אהבה היא אחריותו של אני על אתה.
המשפטים של מרטין בובר על המפגש בין אדם לאדם, על חינוך, על אלוהים ועל החסידות, כל אחד עם הספר והשנה שממנה הוא מגיע, ובציון מה תורגם מגרמנית. לצידם מדור נפרד לאמרות חסידיות שמסתובבות בשמו והוא רק סיפר אותן, ולמשפט מפורסם במיוחד שמיוחס לו והוא מעולם לא כתב אותו.
כל חיים אמיתיים הם פגישה.
מרטין בובר, אני ואתה, 1923 (תרגום מגרמנית)
המשפט שהכי מצטטים בשמו בעולם, למה לא היית זושא, נאמר בידי צדיק חסידי שנפטר 78 שנה לפני שבובר נולד. בובר הביא אותו באור הגנוז, ומאז הוא רץ בשמו. זה לא מקרה חריג אצלו: הוא אסף, תרגם וסיפר סיפורי חסידים במשך עשרות שנים, וכשמישהו שולף משפט יפה מתוך ספר שלו, קשה לדעת אם זה הוא או מי שהוא סיפר עליו.
מרטין בובר נולד בווינה ב-1878, ושמו העברי מרדכי. בגיל 4 התגרשו הוריו והוא נשלח לבית סבו בלמברג שבגליציה. הסב, שלמה בובר, היה חוקר מדרשים נודע ומקורב לעולם החסידות, ושם נפגש הנכד לראשונה עם החסידות שליוותה אותו כל חייו. הוא למד פילוסופיה ותולדות האמנות בווינה, לייפציג, ציריך וברלין, הצטרף לתנועה הציונית ב-1898 ופגש את הרצל, וב-1902 ערך את די ולט, ביטאון התנועה. ב-1923 יצא אני ואתה. שנתיים אחר כך התחיל עם פרנץ רוזנצוויג לתרגם את התנ״ך לגרמנית, ואחרי מות רוזנצוויג ב-1929 המשיך לבדו וסיים את המפעל רק ב-1961. ב-1930 מונה לפרופסור של כבוד באוניברסיטת פרנקפורט, וב-1933, עם עליית היטלר, התפטר במחאה. בחמש השנים הבאות ריכז את מערך החינוך היהודי למבוגרים בגרמניה הנאצית, עד שביתו נבזז בליל הבדולח והוא עלה לירושלים ב-1938 ולימד באוניברסיטה העברית. הוא היה ממייסדי ברית שלום ואיחוד, שקראו למדינה דו לאומית ליהודים ולערבים, ובמרץ 1949 פנה בשאלת הפליטים הערבים ישירות לדוד בן גוריון, בכנס אנשי רוח. בין 1960 ל-1962 עמד בראש האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הוא נפטר בביתו בטלביה שבירושלים ב-13 ביוני 1965, בגיל 87, ונקבר בהר המנוחות.
בובר כתב גרמנית, ופילוסופית. רוב מה שהוא אומר נבנה על פני פסקה שלמה, ומשפט שנשלף ממנה נשאר לפעמים בלי הרגליים שלו. מה שנכנס לדף הזה הוא מה שעומד לבד: משפטים שאדם קורא פעם אחת ומבין, בלי להכיר את המונחים שלו ובלי הפסקה שסביבם. חלקם מגיעים מתרגומים עבריים מוסמכים, מוסד ביאליק, הספרייה הציונית והתרגום של אהרון פליישמן מ-2013, וחלקם תורגמו מגרמנית או מאנגלית לצורך הדף, וזה מצוין בשורת המקור. החלוקה כאן היא לחמישה מקטעים: המפגש בין אדם לאדם, חינוך, האדם והאל, החסידות בעיניו, וההווה.
בובר היה הוגה יהודי דתי שאינו אורתודוקסי, והפנייה אל האל עומדת במרכז מה שכתב. הקריאה הפסיכולוגית שמצורפת כאן לכל מקטע לא באה במקומה, אלא לצידה. מה שקורה בין שני אנשים הוא בעיניו מקום ממשי ולא דימוי, והרעיון הזה חלחל אל מאה שנים של עבודה טיפולית וחינוכית אחריו, גם אצל אנשים שלא קראו אותו מעולם.
