השיחה נפתחת בסיפור, והוא מתקן מיד את המסגור: זה לא איך הוא הגיע לקופה ראשית, זה איך אנחנו מזמנים מציאות.

הוא היה בברזיל, בריטריט של מדיטציה עמוקה בלב היער, עשרים ושמונה ימים. וכבר עשרים שנה הוא עושה סטנדאפ. בתוך המדיטציה הוא זימן לעצמו דבר מאוד ספציפי: להיות בחבורה של עשרה קומיקאים, לעשות משהו יחד. הוא ראה את זה בדמיון, ואז שחרר.

ואז הוא יצא לרגע לאינטרנט כדי לשלוח הודעה למשפחה. בפייסבוק חיכתה לו הצעת חברות ממולי סגל, המנחה של ארץ נהדרת, על בקשה שהגיש שלוש שנים קודם. "יואו", הוא חשב, "הנה זה עובד".

אבל מה שהוא לא שם לב אליו היה במייל: הצעה לאודישן לסדרה קטנה בחינוכית, בשם קופה רושמת. הוא ראה, ולא חשב שזה משהו. הוא ניגש לאודישן שמונה חודשים אחר כך.

הדמיון בבית החולים: יוגה בראש וריצה במסלול

בין העונה הראשונה לשנייה של קופה ראשית, רודי סעדה עבר תאונת אופנוע קשה. פצוע אנוש. חודשיים מורדם ומונשם, אחד עשר חודשים בבית חולים, עצם הזנב מפורקת.

הוא שכב שם על הגב, משותק וכואב, והתקשר בבכי למורה שלו ליוגה. היא עצמה עברה משהו דומה: נפלה בקורס מורים בהודו ושברה עצמות ביד. והיא אמרה לו משהו שנשמע מוזר:

אתה עכשיו מתרגל ארבעים וחמש דקות יוגה. בראש. עובר אסנה אסנה, תנוחת הלוחם, תנוחת העץ, ומדמיין כמו שעשינו בתרגולים.

הוא ניסה, וזה לא עבד. המונשם מצפצף, עגלות עוברות, מישהו נכנס לחדר, ובקושי הצליח להחזיק שלושים שניות.

ואז הוא החליף את התמונה

הוא נזכר בריצות הבוקר שלו, אחת עשרה קילומטר במרחבים של בין שמן. וזה כבר עבד, כי הוא אהב את זה. הפירוט של מה שהוא מתאר הוא כל העניין:

איך הוא קם מהמיטה ושם את הנעליים. סוגר את הדלת. עובר את השער, מתחמם קצת על האספלט. איך הרגליים מטופפות. איך הרגל עולה על שלולית וזה מרטיב את כל הרגל בבוץ. איך הוא עובר את מטע הגפנים של כפר דניאל, שם המרחבים מתמזגים, ואיך הגפן נראית: פעם יבשה בלי עלים, ואז עם עלים, ואז עם ענבים ואשכולות. כל הגלגולים.

את זה הוא הצליח להחזיק עשר דקות. ובסוף אמר לעצמו: בא לי לרוץ. אני עדיין לא רץ. לפחות ללכת.

הוא עומד היום, וזה, לדבריו, לא מובן מאליו לרגע. הוא מדגיש שהוא לא היחיד שעושה את זה: זו טכניקה שכתבו עליה ספרים, ושמשתמשים בה בספורט, ברפואה ובבידור. הוא עצמו עושה את זה גם לפני הופעה, ומדמיין איך הקהל מוחא כפיים ואיך הבדיחה נוחתת.

ולמה לא לאחוז בתוצאה מדויקת

שחר שאל אם האחיזה בתוצאה ספציפית מפריעה, ורודי הסכים.

אני באחיזה ספציפית לאיך זה ייראה ברמת המילימטר, ואולי זה טוב לזימון. אבל אני לא יכול לאחוז בזה, כי למה שנקרא היקום יש משהו הרבה יותר עמוק.

ההסבר שלו למה זה עובד הוא מטאפיזי, והוא אומר את זה במפורש. מהחוויות שעבר, הוא מרגיש שמה שלמטה כמו שלמעלה, ושאנחנו נמצאים בתוך משהו רחב בהרבה. אבל הניסוח הפרקטי שלו פשוט יותר: המציאות שלי היא תרגום של הנפש שלי, והנפש שלי משפיעה על המציאות שלי.

עשרים ושבע שנה של סטנדאפ לימדו אותו שהומור הוא תרפיה, ולא במובן הרך של המילה.

הצחוק בעיניי הוא מסאז' פנימי שמגיע מבפנים. ואם אתה לא יכול לבכות מזה, תצחק על זה.

