתאום הוא כבר לא נזכר אותו דבר.

כפי שנאמר בשיחה: "ברגע שאתה זוכר אותו אחרת – הרגשות אחרים. כי המבנה של הזיכרון הוא מה שמפעיל את הרגש."

וכאן ההבדל החשוב משיטות אחרות. בשיטת IEMT אין צורך לבנות נרטיב חדש. ברגע שמשחררים את המטען הרגשי – והמדובר באנשים בוגרים – האדם בונה את הנרטיב בעצמו. פתאום יש לו חמלה כלפי עצמו, הוא סולח לעצמו, ולפעמים אפילו מבין שהרגש שחווה לא היה באמת שלו: יש הטבעות רגשיות נרכשות, שבהן הילד הזדהה עם רגש של ההורה וחשב שהוא שלו.

במה שיטת IEMT שונה מ-EMDR אם בשתיהן יש תנועות עיניים?

זו שאלה נפוצה, והתשובה חדה: שיטת IEMT ו-אי.אם.די.אר (EMDR) אינן אותו דבר, בדיוק כמו שכדורגל וכדורסל אינם אותו דבר רק בגלל שבשניהם יש כדור. אלה לא אותן תנועות עיניים, לא אותם פרוטוקולים, ולא אותו מבנה.

בשיטת IEMT, לפחות כפי שהיא נלמדת, האבחון חשוב הרבה יותר מתנועות העיניים עצמן. את הפרוטוקולים של תנועות העיניים אפשר למצוא היום ביוטיוב ובגוגל – זה לא החלק הקשה. החלק הקשה הוא לדעת על איזה זיכרון לעשות את העבודה, איך להציף את התכנים הלא-מודעים בלי שהאדם יודע מהם, ואיך לשחרר אותם.

לכן הקורס מיועד רק לאנשים עם רקע טיפולי וניסיון בקליניקה. הוא קצר ונקודתי, ולא מלמדים בו אתיקה, יצירת חיבור או ראפור – אלה כבר קיימים אצל המשתתפים. מטרת הקורס היא לפתח את היכולת לזהות, מתוך מינימום תוכן שהמטופל נותן, איפה להיכנס לעבודה.

זו בדיוק הסיבה שאדם עם רקע רחב יותר בעולם הנלפ – בוגר קורס נלפ פרקטישינר, טכניקות של זריזות לשון, שיחה אימונית – יכול לשדרג את העבודה. תנועות העיניים הן מפתח שפותח צינורות, אבל צריך לדעת מה עושים איתן.

מתי שינוי קורה ברגע ומתי הוא דורש זמן ופיתוח מיומנויות?

אירוע רגשי בודד הוא עבודה של עשרים דקות בערך. אבל לפעמים יש יותר מטראומה אחת, ואז דרושים כמה מפגשים. ההבחנה החשובה היא בין PTSD ל-CPTSD: בראשון יש אירוע מכונן אחד וספציפי, ובשני יש כמה אירועים, וגם מערכות היחסים ביניהם, ועליהן שכבות של רציונליזציות.

נקודה קריטית: גם אם אפשר לשחרר זיכרון ברגע, לא תמיד אפשר לרכוש מיומנויות חיים ברגע. אדם שכל חייו סבל מחרדה חברתית – אפשר לשחרר לו את ההטבעה, אבל לוקח זמן לפתח מיומנויות חברתיות שמעולם לא נבנו. בחרדה חברתית יש שלושה רבדים: שחרור ההטבעה הרגשית, חיזוק הערך העצמי שנשחק, ופיתוח מיומנויות חברתיות.

כפי שנאמר בשיחה: "אתה מכיר את הפער בין מה שאני יודע למה שאני עושה? מה שמונע את זה הוא ההטבעות הרגשיות והטבעות הזהות."

דוגמה: אדם שעשה עשרות קורסי מכירות ולא הצליח למכור. אחרי עשרים דקות שיחה על קפה, עלתה אמונה מגבילה, שוחררה – וחודש אחר כך הוא לא הפסיק למכור, וכל המיומנויות שלמד פתאום נעשו נגישות. הידע היה שם כל הזמן; ההטבעה הרגשית חסמה את הגישה אליו.

