הגאון מוילנה ציטוטים
מידות, לימוד תורה, ענווה ותפילה

כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה. לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק, למה לו חיים?

כי הדיבור והמידות צריכים הרגל רב.

ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה.

לדעת חכמה, שלא ייפול ברשת היצר הרע אשר הוא פורש לרגליו, ושלא יתפתה בפיתוייו. ומוסר, אם יצרו מתגבר עליו, לייסר את עצמו ולשבור אותו.

המאריך אפו ואינו כועס הוא חכם גדול. אבל קצר הרוח, שהוא הכעסן, לא די שהוא עושה את האיוולת, אלא שהוא מרים את האיוולת שעשה, ששואג בקול שישמעו כולם את האיוולת שעשה.

מי שנפשו רחבה ואינו שמח בחלקו, הוא כועס תמיד, כי הכל מעט לו ומצטער תמיד על העולם שאינו שלו. ובעת שהאדם בכעס, אם יארע לו אפילו דבר קטן, הוא יריב, כי הוא ממילא בכעס.

הלב הטוב מרפא אותו בשעה שמישהו כועס עליו: ליבו מבין שאותו אדם הכועס עליו צודק בריבו, ואומר שהדין עמו, ושב ומרפא בשתיקתו לאותו האיש.

מה שמחרפים לחבריהם ומלבינים פניהם, הוא נקרא גם כן חמס.

החכם ירא, מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע לשום אדם, כי אין לך אדם שאין לו שעה.

אבל אותם הנותנים עצות לשלום, בלי שום מרמה, הם תמיד בשמחה, כי ליבם נכון ובטוח, ואינם מתייראים מהיגלות ליבם.

מוסר הוא במעשה, ותוכחה היא בדיבור. ותועלת המוסר היא שיסור מדרך רע ולא ילך אחר תאוות ליבו, והתוכחה מביאה לידי דרך טובה.

מי שליבו שמח בעמלו, ייטב פניו. אבל מי שליבו עצב, הרוח שלו נכאה, פירוש: שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל.

'חנוך לנער על פי דרכו': לפי דרך טבעו, כך תחנך אותו. ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה. אבל כאשר תעביר אותו נגד טבעו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך, כשיוסר עולך מעל צווארו, יסור מזה.

ואל יכביד עליהם, כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם ביישוב ובנחת.

אבל חס ושלום, לא תהיה התכלית הקריאה לבד, כי בזה אין מתפעל האדם.

אם אין בו יראת ה' ואינו מתיירא מן החטא, אף שלומד כמה פעמים לא ימצא, כי אינו לומד בכדי שיהא יודע ממה להיזהר.

וכן בתורה: אם לומד ואינו חוזר תמיד כדי שיזכור תמיד כל מה שלומד, אינו אלא רמייה, כי לא יישאר בידו מאומה.

המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין את מה שלפניו. אבל הכסיל, עיניו לקצווי ארץ: בעת שיתחיל ללמוד, עיניו מייחלות לסיים את הש"ס או את המסכת.

'ערב' הוא הלומד כדי שיקראו לו רב. 'מועיל' הוא העוסק בתורה כדי לדעת כל דין לאמיתו, ואין לו טוב בשעת עסקו אלא אחר כך. 'טוב' הוא הלומד כדי לקיים מצוות בוראו, וטוב לו גם כן בעת שהוא לומד.

התועלת לאותם ההולכים ויושבים בבית המדרש, אף שאינם יכולים ללמוד: שאוזנם שומעת תוכחת חיים מאחרים שלומדים.

כי כל מה שהיה, הווה ויהיה עד עולם, הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד, אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום היוולדו עד סופו.

ואל תקנא בכבוד המדומה. והזמן בוגד, והוא כמאזניים: יגביה את הקל וישפיל את הכבד.

כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, ומה שעולה על רוחו ברצון הראשון הוא זך וישר בעיניו. ואף שהוא עושה עוול, הוא מראה פנים שהוא הולך בדרך הישר.

כיוון שאינך יודע את דרך הטוב, לכן אין לסמוך כלל על שכלך האנושי.

כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה.

החכם מכסה אפילו את מה שהוא יודע, ומסתיר חכמתו ואינו מגלה. והכסיל, האיוולת שנכנסה במושכל ראשון שלו, תיכף יקרא בקול להשמיע לכל.

פתי, מי שדרכו להתפתות, הוא מאמין לכל דבר ואינו חושב על הסוף.

כי הרשע יודע בעצמו שרע ומר דרכו, אך שקשה לו לפרוש.

לצדיקים העושר הוא רק כעלה של אילן ואינו עיקר. ודרך העלה, אף על פי שנפל בימות הגשמים, אחר כך בימות החמה חוזר ופורח כמו שהיה.

ומה העולם הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובים, גם בלילה איננו מניח לו לישון.

וגם את יודעת שהנחתי ילדיי שליבי הומה עליהם, וכל ספריי היקרים, והייתי כגר בארץ אחרת, והנחתי הכל.

אהובתי אימי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את.

עיקר הקרבן הוא שהאדם ישבור את גאוותו ואת רוחו הנישאה, וישוב אל ה' מרוע מעלליו. וכן הוא בתפילה, שהיא במקום קרבן.

ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת אי אפשר להינצל מקנאה, ומלשמוע דברים בטלים ולשון הרע.

ולא תאמרי: במה אזכה לעולם הבא, איני יכולה לעשות? אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.

בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר, אין לו אלא לערוך לבבו לה', ומה' יהיה מענה לשונו.

אבל העיקר לזכות לעולם הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים.

ולכן אני מזהירך שתרגילי בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו.

והעיקר: שלא תדברי בשום אדם בשבחו, וכל שכן בגנותו.

הצדיקים אינם מתאווים לא לדבר הערב ולא לדבר המועיל, אלא לדבר שהוא טוב בעצם.