די לדמעות ולדם. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה.
המשפטים של יצחק רבין מסודרים לפי נושא, וכל אחד עם המקור שלו: הרצאת פרס נובל באוסלו, הנאום בקונגרס האמריקני, נאום יהיה בסדר לקציני צה"ל, האיגרות למשפחות השכולות והנאום האחרון בכיכר. לצד כל נושא משפט אחד מהזווית הפסיכולוגית, ומדור שמפריד בין מה שרבין אמר לבין מה שמיוחס לו ברשת, כולל שתי המילים שהפכו לסמל הזיכרון שלו ולא יצאו מפיו.
במלחמות יש מנצחים ומפסידים, בשלום הכול מנצחים.
יצחק רבין, נאום כינון הממשלה, הכנסת, 13 ביולי 1992
בבית הספר החקלאי שבו למד הוא תכנן להיות מהנדס מים, מקצוע שנראה לו החשוב ביותר במזרח התיכון הצחיח. בגיל 16 קיבל לידיו רובה, ואת המדים הפשיט רק אחרי 27 שנים. זה יצחק רבין, הרמטכ"ל השביעי של צה"ל, וראש הממשלה שקיבל את פרס נובל לשלום.
הוא נולד בירושלים ב-1 במרץ 1922, והיה ראש הממשלה הראשון של ישראל שנולד בארץ. לפני קום המדינה פיקד על גדוד בפלמ"ח, ובמלחמת העצמאות עמד בראש חטיבת הראל בקרבות על הדרך לירושלים. כרמטכ"ל השביעי פיקד על הצבא במלחמת ששת הימים ב-1967, אחר כך שימש שגריר ישראל בוושינגטון ושר העבודה בממשלת גולדה מאיר. כיהן כראש ממשלה בשתי תקופות, 1974 עד 1977 ו-1992 עד 1995, קיבל את פרס נובל לשלום ב-1994 יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת, ונרצח בתל אביב ב-4 בנובמבר 1995, בתום עצרת השלום בכיכר מלכי ישראל.
כמעט כל מה שיש ממנו הוא נאומים מתומללים, לא ספרים. הוא לא ניסח אפוריזמים ולא כתב פתגמים, ולכן המשפטים כאן נשמעים כמו דיווח של מפקד: קודם העובדה, ורק ממנה הרגש. לדף נכנסו רק משפטים שיש להם מקור מזוהה, עם שם הנאום והתאריך. הפוליטיקה של אותן שנים נשארה בחוץ, ומה שרץ ברשת בלי מקור קיבל מדור נפרד בתחתית.
מעבר לביוגרפיה, רבין הוא מקרה נדיר של אדם שהחליף עמדה בפומבי בגיל 70, אחרי חיים שלמים בצד השני של אותה עמדה, ובלי למחוק את מה שהיה קודם. באותם נאומים עצמם שבהם דיבר על שלום הוא חזר וסיפר על ההחלטות ששלחו אנשים אל מותם, ועל הדממה בחדר אחרי שכולם יצאו ממנו. מהזווית הפסיכולוגית זה החלק היקר בשינוי עמדה, וגם הקשה ביותר: קל לאמץ אמונה חדשה כשמוחקים את הישנה, וקשה הרבה יותר להחזיק את שתיהן בבת אחת.
רוב המשפטים כאן נאמרו בין 1992 ל-1995, בטקסים ובחתימות, בפני קהל שידע היטב מי עומד מולו: הרמטכ"ל של מלחמת ששת הימים. אין בהם שירה על שלום, יש בהם פירוק שלו לפרטים קטנים: קפה שנמזג, שדה מוקשים שמפנים לצורך טקס, אם ירדנית ואם ישראלית שמקבלות ברכה באותו בוקר. וגם האומץ כאן נשמע כמו חשבון קר של אדם שיודע מה עולה כל צד. מהזווית הפסיכולוגית, מי שמחליף מטרה גדולה בסצנה קטנה שאפשר לראות עושה משהו מוכר מחדר טיפולים: רעיון מופשט הופך לדבר שאפשר להתחיל לעשות מחר בבוקר.
