מידות ולימוד · מגדולי חכמי ליטא במאה ה-18

הגאון מוילנה ציטוטים
מידות, לימוד תורה, ענווה ותפילה

המשפטים של הגאון מוילנה מסודרים כאן לפי נושא, וכל אחד עם המקור שלו: אגרת הגר"א שכתב מן הדרך לאשתו ולבני ביתו, וביאורו לספר משלי. לצד כל נושא משפט אחד מהזווית הפסיכולוגית, ומדור שמפריד בין מה שהוא כתב לבין מה שמיוחס לו ברשת, כולל האמרה המפורסמת ביותר שנושאת את שמו ונכתבה בידי תלמידו.

הגאון מוילנה ציטוטים: ציור שמן של ספר גדול פתוח על שולחן לצד פמוט עם נר, בחדר חשוך, המחשה ללימוד הלילי של הגאון מוילנה
ציור שמן, דומם עם ספר פתוח ופמוט (Still Life with Bible), וינסנט ואן גוך, 1885, ויקישיתוף, נחלת הכלל. המחשה ציורית.
כי לא הלימוד עיקר, אלא המעשה.

הגאון מוילנה, ביאור הגר"א על משלי, פרק א פסוק א

על הגאון מוילנה

קהילת וילנה שילמה לו הקצבה חודשית כדי שיוכל לשבת וללמוד בלי לפרנס את עצמו. הוא לא כיהן ברבנות, לא עמד בראש ישיבה, וכמעט כל מה שנושא היום את שמו נדפס אחרי מותו בידי בניו ותלמידיו. זה הגאון מוילנה, רבי אליהו בן שלמה זלמן, המכונה הגר"א על שם ראשי תיבות שמו, מגדולי חכמי ליטא במאה ה-18.

הוא נולד ב-23 באפריל 1720 בכפר סלץ שליד בריסק, ונפטר בווילנה ב-9 באוקטובר 1797. בגיל 6 נשא בבית הכנסת הגדול בווילנה דרשה שלימד אותו אביו, ולבקשת רבי העשיל, אב בית הדין של העיר, הוסיף לה פלפול שהכין בעצמו. את הרבנות דחה בעקביות, כנראה כדי להתרחק מכבוד ומשררה, ובמקביל תמך בלימוד מדעים מדויקים וכתב ספר משלו במתמטיקה, אסטרונומיה וגאומטריה בשם "איל משולש". בשנה שהחוקרים עדיין חלוקים עליה יצא לדרך כדי לעלות לארץ ישראל, הגיע עד קניגסברג, וחזר משם באומרו שאין לו רשות משמיים. הוא היה המנהיג האידאולוגי של המחנה שהתנגד לתנועת החסידות שקמה בעקבות הבעל שם טוב, ומכאן השם "מתנגדים".

הגר"א כמעט לא כתב ספרים לפרסום. לפי עדות תלמידו ר' ישראל משקלוב הוא כתב בידו עד גיל 40, ומכאן ואילך הרצה לתלמידיו או הכתיב להם, ולכן רוב "ספרי הגר"א" הם ביאורים קצרים בשולי הגיליון שנערכו והודפסו אחרי מותו. החריג הוא איגרת אחת שכתב בעצמו מן הדרך לאשתו, לאמו ולבני ביתו, וידועה גם בשם "עלים לתרופה". היא גם הסיבה שהמשפטים כאן נשמעים כמו הוראות לאדם מסוים ולא כמו פתגמים, כי מישהו באמת קרא אותם והיה אמור לפעול לפיהם. לדף נכנס רק מה שיש לו מקור מזוהה, עם שם החיבור והפרק, ומה שמסתובב ברשת בלי מקור קיבל מדור נפרד בתחתית.

העולם של הגאון מווילנה הוא תורה ומצוות, וכך הדברים מובאים כאן. לצד זה, התיאורים שלו את הנפש מעשיים באופן מפתיע. הוא כותב שהתשובה עוברת ברסן על הפה ועל התאווה ולא בתעניות ובסיגופים, שהרשע יודע בעצמו שדרכו מרה וקשה לו לפרוש ממנה, שקודם מגיע הרצון ורק אחריו ההסבר שמראה לאדם שהוא הולך ישר, ושאין טבע של שני בני אדם שווה ולכן אין דרך אחת שמתאימה לכולם. מי שמאמין קורא את המשפטים האלה כפי שנכתבו, בתוך עבודת ה'. אפשר לקרוא בהם גם תצפית מדויקת על בני אדם, בלי שהקריאה הזאת באה במקום הראשונה, וזה מה שנמצא כאן במשפט אחד בפתח כל מקטע.

