אבל, עם תדירות השיחה נתגלגלו הדברים גם על כלים מכלים שונים ועל ענינים היותר פשוטים והיותר טפלים וגסים שבחיים, ואז היינו אלמים!
המשפטים של אליעזר בן יהודה על תחיית העברית, על החלום שנולד בלילה אחד בפריז ועל הילדים שבפיהם תלה את הכול, מתוך ספר הזיכרונות החלום ושברו, מההקדמה למילון הגדול, ממאמרו הראשון משנת 1879 וממאמריו על החינוך, כל אחד עם המקור שלו. ומדור נפרד למספר האמיתי של המילים שחידש, למשפטים שנכתבו בידי אחרים ונדבקו לשמו, ולסיסמה המפורסמת ביותר שמיוחסת לו והתחילה שנה אחרי מותו.
חלום חלמתי. כשלוש וארבעים שנה עברו למן הרגע הנפלא ההוא בחיי, כשנגלה לפני עיני בפעם הראשונה פתאום החיזיון בליל אפילת הגלות
אליעזר בן יהודה, החלום ושברו, המשפט הפותח את ספר הזיכרונות
אליעזר בן יהודה חידש כשלוש מאות מילים, לא אלפים. הוא כתב על עצמו שהעברית איננה שפת האם שלו, שלא ינק את קולותיה עם חלב אמו, ושלעולם לא ידע את טעמה כמו מי שדיבר בה מרגע מילוליו הראשונים. את שנותיו הראשונות בירושלים העביר בשני חדרים דלים מעל שוק בעיר העתיקה, ורוב חייו אחר כך הלכו על מילון שלא הספיק לראות מושלם. בדף הזה נאספו המשפטים שלו על הלשון, על החלום שממנו התחיל, על הקשר בין שפה לעם ועל החינוך, כל אחד עם המקור שממנו הוא בא, וגם מה שמיוחס לו ואינו נמצא בכתביו.
נולד ב-7 בינואר 1858 בעיירה לוז'קי שבפלך וילנה, בשם אליעזר יצחק פרלמן, והתייתם מאביו בגיל 5. באפריל 1879, כשהיה סטודנט לרפואה בפריז בן 21, פרסם בירחון השחר את מאמרו הראשון וחתם עליו לראשונה בשם בן-יהודה. באוקטובר 1881 עלה לארץ עם אשתו דבורה והתיישב בירושלים. בקיץ 1882 נולד בנו בן-ציון, לימים איתמר בן-אב"י, שכונה הילד העברי הראשון. ב-1886 הטילו עליו רבני ירושלים חרם. ב-1890 ייסד עם דוד ילין את ועד הלשון העברית, הגוף שממנו צמחה האקדמיה ללשון העברית. בספטמבר 1891 נפטרה דבורה משחפת והשאירה חמישה ילדים, ובנובמבר 1893 נעצר בעצמו באשמת הסתה למרד, בגלל מאמר שכתב חותנו בעיתונו, וישב בכלא עד שזוכה בערעור בביירות. נפטר ב-16 בדצמבר 1922 בירושלים.
רוב המשפטים כאן נכתבו בין 1879 ל-1918, בעברית של אדם שהרכיב אותה תוך כדי כתיבה. הכתיב חסר, המשלב גבוה, ומדי פעם נכנסת פנימה מילה שאין לה עוד שימוש. הטקסט מובא כאן כפי שהוא במהדורת המקור, בלי מודרניזציה ובלי החלפת מילים. המקורות הם ספר הזיכרונות החלום ושברו, ההקדמה למילון הלשון העברית הישנה והחדשה, מאמרו הראשון שאלה לוהטה, המאמר דגל הלאומיות ומאמריו על החינוך. מה שנשאר בחוץ הוא המשפטים שדורשים ביאור כדי להיקרא בכלל, והוויכוחים הפנימיים של זמנו עם אנשים ששמותיהם כבר לא אומרים כלום.
