למה דווקא ביישנים וחסרי ביטחון מצליחים יותר?

אחרי שמכרה את הסטארטאפ שלה בכמאה מיליון דולר, הגיעה צלמת לצלם את היזמת לכתבות בעיתונים, הביטה בה ואמרה: "את ממש חמודה וביישנית, בטח בחברות שניהלת בדיוק להפך". הצלמת פשוט לא הצליחה לדמיין שמי שעשתה אקזיט כזה, ועוד אחד לפניו בגיל עשרים ושמונה, יכולה להיות גם קצת ביישנית. וזאת ההנחה שצריך לפרק.

התשובה הישירה היא כן. אפשר להצליח בגדול גם בלי להיות הטיפוס הכריזמטי, הבטוח, זה שסוחף אחריו את החדר. וזה נכון לא רק בסטארטאפים אלא בכל קריירה. הסטריאוטיפ של היזם המנצח, כזה שצריך להגיע מהרקע הנכון ולהקרין ביטחון בלי הפסקה, הוא רק דרך אחת מני רבות.

הספר שיצא מהמסע הזה מוקדש לקבוצה הזאת: לקצת ביישנים, למוזרים, ולמי שמרגישים שהם לא לגמרי שייכים. כי מה שלימדו אותנו, שיש דרך אחת ויחידה להצליח, פשוט לא מדויק. הרבה מנהלים ואנשי עסקים מצליחים הם בכלל לא הטיפוסים שהיינו מדמיינים. מי שמכיר מקרוב את תחושת הביישנות והחרדה החברתית עשוי לגלות שאלה לא מכשול חוסם, אלא נקודת פתיחה אחרת לגמרי.

חוסר ביטחון עצמי כמנוע צמיחה, לא כמגבלה

הנה פרדוקס שלא מדברים עליו מספיק: קשה מאוד לבנות חברה מצליחה כשיש לך המון ביטחון עצמי. מה שמייצר צמיחה הוא התנועה ההפוכה. לקום בבוקר ולשאול מה עדיין לא עובד, מה אפשר לשפר, איפה אני כמנהל יכול להיות טוב יותר.

כפי שנאמר בשיחה: "מאוד קשה ליצור חברה מצליחה אם יש לך המון ביטחון עצמי, כי מה שיוצר סטארטאפ או חברה מצליחה זה בסוף התנועה הזאת של לקום בבוקר ולשאול אוקיי, מה אפשר לשפר, מה עדיין לא עובד מספיק טוב."

רוב היזמים, בניגוד לציפייה, הם מופנמים. הרבה מהם קמים בבוקר ומתעסקים קודם כל במה לא בסדר אצלם, ושיפוטיים מאוד כלפי עצמם. התכונות שנראות כמו חולשה הן בדיוק המנוע של השיפור המתמיד. כמו שמסתכלים על החברה ושואלים מה עוד לא טוב, כך מסתכלים גם פנימה.

העיקרון הזה עובד אצלנו כמו בכל מקום אחר. התקופות המורכבות יותר הן אלה שצומחים מהן, וקשה מאוד לצמוח ממקום של "אני מדהים". מי שבטוח שהכל אצלו כבר מושלם, פשוט לא מייצר שינוי. מה שנחווה מבפנים כחוסר ביטחון עצמי הוא לעיתים קרובות החיישן שמונע שאננות.

בו זמנית, אסור להתבלבל: להקים משהו משלך דורש אומץ עצום. חוסר הביטחון לא אומר לא לעשות, הוא אומר לבדוק שוב, לשנות כל הזמן, ולהיות מוכן למחוק גם החלטה גדולה שהתקבלה רק לפני חודשיים. אחת התנועות המשמעותיות ביותר, גם עם אינסוף הספקות שנשארים שם, היא בסוף להגיד: יאללה, לעשות. מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות.

מתי נכון לעצור משהו שהשקעתם בו שנים?