הגאון מוילנה על מידות ותיקון הנפש

המילה מידות אצל הגר"א אינה נימוס. רוב המשפטים כאן באים מביאורו לספר משלי, שנרשם מפיו, ומן האיגרת שכתב מן הדרך לבני ביתו, ובשניהם הוא חוזר לאותה שאלה: מה אדם עושה עם הכעס שלו, עם הקנאה ועם הפה. שם נמצאת גם ההגדרה החריפה שלו לתכלית החיים, שהאדם חי כדי לשבור את המידה שלא שבר עד עכשיו. ובאיגרת הוא מוסיף הבהרה שמפתיעה בהקשר הזה, שההתייסרות שהוא מבקש עוברת ברסן על הפה ועל התאווה, ולא בתעניות ובסיגופים. מהזווית הפסיכולוגית שווה לעצור על ההבחנה הזאת. לסיגוף יש התחלה וסוף ואפשר לספר עליו, ורסן על הפה נדרש מחדש בכל שיחה, ולכן קשה איתו הרבה יותר לאורך זמן.

כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה. לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק, למה לו חיים?
כי הדיבור והמידות צריכים הרגל רב.
ועד יום מותו צריך האדם להתייסר, ולא בתעניות וסיגופים, רק ברסן פיו ובתאוותו, וזהו התשובה.
לדעת חכמה, שלא ייפול ברשת היצר הרע אשר הוא פורש לרגליו, ושלא יתפתה בפיתוייו. ומוסר, אם יצרו מתגבר עליו, לייסר את עצמו ולשבור אותו.
המאריך אפו ואינו כועס הוא חכם גדול. אבל קצר הרוח, שהוא הכעסן, לא די שהוא עושה את האיוולת, אלא שהוא מרים את האיוולת שעשה, ששואג בקול שישמעו כולם את האיוולת שעשה.
מי שנפשו רחבה ואינו שמח בחלקו, הוא כועס תמיד, כי הכל מעט לו ומצטער תמיד על העולם שאינו שלו. ובעת שהאדם בכעס, אם יארע לו אפילו דבר קטן, הוא יריב, כי הוא ממילא בכעס.
הלב הטוב מרפא אותו בשעה שמישהו כועס עליו: ליבו מבין שאותו אדם הכועס עליו צודק בריבו, ואומר שהדין עמו, ושב ומרפא בשתיקתו לאותו האיש.
מה שמחרפים לחבריהם ומלבינים פניהם, הוא נקרא גם כן חמס.
החכם ירא, מפחד תמיד, ולכן סר מלהרע לשום אדם, כי אין לך אדם שאין לו שעה.
אבל אותם הנותנים עצות לשלום, בלי שום מרמה, הם תמיד בשמחה, כי ליבם נכון ובטוח, ואינם מתייראים מהיגלות ליבם.
מוסר הוא במעשה, ותוכחה היא בדיבור. ותועלת המוסר היא שיסור מדרך רע ולא ילך אחר תאוות ליבו, והתוכחה מביאה לידי דרך טובה.
מי שליבו שמח בעמלו, ייטב פניו. אבל מי שליבו עצב, הרוח שלו נכאה, פירוש: שבורה, ונפשו קצה בכל דבר, ואינו עושה כלל.
'חנוך לנער על פי דרכו': לפי דרך טבעו, כך תחנך אותו. ואז גם כשיזקין לא יסור ממנה. אבל כאשר תעביר אותו נגד טבעו, עתה ישמע לך מיראתו אותך, אבל אחר כך, כשיוסר עולך מעל צווארו, יסור מזה.

הגאון מוילנה על לימוד תורה ושקידה

הגר"א ישב ולמד כמעט בלי הפסקה. בניו סיפרו שנהג לישון שעתיים ביממה, בארבעה חצאי שעות, ותלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר שכשהעסיקה אותו קושיה, לא הכניס אוכל לפיו ימים רצופים עד שמצא תשובה. ואף על פי כן, כשהוא כותב על לימוד הוא כמעט לא עוסק בכמות. הוא כותב שהלימוד נקבע באדם ביישוב ובנחת, שמי שלומד ואינו חוזר על מה שלמד לא יישאר בידו מאומה, ושהמבין מסתכל על מה שלפניו במקום להביט אל קו הסיום. באותו מקום במשלי הוא מונה שלוש כוונות בלימוד: מי שלומד כדי שיקראו לו רב, מי שלומד כדי לדעת את הדין לאמיתו, ומי שלומד כדי לקיים. מהזווית הפסיכולוגית ההבחנה הזאת שימושית מאוד, כי רק בכוונה השלישית טוב לאדם בשעה שהוא לומד, וכל השאר מחכים לתשלום שיגיע בסוף.