לצד כל מקטע יש כאן משפט שקורא את הדברים גם מהזווית הפסיכולוגית: מה מחזיק אדם שכל המפעל שלו נשען על ילד אחד שעדיין לא למד לדבר, ומה עושה לאדם הפער בין החלום שהוא נושא לבין מה שעלה בידו להשיג. בן יהודה עצמו קרא לספר הזיכרונות שלו החלום ושברו, והוא זה שהעמיד את שני החלקים זה מול זה. הקריאה הזאת לא באה במקום הסיפור הלאומי, והיא רובד נוסף לצידו. בסוף הדף יש מדור שמפריד בין מה שמתועד לבין מה שמסתובב בשמו, ובתוכו מספר המילים שחידש, המשפט המפורסם ביותר שמיוחס לו, ומשפטים שכתבו אחרים ונדבקו אליו.
בן יהודה לא התחיל מהמילון. הוא התחיל מזה שהתעקש לדבר עברית בבית, ואז גילה שכשהשיחה יורדת לכלים שבמטבח ולעניינים הפשוטים של היום, השפה פשוט נגמרת. בלשונו: ואז היינו אלמים. התגובה שלו נשמעת כמעט טכנית, אם רק זה חסר צריך למלא את החסרון, ומהמשפט הזה נולדו עשרות שנות עבודה על מילון הלשון העברית הישנה והחדשה, שהושלם רק אחרי מותו. באותם עמודים הוא גם מודה שהעברית איננה שפת האם שלו. אדם שמודה שהשפה שהוא מחיה איננה שפת האם שלו כותב על חסך, והמפעל שלו דאג שלילדים אחרים לא יהיה החסך הזה.
אבל, עם תדירות השיחה נתגלגלו הדברים גם על כלים מכלים שונים ועל ענינים היותר פשוטים והיותר טפלים וגסים שבחיים, ואז היינו אלמים!
אם רק זה חסר כדי שנוכל לדבר עברית, צריך למלא את החסרון הזה.
אין צרך אלא קצת רצון
וכבר נהייתה הלשון העברית לא בלבד בדיבור, אלא גם במחשבה, ואני מחשב בעברית ביום ובלילה, בהקיץ ובחלום, כשאני בריא וכשאני חולה, ואפילו כשאני מעונה במכאובים גופניים קשים.
אני מדבר עברית, ורק עברית, לא בלבד עם כל בני ביתי, כי-אם גם עם כל איש ואשה שידעתי, שהם שומעים עברית, פחות או יותר
למן אז נדלקה בנפשי אש האהבה ללשון העברית, אש אשר מים רבים של שטף החיים אחרי-כן לא יכלו לכבותה
ואז אני חש, כי אפילו אצלי אין הלשון העברית לשון האם, שמילולי הראשונים לא היו בעברית, שלא ינקתי את קולות הלשון הזאת עם חלב שדי אמי
כי בכל אהבתי להלשון העברית בוודאי אין אני יודע אותו הטעם של חיבה להלשון, שחש מי שאוזניו שמעו את קולותיה מיום היוולדו ומי שדיבר בה מרגע מילוליו הראשונים.
גם בדבר תחיית הלשון לא היה לי מה לעשות, זולתי לדבר עברית בבית עם אשתי ועם האנשים שנפגשתי אתם מעת לעת.
והלא עוד יתר שאת לנו העברים, כי יש לנו שפה אשר בה נוכל לכתב עתה ככל העולה על רוחנו, וגם לדבר בה יש לאל ידנו אם אך נחפוץ.