מה שהוא עושה בפועל: לוקח חומר קשה מהחיים ומניח אותו על פלטפורמה קומית. וברגע שהוא שם, אפשר להתבונן בו בלי המטריות של פחד, חרדה או כאב.

הוא עשה את זה עם התאונה עצמה. יש לו מופע ביוטיוב שבו הוא מדבר ארבעים וחמישים דקות על התאונה, על הפציעה, על ההתעוררות, ואפילו על הרגע שבו רצה למות. את הכל הפך לבדיחות.

והמונח שהוא נותן לזה הוא המדויק ביותר בשיחה:

הדוגמה הכי קטנה, וגם הכי מובנת

אחד הדברים הקשים בבית חולים הוא לישון. הוא גר לבד, ופתאום היה בחדר עם אנשים אחרים, שכל אחד מהם פצוע בגופו. אחד מהם נחר כל הלילה.

"שנאתי את הבן אדם הזה", הוא מספר, ומיד מוסיף "מסכן, כולו גמור". ומזה יצאה בדיחה מצחיקה מאוד. וככה הוא לקח את הכאב והפך אותו לקומדיה.

"קומדיה היא דרמה במרחק של זמן"

את המשפט הזה הוא מייחס לרואן אטקינסון, ומוסיף מיד שאולי הוא עצמו מצטט מישהו אחר. ובכל מקרה, זה הכלל המרכזי של השיטה.

באותו רגע שהדבר קורה, אי אפשר. אתה חווה את הכאב, ואתה כבול ברגשות עד כדי כך שאינך יכול לראות פרספקטיבה אחרת. אבל אחרי חודשיים או שלושה, פתאום אפשר לתרגם.

שחר שאל אם אפשר להפעיל את זה גם על דברים קטנים, ברגעים שאנחנו קפדנים וכועסים ולא רק בטראומות. והתשובה הייתה שכן, אבל שגם שם זה בדרך כלל קורה במרחק של זמן, ושכשזה כן קורה תוך כדי הרגע, זה גדול.

הוא מוסיף על עצמו שלפעמים אומרים לו "די, תתייחס לזה ברצינות", והוא מעדיף ככה.

הריב שעלה לבמה, ומה היא ראתה שם

וזה, אולי, הסיפור הכי מדגים בשיחה. הוא היה רב עם בת זוגו, ותוך כדי הריב אמר לה:

זה לסטנדאפ. את תראי את זה. אני עושה את זה בסטנדאפ.

וזה מה שקרה. באותו ערב, בהופעה בסטנדאפ פקטורי, היא הגיעה וראתה את הריב שהם בדיוק רבו, על הבמה. הוא עשה גם אותה וגם את עצמו, כמובן, כדי לשמור על היחס.

אחר כך היא ניגשה אליו ואמרה: "אתה צודק. פתאום קלטתי שהתנהגתי בצורה אבסורדית."

וזו, לדבריו, אחת המתנות של הקומדיה: היא נותנת שיקוף. ומהשיקוף יוצא נתיב שאפשר להתקדם בו.

כל סדרה קומית, אומר רודי, בנויה מקונפליקטים לא נעימים. וקופה ראשית היא רק זה: מישהו שלא נוח לו לעמוד בתור, מישהו שממהר, מישהו שרוצה לצאת לעשן.

מהצד, זה קל לראות. אבל כשאתה ממהר ונוסע מהר ומצפצף, אתה לא רואה שום דבר. וכשזה בקומדיה, פתאום אפשר להסתכל על זה מבחוץ.

אבל הוא לוקח את זה צעד קדימה, והצעד הזה הוא כל הפרק:

הדמויות הן קריקטורות, והקריקטורות האלה נמצאות בנפשך. אתה רואה את טיטינסקי ואומר איזה קמצן הוא, ואתה מגחך עליו. אבל אתה אוהב לראות את טיטינסקי כי בתוך תוכך יש טיטינסקי.

ולא משנה כמה כסף יש לך, הוא מוסיף. אתה טיטינסקי במקומות מסוימים, אתה טיטינסקי באהבה לילדים שלך, אתה טיטינסקי בשקל וחצי. הוא ראה אנשים עם המון כסף רבים על בת בתאילנד.

ובאותו אופן, כוכבה מייצגת את האופורטוניזם והאגואיזם, ומי שרואה אותה ומתפתל, פגש את החלק הזה בעצמו.

הרגע שבו שחר ראה את עצמו במוש

ואז שחר מספר משהו שקרה לו בפועל, כמה שבועות לפני השיחה.

בפרק מסוים, הדמות של מוש, שהוא לוזר שאשתו מדכאת אותו ואף אחד לא שם עליו, נשלחת לקנות משהו בסופר לפני פגישה חשובה. בדרך פוגש אותו קבצן ומבקש את הטלפון, מסביר שזו שיחת חיים ומוות. מוש נותן. הקבצן מדבר שעה שיחת חולין, ומוש לא מצליח לקחת את הטלפון בחזרה. ואז זה קורה לו שוב.