ואל יכביד עליהם, כי אם בנחת, כי הלימוד אינו נקבע באדם כי אם ביישוב ובנחת.
אבל חס ושלום, לא תהיה התכלית הקריאה לבד, כי בזה אין מתפעל האדם.
אם אין בו יראת ה' ואינו מתיירא מן החטא, אף שלומד כמה פעמים לא ימצא, כי אינו לומד בכדי שיהא יודע ממה להיזהר.
וכן בתורה: אם לומד ואינו חוזר תמיד כדי שיזכור תמיד כל מה שלומד, אינו אלא רמייה, כי לא יישאר בידו מאומה.
המבין אינו רואה לקפוץ, אלא מבין את מה שלפניו. אבל הכסיל, עיניו לקצווי ארץ: בעת שיתחיל ללמוד, עיניו מייחלות לסיים את הש"ס או את המסכת.
'ערב' הוא הלומד כדי שיקראו לו רב. 'מועיל' הוא העוסק בתורה כדי לדעת כל דין לאמיתו, ואין לו טוב בשעת עסקו אלא אחר כך. 'טוב' הוא הלומד כדי לקיים מצוות בוראו, וטוב לו גם כן בעת שהוא לומד.
התועלת לאותם ההולכים ויושבים בבית המדרש, אף שאינם יכולים ללמוד: שאוזנם שומעת תוכחת חיים מאחרים שלומדים.
כי כל מה שהיה, הווה ויהיה עד עולם, הכל כלול בתורה מבראשית עד לעיני כל ישראל. ולא הכללים בלבד, אלא אפילו פרטיו של כל מין ומין ושל כל אדם בפרט, וכל מה שאירע לו מיום היוולדו עד סופו.

הגאון מוילנה על ענווה ואמת

המשפטים כאן עוסקים בשאלה מה אדם באמת יודע על עצמו. בביאורו למשלי טז הגר"א מתאר תהליך שקורה בכל אחד: קודם עולה הרצון, ומייד אחריו מגיעה ההרגשה שהדרך הזאת זכה וישרה, גם כשהמעשה עצמו עוול. משם הוא ממשיך למסקנה חדה, שאין לסמוך על השכל האנושי בשאלה מה טוב, ובמקום אחר הוא מצייר את החכם שמכסה אפילו את מה שהוא יודע, מול הכסיל שממהר להשמיע לכולם את המחשבה הראשונה שעלתה בו. באיגרת יש גם שורה אישית נדירה, שבה הוא מודה שהניח את ילדיו ואת ספריו והיה כגר בארץ אחרת. מהזווית הפסיכולוגית התיאור במשלי טז מקדים בכמה מאות שנים את מה שנקרא היום רציונליזציה, ומה שהוא מוסיף עליו הוא הפתרון: לא לתת אמון מלא בשיפוט של עצמך דווקא ברגע שהוא מרגיש הכי מוצדק.

ואל תקנא בכבוד המדומה. והזמן בוגד, והוא כמאזניים: יגביה את הקל וישפיל את הכבד.
כל דרכי האדם נמשכים אחר הרצון הראשון, ומה שעולה על רוחו ברצון הראשון הוא זך וישר בעיניו. ואף שהוא עושה עוול, הוא מראה פנים שהוא הולך בדרך הישר.
כיוון שאינך יודע את דרך הטוב, לכן אין לסמוך כלל על שכלך האנושי.
כי לכל אדם ואדם יש לו דרך בפני עצמו לילך בו, כי אין דעתם דומה זה לזה ואין פרצופיהם דומים זה לזה, ואין טבע שני בני אדם שווה.
החכם מכסה אפילו את מה שהוא יודע, ומסתיר חכמתו ואינו מגלה. והכסיל, האיוולת שנכנסה במושכל ראשון שלו, תיכף יקרא בקול להשמיע לכל.
פתי, מי שדרכו להתפתות, הוא מאמין לכל דבר ואינו חושב על הסוף.
כי הרשע יודע בעצמו שרע ומר דרכו, אך שקשה לו לפרוש.
לצדיקים העושר הוא רק כעלה של אילן ואינו עיקר. ודרך העלה, אף על פי שנפל בימות הגשמים, אחר כך בימות החמה חוזר ופורח כמו שהיה.
ומה העולם הזה, כי כל ימיו כעס ומכאובים, גם בלילה איננו מניח לו לישון.
וגם את יודעת שהנחתי ילדיי שליבי הומה עליהם, וכל ספריי היקרים, והייתי כגר בארץ אחרת, והנחתי הכל.
אהובתי אימי, ידעתי שאינך צריכה למוסר שלי, כי ידעתי כי צנועה את.
ציור שמן של כרך גדול וספר פתוח לצד שעון חול ונוצת כתיבה, סמל לזמן ולשקידה בלימוד אצל הגאון מוילנה
ציור שמן, דומם עם ספרים (Still Life with Books), אסכולת מדריד, המאה ה-17, ויקישיתוף, נחלת הכלל. המחשה ציורית.