יש רגעים שבהם ההחלטה האמיצה ביותר היא דווקא לעצור. את התואר בארכיטקטורה, מסלול בן חמש שנים, היא עזבה אחרי ארבע, ממש לפני הסוף. כולם דיברו על כמה אומץ נדרש לזה, אבל האמת פשוטה יותר: רוב ההחלטות בחיים הפיכות.

מה שעוצר אנשים הוא לא ההיגיון, אלא שנאת ההפסד. "השקעתי כבר ארבע שנים, אז עוד שנה ויהיה לי לפחות תואר". וגם הזהות נכנסת פנימה: אני עם תואר, אני בלי תואר. קשה מאוד לעצור משהו שכבר השקענו בו את עצמנו, כי עצירה מרגישה כמו לבזבז את כל מה שכבר נעשה.

אבל כשמסתכלים על הקריירה כסדרה של תנועות וזיגזגים, ולא כשרשרת החלטות דרמטיות ששוברות את כל מהלך החיים, הלחץ יורד מיד. מי שעוזב משרה כדי להקים משהו ונכשל, יכול כמעט תמיד לחזור למשרה דומה. הדרמה שאנחנו מדביקים לרגעים האלה גדולה בהרבה מהמציאות. עצם היכולת להפסיק מסלול באמצע פתחה תנועה חזקה של חופש בחיים.

איך מתמודדים עם רכבת ההרים הרגשית של היזמות?

רכבת ההרים של היזמות היא לא באמת על כסף, היא על ההערכה העצמית. יום אחד מגיעה תגובה נהדרת מלקוח, ולמחרת העסקה מתחילה להתפרק. התחושה הפנימית נעה בין "אני בדיוק על הדרך הנכונה" ל"אני משוגעת, מה אני בכלל עושה פה".

מה שמפתיע הוא כמה ההפרש בין הצלחה לכישלון קטן. הרבה אקזיטים מרשימים היו רחוקים עסקה אחת מקריסה מוחלטת. הטווח שבין "אני טועה בגדול" ל"הכל מתקדם מצוין" צר הרבה יותר ממה שנדמה מבחוץ.

דבר אחד עזר במיוחד: לא להחזיק תוכנית גיבוי. כשאין רשת ביטחון מפתה לחזור אליה, קל יותר להישאר במשחק. מי שעוזב משרה נוחה בענק טכנולוגי, ויודע שהוא יכול לשוב אליה ולקבל משכורת גבוהה בכל רגע, נוטה לפרוש אחרי חצי שנה. היכולת להחזיק מעמד קשורה ישירות להתמודדות עם הפחד מכישלון ועם חוסר הוודאות שמלווה כל צעד.

למה התמדה מנצחת כישרון כמעט בכל תחום?

אם שואלים מה מאפיין אנשים מצליחים, התשובה הצפויה היא כריזמה, חוכמה, ויכולת ניהול. בפועל, התכונה שחוזרת שוב ושוב היא עקביות. פשוט להמשיך לעשות, לאורך זמן, גם כשלא רואים תוצאה.

קחו תחום שנראה כאילו הוא כולו כישרון, כתיבת ספרים. גם שם, חלק עצום מההצלחה הוא בעצם התמדה. ללכת לדבר בכל מקום, לשווק את עצמך בלי סוף, לעבוד ברשתות החברתיות כל היום. בעולם של היום הכישרון הוא חלק יחסית קטן מן ההצלחה, ויש המון מקום לתכונות אחרות.

וכאן מתחבר הכל: אחד הדברים שדורשים הכי הרבה ביטחון הוא דווקא להמשיך. להתמיד, ולהשקיע זמן ואנרגיית חיים יקרה במשהו שאין ודאות שיניב פרי. בתוך חוסר הוודאות, הההתמדה היא ההישג האמיתי, לא הכישרון.

איך מודדים הצלחה בלי ליפול לחרדה מתמדת?

הדרך להימנע מחרדה ומדיכאון מתמשכים היא ליצור כמה עוגנים, לא יעד יחיד שמודדים את עצמך לפיו. אם המדד היחיד הוא "האם גייסתי כסף", כל יום הופך למשפט: היום קרן אחת אמרה לא, מחר עוד דחייה, וההערכה העצמית עולה ויורדת עם כל תשובה.