די לדמעות ולדם. די. אין בנו שנאה כלפיכם, אין אנו תאבי נקמה.
אנחנו יודעים ללחום. אנחנו לא יודעים, ולא רוצים, לשנוא. אין אנו שונאים את אויבינו.
אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל, וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה: המלחמה על השלום.
אנחנו ממהרים, ולכן הולכים לאט. אנו נזהרים, כי לא תהיה לכולנו הזדמנות נוספת.
בוקר טוב לך האם הירדנית, שלום לך האם הישראלית.
אנו, כמוכם, אנשים שרוצים לבנות בית, לטעת עץ, לאהוב, ולחיות לצדכם, בכבוד, באהדה, כבני אדם, כבני חורין.
אין לי נכסים, יש לי רק חלומות: להוריש לדורות הבאים עולם טוב יותר, מפויס יותר, עולם שנעים לחיות בו. אין זה הרבה מדי.
היינו זקוקים להרבה כוחות נפש, משני הצדדים, לסלוח על השכול שגרמנו זה לזה, לפנות את שדות המוקשים שחצצו בינינו כל כך הרבה שנים.
מאה שנות דמים לא נמחקות בלחיצת ידיים אחת. משקעים מרים לא חולפים בחיוכים מול מצלמות.
זו ארץ הבחירה, אך אין אנו יכולים לבחור את שכנינו.
אנו נלחמים, וחולמים שלום, ואין סתירה בין הדברים.
השלום ייבנה על הקפה הישראלי הנמזג לספלו של חבר פלסטיני, על חיוך הרופא הישראלי ליולדת הפלסטינית. זהו השלום.
החלק הגדול כאן בא מהרצאת פרס נובל באוסלו, בדצמבר 1994, ומנאום כינון הממשלה בכנסת ביולי 1992. שני הנאומים עוסקים באותה שאלה: מה מותר לאדם שקיבל לידיו את חייהם של אנשים שלא בחרו כלום. רבין פתח את נאום נובל בתינוק שנולד לעולם בלתי דמוקרטי לחלוטין, ומשם בנה הגדרה של מנהיגות שמתחילה באחריות על מי שלא בחר דבר. וכשהגדיר מחדש את המילה ביטחון, מפי רמטכ"ל לשעבר, הוא הכניס לתוכה את החינוך, את הבית ואת הרחוב. מהזווית הפסיכולוגית זו התבגרות מאוחרת של מי שהגיע לתפקיד דרך צבא: להפסיק למדוד עוצמה בכלים, ולהתחיל למדוד אותה במה שקורה לאנשים.
תינוק נולד לעולם בלתי דמוקרטי לחלוטין. לא הוא בוחר את אביו ולא את אימו, לא את מינו ולא את צבעו, לא את דתו, לא את עמו, ולא את ארצו. מהרגע שיצא אל אוויר העולם, קפוץ אגרופים, נתון גורלו בידי מנהיגי ארצו.
בתי הקברות הצבאיים, בכל פינה בעולם, הם עדות אילמת וכואבת לכישלונם של מנהיגים לשמר ולקדש חיי אדם.
אני מבקש שכולנו, כל יושבי הבית הזה, יזכרו: העם לא משרת אותנו, אנחנו משרתים את העם.
בני עמנו בחרו בנו כדי לתת להם חיים, וכמה נורא לומר זאת: חייהם בידינו.
ביטחון איננו רק הטנק, המטוס וספינת הטילים. ביטחון הוא גם, ואולי קודם כול, האדם. ביטחון הוא גם החינוך של האדם, הוא הבית שלו, הוא הרחוב והשכונה שלו, הוא החברה שבתוכה צמח. וביטחון הוא גם התקווה של האדם.
כמעט כל המשטרים אשר לא העמידו במרכזם את האדם ואת קדושת חייו, כל המשטרים הללו קרסו ואינם עוד. עיניכם רואות זאת בימינו אלה.
רק מי שנפל בגורלו להחליט כך, באותה בדידות נוראה, אותנו יוכל להבין.