הגאון מוילנה על תפילה, כוונה ושמירת הפה

התפילה אצל הגר"א מוגדרת דרך הקרבן, וההגדרה מפתיעה. עיקר הקרבן, הוא כותב בביאורו למשלי, הוא שהאדם ישבור את גאוותו וישוב, וכך גם התפילה שבאה במקומו. במקום אחר הוא אומר שבשעה שאדם צריך לדבר לפני מלך או שר, מה שנשאר בידו הוא לערוך את ליבו. ובאיגרת לאשתו הוא כותב משפט שקשה למצוא כמותו, שעדיף להתפלל בבית, כי בבית הכנסת אי אפשר להינצל מקנאה ומדברים בטלים. המשפטים שלו על שמירת הפה נמצאים כאן לצידם, כי גם הם עוסקים במה שאדם עושה עם הדיבור שלו כשאף אחד לא מחייב אותו. מהזווית הפסיכולוגית הבקשה שלו נוגעת בכיוון של תשומת הלב הרבה יותר מאשר בעוצמת הרגש, ומי שניסה פעם לשבת דקה אחת בלי לדבר ובלי להתפזר יודע כמה זה קשה.

עיקר הקרבן הוא שהאדם ישבור את גאוותו ואת רוחו הנישאה, וישוב אל ה' מרוע מעלליו. וכן הוא בתפילה, שהיא במקום קרבן.
ויותר טוב להתפלל בבית, כי בבית הכנסת אי אפשר להינצל מקנאה, ומלשמוע דברים בטלים ולשון הרע.
ולא תאמרי: במה אזכה לעולם הבא, איני יכולה לעשות? אחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכוון ליבו לשמים.
בעת שיצטרך לדבר לפני מלך ולפני שר, אין לו אלא לערוך לבבו לה', ומה' יהיה מענה לשונו.
אבל העיקר לזכות לעולם הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים.
ולכן אני מזהירך שתרגילי בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו.
והעיקר: שלא תדברי בשום אדם בשבחו, וכל שכן בגנותו.
הצדיקים אינם מתאווים לא לדבר הערב ולא לדבר המועיל, אלא לדבר שהוא טוב בעצם.
ציור שמן של קסת דיו, נוצות כתיבה ומכתבים ישנים חתומים בשעווה אדומה על לוח עץ מהמאה ה-17
ציור שמן, לוח מכתבים (Trompe l'oeil, Letter Rack), קורנליס נורברטוס גייסברכטס, שנת 1668, ויקישיתוף, נחלת הכלל. המחשה ציורית.

מקור מול עממי: מה הגאון מוילנה באמת כתב

כמה מהמשפטים המפורסמים ביותר שמסתובבים בשמו של הגר"א נכתבו בידי אחרים, וחלקם נמצאים אצלו רק מפני שהוא עצמו ציטט אותם ונתן להם קרדיט בגוף הטקסט. אחד המשפטים המזוהים איתו ביותר הוא כן שלו, אבל בנוסח אחר מזה שרץ ברשת. הנה ההפרדה, עם המקור לכל אחד.

הנוסח המאומת

“עיקר חיות האדם הוא לשבור את המידות.”

המקור: כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה. לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק, למה לו חיים? ביאור הגר"א על משלי, פרק ד פסוק יג

ברשת: עיקר חיות האדם הוא להתחזק תמיד בשבירת המידות, ואם לאו, למה לו חיים. מצוטט כמעט תמיד בשם הספר "אבן שלמה", פרק א

זה המשפט המזוהה ביותר עם משנת המידות שלו, והנוסח שרץ ברשת אינו לשונו. "אבן שלמה" הוא ליקוט שערך ר' שמואל בן אברהם מלצן משקלוב מתוך כתביו וסידר לפי נושאים, כלומר הניסוח הוא של העורך ולא של הגר"א. המקור הראשוני נמצא בביאורו למשלי ד, יג, ושם הלשון אחרת. ומה שנעלם בנוסח הקצר הן חמש מילים, המידה שלא שבר עד הנה. הגר"א לא כותב שם על מידות בכלל, אלא על המידה האחת שהאדם הזה עדיין לא נגע בה, ובנוסח המלא יש שאלה שאפשר לענות עליה, איזו מידה זאת אצלי.

המחבר האמיתי: רבי חיים מוולוז'ין

“עניין ה'אין עוד מלבדו' כסגולה לביטול הדינים: המדבק מחשבתו באחדות ה' בשעת צרה, אין שום כוח בעולם שולט בו.”

הרעיון ש"אין עוד מלבדו" הוא סגולה שמבטלת דינים מסתובב כמעט תמיד בשמו של הגר"א, והוא כתוב בספר נפש החיים, שער ג פרק יב, של רבי חיים מוולוז'ין. רבי חיים היה תלמידו המובהק, וכאן גם מקור הבלבול: מה שכתב התלמיד נדבק לשם של הרב. זו המלכודת הנפוצה ביותר בציטוטי הגר"א.