וגם כשבסוף מצליחים לגייס, אבל קצת פחות ממה שציפינו, או מקרן פחות נחשבת, התחושה שמתגנבת היא "אני לא שווה כלום". מי שמודד את עצמו במדד אחד בלבד הופך כל יום למשפט. זה המנגנון שמתדלק את החרדה.

במקום זה אפשר ליצור עוגנים אחרים: כמה למדתי החודש, כמה קשרים חדשים יצרתי, איך התקדם התהליך המקצועי והאישי. גם אם סטארטאפ נכשל לגמרי, ייתכן שזו בדיוק המדרגה שהובילה להבין איך לבנות את החברה המוצלחת הבאה, או לכל הקשרים שפתחו עבודת חלומות שאי אפשר היה להגיע אליה שנה קודם.

כפי שנאמר בשיחה: "מתי אנחנו חווים חוסר ביטחון? מתי שיש לנו אחיזה בתוצאה. ככל שהעסקה יותר חשובה לי, אני יותר בלחץ. אם אני לא אחוז בתוצאה, כי גם אם זה לא יצליח אז למדתי מהדרך, זה מוריד את הסטרס."

איך מזהים את הדרך הייחודית ואת החוזקות שלכם?

איך מזהים את החוזקות האמיתיות? פחות דרך ניתוח קר, ויותר דרך אינטואיציה וחיבור לגוף. איפה מרגיש טוב ואיפה לא. כשעושים משהו חדש שבהתחלה קשה, לפעמים אחרי כמה חודשים זה נהיה מדהים, ולפעמים עדיין סובלים מכל רגע. וזה לרוב סימן שלא אמורים להיות שם.

קחו דוגמה ממשית. מי ששונא נטוורקינג והתרועעות, תשימו אותו בכנס עם חמש מאות איש והוא ישב בצד עם הטלפון. אבל אפשר להגיע לאותה מטרה בדרך עוקפת. במקום אירועי נטוורקינג, אפשר לבנות ניוזלטר שבועי עם חמש משרות בסטארטאפים קטנים, ודרכו להכיר את כל המנכלים בעצמם, כי בחברות בגודל הזה עוד אין מחלקת גיוס.

אותו עיקרון עובד גם בזיהוי התפקיד שבאמת זורח. אפשר להעביר סדנאות שלמות, לעשות שם עבודה טובה, ועדיין לא להרגיש בזרימה. ורגעים שבין המפגשים, כשיושבים עם המשתתפים ועוזרים להם לחבר את הנקודות בין כל מה שעברו, הם שמביאים את התחושה של "זה בדיוק אני". לפעמים התפקיד שהכי מתאים לנו הוא כזה שעוד לא קיים, ואנחנו צריכים להמציא אותו לעצמנו.

זה מתחיל בהרבה דרכים עוקפות קטנות, מתוך הבנה איפה יש ערך שאני באמת יכול להביא. יש כאן שריר שאפשר לחזק: ההבנה שיש אינסוף דרכים להגיע לכל מקום. ובדרך כלל המקומות האלה, שבהם משחקים לפי החוזקה האישית, הם גם הרבה פחות תחרותיים מהשדרה המרכזית שכולם נדחפים אליה. שם, במקום שמרגיש תפור עליכם, נמצאת גם תחושת המטרה והייעוד האמיתית.

כשהבטן יודעת לפני הראש: אינטואיציה בהחלטות עסקיות

לפעמים הבטן יודעת לפני הראש. ההחלטה למכור את החברה הגיעה מתחושת בטן: השוק הרגיש במקום לא נכון, הגיוסים נראו לא הגיוניים. כולם חשבו שזה טירוף, כי זאת הייתה תקופה שבה היה הכי קל לגייס כסף, וזה היה ללכת נגד הזרם.

