השיחה נפתחת בהשוואה. אכילה לא מאוזנת כבר עברה נרמול מוחלט: פיצה וגלידה בכל כמה מטרים ברחוב, וזה נחשב רגיל. סער בר-און אומר שאותו נרמול בדיוק קרה גם למשהו אחר, שאיש לא מדבר עליו.

הניסיון הצנוע שלי בעבודה עם אנשים, הייתי נותן פה השערה של 99.9 אחוז מהאנשים. ואני לא ציני. הם בכלל לא מודעים לזה.

הוא מוסיף שהוא לא פגש הרבה אנשים מעל גיל עשרים שרמת הנוכחות שלהם עולה על עשרה אחוזים. וזו לא אמירה על אנשים אומללים דווקא.

מה קורה כשמישהו מאושר אבל לא נוכח

שחר שאל אם הכוונה היא רק לאנשים עם חרדות ודאגות, וסער הרחיב את התמונה. יש גם אדם מצליח, משיג ועל פניו מאושר, שרמת הנוכחות שלו נמוכה מאוד. מבחינתו זה אומר דבר אחד פשוט:

האושר הזה לא תלוי בו. משהו חיצוני הסתדר לו: ילדים, משפחה, זוגיות, רכוש. וכל עוד האושר תלוי בדבר, קיים פחד מודע או לא מודע שיקרה משהו לאותו דבר. אז האדם חי בפחד ולא מבין למה.

איך נראה חוסר נוכחות ביום רגיל

כדי להוציא את זה מהמופשט, סער נותן שתי דוגמאות מהיומיום. אפשר לבדוק את שתיהן על עצמכם היום.

כשהשכן נעל את האוטו פעמיים

הוא היה למטה בבניין ועשה משהו באוטו. הגיע שכן מהבניין הסמוך, מדבר בדיבורית, כזה שאפשר לשמוע גם דרך חלונות סגורים. השכן כיבה את האוטו, יצא, לקח את הטלפון, המשיך לדבר, לקח את תיק העבודה, נעל את האוטו, וראו את האורות נדלקים.

עד כאן לא אירוע. אבל דקה אחר כך, תוך כדי אותה שיחה, הוא חזר לנעול עוד פעם.

למה הוא חזר לנעול עוד פעם? היה לו ספק. הוא נעל, הוא לא היה שם כשהוא נעל. הגוף היה שם, הראש כבר היה במקום אחר. אני ראיתי שהוא נעל. הוא לא יודע שהוא נעל.

אותו דבר, הוא אומר, קורה לכולנו: כיביתי את המזגן או לא, נסעתי בכביש ולא זוכר איך הגעתי לפה.

סדר הפעולות במקלחת

הדוגמה השנייה מדויקת יותר, וקל לבדוק אותה. תיזכרו בפעם האחרונה שהתקלחתם. אותו סדר של פעולות, כל פעם. וזה נכון גם לנהיגה, לשטיפת כלים, להוצאת הזבל, ולפעמים גם לזמן עם הילדים.

מי יצר את האוטומט הזה? לפי סער, האגו. ולמה? כי הרגע הזה לא מעניין אותו. הוא מספיק חשוב כדי שנעשה אותו, אבל לא מספיק חשוב כדי להקדיש לו קשב, ולכן הוא מקבל טקס קבוע ומעט מאוד משאבים. כל השאר, מעל תשעים אחוז, הולך לדמיין דברים שלא קשורים למה שקורה עכשיו.

אבל אם החיים קורים רק עכשיו ואני לא שם לב לעכשיו, זה אומר שהחיים שלי לא מעניינים אותי. קצת לא נעים לשמוע, אבל זאת האמת.

וכאן מגיעה הטענה החזקה ביותר בשיחה, וגם זו שהכי קשה לעכל.

מעולם לא פגשתי מישהו שהיה מאה אחוז נוכח מולי וכאב לו משהו. לא משנה מאיזה כאב הוא סבל קודם, כולל פיזי. אף פעם, אפילו לא אחד.

ההיגיון הרגיל אומר שכשכואב, רוצים שהכאב יעבור. וזה נשמע מובן מאליו: מי שירצה שהכאב יישאר, נשלח אותו להסתכלות. אבל, אומר סער, ההיגיון נגמר בדיוק שם.

ברגע שאני רוצה שזה יעבור כבר, כבר יש לי עתיד שבו הכאב איננו. וזה אומר שאני דוחה את הרגע הזה. והרגע הזה הוא כל מה שיש. אז כשאני דוחה את הרגע, אני דוחה את החיים, ומתנגד להם. וכל מה שמתנגדים לו גדל.