לעולם לא ייתם הוויכוח: מי מעצב את פני ההיסטוריה, המנהיגים או הנסיבות? הנה תשובתי לכם: אנחנו כולנו מעצבים את פני ההיסטוריה. אנו, העם.
אין לנו מכרות זהב, אין לנו נפט ולא יהלומים. ישראל ענייה במשאבי טבע, אבל יש לה ובה פוטנציאל אנושי נדיר.
רבין דיבר על צבא בשתי נסיבות שונות: מול קצינים, ומול מי שאיבד בן. נאום יהיה בסדר נישא בבית הספר לפיקוד ומטה באוגוסט 1992, שישה שבועות אחרי שנכנס לתפקיד ראש הממשלה, והוא נאום נגד תרבות החפיף ובעד אחריות אישית של מפקד. לצידו נמצאות כאן האיגרות שכתב למשפחות השכולות ביום הזיכרון, והרצאת נובל, שבה תיאר את הדממה שלפני ההחלטה ואת השתיקה שאחריה. מהזווית הפסיכולוגית זה מבחן לא נוח לכל מי שמנהל אנשים: לשאת את התוצאה של החלטה שכבר התקבלה, בלי לפרוק אותה על הנסיבות.
לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה: זהו צירוף שתי המילים 'יהיה בסדר'. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר.
האחריות שלכם היא מוחלטת. אין לכם אל מי להביט מאחוריכם. האחריות נעצרת אצלכם.
חובתכם כמפקדים להוציא מחייליכם ליטרים של זיעה, ואף לא טיפה אחת של דם.
תמיד, אחרי חדוות הניצחון, ידענו גם את מחירו. אין ניצחונות שמחים.
המקצוע הצבאי טומן בתוכו פרדוקס: אנו לוקחים לצבא את הטובים בבנינו, מאמנים אותם ליום פקודה כדי שיעשו את המלאכה בצורה הטובה ביותר, ובעת ובעונה אחת מתפללים שאף פעם לא יגיע הרגע הזה.
מכל אוצר הזיכרונות שאגרתי בשבעים ושתיים שנות חיי, אזכור עד יום אחרון, בעיקר, את השתיקות הכבדות ברגע שאחרי, ואת הדממה ברגע שלפני.
צהלת הניצחון אחזה בעם כולו. אף על פי כן, נתקלים אנו יותר ויותר בתופעה מוזרה בקרב עדת הלוחמים עצמם: אין הם יכולים לשמוח בלב שלם.
קדושת החיים היא לי, ולנו, צו עליון.
זוהי מלחמה אחת וארוכה ארוכה. היא רק משנה את שמותיה וכינוייה.
התעלותם של לוחמינו לא בזכות הברזל באה, אלא בזכות התודעה של שליחות עליונה, של הכרה בצדקת ענייננו, של אהבה עמוקה למולדת.
רוב מה שרבין סיפר על עצמו נאמר בפתיחות של נאומים רשמיים, וכמעט תמיד כהסבר למה הוא עומד שם. את הרצאת נובל פתח בכך שרצה להיות מהנדס מים, את נאום הקונגרס פתח במספרו האישי בצה"ל, 30743, ואת הנאום על הר הצופים פתח בהסבר שהתואר אינו שלו אלא של המפקדים והחיילים. יש כאן גם רגע נדיר של הומור עצמי, על היועצים המשפטיים שקשה איתם וקשה בלעדיהם. מהזווית הפסיכולוגית ההצגה העצמית הזאת עושה עבודה שקטה: אדם שמניח על השולחן את מה שהיה, לפני שהוא מבקש שיאמינו לו על מה שיהיה.
זה לא היה החלום שלי. רציתי להיות מהנדס מים. חשבתי שמהנדס מים זהו מקצוע חשוב במזרח התיכון הצחיח. אני עדיין חושב כך גם היום.
בגיל שבו תלמידים מנסים לפענח את סודות המתמטיקה ואת מסתרי התנ"ך, בגיל שבו פורחות אהבות ראשונות, בגיל שש עשרה, נתנו בידי רובה כדי להגן על חיי, ולמרבה הצער גם כדי להרוג בשעת סכנה.