המחבר האמיתי: "מבחר הפנינים", ספר פתגמים המיוחס לרבי שלמה אבן גבירול

“העולם דומה לשותה מים מלוחים: ידמה לו שמרווה, וצמא יותר.”

המשפט אכן מופיע באגרת הגר"א, ומייד אחריו, בגוף האיגרת, הוא רושם בסוגריים את מקורו: מבחר הפנינים. הוא ציטט, לא חיבר. גם ויקיציטוט מביא אותו ברשימה של דברים מתוך אגרת הגר"א, בלי הסיוג הזה, ומשם הוא ממשיך לרוץ.

המחבר האמיתי: רבנו יונה מגירונדי

“וההרגל על כל דבר, שלטון.”

ארבע מילים שמצוטטות הרבה בשמו, ומקורן ב"שערי תשובה" של רבנו יונה. הן הגיעו לגר"א מפני שהוא הביא אותן באיגרת מייד אחרי משפט שהוא כן שלו, "כי הדיבור והמידות צריכים הרגל רב", וגם כאן הוא רשם את המקור בגוף האיגרת.

המקור האמיתי: מדרש קהלת רבה

“אין אדם מת וחצי תאוותו בידו.”

אמרה בת 1,500 שנה, מקהלת רבה. הגר"א מצטט אותה פעמיים, באיגרת ובביאורו למשלי טו, ובשני המקומות הוא בונה עליה פירוש משלו. ההופעה הכפולה הזאת היא כנראה מה שקיבע אותה כאמרה שלו.

המקור האמיתי: מכילתא דרבי ישמעאל

“וכל ההתחלות קשות.”

מדרש הלכה מפרשת יתרו. באיגרת הגר"א מציין את המקור, אבל השורה יושבת שם בתוך רצף של עצות מעשיות, וכשמעתיקים ממנו אמרה בודדת קשה לדעת מה ציטוט ומה לשונו.

ייחוס שנוי במחלוקת מחקרית

“התורות שבספר "קול התור" בשם הגר"א: חשבונות הגאולה, "אנשי אמנה", ותורת המשיח בן יוסף.”

הספר קול התור יצא לאור במאה ה-20 ומיוחס לרבי הלל משקלוב כמי שמסר את תורת הגר"א על הגאולה, והרבה ממה שמסתובב היום בשם הגר"א בנושא הזה בא משם. פרופסור עמנואל אטקס טוען שמדובר בזיוף מאוחר של החזן שלמה זלמן ריבלין. ערך ויקיפדיה על הגר"א מסייג את הספר במפורש וכותב שהחוקרים שללו את ייחוסו לרבי הלל ואף פקפקו במידת קרבתו לגר"א. גם הרב משה שטרנבוך, שמקבל את הספר, סבור שהוכנסו בו מסורות לא מדויקות.

וכמה דיוקי נוסח נוספים, מאותה משפחה. המשפט המפורסם על החכמות, שכפי מה שיחסרו לאדם ידיעות משאר החכמות יחסרו לו מאה ידות בחכמת התורה, אינו כתוב בשום מקום בכתבי הגר"א. המקור היחיד לו הוא הקדמת ר' ברוך משקלוב לתרגום העברי של ספר אוקלידוס, שיצא בהאג ב-1780, ושם הוא מספר שכך שמע מפיו. יש מי שחולק גם על העדות הזאת וטוען שהדברים לא יצאו מפי הגר"א כלל, ולכן המשפט לא נכנס כאן לכרטיסים. משפט אחר, "וכל רגע ורגע שהאדם חוסם פיו, זוכה בשבילו לאור הגנוז", מופיע באיגרת עם הסימון "(מדרש)" מייד אחריו, כלומר הגר"א מביא אותו כדברי חז"ל, גם אם לא אותר מדרש בלשון הזאת. ודבר אחרון, שהוא שאלה של שם: "אגרת הגר"א" ו"עלים לתרופה" הם מסמך אחד, ולא שני חיבורים כפי שכמה אתרים מציגים. האיגרת גם הועתקה ביד לפני שנדפסה, ולכן הנוסח המודפס מסמן בכמה מקומות "נוסח אחר", ושתי הגרסאות מופיעות זו לצד זו בוויקיטקסט. משפטי האיגרת מובאים כאן בכתיב מלא, ובמקומות אחדים בהתאמה קלה של לשון הפנייה, כי היא נכתבה לאשתו ולבנותיו והנוסח המודפס מערבב זכר ונקבה. המשמעות לא שונתה.