אותו עיקרון עובד גם בכיוון ההפוך. כדי לראות את הטוב בעצמנו, אפשר להתאמן על לראות אותו באחרים. אם "כל הפוסל במומו פוסל", אז גם ההפך נכון: ככל שמתאמנים יותר לזהות גדוּלה באחרים, לפרגן ולהחמיא, מתחילים לראות אותה גם בעצמנו.

איך המטאפורה של "פצע רגשי" משנה את הטיפול עצמו?

השפה שמטפל משתמש בה משפיעה על איך הוא תופס את הטיפול, וזה משפיע על הטיפול עצמו. כולם מדברים על "פצע רגשי", אבל זו מטאפורה – אין באמת פצע. טראומה במקור פירושה פגיעה ברקמות. פרויד היה רופא, לא היו לו מונחים לתאר את הנפש, אז הוא השתמש במטאפורות גופניות.

הבעיה היא שהמטאפורה גוררת מטאפורות נלוות. אם יש פצע רגשי, אז יש פצע עמוק ופצע שטחי. פצע עמוק דורש תהליך ריפוי, תהליך ריפוי לוקח זמן, ואחריו נשארת צלקת – לכל החיים. וכך אנשים מאמינים שהם יישארו מצולקים לנצח. זה פשוט לא נכון ברוב המקרים.

בנלפ, המטאפורה אחרת לגמרי. אין פצעים, יש תוכנה: אסטרטגיות אוטומטיות שאפשר לשנות תוך עשר דקות, וברגע שמשנים את התוכנה, יש תגובה רגשית אחרת. פרויד דיבר במטאפורת ההידראוליקה – רגשות כמים, מה שדוחקים מתפרץ במקום אחר, צריך לשחרר חסימה כדי שתהיה זרימה. נלפ נולד בשנות השבעים, בעידן המחשבים, ולקח מטאפורה אחרת.

כפי שנאמר בשיחה: "אם אני מבין שפצע רגשי הוא מטאפורה – אני יותר שימושי למטופל שלי."

וזה לא רק עניין סמנטי. השאלה אם מטפל פועל בדרך ארוכה או קצרה אינה הופכת אותו לטוב או פחות טוב. הרבה ספרי טיפול מצוינים, של אירווין יאלום (Irvin Yalom) ושל יורם יובל למשל, מספרים תיאורי מקרה ארוכים ומורכבים – חלקם בכוונה, כדי להראות שהטיפול מורכב, כי דרמה נמכרת טוב יותר. אבל טיפול לא חייב להיות ארוך ומסובך. הוא יכול להיות גם מהיר.

לסיכום – שיטת IEMT

בשורה התחתונה, שיטת IEMT עובדת על שחרור המטען הרגשי שתקוע בתוך זיכרונות, באמצעות תנועות עיניים וגירוי בילטרלי, בלי לנתח את התוכן. מתחת לרוב הבעיות הכרוניות – חרדה, כעס, דחיינות, קושי בזוגיות – שוכן זיכרון טעון או חלק צעיר תקוע, שגוזל אנרגיה ומפעיל אותנו דרך טריגרים חיצוניים.

היופי בגישה הזו הוא שהבעיה אינה בחוץ, אלא בכפתור הפנימי – וברגע שמשחררים אותו, אותם טריגרים מפסיקים להשפיע. לעיתים זה קורה במפגש אחד, ולעיתים נדרשת גם עבודה של בניית מיומנויות וערך עצמי. אבל הכיוון ברור: לא לשנות את הסביבה שמשקפת לנו את הרגש, אלא לשחרר את הרגש מבפנים.

אם משהו תקוע שנים ולא זז, אולי לא צריך עוד שנים של ניתוח. אולי צריך פשוט לפתוח את התיבה הנכונה ולעשות עבודה על חסמים רגשיים מודחקים.

מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין מיקי ברקל בפודקאסט של שחר כהן.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

מ

מיקי ברקל

מיקי ברקל הוא ממומחי שיטת IEMT הבולטים בישראל, תלמידו הישיר של מפתח השיטה אנדרו אוסטין (Andrew T. Austin), ומי שהביא את השיטה לארץ. מטפל בעל רקע בנלפ ומנחה קורס IEMT למטפלים מנוסים, שיטה קצרה לשחרור טראומה, חרדות ומשקעים רגשיים באמצעות תנועות עיניים.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.