קבלה מול התנגדות, ולמה זה הפוך מההיגיון

אז מה כן עושים? לפי סער, מה שצריך לעשות כשכואב הוא להתגבר על הרצון שלא יכאב. לקבל את הכאב ולתת לו להיות.

הילדה בת האחת עשרה שהכאב שלה עבר באמצע משפט

הוא היה באירוע ודיבר עם מישהי. הבת שלה, בת אחת עשרה, אמרה שכואב לה. האמא אמרה "זה בסדר, זה יעבור", והן המשיכו לדבר. הילדה חזרה ואמרה שוב שכואב לה.

סער שאל את הילדה אם היא רוצה שיעזור לה, והיא אמרה כן. שאל אם היא מוכנה לעשות משהו קצת מוזר, והיא אמרה כן. הוא התחיל להסביר: מה שאת צריכה לעשות בשביל שהכאב יעבור זה להפסיק לרצות שהוא יעבור, כי ברגע שאת רוצה שהוא יעבור את בעצם דוחה את הרגע הזה.

ובאמצע המשפט היא קטעה אותו:

אה, תודה רבה, זה עבר. אמא זה עבר. תודה, ביי.

הוא לא מציג את זה כנס, אלא כשאלה: אם היא הפסיקה את הכאב, מי גרם לו קודם? ומי גורם לסבל שלנו בכלל?

"אני לא רוצה שזה קרה"

ההתנגדות, הוא אומר, לובשת הרבה פנים. לפעמים זה סתם להתבאס. ולפעמים אנחנו מתנגדים למשהו שכבר קרה, מזמן. הוא מתאר את זה כתנועת כתף, וכמשפט שאין לו דקדוק תקין בעברית ובכל זאת כולנו אומרים אותו: אני לא רוצה שזה קרה.

לפעמים, הוא מוסיף, אלפי שנים אחרי שמשהו קרה, אנחנו עדיין אומרים עליו אני לא רוצה שזה קרה, ואפילו מציינים את זה בחג.

מה קורה בפועל למי שמפספס טיסה ולא מקבל את זה? הוא בטוח שזו טעות שקרה. הוא כועס, והוא צודק. ואז נהיה לו עבר ועתיד: הוא חושב מה הייתה הטעות קודם, ומה המשמעויות של זה עכשיו. ברגע שהוא מאבד את הרגע, הוא מאבד את הקשר לחיים ועובר לחיות בדמיון.

אם אקבל את זה, זה לא יקרה שוב ויותר?

זו ההתנגדות הראשונה שעולה, ושחר העלה אותה בשיחה. סער אומר שזה נושא שדורש עומק, ושכשמבינים אותו לעומק הוא משנה את כל החיים. אבל בקטנה, התשובה הפוכה למה שנדמה.

אנשים טועים לחשוב שאם הם מקבלים משהו, זה אומר שזה בסדר, שזה צודק, ושזה יגדיל את הסיכוי שזה יחזור. האמת, לדבריו, הפוכה. כשאתה מתנגד למה שקורה, אתה חווה יותר ממנו, כי כל מה שנלחמים בו גדל.

הוא ממחיש את זה בסיטואציה שקרתה בפועל: אילו היה עכשיו רעש מבחוץ, משכן שביקשנו ממנו לא לעשות רעש דווקא עכשיו, זה היה מעצבן. וככל שנתנגד לזה יותר, כך נשמע אותו יותר. וככל שנקבל, נשמע אותו פחות, עד שלא נשמע בכלל.

סער עונה שכן, ומדייק את השאלה. הוא לא מדבר על פחד אינסטינקטיבי, מהסוג שגורם לקפוץ אחורה כשמכונית מתקרבת. הוא מדבר על מחשבות של דאגה ופחד.

לגבי לחץ הוא מבחין בין שני סוגים. יש סטרס חיובי שמגיע מחדוות עשייה ומהתרגשות, וזו יותר תגובה פיזיולוגית של ערנות מאשר לחץ. ויש לחץ שמקורו בפחד, וזה מה שאפשר לחיות בלעדיו.

הוא גם עושה הבחנה שימושית שהעברית מטשטשת. באנגלית יש שתי מילים לדאגה: worry ו-take care.

בוא נעשה את הטייק קר בלי הוורי. וורי זה לדמיין משהו שעוד לא קרה ולסבול ממנו ליתר ביטחון מראש, שזה משהו שהוא קצת לא שפוי לעשות.

ולמה אנחנו לא לומדים מזה שתשעים ותשעה אחוז מהדאגות שלנו לא התממשו? לא כי אנחנו סתומים, הוא אומר, אלא כי מי שמייצר את הדאגות הוא המיינד, והאינטרס שלו הוא להישאר פעיל.