מיוחס לו, ולא נמצא לזה מקור

הקבוצה השלישית קשה מכולן. מעמדו של הגר"א הפך אותו עם השנים לכתובת נוחה לכל אמרה שנשמעת חכמה, וכך מסתובבות בשמו הרבה "אמרות הגר"א" שאין להן מקור. פרופסור עמנואל אטקס הראה בספרו "יחיד בדורו" עד כמה המיתוס סביב דמותו התעצם אחרי מותו. מה שנבדק כאן ולא נמצא לו מקור מובא בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה, כדי שמי שמצטט יידע מה בידיו.

“אדם שאינו עולה, יורד.”

מסתובב הרבה כאמרה שלו, לרוב בנוסח "מי שאינו מתאמץ תמיד לעלות, בהכרח יורד". חיפוש בטקסט המלא של אגרת הגר"א, בביאור הגר"א על משלי ובוויקיציטוט העברי לא העלה אותו בשום נוסח. ההקבלה התוכנית הקרובה, וגם המאומתת, נמצאת בביאורו למשלי ד, יג: "ואם לא יתחזק, למה לו חיים". סביר שזו פרפרזה מודרנית שהתקבעה כציטוט.

“הפירוש שמיוחס לו על "יתלה בביטול תורה": שאדם יתפלל שיוסרו ממנו הייסורים כדי שיוכל ללמוד.”

מצוטט הרבה בהקשר של ייסורים ולימוד, על הגמרא בברכות ה. בבירור שנעשה בפורום אוצר החכמה עלה שהמקורות היחידים לו הם ספרי תולדות מאוחרים, ולא מקור ראשוני. גם בביאור הגר"א על משלי לא נמצאה מקבילה.

“"גורל הגר"א", שיטת הטלת גורל בחומש שמיוחסת לו.”

אין שום הוראה כתובה מהגר"א עצמו על השיטה הזאת, והמסורת כולה בעל פה. הרב חיים קנייבסקי הסביר מדוע אביו לא נהג בה, ואמר שלא ידוע במדויק איך לעשותה, ושאין לסמוך על גורלות. לא אותר מקור בן זמנו.

“החישוב שהמשיח יגיע בשנת ה'ת"ר, 1840, בשמו של הגר"א.”

המקור היחיד לחישוב הזה הוא ספר "קול התור", שייחוסו שנוי במחלוקת מחקרית חריפה. בכתבי הגר"א עצמו הוא לא נמצא, וגם לא בעדות בת זמנו, וערך ויקיפדיה על הגר"א מסייג את המקור במפורש.

“הטענה שהגר"א ידע את כל הש"ס בעל פה בגיל 7.”

זו טענה עליו ולא אמרה שלו, אבל היא מסתובבת ברשימות ציטוטים כאילו היא עובדה מתועדת. מה שכן מתועד בערך ויקיפדיה העברי הוא דרשה שנשא בבית הכנסת הגדול בווילנה בגיל 6, וחידוש שאמר בגיל 7 ומובא בספרו "שנות אליהו".

ציור שמן של כרכי ספרים עתיקים על מדפי עץ בספרייה ישנה, המחשה לעולם התורה הרחב
ציור שמן, הספרייה (The Library), יוהאן המזה, המאה ה-19, ויקישיתוף, נחלת הכלל. המחשה ציורית.

הספרים: אגרת הגר"א, ביאור משלי ומה שנערך אחריו

רשימת הספרים שלו מטעה במבט ראשון, כי רובם לא יצאו מתחת ידו. אלה ביאורים קצרים שנרשמו מפיו או הוכתבו לתלמידים, ונדפסו אחרי מותו בידי בניו ותלמידיו. תלמידו רבי חיים מוולוז'ין כתב על כך: "וכערך טיפה נגד הים הגדול, כך ערך חיבוריו נגד חכמתו המרובה". החריג הוא אגרת הגר"א, מכתב שכתב בעצמו לבני ביתו, וממנו מגיע חלק גדול ממה שיש בדף הזה.

אגרת הגר"א, הנקראת גם "עלים לתרופה"

המכתב ששלח מן הדרך לאשתו, לאמו ולבני ביתו, בזמן שניסה לעלות לארץ ישראל. 16 פסקאות בלשונו, מכוונות לאנשים ממשיים: איך לגדל את הילדים, כמה לשלם למלמד, איך לדבר ואיך לשתוק. זהו המקור המאומת החזק ביותר בדף הזה, וממנו מגיעים כמה מהמשפטים החדים שלו על מידות ועל שמירת הפה. הטקסט המלא זמין בספריא וגם בוויקיטקסט.

ביאור הגר"א על משלי

פירושו לספר משלי, והמקור העשיר ביותר לתורת המידות שלו, לחינוך ולתיאורי נפש. משם מגיעים כאן המשפטים על הכעס, על הקנאה, על שבירת המידות ועל האדם שמצדיק לעצמו כל דבר. כדאי לדעת שביאוריו למקרא נרשמו ברובם מפיו בידי תלמידים או הוכתבו להם, ולא נכתבו בכתב ידו. בוויקיטקסט חלק מהפרקים מוקלד וחלק עדיין חסר.