כל התורה של בובר יושבת על הבחנה אחת. אפשר להתייחס לאדם כאל משהו שיודעים עליו ומשתמשים בו, ואפשר לפנות אליו כאל אתה, ואז נוצר בין השניים מקום שלישי שלא היה שם קודם. מכאן הוא מגיע לאהבה כאחריות ולא כרגש ששוכן בלב, ולשיחה שרובה, בלשונו, פיטומי מילים. הוא לא בודק מי צודק בשיחה, אלא אם מישהו באמת התכוון לאדם שמולו. בעבודה טיפולית וזוגית רואים את זה קודם כול אצל אנשים שמדברים הרבה ומפסיקים להיפגש.
אהבה היא אחריותו של אני על אתה.
האדם נעשה אני מתוך האתה.
הרגשות שוכנות בלב האדם, ואילו האדם שוכן באהבתו.
אנו מחוברים שלא מדעת.
האתה פוגש אותי בחסד, ואי אפשר למצוא אותו בחיפוש.
האתה שלי ואני, שנינו פועלים זה בזה. תלמידינו משכילים אותנו, מעשינו עושים אותנו.
עובדת היסוד של הקיום האנושי היא אדם עם האדם.
רובו של דבר זה המכונה עכשיו בפי הבריות בשם שיחה, מן הראוי לכנותו על צד הדיוק בשם פיטומי מילים.
בין 1933 ל-1938 ריכז בובר את החינוך היהודי למבוגרים בגרמניה הנאצית, ועל חינוך הוא כתב מתוך העמדה הזאת. הוא כותב שהמורה מחנך את עצמו מתוך העיסוק בילד, שהיפוכה של הכפייה אינו החירות אלא השיתוף, ושמחנך אינו צריך להיות גאון מוסרי כדי לגדל בעלי אופי. הציטוט המוכר ביותר במקטע הזה נשמע כאילו נכתב על ימינו: המאבק האמיתי אינו בין מזרח למערב אלא בין חינוך לתעמולה. למי שמלמד או מגדל היום נשאר מזה מדד פשוט, וקשה: ילד לומד ממה שהמבוגר הוא, הרבה לפני שהוא לומד ממה שהמבוגר אומר.
היפוכה של הכפייה אינו החירות אלא השיתוף.
מתוך עיסוקו בילד, מחנך המורה את עצמו.
לא הכוונה החינוכית היא הפורייה מבחינה חינוכית, אלא המפגש.
המחנך משפיע יותר מכול כשהוא פשוט נמצא שם, בלי שרירות ובלי מאמץ מודע להשפיע.
אמון, אמון בעולם, מפני שהאדם הזה קיים: זהו ההישג הפנימי ביותר של הזיקה שבחינוך. מפני שהאדם הזה קיים, חוסר המשמעות, ככל שהוא לוחץ עליך, אינו יכול להיות האמת.
המחנך רואה בכל אחד מתלמידיו אדם אחד, יחיד ומיוחד, נושא של ייעוד משלו.
המחנך אינו צריך להיות גאון מוסרי כדי לחנך בעלי אופי.
על שלמותו של החניך משפיעה רק שלמותו של המחנך, הווייתו השלמה.
אין מגיעים לידיעה בעמידה על החוף ובהתבוננות בגלים הקוצפים. צריך להעז ולהטיל את עצמך פנימה.
המאבק האמיתי אינו בין מזרח למערב, ולא בין קפיטליזם לקומוניזם, אלא בין חינוך לתעמולה.
בובר לא היה אורתודוקסי והתווכח כל חייו עם מי שראה בהלכה את עיקר הדת, ובכל זאת אלוהים נמצא כמעט בכל עמוד שכתב. הוא קורא למילה אלוהים העמוסה מכל מילות האדם, כזאת שלוכלכה ונקרעה לגזרים, ובכל זאת אי אפשר לוותר עליה. ומי שמתעב את השם וסבור שהוא חסר אלוהים, אבל פונה בכל הווייתו אל האתה של חייו, פונה בעיניו אל אלוהים. כאן גם המשפט שכתב לגנדי ב-1939, ושורה קצרה שנשמעת כאילו נכתבה על תרבות ההישגים של היום: הצלחה אינה אחד משמותיו של אלוהים. מי שקורא את השורה הזאת בלי אמונה מקבל אמירה על ערך עצמי, ועל מה שקורה לאדם שנמדד בהישגים בלבד.