הרעיון נולד בפריז בחצות, כשקרא בעיתונים על מרד הבולגרים בשלטון העות'מאני. הוא מתאר את זה כברק, ומיד אחר כך מודה שברגע הראשון זה נראה לו כמו חזיון לילה, עד שהבין שזה חלום שלא יעזוב אותו. שלוש שנים אחר כך הוא כבר היה בירושלים, עם אישה שהסכימה לחיות איתו חיים של מחלה ומחסור, ועם תינוק שנאסר עליו לשמוע מילה שאיננה עברית. בכתיבה שלו על אותן שנים חוזרת הודאה אחת: אילו ידע מראש כמה גדולה העבודה, לא היה מוצא את לבו להתחיל בה. בפסיכולוגיה קוראים לזה הטיית אופטימיות, ובלעדיה כמעט אף מפעל שאורך עשרות שנים לא היה מתחיל.
זה היה החלום. ואמנם, כחלום חזיון-לילה נדמה לי הדבר ברגע הראשון. אך במהרה חשתי, כי אין זה חלום. על-כל-פנים חלום שלא יעזבני יותר.
ואף על פי כן אחור לא נסוגותי.
וטוב הדבר שכך קרה, שלא ידעתי בתחלה מה אני נוטל עלי, כי אין ספק בדבר שאלמלא ראיתי אז מה העבודה הזאת, כמה היא גדולה ורחבה וכמה היא קשה, ודאי שלא הייתי מצא את לבבי להתחיל בה.
ביום שנוסדה על אדמת האבות המושבה הראשונה של העם, שהחליט לשוב לארץ האבות, בו ביום נולד הילד, שנועד להיות הראשון לילדי העם, שישוב לדבר בלשון האבות.
המשפחה העברייה הראשונה בזמננו נוצרה.
לא חוליי ולא חיים של צער, שנשקפו לנו בעתיד, לא מנעו אותה משתף חייה בחיי.
אך יש שהאדם חייב למצוא את לבו לאמור מה שצריך ולא להשגיח במה שיראו הבריות בדבריו.
במאמר הראשון שפרסם, בגיל 21, הטענה כבר עומדת שלמה: שפה שמפוזרת בין עמים שמדברים שפות אחרות לא תחיה, ולכן צריך ריכוז בארץ אחת. מכאן ההיגיון של כל מה שעשה אחר כך. הוא ניסח את זה גם כטענת סימטריה פשוטה, מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים, וגם כהחלטה מעשית: בשנת 1883 המיר את נתינותו הרוסית בנתינות עות'מאנית, אחרי שכתב שבארץ אבותיו הוא נכרי. בשפה של היום קוראים לזה זהות, והוא מתאר את הרגע שבו היא מפסיקה להיות רעיון והופכת למסמך.
תחית השפה תהיה לאות כי גם תחית האומה בא תבוא ולא תאחר!
כי מדוע יגרע חלקנו מחלק כל העמים? במה נופלים אנחנו מהם?
שפת עברית היא שפתנו הלאומית. על כל מלה, על כל אות, על כל נקודה מנקדותיה שופכו דמי אבותינו כמים ומבחר בניהם הוצאו להורג.
בארץ אבותי אני נכרי, נתין לא של ממשלת זו הארץ, אלא של ממשלת ארץ נכריה!
אך אני מודה, כי ברגע ההוא חשתי בזה מאורע גדול בחיי. הרגש הרגשתי כאילו נולדתי מחדש. נותק כליל החיבור ביני ובין הגלות. אני עתה על-פי דין המלכות אזרח ארץ אבותי
בכל הארצות האלה אנחנו בטלים ברוב, וכל עמלנו ללמד את בנינו את שפתנו לא יצלח.
כי אהבת הארץ תבער בלב עמנו: אך הפיחו בה והיתה לשלהבת-יה!
יש בפי שופר לתקוע התקיעה הגדולה של תחיית האומה והלשון הלאומית בארץ-האבות.