ביאור הגר"א על ספרא דצניעותא

חיבור קבלי צפוף, שנדפס בווילנה ב-1820. משם מגיע המשפט המצוטט מאוד על כך שכל מה שהיה, הווה ויהיה כלול בתורה, עד לפרטיו של כל אדם ואדם. ברוב הרשימות הוא מופיע בלי מקור, וזה המקום שלו.

אדרת אליהו

ביאורו לתורה, שנדפס במאה ה-19. כמו שאר ביאוריו למקרא, גם הוא נרשם מפיו ולא נכתב בידו. הטקסט נמצא בוויקיטקסט.

מעשה רב

תיעוד מנהגיו ההלכתיים של הגר"א, שנרשם בידי ר' סעדיה תלמידו ונערך בידי ר' יששכר בער, ונדפס בווילנה בשנת תרמ"ט. זהו מקור להנהגות ולפרטי מעשה, וכמעט לא לאמרות, ולכן אין ממנו ציטוטים בדף.

אבן שלמה

הספר שממנו מגיעים רוב "ציטוטי הגר"א" שרצים ברשת, והוא אינו ספר שהגר"א כתב. ר' שמואל בן אברהם מלצן משקלוב ליקט אותו במאה ה-19 מתוך כתביו וסידר אותו לפי נושאים, כלומר הניסוח המודפס הוא של העורך. לכן הוא לא משמש כאן כמקור ראשוני, וכשקיימת מקבילה בביאור הגר"א למקרא, הובאה המקבילה.

עליות אליהו

הביוגרפיה המסודרת הראשונה שלו, מאת ר' יהושע השיל לוין, שיצאה בווילנה ב-1857 ונשענה על חומר שאסף מבני משפחתו. זהו מקור לעדויות ולסיפורים על חייו, לא לציטוטים בלשונו, ולכן הוא נזכר כאן ולא מצוטט. הספר סרוק כקובץ PDF באתר דעת.

איך הדף הזה נבנה

הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם, בעיקר אגרת הגר"א דרך ספריא וויקיטקסט וביאור הגר"א על משלי דרך ויקיטקסט, ואומתו אחד אחד מול הטקסט המלא. מה שלא נמצא לו מקור לא נכנס לכרטיסים אלא למדור נפרד שאומר את זה במפורש. העריכה, הסידור והביאורים נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. ולגבי התמונות: אין דיוקן אותנטי של הגאון מווילנה, הוא חי לפני המצאת הצילום ואין ציור בן תקופתו שאפשר לאמת, ולכן אין בדף הזה שום דיוקן שלו. כל התמונות כאן הן ציורי שמן היסטוריים בנחלת הכלל מוויקישיתוף, שנבחרו כהמחשה, ואף אחת מהן לא נוצרה בבינה מלאכותית.

שאלות נפוצות על הגאון מוילנה

מה הציטוט הכי מפורסם של הגאון מוילנה?

המשפט שרץ הכי הרבה הוא "עיקר חיות האדם הוא לשבור את המידות", והוא מצוטט כמעט תמיד בשם הספר "אבן שלמה". המקור הראשוני שלו הוא ביאור הגר"א על משלי ד, יג, ושם הלשון אחרת: "כי מה שהאדם חי, הוא כדי לשבור המידה שלא שבר עד הנה. לכן צריך תמיד להתחזק, ואם לא יתחזק, למה לו חיים?". קרוב אליו בפרסום משפט מאותו ביאור, "כי לא הלימוד עיקר, אלא המעשה", ומן האיגרת לבני ביתו חוזרת הרבה השורה "כי הדיבור והמידות צריכים הרגל רב". ומשפט אחד שמזוהה איתו יותר מכולם, "אין עוד מלבדו" כסגולה, כלל אינו שלו, אלא של תלמידו רבי חיים מוולוז'ין.

מי היה הגאון מוילנה?

רבי אליהו בן שלמה זלמן, המכונה הגר"א, נולד ב-23 באפריל 1720 בכפר סלץ שליד בריסק ונפטר בווילנה ב-9 באוקטובר 1797. הוא נחשב לגדול חכמי ליטא, פירש את התלמוד ואת המקרא, והיה המנהיג האידאולוגי של ההתנגדות לחסידות במזרח אירופה במאה ה-18. הוא לא כיהן ברבנות ולא עמד בראש ישיבה, וישב ולמד. תלמידו המרכזי היה רבי חיים מוולוז'ין, וביוזמתו עלו רבים מתלמידי הגר"א לארץ ישראל החל מ-1808, תחילה לצפת ומ-1816 גם לירושלים. את שמו כותבים בשתי צורות, "הגאון מוילנה" ו"הגאון מווילנה", ושתיהן מקובלות.