אלוהים היא המילה העמוסה מכל מילות האדם. אף מילה לא לוכלכה כך ולא נקרעה כך לגזרים.
מי שמתעב את השם וסבור שהוא חסר אלוהים, כשהוא פונה בכל הווייתו המסורה אל האתה של חייו, הוא פונה אל אלוהים.
כל שמות האל נשארים מקודשים, מפני שלא רק דיברו בהם על אלוהים, אלא גם דיברו אליו.
מי שיוצא באמת אל העולם, יוצא אל אלוהים.
הצלחה אינה אחד משמותיו של אלוהים.
עיניים פקוחות, זה מה שאני מציע, ולא עיקרון.
איני מקבל שום נוסחה מוחלטת לחיים. שום קוד שנקבע מראש אינו יכול לצפות את כל מה שעשוי לקרות בחייו של אדם.
אין לאדם דבר טוב מן הצדק, פרט לאהבה. חובה עלינו גם להילחם בעד הצדק, אבל להילחם במידת האהבה.
בקרח הבדידות נעשה האדם, בלי רחמים, שאלה לעצמו.
אין אלוהים מרחף על ברייתו, הוא חובק אותה.
בובר פגש את החסידות כילד בבית סבו בגליציה, וחזר אליה כל חייו: באגדת הבעל שם ב-1908, באור הגנוז ב-1947 ובדרכו של אדם. חסיד הוא לא היה. מה שמשך אותו היה הרעיון שהקדושה נמצאת בתוך החיים האלה ולא מחוץ להם, ושכל אדם מביא לעולם משהו שעוד לא היה בו. הציטוטים כאן הם דברים שבובר עצמו כתב, לרוב מסקנה שהוא מנסח אחרי סיפור חסידי שהוא מספר, והאמרות של הצדיקים עצמם נמצאות בסיפורים החסידיים ובמדור המיוחסים בטעות למטה. בקריאה של היום זו עבודה על ייחוד, ועל הפיתוי לחקות דווקא את מי שהכי מעריצים.
עם כל אדם ואדם בא חידוש לעולם, משהו ראשון ויחיד שעוד לא היה כמותו.
בכל אדם יש משהו יקר שאין בשום אדם אחר.
הדבר שהוא יחיד ומיוחד בכל אדם ואין כמותו בשום אדם אחר, אותו חייב האדם לפתח ולהביאו לכלל מעשה, ולא שיחזור על מה שכבר עשה אדם אחר, ואפילו גדול שבגדולים.
יש משהו שאפשר למצוא אותו רק במקום אחד. זהו אוצר גדול, ואפשר לקרוא לו הגשמת הקיום. המקום שבו אפשר למצוא את האוצר הזה הוא המקום שעליו אתה עומד.
לכל המסעות יש יעד סמוי, שהנוסע אינו יודע עליו.
יש מן הדתות האומרות שחיינו על פני האדמה אינם חיי אמת. לא זו תורת היהדות.
אין לי תורה. אני רק מצביע על משהו. אני אוחז ביד מי שמקשיב לי, מוליך אותו אל החלון, פותח את החלון ומצביע החוצה.
אחד המשפטים החזקים של בובר בעברית אומר שהמשמעות אינה של חיים אחרים אלא של חיינו אלו, ושהיא רוצה את אישורה בעולם הזה. מכאן הוא מגיע לשעת חולין עם קרן שמש על ענף שקמה, ולמצב שדורש נוכחות ואחריות ולא זיכרון של מה שכבר עבר. גם על זקנה כתב באותו כיוון: היא דבר נהדר, כשלא שכחת מה פירוש להתחיל. הכיוון הזה מוביל לאותו מקום שתרגולי הקשב מכוונים אליו היום, רק בלי טכניקה: להפסיק לחכות שהחיים האמיתיים יתחילו במקום אחר.
המשמעות אינה של חיים אחרים, אלא של חיינו אלו. אינה מעבר, אלא בעולם שלנו, והיא רוצה את אישורה בחיים האלה, בעולם הזה. כאן הנצח: ההתגלות של נוכחות כאן ועכשיו.
שום דבר, שום דבר אינו יכול להיות עוד חסר משמעות.