הכול תלוי בילדים, כתב בן יהודה, אלא שדור כזה עדיין לא היה קיים. הפתרון שלו היה כפול: בבית, ילד אחד שגדל בעברית בלבד, ובבתי הספר, שיטה שבה המורה מלמד עברית בעברית ולא דרך שפת תרגום. את ההצלחה בבית הוא ייחס לאשתו דבורה, שאותה כינה האם הראשונה בישראל בזמננו שדיברה לילדיה עברית מהרגע הראשון, ובאחד ממאמריו הסביר גם למה: בלשון הדיבור של הילד יש לאם חלק גדול מלאב, ולא לחינם קראו כבר היוונים ללשון שאדם קולט בילדותו לשון האם. מהזווית הפסיכולוגית הניסוי הזה מוטל כולו על ילד אחד, ובן יהודה עצמו כתב אחר כך שהחומרה שנהגו בה בבית הייתה מוגזמת.
היא האם הראשונה בישראל בזמננו, שדיברה לילדיה עברית מרגע הראשון להיוולדם, היא אשתי הראשונה דבורה.
חשתי כי הכול תלוי בהצלחת הדבר בפי ילדים של דור חדש, אך זה הדור החדש עוד לא היה.
כדי למהר את קדמת התחייה של הלשון העברית בדיבור-פה צריך להשתמש בהילדים שכבר ישנם בארץ ולתת הלשון בפיהם.
כך נוצרה שיטת עברית בעברית, וככה הוחל הדיבור בעברית בין מורה לתלמידיו בזמננו.
כי אם חפץ נחפוץ בקיום הלאום, אם חפצנו כי בנינו יהיו עברים עלינו לחנכם בשפת עברית ולעשותה השפה העקרית בחנוך בנינו.
ואיך נצליח לעשותה שפה מדברת בלתי אם בעשותנו אותה לשפת החנוך בבתי הספר?
כי דבר טבעי הוא שבלשון הדבור של הילד יש להאם יותר חלק מלהאב, ולא לחנם קראו כבר היונים את הלשון שאדם מדבר מילדותו לשון האם.
על בן יהודה מספרים יותר דברים משהוא עצמו כתב. חלק מהמשפטים שרצים בשמו נכתבו בידי אחרים, והסיסמה שהכי מזוהה איתו נולדה שנה אחרי מותו. אבל המקרה שפותח כאן הוא דווקא מספר, כי הוא משנה את מה שאנשים חושבים שהאיש הזה עשה.
“כמה מילים בן יהודה באמת חידש”
מה שמתועד: מספר המילים שחידש אינו עולה על כשלוש מאות ויקיפדיה העברית, על סמך המחקר על חידושיו
איך זה מסופר: בן יהודה חידש אלפי מילים והמציא את אוצר המילים של העברית המודרנית כפי שהדבר מסופר בבתי ספר וברשת
בן יהודה עצמו כתב שלא יצר יש מאין. הוא שאב מן התנ"ך ומספרות חז"ל והתאים משמעויות ישנות לצרכים חדשים, וזה רוב רובה של העבודה במילון. הכמות שמיוחסת לו מגיעה מבלבול בין המילון כולו, שמתעד את אוצר המילים העברי מכל הדורות, לבין המילים החדשות שהוא הציע בעצמו. חלק מההצעות שלו לא נקלטו כלל ואיש אינו זוכר אותן היום. הייחוד בעבודתו הוא ההחלטה שהעברית צריכה מילים למטבח, לרחוב ולעיתון, בשפה ששימשה עד אז בעיקר לתפילה וללימוד.
“עברי, דבר עברית והבראת”
הסיסמה עברי, דבר עברית היא של גדוד מגיני השפה, ארגון שהקימו בוגרי גימנסיה הרצליה בשנת 1923. בן יהודה נפטר בדצמבר 1922, שנה קודם לכן, ולא יכול היה לומר אותה. הגדוד הדפיס כרזות עם דיוקנו לצד הסיסמה, וכך היא נדבקה אליו. הסיומת והבראת מופיעה רק כאנקדוטה, כתשובה שהשיב למכר שהתלונן על מחלתו, ואין לה מקור מודפס מפיו. חיפוש בכל הקורפוס שלו בפרויקט בן-יהודה אינו מעלה את הצירוף. בהנהגת סניף ירושלים של אותו גדוד ישבה, אגב, חמדה בן יהודה, אלמנתו.