ואני, מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא הגנה לישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם.
הייתי איש צבא עשרים ושבע שנים. נלחמתי כל עוד לא היה סיכוי לשלום. היום אני מאמין שיש סיכוי לשלום, סיכוי גדול.
אני רוצה להצדיע, היום ועכשיו, לאוהב ולאויב, לכל החללים מכל המדינות, בכל המלחמות. הפרס החשוב הזה הוא שלהם, שלהם בלבד.
הייתי בן 26, והדרך לירושלים וחיי האנשים שהופקדו להחזיק אותה פתוחה היו עליי, באחריותי. מבחינתי, החלק הקשה במלחמת העצמאות נשאר שם, ויישאר שם לתמיד.
מחרדה לא בונים מדינה. ובחרדה לא בונים צבא ותורת ביטחון. חרדה היא עניין מסוכן לאנשי צבא ולמדינאים, ופאניקה היא אסון.
כידוע לכם אינני משפטן, ניסיוני המשפטי מוגבל ביותר, אבל בתפקידיי מלווים אותי היועצים המשפטיים מימין ומשמאל. קשה לי איתם, קשה לי בלעדיהם.
ב-4 בנובמבר 1995 עלה רבין לבמה בכיכר מלכי ישראל בתל אביב, בסיום עצרת שקראה נגד אלימות. הנאום קצר ובלי מליצות, ורובו על שני דברים: שרוב העם רוצה שלום ומוכן ליטול סיכון בשבילו, ושאלימות מכרסמת את יסוד הדמוקרטיה הישראלית. הוא סיים בתודה לקהל, שר עם הכיכר את שיר לשלום, ונרצח דקות אחר כך. המשפטים כאן הם מה שנאמר שם, ולא מה שנוסף אחריו בשמו. מהזווית הפסיכולוגית שווה לעצור על ההודאה בהתרגשות שפתחה את הנאום: מי שעומד לדבר על מחלוקת קשה ובוחר לפתוח ברגש ולא בטיעון, מוריד קודם את החומה ורק אחר כך מבקש שיקשיבו.
אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית. יש לגנות אותה, להוקיע אותה, לבודד אותה. זו לא דרכה של מדינת ישראל.
השלום כרוך בקשיים, גם במכאובים. אין דרך לישראל בלי מכאובים. עדיפה דרך השלום מאשר דרך המלחמה.
תמיד האמנתי כי מרבית העם רוצה בשלום, מוכן ליטול סיכון לשלום.
שלום הוא קודם כול בתפילות, אבל לא רק בתפילות.
הרשו לי לומר, אני גם מתרגש. אני רוצה להודות לכל אחת ואחד מכם, שהתייצב כאן כנגד האלימות ובעד השלום.
עצרת זו חייבת לשדר לציבור הישראלי, ולרבים רבים בעולם, שעם ישראל רוצה בשלום, תומך בשלום, ועל כך תודה רבה לכם.
כמה מהמשפטים המזוהים ביותר עם רבין נאמרו בפיהם של אחרים: נשיא אמריקני, ראש ממשלה ראשון, נשיא אפריקני ומשורר. אחרים כן שלו, אבל בנוסח שונה מזה שרץ ברשת. הנה ההפרדה, עם המקור לכל אחד.
“שלום עושים עם אויבים.”
המקור: אין עושים שלום עם ידידים. עושים שלום עם האויב. תרגום מאנגלית. The Rabin Memoirs, מהדורה מורחבת, עמ׳ 412, מתוארך לדצמבר 1993
ברשת: שלום עושים עם אויבים. ויקיציטוט העברי, בלי נאום, בלי תאריך ובלי אירוע
זה המשפט המצוטט ביותר של רבין שאין לו מקור עברי. הנוסח הקצר שרץ בעברית מופיע בוויקיציטוט העברי כאילו נאמר מעל דוכן, ולא נמצא לו לא נאום, לא ראיון ולא תאריך. הנוסח היחיד שאותר בתיעוד הוא באנגלית, באפילוג של המהדורה המורחבת של ספר הזיכרונות, בעמוד 412, מתוארך לדצמבר 1993, ולכן העברית שכאן היא תרגום ולא לשונו. ומה שהלך לאיבוד בקיצור העממי הוא החצי הראשון, זה שמעמיד את הידיד מול האויב, ובו נמצא כל הטיעון: שלום אינו פרס שנותנים למי שכבר מסכימים איתו.