המצב אינו דורש דבר ממה שחלף. הוא דורש נוכחות, אחריות. הוא דורש אותך.
זקנה היא דבר נהדר, כשלא שכחת מה פירוש להתחיל.
בשבילנו, גדולה מכל הפלפולים והחידות שבקצה ההוויה היא הממשות שבמרכזה של שעת חולין עלי אדמות, עם קרן השמש על ענף השקמה, ועם תחושה כלשהי של האתה הנצחי.
לכם אלוהים הוא מי שהתגלה פעם אחת ולא הוסיף התגלות. ואילו לנו, מדבר הוא מתוך הסנה הבוער של הווה.
האופי אינו מרחף מעל המצב. הוא קשור לתביעה הקשה והאכזרית של השעה הזאת.
החיים, בהיותם חיים, כרוכים בהכרח בעוול. אבל הצד האנושי שבחיים מתחיל ברגע שאנחנו אומרים לעצמנו: לא נעשה לאחרים יותר עוול משאנחנו נאלצים כדי להתקיים.
אצל בובר הבלבול בייחוס אינו תאונה, הוא מובנה בעבודה שלו. הוא ליקט, תרגם וסיפר מאות סיפורי חסידים, והכניס אותם לספרים שנושאים את שמו על הכריכה. קורא מוצא אמרה יפה באור הגנוז, מצטט אותה בשם בובר, וזו אמרה של רבי חסידי שחי דורות לפניו. יש כאן גם את המקרה ההפוך: משפט שנשמע כמו תמצית של אני ואתה, ואינו נמצא באף ספר שלו.
“האוצר נמצא במקום שאתה עומד”
מה שבובר באמת כתב: יש משהו שאפשר למצוא אותו רק במקום אחד. זהו אוצר גדול, ואפשר לקרוא לו הגשמת הקיום. המקום שבו אפשר למצוא את האוצר הזה הוא המקום שעליו אתה עומד. דרכו של אדם על פי תורת החסידות, פרק כאן במקום שאתה עומד (תרגום מגרמנית)
איך זה רץ ברשת: המקום שבו אתה עומד הוא המקום שבו נמצא האוצר. כפי שמופיע ברשימות ציטוטים וברשתות
הנוסח המקוצר נשמע טוב יותר, ומאבד את מה שנושא את כל המשקל: הגשמת הקיום. בלי המילים האלה נשארת הבטחה נעימה שהכול כבר כאן. עם המילים האלה זו דרישה, כי הגשמת הקיום היא משהו שאדם עושה ולא משהו שנמצא. המסקנה הזאת היא של בובר עצמו, והיא באה בספר מיד אחרי הסיפור החסידי על רבי אייזיק מקרקוב, שנסע לפראג לחפש אוצר וגילה שהוא קבור מתחת לתנור בביתו. הסיפור עצמו חסידי, ובובר לא כתב אותו אלא סיפר אותו.
“אנשים נבראו כדי שיאהבו אותם, וחפצים נבראו כדי שישתמשו בהם. רוב הצרות שלנו נובעות מכך שאנחנו אוהבים חפצים ומשתמשים באנשים.”
בובר לא כתב את המשפט הזה, לא בגרמנית ולא בעברית, והוא אינו מופיע באף ספר שלו. הניסוח המתועד הראשון הוא של ג'ון היוס, כומר אפיסקופלי אמריקאי, בספרו Our Christian Vocation מ-1955, עמוד 196. היוס עצמו כותב שם Martin Buber said, in effect, כלומר מודה שהוא מנסח מחדש ולא מצטט. מאז המשפט התגלגל גם לדלאי לאמה, למרטין לותר קינג ולסופר ג'ון גרין. הוא נדבק לבובר מפני שהוא נשמע כמו תמצית של אני ואתה, וזאת גם הסיבה שכמעט אף אחד לא עוצר לבדוק אותו.
“אם ישאלו אותי בעולם הבא למה לא היית משה רבנו, אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא היית זושא, יסתתמו טענותי.”