מה זו שבירת המידות אצל הגאון מוילנה?

זו התכלית שהוא מציב לחיים. בביאורו למשלי ד, יג הוא כותב שהאדם חי כדי לשבור את המידה שלא שבר עד הנה, ושאם אינו מתחזק, למה לו חיים.

שווה לשים לב לניסוח: הוא מדבר על המידה האחת שהאדם הזה עדיין לא נגע בה, ולא על מידות בכלל. הדרך שהוא מציע מעשית מאוד, ובאיגרת לבני ביתו הוא אומר אותה במפורש, שההתייסרות עוברת ברסן על הפה ועל התאווה ולא בתעניות ובסיגופים. באותה רוח הוא כותב גם על חינוך, שצריך לחנך כל ילד לפי טבעו שלו, כי אין טבע של שני בני אדם שווה, ושחינוך שנוגד את טבע הילד מחזיק רק כל עוד יש מרות.

למה הגאון מוילנה התנגד לחסידות?

במאה ה-18 קמה במזרח אירופה תנועת החסידות, בעקבות דרכו של הבעל שם טוב, והגר"א היה המנהיג האידאולוגי של המחנה שהתנגד לה. מכאן הגיע השם "מתנגדים". המחלוקת הזאת היא פרק ארוך וקשה בהיסטוריה היהודית, והדף הזה לא נכנס לתוכה ולא מכריע בה. מי שרוצה את הסיפור המלא, על שני צדדיו, ימצא אותו בערך על הגאון מווילנה בוויקיפדיה האנגלית. במאגר הזה יושבים ממילא זה לצד זה דפים משני המחנות, ומי שקורא את הגר"א מוזמן לקרוא גם את רבי נחמן מברסלב ולראות עד כמה שונה הצליל.

למה הגאון מוילנה לא כיהן ברבנות?

הוא סירב לזה בעקביות, בווילנה ובכל מקום אחר, וההסבר המקובל הוא שביקש להתרחק מכבוד ומשררה ולא להתבטל מלימוד. קהילת וילנה פתרה את זה אחרת ונתנה לו הקצבה חודשית, כדי שיוכל לשבת וללמוד בלי לפרנס את עצמו.

מה שעשה עם הזמן הזה מתועד בעדויות בני הבית: בניו סיפרו שנהג לישון שעתיים ביממה, בארבעה חצאי שעות, ותלמידו רבי חיים מוולוז'ין תיאר שכשהעסיקה אותו קושיה, לא הכניס אוכל לפיו ימים רצופים עד שמצא את התשובה. הוא גם ניסה לעלות לארץ ישראל, הגיע עד קניגסברג, כתב משם את האיגרת לבני ביתו, וחזר לביתו באומרו שאין לו רשות משמיים לעלות. החוקרים עדיין חלוקים על השנה שבה זה קרה.

האם יש ציטוטים מזויפים שמיוחסים לגאון מוילנה?

יש, וכמה מהם מפורסמים יותר ממה שהוא באמת כתב. "אין עוד מלבדו" כסגולה לביטול דינים כתוב בנפש החיים, שער ג פרק יב, של תלמידו רבי חיים מוולוז'ין.

"העולם דומה לשותה מים מלוחים" בא ממבחר הפנינים, "וההרגל על כל דבר, שלטון" הוא של רבנו יונה, ו"אין אדם מת וחצי תאוותו בידו" הוא מדרש בקהלת רבה. שלושת האחרונים נדבקו לגר"א מפני שהוא מצטט אותם באיגרת שלו, ובכל שלושת המקרים הוא עצמו רשם שם את המקור בגוף האיגרת. וחומר שלם שמסתובב כתורת הגר"א על הגאולה מגיע מספר "קול התור", שפרופסור עמנואל אטקס טוען שהוא זיוף מהמאה ה-20. הרשימה המרוכזת של האמרות נמצאת בוויקיציטוט העברי, וגם שם חלק מהסיוגים מופיעים וחלק לא.

עוד חוכמה והוגים במאגר

הגר"א נמצא במאגר לצד הוגים יהודים שחלקם עמדו בצד השני של המחלוקת שלו, הבעל שם טוב, רבי נחמן מברסלב והרבי מלובביץ. הרב קוק וישעיהו ליבוביץ הגיעו משם לשאלות אחרות לגמרי, ומי שמחפש את הקו של מידות ואחריות אישית ימצא אותו גם אצל ויקטור פרנקל ואצל יאנוש קורצ'אק. לכל אחד מהם דף נפרד, עם המקורות.

קבוצת הוואטסאפ

מה שממשיך אחרי הדף הזה

פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.

המסר השבועי

לאיזה עוד אדם המאמר יכול לתרום? שלחו לו.

דילוג לתוכן