“שלום חבר.”
שתי המילים שהפכו לסמל הזיכרון של רבין אינן שלו. ביל קלינטון אמר אותן בעברית, בסיום ההספד שנשא בהלוויה ב-6 בנובמבר 1995, וההקלטה שמורה בארכיון הנאומים של מרכז יצחק רבין. מאז הן מופיעות על מדבקות, על שלטים ובכותרות עיתונים, ולפעמים גם ברשימות ציטוטים תחת שמו של רבין.
“תדע כל אם עברייה שמסרה את גורל בנה לידי המפקדים הראויים לכך.”
המשפט מיוחס לרבין כי הוא מופיע בתוך נאום יהיה בסדר, שנשא בבית הספר לפיקוד ומטה באוגוסט 1992. בנאום עצמו רבין תולה אותו במפורש בראש הממשלה הראשון: "אליכם התכוון ראש הממשלה הראשון, דוד בן גוריון, כאשר אמר". למשפטים של דוד בן גוריון יש דף משלהם, עם המקורות.
“נלך לאט מפני שאנו ממהרים.”
רבין פתח בזה את נאום פרס אונסקו בפריס, ב-6 ביולי 1994, ובנה עליו נאום שלם, ולכן המשפט נדבק אליו. בנאום הוא אומר שזו אמרה של נשיא חוף השנהב, פליקס הופואה-בואני. הניסוח של רבין עצמו הוא ההיפוך שסוגר את הנאום, "אנחנו ממהרים, ולכן הולכים לאט", והוא נמצא כאן במקטע השלום.
“אנחנו משאירים לכם את מתינו, תנו להם משמעות.”
ברשימות העבריות המשפט רשום על שמו של רבין, אבל מקורו בשיר של המשורר האמריקני ארצ׳יבלד מקליש. רבין הביא אותו בנאומו בקונגרס, ב-26 ביולי 1994, ואמר את שם המחבר, ורק אחריו הוסיף את המילים שלו עצמו: "תנו למותם משמעות".
ושני דיוקי נוסח קטנים מאותה משפחה. המשפט מנאום הר הצופים מצוטט כמעט תמיד בגרסה מקוצרת, "לוחמינו גברו לא בכלי נשקם אלא בהכרת השליחות". מה שרבין אמר שם ביוני 1967 ארוך יותר ומדויק אחרת, וכתוב בוויקיטקסט: התעלותם באה בזכות התודעה של שליחות עליונה, בזכות ההכרה בצדקת העניין ובזכות אהבה עמוקה למולדת. הקיצור נשמע חלק יותר, ומחק את שלושת הדברים שרבין טרח למנות. והשני קטן עוד יותר: הסדר במקור הוא "די לדמעות ולדם" ולא "די לדם ולדמעות" כפי שרץ ברשת, ובאוניברסיטת חיפה ביוני 1994 הוא אמר פוטנציאל אנושי נדיר, ולא אדיר.
ויש קבוצה שלישית: משפטים שמיוחסים לרבין כמעט בכל רשימה, ולא נמצא להם נאום, מכתב או תמליל. חלקם נשמעים כמוהו, וחלקם כנראה נוסחו אחרי מותו. הם מובאים כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה, כדי שמי שמצטט יידע מה בידיו.
“האדם אינו פלדה. הוא לב ונשמה, הוא בוכה וצוחק. הוא אוהב וכואב. הוא מסתער ונפצע וזועק. האדם הוא אדם.”