האמרה היא של רבי משולם זוסיא מאניפולי, צדיק חסידי ותלמידו של המגיד ממזריטש, שנפטר ב-1800, ולפי המסופר אמר אותה סמוך לפטירתו. בובר הביא אותה באור הגנוז וגם בדרכו של אדם, כדוגמה לרעיון שהוא כן ניסח בעצמו: שהדבר היחיד והמיוחד שיש באדם הוא מה שעליו לפתח, ולא לחזור על מה שכבר עשה אחר, ואפילו גדול שבגדולים. המשפט הזה של בובר נמצא במקטע החסידות למעלה. על רבי זושא ובסיפורים החסידיים יש דף נפרד במאגר, וגם על הבעל שם טוב, שממנו מתחילים הסיפורים שבובר אסף.
“אם אני אני כי אתה אתה, ואתה אתה כי אני אני, אז אני לא אני ואתה לא אתה. אבל אם אני אני כי אני אני, ואתה אתה כי אתה אתה, אז אני אני ואתה אתה.”
המלכודת כאן כפולה. המשפט משתמש במילים אני ואתה, ולכן מניחים שהוא של בובר, והוא גם הגיע לעולם דרכו, בספרו Tales of the Hasidim מ-1948. בובר רשם אותו בשם הרבי מקוצק, ודף הלימוד של משרד החינוך מביא את שתי האמירות זו לצד זו כשני מקורות נפרדים, ומבקש מהתלמידים לפענח את אמרת הקוצקאי לאור דבריו של בובר. בליקוטי קוצק המוקדמים אין לאמרה מקור מודפס, ולכן בדף של הרבי מקוצק במאגר היא יושבת במדור הלא ממוקרים.
“היכן נמצא אלוהים? הקדוש ברוך הוא נמצא במקום שנותנים לו להיכנס.”
בגרמנית זה מסתובב כמשפט של בובר ממש, Gott wohnt, wo man ihn einlaesst, וגם ויקיציטוט הגרמנית מייחסת אותו לו עם הפניה לאור הגנוז. התשובה היא של רבי מנחם מנדל מקוצק, שהשיב אותה לאנשים נכבדים ששאלו אותו והציעו בעצמם מלוא כל הארץ כבודו. המקור המודפס קדם לבובר בהרבה: שיח שרפי קודש, לודז' 1928, חלק א עמוד 71. בובר תרגם וסיפר.
“לא הייתי רוצה להתחלף עם אברהם אבינו. שהרי מה יתרון לה' יתברך, שאברהם אבינו יהא כמותו של בונם הסומא ובונם הסומא יהא כמותו של אברהם אבינו?”
רבי שמחה בונם מפשיסחה אמר את זה בזקנתו, כשכבר היה עיוור. הוא מסתובב בשם בובר מפני שהוא מצוטט בתוך הפסקה המפורסמת של בובר על ייחודיות, בדרכו של אדם, ומי שמעתיק את הפסקה מעתיק גם אותו. בספר עצמו בובר מציג אותו במפורש כדברי רבי שמחה בונם.
“אין כאן אף דיבור אחד ממה שאמרתי. לא האזנת לדברי לשם שמים, ונכנסה בך הקליפה ושמעת רק מה שלא דיברתי.”
דברי הבעל שם טוב לתלמיד שרשם את מה ששמע ממנו. הסיפור נמצא באור הגנוז, ומי שמצטט אותו משם מייחס אותו למי ששמו על הכריכה. באסופה הזאת בובר הוא המספר, וזה הכלל שעובד כמעט על כל אמרה שמגיעה מהספר.
דיוק אחד על גוג ומגוג. הספר יצא ב-1949 והוא רומן היסטורי על החוזה מלובלין ועל היהודי הקדוש מפשיסחה בימי מלחמות נפוליאון, כלומר יצירה ספרותית עם דמויות. משפט שנאמר בו מפי דמות אינו אמירה של בובר, גם כשוויקיציטוט מביאה אותו תחת שמו. שניים כאלה מסתובבים הרבה: התרחק מן העצבות שמזיקה לעבודת השם יתברך יותר מן החטא המעציב אותך, ובנוכחות אלוהים עצמו עומד האדם תמיד כעץ בודד במדבר. הראשון הוא מסורת חסידית על השמחה שבובר שם בפי דמות, השני נאמר ברומן, ושניהם לא קיבלו כרטיס בדף.