דאגה שמייצרת בדיוק את מה שדאגנו ממנו

מישהי סיפרה לו שהיא דואגת לבן שלה שהיה בשירות צבאי. הוא שאל אותה למה היא דואגת, והיא אמרה שיקרה לו משהו. ואז הוא שאל שאלה שנשמעת מקוממת בפעם הראשונה:

למה רצית שיקרה לו משהו?

היא הסתכלה עליו כאילו יצא מדעתו ואמרה שזה בדיוק הפוך. והוא אמר לה שבזה שהיא דואגת לו, היא מגדילה את הסיכוי, לא מקטינה.

הרעיון שהוא מציע: כשאני דואג, החלק המודע שלי פועל כדי שזה לא יקרה, וכל השאר עובד לכיוון ההפוך. הוא קושר את זה לצורך העמוק שלנו להיות צודקים, ומציע ניסוי מחשבתי: תעמידו פנים שהיקום עובד להוכיח לכם שאתם צודקים. מי שאומר שאף פעם אין שם חניה, מוצא שאין שם חניה. וזה מבאס, אבל יש בזה גם משהו מאוד מספק, כי צדקנו.

אין דבר שמחזק את האגו שלנו יותר מלהיות צודק.

ההמלצה המעשית שלו, בחצי חיוך: אם ממש קשה לכם להפסיק לדאוג, תדאגו ותפחדו מזה שיש לכם דאגות ופחדים.

איך לעזור למישהו שדואג בלי לזלזל בו

שחר הביא לשולחן משהו שהוא כתב באותו שבוע. כשמישהו דואג או לחוץ, הנטייה שלנו לומר לו "זה הכל בראש, לא קרה כלום". הכוונה חיובית, אבל התוצאה הפוכה: זה מזלזל ברגשות שלו, ויוצר לו צורך להוכיח שהוא צודק.

התשובה של סער פשוטה ממה שציפינו:

הוא מוסיף תצפית מעניינת על שאלות. השאלות שיש לנו נמצאות תמיד מחוץ למרחב של השקט. "אף פעם לא פגשתי מישהו שהיה מאה אחוז בשקט מולי והייתה לו שאלה כלשהי." זה לא מרחב שנותן תשובות לשאלות, אלא מרחב שמעלים אותן.

המילה אגו הפכה לקלישאה, ולכן סער מגדיר אותה מחדש. מבחינתו אגו הוא השילוב של המחשבות והרגשות, ולזה הוא קורא גם מיינד. הוא מציין שכשרוב האנשים אומרים מיינד הם מתכוונים לחלק השכלתני, והוא לא. הוא מאגד את שניהם, כי שניהם אינם אנחנו.

והבעיה, הוא מדגיש, אינה שיש לנו מחשבות ורגשות. הבעיה היא ההזדהות איתם.

אנשים חושבים שהמטרה של האגו זה להגן עלינו, אבל המטרה האמיתית שלו זה להגן על עצמו מפנינו.

ושני הדברים שהכי מחזקים אותו הם להיות צודק ולהתנגד למציאות, והם לרוב הולכים יחד: אני מתנגד למציאות כי אני צודק. ומכאן הוא מגיע למשפט שהוא אומר על עצמו, כמי שהיה, בלשונו, צודק כרוני:

מעולם לא פגשתי מישהו שהוא גם צודק וגם מאושר.

הוא אפילו מוסיף פרדוקס: ככל שאדם חכם יותר, יש לו יותר הזדמנויות לראות דברים בבהירות, ולכן יותר הזדמנויות להיות צודק, יותר הזדמנויות להיות ביקורתי, ויותר הזדמנויות לסבול.

"אתה הולך להיות צודק": התשובה שלו למי שמתווכח איתו

שאלה מעניינת שעלתה בשיחה: מה הוא עונה לאדם שלא מסכים איתו? התשובה שלו היא תמיד אותה תשובה, והיא מפרקת את הוויכוח בלי להפעיל התנגדות.

אני תמיד אומר לו שהוא צודק. אבל הבעיה פה זה שהוא הולך להיות צודק במשהו שלא היית רוצה שיהיה אמת.

אם מישהו אומר שאין דבר כזה לחיות בלי פחד, אומר סער, הוא הולך להוכיח לעצמו את זה כל החיים. הוא הולך לעבוד מאוד קשה כדי להוכיח משהו שהוא עצמו לא היה רוצה שיהיה נכון.

שחר ציין למה התשובה הזאת עובדת: כמעט כל תשובה אחרת הייתה מייצרת אצל האדם התנגדות, לא משנה כמה טוב היא מוסברת.