וממש אחרי החתימה הראשונית, עוד לפני סגירת העסקה הסופית, השוק התחיל להתדרדר. אם המכירה הייתה יוצאת לדרך חודשיים מאוחר יותר, כנראה שהיא לא הייתה קורית בכלל. לא תמיד אפשר לגבות הכל במספרים, וגם מי שמקים חברת אנליטיקס לומד שיש מקום להקשיב לבטן. קבלת החלטות טובה לא תמיד נשענת רק על נתונים.

ההקשבה לבטן עבדה גם בגיוס עובדים. ניתוח של הגיוסים הכי פחות מוצלחים העלה שהם הגיעו עם קורות חיים מאוד מרשימים, או עם המלצה חמה במיוחד. מאז התחילו הראיונות בלי לראות קורות חיים מראש, כדי לתת מקום לתחושת הבטן: הנה אדם שנראה מתאים, או לא, בלי שמישהו צבע את התמונה עוד לפני שנכנס לחדר.

האם פגיעות ואותנטיות הן באמת חוזקה ניהולית?

פגיעות ואותנטיות יכולות להפוך לכוח ניהולי אמיתי, גם אם זה נשמע מנוגד להיגיון. אף אחד לא מלמד בבית הספר שיום אחד תהיו מנהלים, ושאתם אמורים לשמור על מרחק ולהראות שאצלכם הכל תמיד בסדר. הכיוון ההפוך הוא שבונה ניהול חזק.

בתקופה אישית מאוד מורכבת, במקום לשים כל בוקר מסכה, הגיע רגע של פשוט להגיע למשרד עם עיניים אדומות אחרי לילה של בכי, ולספר לאנשים הקרובים מה קורה. התוצאה הפתיעה: העובדים נתנו חיבוק והלכו לעבוד קצת יותר קשה. נוצר סוג של ניהול חזק במיוחד, כי גם הם נפתחו בחזרה, ועברו יחד הרבה גם בצד האישי.

זה לא עובד לכל אחד, ולא חייבים לחשוף הכל. אבל כשמביאים את עצמכם החוצה באופן אותנטי, מושכים את האנשים וההזדמנויות שמתאימים למי שאתם. אותנטיות לא תמיד אומרת פגיעות, אבל היא תמיד ממגנטת את האנשים הנכונים. יש על זה משל יפה: חמור ראה שהכלב אהוב על הבעלים, אז ניסה גם הוא לקפוץ עליו וללקק אותו, וחטף מכות. מה שעובד למישהו אחר, מתוך הטבע שלו, לא בהכרח מתאים לחוזקות שלנו.

יש כוח מרגיע גם בלדבר על הפיל שבחדר. במקום להסתיר חיסרון מובן מאליו, אפשר להקדים ולהניח אותו על השולחן. מי שנכנס לפגישת משקיעים ויודע שיש אלף חברות מתחרות בתחום יכול פשוט לומר את זה ראשון, ולהסביר שדווקא בגלל זה נפתחה ההזדמנות. ההסתרה ממילא מורגשת, והכנות היא זו שבונה אמינות.

הפצע מהילדות: מה מניע באמת אנשים מצליחים

הרבה אנשים מגיעים לקריירה תובענית, יזמית או אחרת, מתוך פצע. תחושת חוסר ערך, חוסר שייכות, או דחייה מהילדות. הניסיון להוכיח את עצמנו ולצמוח בלי הפסקה מנסה לפצות על אותו חוסר, ועד נקודה מסוימת זה אפילו מרפא ונותן דלק אדיר.

הבעיה מתחילה כשזה הופך לאובססיבי ובלתי נגמר, כמו בור בלי תחתית. אז הלחץ תמיד נמצא ברקע: מה יקרה אם פתאום זה לא יצליח, ואז ייחשף הפצע. מספיק להסתכל על מי שנראים הכי עשירים, מצליחים ויפים ובכל זאת אומללים, כדי להבין שאין קשר ישיר בין הצלחה לאושר.