המשפטים כאן מופיעים בשמו של בובר כמעט בכל אתר ציטוטים, וגם בוויקיציטוט העברית, ואין להם הפניה לספר ולעמוד. חלקם קרובים מאוד לרוח דבריו, ולכמה מהם יש נוסח מסומך שאומר את אותו הדבר, וליד כל אחד כתוב מה נמצא במקומו והיכן בדף. הם כאן בנפרד, בלי כרטיס ובלי ייחוס בסכמה.
“על אלוהים אי אפשר לדבר, אבל אפשר לדבר אליו”
מזקק במשפט אחד את כל אני ואתה ביחס לאל, ולכן מצוטט המון. בוויקיציטוט העברית הוא יושב בסקציית אדם ואלוהים בלי הפניה לספר. הנוסח המסומך שאומר את זה נמצא במקטע האדם והאל למעלה: כל שמות האל נשארים מקודשים, מפני שלא רק דיברו בהם על אלוהים, אלא גם דיברו אליו.
“העולם אינו ניתן להבנה, אבל אפשר לחבק אותו: דרך חיבוק אחד מיצוריו”
מהמצוטטים ביותר שלו באנגלית, ומופיע בכל אתרי הציטוטים הגדולים בלי ספר ובלי עמוד. באסופות המסומכות באנגלית הוא אינו נמצא. הרעיון עצמו כן מתועד, בניסוח אחר, במקטע האדם והאל: מי שיוצא באמת אל העולם, יוצא אל אלוהים.
“הנוער הוא הסיכוי הנצחי לאושר של האנושות”
ניסוח עברי יפה שמסתובב הרבה, מוויקיציטוט העברית, בלי מקור. מה שכן מתועד ממנו בכיוון הזה נמצא במקטע החינוך, ושם הוא מדבר על התלמיד היחיד שיש לו ייעוד משלו, ולא על הנוער כקבוצה.
“חינוכה של קבוצה אינו אפשרי, אלא אם כן מכיר המורה כל יחיד ויחיד שבה, ונדרש אליהם בבחינת יחידים, ובא במגע עמהם בבחינת יחידים. מגע, הרי זה יסודו ושורשו של החינוך”
תואם למה שבובר כותב בעל המעשה החינוכי, אבל הניסוח הזה מופיע בוויקיציטוט העברית בלי הפניה לספר ולעמוד. הגרסה עם מקור נמצאת במקטע החינוך: המחנך רואה בכל אחד מתלמידיו אדם אחד, יחיד ומיוחד, נושא של ייעוד משלו.
“לא באה הפגישה של האדם עם האלוהים כדי שיתעסק באלוהים, אלא כדי שיקיים תוכו ומשמעו של העולם”
חד ומדויק לרוח החלק השלישי של אני ואתה, אבל ויקיציטוט מביאה אותו בלי מקור. הנוסח המסומך הקרוב לו נמצא במקטע האדם והאל: מי שמתעב את השם וסבור שהוא חסר אלוהים, כשהוא פונה בכל הווייתו המסורה אל האתה של חייו, הוא פונה אל אלוהים.
“הבדידות היא מקום הטיהור”
קצר ויפה, ומסתובב בוויקיציטוט העברית בסקציית הכללי בלי מקור. מה שכן מתועד קשה יותר, ונמצא במקטע האדם והאל: בקרח הבדידות נעשה האדם, בלי רחמים, שאלה לעצמו, מתוך מהו האדם משנת 1938.
“השקט הפנימי שאני זוכה לחוות מביא אותי לידי שמירת שבת”
מיוחס למכתב לידידו פרנץ רוזנצוויג, ומפתיע ממי שהתווכח על מרכזיות ההלכה, אבל ויקיציטוט מביאה אותו בלי תאריך ובלי מספר מכתב, ובכתבים המתורגמים הוא לא אותר. ההתכתבות עם רוזנצוויג עצמה מתועדת היטב, ומשם גם מפעל תרגום התנ״ך המשותף שלהם, שהתחיל ב-1925.
בובר כתב גרמנית, ורוב הספרים שמצוינים לצד הציטוטים בדף הגיעו לעברית בתרגום, חלקם עוד בחייו. שלושה סוגים מעורבבים כאן, וההבחנה ביניהם היא מה שמכריע בשאלת הייחוס: ספרי הגות שהוא כתב, אסופות של מסות שלו, ואוסף גדול אחד של סיפורים ואמרות שאסף מאחרים. כמעט כל טעויות הייחוס בדף הזה נולדות מהסוג השלישי.