שתי הידיים התפוסות: העבר, העתיד, ובמה נשאר לשחות

הדימוי הזה הוא כנראה הכלי החזק ביותר בשיחה, וכדאי לעשות אותו פיזית תוך כדי קריאה.

יד אחת מושטת קדימה, דוחה. זו היד שמנסה להרחיק את כל מה שקרה בעבר ושאני לא רוצה להיזכר בו. מכירים את זה שמזכירים למישהו משהו והוא אומר "אל תזכיר לי את זה עכשיו"?

היד השנייה מתרוממת מיד כשמדברים איתו על מוות, שלו או של ילדיו. "אל תדבר איתי על מוות. מה קרה לך? היית נורמלי פעם." זו היד שמחזיקה מרחוק את כל העתיד שאני מפחד ממנו.

אם שתי הידיים שלי תפוסות, עם מה נשאר לי לשחות בנהר החיים? אין לי סיכוי.

ומה זה אומר על סליחה

מכאן הוא מגיע להגדרה שלו לסליחה, והיא נגזרת ישירה של אותו רעיון: לסלוח זה לוותר על התקווה לעבר טוב יותר. לכולם יש תקווה כזאת, והיא לא הגיונית, כי העבר לא יכול להיות טוב יותר.

הוא מוסיף סייג חשוב: זה לא אומר לא לתכנן, וזה לא אומר לא ללמוד מהעבר. הכל בסדר עם היכולות האלה. הבעיה היא שאין לנו שליטה על מתי הן פועלות.

אני לא נגד לדמיין ולא נגד להיזכר, אלה יכולות שיש לבן אדם. אני גם לא נגד לנסוע באוטו במאה ושמונים איפה שאפשר, אבל לא הייתי נוסע בתוך העיר במאה ושמונים.

שחר סיפר שאחת התובנות העמוקות בחייו הייתה הרגע שבו הבין שאין שם אנשים נפרדים ממנו, ושהוא משליך את עצמו עליהם. וסער לוקח את זה צעד קדימה בשאלה פשוטה: איך אני יכול להסתכל על משהו ולהגיד שהוא רע, אם אני לא יודע מה זה רע ולא חוויתי את זה בעצמי?

כל מה שאי פעם חווינו, הוא אומר, חווינו בפנים. מעולם לא חווינו שום דבר מחוץ לעצמנו. ואם כל העולם שלנו קורה בתוך הבית הזה, ואת כל החיים אנחנו מעבירים בתוכו, שווה לשאול איך שומרים עליו נקי.

והוא ממחיש עד כמה זה לא יציב אצלנו. אדם שפוטרו אותו לפני חצי שעה מסתכל על העולם ורואה אנשים מגעילים, קורא פוסט ורואה שרלטן. אותו אדם, שבוע אחר כך, חוזר מדייט מוצלח ופתאום כולם נראים מהממים.

אני לא מי שאתה חושב שאני. אתה מי שאתה חושב שאני.

האם נוכחות סותרת הישגיות

שחר העלה ביקורת שהוא שמע ברשת על מורי זן ועל מורים כמו אקהרט טולה (Eckhart Tolle): שזו פילוסופיה גרועה כי היא גורמת לאנשים לאבד את החיים, להיות שלווים אבל מנותקים מעשייה.

סער עונה בכמה שכבות. ראשית, אם מישהו הגיע לשלווה פנימית ובוחר לגור לבד על הר, זה ממש בסדר, אבל הוא לא מכיר דוגמה כזאת. מורה הזן היחיד שהוא מכיר אישית הוא ישראלי ופעיל מאוד, ועושה הרבה טוב בארץ ובעולם.

שנית, ולפני שעונים בכלל, הוא מבקש להגדיר את המילה. אם הישגיות פירושה לרצות לעזור ליותר ויותר אנשים, אז ברור שאפשר להמשיך בה גם עם שקט ונוכחות, ויש לזה הרבה דוגמאות בהיסטוריה.

אבל הנקודה הכי מעניינת היא השלישית, והוא מציג אותה כמשהו שהוא רואה שוב ושוב מולו, בדרך כלל לא מודע:

אנחנו קצת עושים גלוריפיקציה של הסבל ושל עודף המחשבות, ואנחנו נורא מפחדים משקט. אנחנו נורא מפחדים מזה שלא יהיו דרמות.

אדם בלי דרמות רגשיות מתמידות, כי יש לו עוגן פנימי, נראה לפעמים מבחוץ כמו מישהו שנהיה אדיש. וסער אומר שהוא לא אדיש. הוא יכול להסתכל על עלה שלוש שעות ולבכות מהתרגשות, זה פשוט לא במושגים שאנחנו מכירים.