“אם תרצו אין זו אגדה”
המוטו שכתב בנימין זאב הרצל לספרו אלטנוילנד בשנת 1902. הבלבול נוח, כי שני האנשים חלמו באותן שנים על אותו דבר ושניהם נשענו על המילה חלום. בכתביו של בן יהודה אין למשפט זכר.
“כמו הנביאים הקנאים לשם, הוא קינא לפועל ולתואר ולשם”
שורה מתוך השיר אליעזר בן-יהודה, שכתב ירון לונדון, הלחין מתי כספי וביצעה חוה אלברשטיין. השיר מתאר אותו מבחוץ ומשחק על המילה שם, פעם במובן שמו של אלוהים ופעם במובן שם עצם. השורה מצוטטת לפעמים כאילו בן יהודה אמר אותה על עצמו.
“עם שחר עצמאותנו”
שם ספרו של הבן, איתמר בן-אב"י, וכך גם הספר החצוף הארצישראלי. משפטים מכתבי הבן מיוחסים לפעמים לאב, וכדאי לשים לב גם למקרה עדין יותר: חלק מהאמירות המפורסמות של האב מובאות כפי שהבן זכר אותן שנים אחר כך, וזו עדות מכלי שני ולא ציטוט מכתביו.
דיוק אחד על המהדורה. רוב הטקסטים כאן לקוחים מהספר החלום ושברו: מבחר כתבים בענייני לשון, שההדיר ראובן סיון ושיצא במוסד ביאליק בשנת 1978, והם פתוחים לקריאה בפרויקט בן-יהודה. בויקיציטוט ובוויקיפדיה מופיעים כמה מהמשפטים בכתיב מודרני יותר, למשל ניתק במקום נותק ואוזן במקום אזן. הנוסח שבדף הוא של מהדורת המקור, ולכן הוא נראה לפעמים שונה במעט ממה שמצטטים ברשת.
שני המשפטים כאן מסתובבים בשמו של בן יהודה באתרי ציטוטים, במצגות ובפוסטים, ואין להם מראה מקום באף מאמר או ספר שלו. הראשון קרוב מאוד למשהו שהוא כן כתב, והשני הוא תמצית של רעיון שקיים אצלו בניסוח אחר לגמרי. הם מובאים כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה.
“אני מדבר עברית ורק עברית, ואם לא יבינו אותי, ישתקו.”
בטקסט המקורי הוא אכן כותב אני מדבר עברית, ורק עברית, אבל ההמשך שלו הוא הודאה בגסות ובשנאה שהדבר גרר עליו, ולא עקיצה מחודדת. הנוסח עם הפואנטה בסוף הוא כנראה שכתוב מאוחר. הנוסח המאומת נמצא בדף למעלה, במקטע על תחיית הלשון.
“אם אין שפה, אין עם.”
תמצית של עמדה שקיימת אצלו, בניסוח שאינו שלו. זו פרפרזה של עורכי הערך בוויקיפדיה, לא משפט מכתביו. מה שהוא כתב בפועל, כבר במאמרו הראשון, הוא שכל עמלם של הסופרים להחיות את השפה יהיה לשווא כל עוד העם נשאר מפוזר בארצות רבות ובין שפות רבות.
רוב כתביו פתוחים היום לקריאה חופשית. ספר הזיכרונות, ההקדמה למילון והמאמרים המוקדמים נמצאים במלואם בפרויקט בן-יהודה, ומבחר נוסף יושב בויקיטקסט העברי. גיליונות העיתונים שערך סרוקים באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית, ואפשר לראות שם איך נראתה עברית עיתונאית לפני שהיה לה אוצר מילים. ארבעת הראשונים ברשימה הזאת הם המקורות שמהם נלקחו הציטוטים בדף.