כפי שנאמר בשיחה: "אין כל כך קשר בין הצלחה לאושר. אפשר לעשות משהו מאוד קטן ולהרגיש שהוא משהו מאוד גדול ולהיות מאוד מאושרים ממנו, ואפשר לעשות את הסטארטאפ הכי מצליח שיש ולהרגיש רק שמישהו אחר הצליח יותר."

השאלה הגדולה היא אם אפשר להחזיק דרייב עצום, אבל כזה שמגיע מהשראה ולא מפצע. כשיש יותר ריפוי, אותה רמת מרץ עדיין שם, אבל היא באה ממקום של בחירה ולא של הכרח, והתגמול עמוק בהרבה. הוא כבר לא "הוכחתי לכולם", אלא "אני עוזרת לאנשים ועושה משהו שבאמת מעניין אותי".

לא תמיד אפשר לרפא לגמרי פצעים מהילדות בדרכים של מבוגרים. אבל אפשר לבנות שכבת חוסן מדברים אחרים, קלים יותר להשגה מאשר לתקן את העבר. כאן בדיוק נכנסות חמלה עצמית ועבודה על ריפוי החסמים הרגשיים, ולא להישאר תלויים רק בהצלחה החיצונית כדי להרגיש שווים.

האומץ שבלא לעשות: חיים בלי תפקיד ובלי זהות מוכרת

לפעמים האומץ הכי גדול הוא דווקא לא לעשות. אחרי שנים של מאה ושמונים קילומטרים בשעה בלי הפסקה, להחליט לא להקים עוד סטארטאפ, לא להצטרף לחברה אחרת, ולא לייעץ. פשוט לעצור, וללמוד מי אני בלי כל מה שמסביב.

זה גם להיות בלי הכותרת היזמית, וגם, באותה תקופה, בלי הזוגיות הארוכה. זה מקום מפחיד, להיות בלי עשייה ובלי הגדרה חיצונית. אבל שם מגיעות השאלות הכי עמוקות: מי אני באמת, איך אני נהנה מהחיים, ואיך מפסיקים להיות תלויים בהצלחות כדי להרגיש מאושרים.

במשך שנים נתפסת לפעמים תפיסה עצמית של "ממוצעת", ודרך היזמות נבנו כל הקבלות ההפוכות: אני מיוחדת, אני יצירתית, אני מצליחה. אבל בשלב מסוים מגיעה ההבנה שמי שקם בבוקר, שותה קפה בגינה ומאושר עם הילדים, לא שווה פחות מיזם מצליח שלא ישן בלילה מרוב חרדות. קודם בונים את הבסיס, ואז לומדים לשחרר אותו.

לסיכום: איריס שור

לסיכום, הסיפור של איריס שור הוא הוכחה חיה לכך שאין דרך אחת להצליח. ביישנות, ספקנות עצמית ותחושת חוסר ביטחון הן לא פגמים שצריך להסתיר, אלא לעיתים קרובות החיישנים שמובילים לשיפור מתמיד ולקבלת החלטות חדה יותר. מה שמכריע הוא לא כמה ביטחון מקרינים החוצה, אלא היכולת להמשיך, להקשיב לבטן, ולמצוא את הדרך שתפורה עליכם.

אולי התובנה הכי משחררת היא שההצלחה החיצונית לבדה אף פעם לא תמלא את הפצע. בסוף, המטרה היא לא שכולם יאהבו אותנו, אלא שיאהבו אותנו האנשים הנכונים, ושיגיעו אלינו ההזדמנויות שבאמת מתאימות. אפשר לשמוע עוד שיחות עומק כאלה בפודקאסט של שחר כהן.

מאמר זה מבוסס על שיחה בין שחר כהן לבין איריס שור בפודקאסט של שחר כהן.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

איריס שור

יזמית סדרתית, סופרת ומרצה. הקימה שלושה סטארטאפים ועשתה כמה אקזיטים, ביניהם מכירת חברת אנליטיקס בכמאה מיליון דולר ואקזיט נוסף בגיל עשרים ושמונה. מוכרת בזכות גישה לא שגרתית ליזמות, לחוזקות אישיות ולמשמעות. הכתיבה של איריס שור.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.