מופיע בוויקיציטוט העברי בלי מקור, ובוויקיציטוט האנגלי הוא מסווג במפורש כלא מתועד. לא אותר נאום, ספר או ראיון שאפשר לתלות בו את המשפט. הוא יפה מאוד, וזאת גם הסיבה שהוא מסוכן: משפט יפה נוסע מהר, ואף אחד בדרך לא עוצר לשאול מאיפה הוא הגיע.
“אני מחפש שלום, ולא נדע עוד מלחמה.”
לא אותר שום מקור לניסוח הזה, והוא נשמע כמו הכלאה של הפסוק מישעיהו, "לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה", עם ניסוחים של רבין. מה שכן מתועד הוא משפט אחר לגמרי, מנאום חתימת חוזה השלום עם ירדן בערבה ב-26 באוקטובר 1994: "הבן שנולד לך לא יידע עוד מלחמה".
“לא תמיד נמצאים אנשים שיש להם את העוז, את המחשבה, את היכולת, לשנות דברים, לשנות מוסכמות, ליצור מציאות חדשה.”
מיוחס לטקס בתחנת הכוח בחדרה ב-1 בנובמבר 1995, שלושה ימים לפני הרצח. בדף השיחה של ויקיציטוט העברי נשאלה שאלה על המקור ולא נענתה, ולא אותר תמליל של הטקס. אם יימצא תמליל, זה ציטוט חזק בגלל התאריך, ועד אז הוא נשאר כאן.
“נילחם בטרור כאילו אין משא ומתן, וננהל משא ומתן כאילו אין טרור.”
מסתובב בכמה נוסחים סותרים, ולפעמים מיוחס לרבין דרך עדות של ביל קלינטון על שיחה פרטית. אין נאום, אין מסמך ואין תאריך. נוסח מקביל מיוחס גם לאנשים אחרים, ובלי מקור מתועד עדיף לוותר.
רבין לא היה כותב. יש ממנו ספר אחד ממש, ספר הזיכרונות שכתב אחרי הכהונה הראשונה, ומהדורה אנגלית מורחבת שלו שיצאה אחרי הרצח. כל השאר הוא נאומים, איגרות ומכתבים, שנשמרו בארכיון של מרכז יצחק רבין ובוויקיטקסט, ומשם הגיע רוב מה שיש בדף הזה.
ספר הזיכרונות של רבין, בשני כרכים, יצא לאור ב-1979 בתום כהונתו הראשונה כראש ממשלה. הוא עובר על הדרך מהפלמ"ח ומקרבות הדרך לירושלים ועד שנות ה-70, ומתעכב בין השאר על פרשת אלטלנה, על שנות השגרירות בוושינגטון ועל העבודה מול הממשל האמריקני. הספר מוגן בזכויות יוצרים, ולכן אינו מצוטט בדף הזה, והוא המקום ללכת אליו למי שרוצה את הסיפור בלשונו ובאורך מלא.
התרגום האנגלי של פנקס שירות, במהדורה מורחבת שיצאה ב-1996. נוספו בה נאומים מהשנים 1992 עד 1995 ואחרית דבר מאת יורם פרי. בעמוד 412 שלה נמצא הניסוח המתועד היחיד של הדברים על עשיית שלום עם אויב, מתוארך לדצמבר 1993, וממנו מגיע התרגום העברי שבמדור מקור מול עממי כאן בדף.
הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם, בעיקר ארכיון הנאומים של מרכז יצחק רבין, אתר פרס נובל וויקיטקסט, ואומתו אחד אחד מול הנוסח המלא של הנאום. מה שלא נמצא לו מקור לא נכנס לכרטיסים, אלא לרשימה נפרדת שאומרת את זה בפירוש. העריכה, הסידור והביאורים נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הראשי הוא צילום עיתונות מ-1974 של דן הדני, מאוסף דן הדני בספרייה הלאומית, ברישיון CC BY 4.0, וכך גם שני הצילומים שבגוף הדף, מטקס הזיכרון לחללי הצנחנים ב-1984 וממסיבת העיתונאים לצאת פנקס שירות ב-1979. אין בדף ציורים או תמונות שנוצרו בבינה מלאכותית.