ספר הזיכרונות שלו, שנכתב בשנים 1917 עד 1918 ונפתח בשתי מילים: חלום חלמתי. הוא מחלק את חייו לעידנים ומספר אותם לפי הסדר, מהעיירה בליטא, דרך הלילה בפריז, ועד השנים בירושלים. המהדורה הנגישה והמהימנה היא החלום ושברו: מבחר כתבים בענייני לשון, שההדיר ראובן סיון ושיצא במוסד ביאליק ב-1978, ובה מופיעים גם רוב מאמריו. רוב הציטוטים בדף הזה מגיעים משם. שם הספר עצמו הוא ההצהרה הכי כנה שלו: הוא ידע שראה גם את השבר.
מפעל חייו. הכרכים יצאו לאורך עשרות שנים משנת 1908, והמלאכה הושלמה אחרי מותו בידי אשתו חמדה בן יהודה ונפתלי הרץ טור-סיני, בשנת 1959. המילון מתעד את אוצר המילים העברי מכל הדורות, והמילים שהוסיף בעצמו הן חלק קטן ממנו. משם מגיע הבלבול על המספר. ההקדמה שכתב לו, המבוא הגדול, היא מסמך בפני עצמו: שם הוא מספר איך התברר לו שאין מילים לחיי היום יום, ושם הוא גם מספר שרשם לעצמו על דף אחד את השאלה אם לקרוא לספר ספר מלים או מילון.
המאמר הראשון שפרסם, באפריל 1879, כשהיה בן 21 וסטודנט לרפואה בפריז. הכותרת שנתן לו היא שאלה לוהטה, תרגום של הביטוי הצרפתי question brulante, אבל פרץ סמולנסקין, עורך הירחון השחר, שינה אותה לשאלה נכבדה, וכך היא נודעה. על המאמר הזה חתם לראשונה בשם בן-יהודה. בן יהודה עצמו כינה אותו מאוחר יותר פרי בוסר של מדיניותו הראשונה, אבל כל הטיעון על הקשר בין שפה, עם וארץ כבר נמצא בו במלואו. מאותה שנה מגיע גם המאמר דגל הלאומיות, שממנו נלקחו כמה מהמשפטים במקטע על עברית ועם.
מחקר היסטורי שיצא בניו יורק בתרע"ט, ובו הוא בודק עד מתי שימשה העברית כשפת דיבור. מאחורי השאלה האקדמית עומד טיעון: אם דיברו עברית בעבר, אין שום סיבה עקרונית שלא לדבר בה שוב. משם מגיע גם המשפט על היוונים ועל הסיבה שקוראים לשפה שאדם קולט בילדותו לשון האם.
העיתונים שייסד וערך בירושלים, החל בשנת 1884. הצבי נועד להוכיח בפועל שאפשר לכתוב בעברית על מחירי שוק, על מזג האוויר ועל פוליטיקה עות'מאנית, וממנו נולדו מילים רבות מתוך צורך של אותו שבוע. העיתון הוא גם מה שהכניס אותו לכלא: המאמר שבגללו נעצר ב-1893 באשמת הסתה למרד נכתב בידי חותנו ופורסם בהצבי. הגיליונות סרוקים ופתוחים באתר עיתונות יהודית היסטורית של הספרייה הלאומית.
הציטוטים נאספו מהמקורות המצוינים לצד כל אחד מהם ואומתו אחד אחד מול נוסח המקור בפרויקט בן-יהודה, לפי מהדורת מוסד ביאליק שההדיר ראובן סיון בשנת 1978, ומה שלא נמצא לו מקור סומן בנפרד. הכתיב הוא של המהדורה המקורית ולא עודכן, עם הכתיב החסר ועם הצורות שכבר אינן בשימוש. סימני ניקוד בודדים שנותרו באמצע מילה הוסרו לצורך קריאה, והמילים עצמן לא שונו. העריכה, הסידור והבחירה נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. הצילום הוא של יעקב בן דב, שצולם בין 1918 ל-1923, והוא נחלת הכלל.