הספר שהפך את בובר לשם עולמי, ועליו נבנה כל השאר. הוא מציג את ההבחנה בין פנייה אל אדם כאל אתה לבין התייחסות אליו כאל דבר שאפשר לתאר ולהשתמש בו, ואת המסקנה שהאדם נעשה אני מתוך האתה. תורגם לעברית שלוש פעמים, והתרגום העדכני של אהרון פליישמן יצא במוסד ביאליק ב-2013. רוב הציטוטים בדף מגיעים ממנו, בתרגומים העבריים או בתרגום מגרמנית.
אסופה גדולה של סיפורי חסידים ואמרות צדיקים שבובר קיבץ, ערך ותרגם, מהבעל שם טוב ועד אדמורי פולין. בובר הוא העורך והמספר, ולא מחבר האמרות שבתוכו. זו הנקודה שממנה נולדים כמעט כל בלבולי הייחוס בשמו, ובהם למה לא היית זושא ובמקום שנותנים לו להיכנס. שווה לזכור אותה לפני שמצטטים משפט מהספר בשמו של מי שכתוב על הכריכה.
ספרון קצר בשישה פרקים. המקור הגרמני יצא ב-1948, והנוסח העברי, שנולד מסדרת הרצאות שנשא בקול ישראל ב-1951, יצא במוסד ביאליק בתשי״ז. כל פרק נפתח בסיפור חסידי ונסגר במסקנה שבובר מנסח בעצמו, וזה המקור הנגיש ביותר לציטוטים שלו בעברית. משם מגיעים המשפטים על החידוש שכל אדם מביא לעולם, ועל האוצר שנמצא במקום שאתה עומד.
אסופת המסות העברית במוסד ביאליק, עם הקדמה של שמואל הוגו ברגמן. בתוכה אני ואתה, יסודותיו של הבין-אנושי ועל המעשה החינוכי, שלושת הטקסטים שמזינים את רוב הדף. ציטוט שמסומן כאן בשמה הגיע בתרגום עברי מוסמך, ולא בתרגום שנעשה לצורך הדף.
האסופה בתרגומו לאנגלית של רונלד גרגור סמית, וכוללת את על המעשה החינוכי, על חינוך האופי ומהו האדם. ממנה מגיעים רוב המשפטים על חינוך שאין להם מקבילה עברית מודפסת נגישה, וגם המשפט על מי שעומד על החוף ומתבונן בגלים. הציטוטים שמקורם בה מסומנים בדף כתרגום.
רומן היסטורי על החוזה מלובלין ועל היהודי הקדוש מפשיסחה בימי מלחמות נפוליאון. הוא נכנס לרשימה כאן בגלל מה שאסור לעשות איתו: משפט שדמות אומרת ברומן אינו אמירה של בובר, וכמה מהמשפטים שמצוטטים בשמו הגיעו ממנו.
הציטוטים נאספו מהמקורות שמצוינים לצד כל אחד, אני ואתה, בסוד שיח, דרכו של אדם, תעודה ויעוד, בין אדם לאדם ואחרים, ואומתו אחד אחד מול ויקיציטוט העברית והאנגלית, מול דף הלימוד של משרד החינוך ומול הערך על בובר באנציקלופדיה של סטנפורד. מה שלא נמצא לו מקור סומן בנפרד ולא קיבל כרטיס. העריכה, התרגום מגרמנית והסידור נעשו בעזרת בינה מלאכותית בהנחיית שחר כהן. התמונה הראשית היא צילום של בוריס כרמי משנת 1962, מאוסף מיטב של הספרייה הלאומית, ברישיון CC BY 4.0.
כל חיים אמיתיים הם פגישה, מתוך אני ואתה מ-1923. בגרמנית: Alles wirkliche Leben ist Begegnung, ובעברית הוא מופיע גם בנוסח כל חיים אמיתיים הם מפגש, לפי התרגום. קרובים אליו במידת הפרסום האדם נעשה אני מתוך האתה, ואהבה היא אחריותו של אני על אתה, שניהם מאותו ספר. ויש משפט שרץ בשמו יותר מכולם, אנשים נבראו כדי שיאהבו אותם וחפצים נבראו כדי שישתמשו בהם, ובובר לא כתב אותו מעולם.