שניים מתחרים על המקום הראשון. "די לדמעות ולדם", שנאמר על מדשאות הבית הלבן ב-13 בספטמבר 1993, ו"אלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה הישראלית", מהנאום בכיכר מלכי ישראל ב-4 בנובמבר 1995.
ויש צירוף מילים שמוכר יותר משניהם, "שלום חבר", ואותו אמר ביל קלינטון בהספד בהלוויה. מהמשפטים הקצרים חוזר הרבה גם "במלחמות יש מנצחים ומפסידים, בשלום הכול מנצחים", מנאום כינון הממשלה בכנסת ביולי 1992.
ראש הממשלה החמישי של ישראל, והראשון שנולד בארץ ישראל. נולד בירושלים ב-1922, פיקד על גדוד בפלמ"ח ועל חטיבת הראל בקרבות הדרך לירושלים, וכיהן כרמטכ"ל השביעי של צה"ל ופיקד על הצבא במלחמת ששת הימים ב-1967. אחר כך שימש שגריר ישראל בוושינגטון ושר העבודה, וכיהן כראש ממשלה פעמיים, ב-1974 עד 1977 וב-1992 עד 1995. ב-1994 קיבל את פרס נובל לשלום יחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת, וב-4 בנובמבר 1995 נרצח בתום עצרת השלום בתל אביב.
הוא כמעט לא דיבר על שלום כרעיון. בנאום פרס אונסקו בפריס, ביולי 1994, אמר שהשלום הוא מושג ערטילאי, ותרגם אותו לסצנות קטנות: קפה ישראלי שנמזג לספלו של חבר פלסטיני, חיוך של רופא ישראלי ליולדת פלסטינית.
את הנאום בחתימת חוזה השלום עם ירדן, בערבה, סיים בברכת בוקר לאם הירדנית ולאם הישראלית. ומול הקונגרס האמריקני, ביולי 1994, הגדיר את התהליך כמלחמה שאין בה הרוגים ופצועים, המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה.
הנאום המרכזי בנושא נישא בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל, ב-27 באוגוסט 1992. שם אמר לקצינים שהאחריות שלהם מוחלטת, שאין להם למי להביט מאחוריהם, ושחובתם להוציא מחייליהם ליטרים של זיעה ואף לא טיפה אחת של דם. באותו נאום גם תקף את ה"יהיה בסדר" הישראלי, וקבע שמאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך כלל כל מה שלא בסדר. ועל תאונות אימונים אמר לקצינים משפט קצר: אל תאמרו שזו גזירת גורל, כמעט הכול תלוי בכם.
זה מספרו האישי בצה"ל, והוא הציג אותו בעצמו בפתח נאומו בפני שני בתי הקונגרס האמריקני, ב-26 ביולי 1994: מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים, יצחק רבין, חייל בצבא הגנה לישראל וחייל בצבא השלום. בתעתיקים ברשת המספר מופיע לפעמים בטעות כ-3043, ובתמליל שבארכיון מרכז רבין הוא כתוב במילים. הבחירה לפתוח נאום בפני הקונגרס במספר חייל, ולא בתואר, היא הצגה עצמית חריגה למי שעמד באותה שעה בראש ממשלה.
יש, וכמה מהם מפורסמים יותר מהמשפטים שנאמרו. "שלום חבר" הוא של ביל קלינטון, מההספד בהלוויה ב-6 בנובמבר 1995.
"תדע כל אם עברייה" הוא של דוד בן גוריון, ורבין עצמו תולה בו את המשפט בתוך הנאום שבו הוא מופיע. "נלך לאט מפני שאנו ממהרים" הוא של נשיא חוף השנהב פליקס הופואה-בואני, ורבין ציטט אותו בפתח נאום בפריס.
ויש משפטים שמסתובבים בלי שום מקור, כמו "האדם אינו פלדה". את הרצאת פרס נובל המלאה, שממנה באים כמה מהמשפטים החזקים כאן, אפשר לקרוא באתר פרס נובל.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
לקבל את המסר השבועי