המשפט שהכי מזוהה איתו, עברי דבר עברית והבראת, הוא בכלל לא שלו. הסיסמה היא של גדוד מגיני השפה שקם ב-1923, שנה אחרי מותו. מבין המשפטים שהוא באמת כתב, המצוטט ביותר הוא שתי המילים שפותחות את ספר הזיכרונות שלו, חלום חלמתי, ולצידן המשפט מהמאמר דגל הלאומיות: תחית השפה תהיה לאות כי גם תחית האומה בא תבוא ולא תאחר.
עיתונאי, מילונאי ומחיה הלשון העברית. נולד ב-1858 בלוז'קי שבפלך וילנה בשם אליעזר יצחק פרלמן, התייתם מאביו בגיל 5, ובגיל 21 פרסם בפריז את מאמרו הראשון וחתם עליו בשם בן-יהודה. ב-1881 עלה לירושלים והתעקש לדבר עברית בלבד, בבית וברחוב. הוא ייסד את העיתון הצבי, את ועד הלשון העברית שממנו צמחה האקדמיה ללשון העברית, וחיבר את מילון הלשון העברית הישנה והחדשה. נפטר בירושלים בדצמבר 1922. יום הולדתו נקבע בשנת 2012 כיום הלשון העברית.
כשלוש מאות, ולא אלפים. הוא גם לא יצר יש מאין: הוא שאב מן התנ"ך ומספרות חז"ל, לקח שורשים קיימים והתאים משמעויות ישנות לצרכים מודרניים, וכך נולדו מילים כמו אופניים וגלידה. חלק מההצעות שלו לא נקלטו כלל. הרושם שהוא המציא את כל אוצר המילים של העברית בא מהמילון שחיבר, שמתעד את השפה מן התנ"ך ועד ימיו, וההוספות שלו הן חלק קטן ממנו.
בן-ציון בן יהודה, לימים איתמר בן-אב"י, שנולד בקיץ 1882 וכונה הילד העברי הראשון. הוריו הקפידו שלא ישמע מילה בשפה אחרת, וההקפדה הזאת הייתה קיצונית עד שבן יהודה עצמו כתב אחר כך שהיא הייתה מוגזמת. את ההצלחה הוא ייחס לאשתו דבורה, שדיברה לילדים עברית מהרגע הראשון וכינה אותה האם הראשונה בישראל בזמננו. איתמר היה לימים עיתונאי ועורך בזכות עצמו, וכתב את הספרים עם שחר עצמאותנו והחצוף הארצישראלי, שלפעמים מיוחסים בטעות לאביו.
באוקטובר 1881, בגיל 23, יחד עם אשתו הראשונה דבורה. הם התיישבו בירושלים, בשני חדרים דלים מעל שוק עושי הכותנה בעיר העתיקה, והוא התחיל לעבוד אצל ישראל דב פרומקין בעיתון החבצלת. בתשרי תרמ"ד, 1883, המיר את נתינותו הרוסית בנתינות עות'מאנית וכתב שהרגיש כאילו נולד מחדש. עד סוף חייו לא עזב את ירושלים.
יש, והמפורסם שבהם הוא גם המשפט שהכי מזוהה איתו: עברי, דבר עברית והבראת. הסיסמה שייכת לגדוד מגיני השפה שהוקם ב-1923, שנה אחרי מותו, והיא הודפסה על כרזות לצד דיוקנו. גם המשפט אם תרצו אין זו אגדה מיוחס לו לפעמים, והוא של הרצל. שורה מתוך השיר של ירון לונדון עליו מצוטטת לעיתים כאילו אמר אותה על עצמו, ומשפטים מספריו של בנו איתמר בן-אב"י מיוחסים לאב. המדור בסוף הדף מפרט כל אחד מהמקרים ומצביע על מי שאמר או כתב אותם בפועל.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
המסר השבועי