שחר ביקש תרגיל, וסער נתן את זה שהוא נותן בקבוצות. אפשר לעשות אותו עם קפה או עם כל דבר שאתם שותים, אבל הוא אומר שמים מהברז מספיקים, וגם בלי ריח ובלי טעם.

הוא מספר שאין שבוע שהוא לא פוגש מישהו שסובל מכאב כלשהו, ושהדבר הראשון שהוא עושה איתו הוא התרגיל הזה. באותו שבוע מישהו הגיע עם כאב שדירג בתשע מתוך עשר, שתה מים ככה, ואחרי דקה לא היה כאב.

ההסבר שלו לא מיסטי. אנשים שתו אלפי כוסות מים בחיים ולא זוכרים אף אחת מהן, כי זה לא היה מעניין. אבל אדם שהלך במדבר יומיים בלי מים ומקבל כוס, לא יצליח לא להתרכז בה. הכלל שהוא מוציא מזה חד:

אנחנו רוצים ללמד את החיים שאנחנו מבינים גם בטוב. ואיך מלמדים אותם? מתחילים לשים לב.

מדיטציה, ריטריט, ולמה זה נשמע לנו כמו עונש

שחר שיתף בכנות שהוא עשה בעבר ריטריטים בשתיקה, בלי טלפון, ושהיו לו שם רגעים שבהם הבין דברים שלא הצליח להבין אחרת. ושגם עכשיו, כשהוא חושב לחזור לזה, המחשבה על כמה ימים של ניתוק מרגישה מאתגרת.

סער מוסיף על זה תצפית מדויקת על למה מדיטציה מרגישה קשה: כי אתה לבד עם עצמך ועם המחשבות שלך. הוא מצטט את המשפט הידוע, אם אתה סובל בחברת עצמך, למה שמישהו ירצה להיות איתך. ולכן אנחנו ממלאים את היום בגירויים חיצוניים.

הוא גם מרחיב את ההגדרה. לא כל מדיטציה חייבת להיות בשתיקה, בעיניים עצומות ובישיבה. תרגיל המים הוא מדיטציה, ואפשר להגיע לחיים שהם עצמם מדיטטיביים. (מי שמחפש נקודת התחלה מודרכת ימצא אותה במדיטציות, ומי שרוצה תוכנית מסודרת לרגיעה ולשקט נפשי ימצא אותה בתוכנית האימון להרגעת לחצים.)

ומה עונים למי שאומרת שכדור אחד עושה את זה

ואז סער מספר סיפור על עצמו שמסכם את כל השיחה בלי לנצח בה. הוא דיבר עם מישהי מהמשפחה, הסביר לה ארבעים דקות, והיא ישבה מרותקת ואמרה שזה מדהים. ואז אמרה:

אבל אני לוקחת כדור אחד והוא עושה כל מה שאתה אומר.

ותשובתו: היא צודקת בחוויה שלה. "אני בעד מה שעובד. שכל אחד יעשה מה שעובד לו. אם זה עובד, מהמם."

לסיכום: מה לקחת מהשיחה על נוכחות ברגע

שלושה דברים אפשר לבדוק כבר היום, בלי להאמין לאף מילה מראש.

הראשון: תשימו לב לסדר הפעולות במקלחת מחר בבוקר. אם הוא זהה לאתמול, יש לכם הוכחה קטנה ואישית לכמה מהיום עובר על אוטומט.

השני: בפעם הבאה שמשהו קטן מעצבן אתכם, רעש, עיכוב, תור, נסו לא להתנגד לו לדקה. סער טוען שרוב הדברים שמפריעים לנו מפסיקים להפריע ברגע שמפסיקים להיאבק בהם, וזה משהו שאפשר לבדוק בלי לקבל שום תפיסת עולם.

השלישי: כוס מים, דקה. לחשוב רק עליהם, ואז לשתות ולעזוב גם את המחשבה.

ומעל הכל, הדבר שהוא חוזר אליו: אנחנו מפחדים מהשקט הרבה יותר משאנחנו מפחדים מהרעש. וזו כנראה הסיבה שכל כך מעטים מנסים.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

סער בר-און

מורה להתעוררות, ומלווה אנשים בתהליכים לשקט פנימי ולאושר שאינם תלויים בדבר. עובד עם יחידים ועם קבוצות. פרטים על התהליכים שלו נמצאים באתר שלו.

הפרק המלא עם סער בר-און: המיינד שלך לא רוצה שתדע את זה. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.