פילוסוף והוגה דעות יהודי, 1878 עד 1965. נולד בווינה, גדל מגיל 4 בבית סבו בגליציה, ועלה לירושלים ב-1938 אחרי שביתו נבזז בליל הבדולח. הוא לימד סוציולוגיה של התרבות באוניברסיטה העברית, תרגם עם פרנץ רוזנצוויג את התנ״ך לגרמנית, וכתב את אני ואתה, שהפך אותו לאחד ההוגים המשפיעים של המאה ה-20. בציבוריות הישראלית הוא היה קול חריג: ממייסדי ברית שלום ואיחוד, שקראו למדינה דו לאומית, ומבקר גלוי של יחס המדינה לפליטים הערבים אחרי 1948. היה מועמד עשר פעמים לפרס נובל לספרות ושבע פעמים לפרס נובל לשלום, וזכה בפרס ישראל ב-1958 ובפרס ביאליק ב-1961.
אני ואתה הוא ספרו מ-1923, והוא נשען על שתי דרכים שבהן אדם פוגש את מה שמולו. באחת הוא מתייחס לכל דבר וכל אדם כאל משהו שאפשר לתאר, למדוד ולהשתמש בו. בשנייה הוא פונה אל מי שמולו כאל אתה, בלי לתאר ובלי לנצל, ואז נוצר ביניהם משהו שאינו שייך לאף אחד מהם לבדו. בובר טוען שאדם אינו יכול לחיות רק בדרך הראשונה בלי לאבד משהו מעצמו, ושהפנייה אל האתה של החיים היא גם הדרך אל האל. הספר תורגם לעשרות שפות, ולעברית שלוש פעמים.
שהמפגש הוא שמחנך, ולא הכוונה לחנך. במסה על המעשה החינוכי הוא כותב שהמורה מחנך את עצמו מתוך העיסוק בילד, ושהמחנך משפיע יותר מכול כשהוא פשוט נמצא שם, בלי מאמץ מודע להשפיע. במסה על חינוך האופי הוא מוסיף שמחנך אינו צריך להיות גאון מוסרי כדי לגדל בעלי אופי, מפני שמה שעובר לחניך הוא ההוויה השלמה של המחנך ולא הדרשה שלו. הדברים נכתבו מתוך עשייה: בין 1933 ל-1938 ריכז בובר את מערך החינוך היהודי למבוגרים בגרמניה הנאצית.
כן, ב-1939. גנדי פרסם מאמר שקרא ליהודי גרמניה להיאבק בנאצים בדרך של אי אלימות, והתייחס גם לשאלת זכותם של היהודים על ארץ ישראל. בובר השיב לו במכתב ארוך, ומשם מגיע המשפט שנמצא בדף: אין לאדם דבר טוב מן הצדק, פרט לאהבה, וחובה עלינו גם להילחם בעד הצדק, אבל להילחם במידת האהבה. אותה עמדה, מאבק בלי ויתור על האדם שמנגד, ליוותה אותו גם בברית שלום ובאיחוד, ובעימות הפומבי שלו עם דוד בן גוריון בשאלת הפליטים הערבים ב-1949.
הרבה, ומסיבה מובנית: בובר אסף, תרגם וסיפר מאות אמרות חסידיות, ולכן כל אמרה יפה שנמצאת בספר שלו נדבקת לשמו. למה לא היית זושא היא של רבי משולם זוסיא מאניפולי. היכן נמצא אלוהים, במקום שנותנים לו להיכנס, היא של הרבי מקוצק, והמקור המודפס שלה קדם לבובר בעשרות שנים. אנשים נבראו כדי שיאהבו אותם וחפצים נבראו כדי שישתמשו בהם אינו מופיע באף ספר שלו, והניסוח המתועד הראשון שלו הוא של כומר אמריקאי מ-1955. כל אלה מפורטים במדור מקור מול עממי בדף הזה, לצד משפטים שמסתובבים בשמו בלי מקור, והרשימה המקבילה נמצאת בויקיציטוט.
פעם בשבוע יוצא מסר אחד, באותו קו של הדברים כאן: תובנה או כלי מעשי. עשרות אלפי אנשים בקבוצות, חלקם כבר שנים.
לקבל את המסר השבועי