שחר צפה בזה עם לנה ואמר שזה מוגזם, לא מציאותי, ושזה כבר הורס את האמינות של הסדרה.

ואז הוא הלך לישון:

יש את הרגע הזה שלפני שנרדמים, שהמוח האנליטי כבר נרדם אבל עדיין יש ערנות. ופתאום בום: זה אני. אני המוש הזה.

הוא מדגיש שזה לא שהוא מתנהג ככה, כי זה מוקצן מאוד. אבל הוא פתאום שם לב לחלקים שבהם יש לו מטרה ודרך, ואז מגיע מישהו כריזמטי ששואב אותו, והוא מוותר על עצמו בלי לשים לב. ומאז זה גרם לו לשים לב להרבה דברים.

רודי מנסח את המנגנון: הקריקטורה נותנת אלומת אור, פרוז'קטור, לחלל שאתה לא שם לב אליו כי הוא בהפעלה שלך. וזה בדיוק מה שנקרא השלכה.

ושחר מוסיף עוד כלל מעשי: בסדרה שבה הכל קיצוני ומוגזם, אם חלק אחד נראה לך פתאום קיצוני במיוחד ומעקצץ יותר מהשאר, זו נקודה ששווה להסתכל בה.

שחר העלה את הצד השני של המטבע: הומור יכול לפתוח את הראש ולשחוט פרות קדושות, אבל הוא גם יכול להפוך אדם לציני.

ורודי מפריד ביניהם בחדות. הומור, בהגדרה שלו, הוא לקחת משהו ולצחוק עליו, וזה בדיוק הקומפוסט. ציניות היא משהו אחר לגמרי, ולדבריו אין לה שום קשר.

הנפילה הראשונה בקומדיה, הבור הראשון, זו ציניות. ואז אתה מפספס.

הוא מציין שקהל מריח ציניות מיד, ושסטנדאפיסטים יודעים את זה כי הם מקבלים פידבק בזמן אמת. וגם קופה ראשית, לדעתו, לא הייתה עובדת אילו הייתה צינית.

הדוגמה שהוא נותן לקומדיה שאינה ציניות היא החיים יפים של רוברטו בניני, סרט שלוקח את הנושא הכבד ביותר שאפשר ומספר אותו כמשחק, מפי אב לבנו.

והחריג היחיד

הוא כן משאיר פתח אחד: אם ציניות עוזרת לאדם למסגר לרגע חוויה בלתי נסבלת ולהתמודד איתה, אולי היא שווה את זה באותו רגע. מעבר לזה, היא מרחיקה. הוא מספר על חברה צינית שאמר לה שהוא לא נהנה מהשיחות איתה, והיא שינתה את המנגנון. ואז אמרה לו שפתאום היא מסכימה לקבל את המוח שלו, ושהדברים שלו נראים לה מעניינים.

ציניות, פלצבו, והעקיצה כדרך להכיל

שחר מחבר את הציניות לאפקט הפלצבו: ידוע שאנשים אנליטיים וספקניים מושפעים ממנו פחות, ואילו אנשים פתוחים לסוגסטיה מושפעים יותר.

רודי מסכים, ומוסיף פרט מפתיע על עצמו. למרות הכל, הוא מגדיר את עצמו כאדם ספקן מאוד, ומזדהה עם הדמות שמצטרפת לכת בסדרה. הוא מצטט את הספר ארבע הסכמות של דון מיגל רואיס, שכתב אחר כך ספר שלם על ההסכמה החמישית, וזו:

הטל ספק תמיד.

וזו, לדבריו, הליכה על חוט. צריך להאמין עד הסוף כדי שהפלצבו יעבוד, וצריך לשמור על ספק. הוא מוסיף שזו תכונה שאפשר לפתח: להיות יותר ניתן להשפעה מסוגסטיה.

ולמה אנשים עוקצים במקום להכיל

וכאן הוא נותן הסבר יפה למשהו שכולם מכירים. כשמספרים למישהו חוויה שהוא לא יודע איך להכיל, הדרך שלו לנהל איתה שיח פנימי היא לקרוא לה בשם, ולעיתים דרך סרקזם.

הוא מדגים עם להקת הבילויים: להקה מצוינת שהעיתונאים לא ידעו איך לאכול, ולכן קראו לה "להקת מחאה". מרגע שיש שם, אפשר לנהל את הדיאלוג.

אז כשהוא מספר שדמיין את קופה ראשית בבית החולים, התשובה שהוא מקבל היא "טוב, בסופו של דבר מי שהוציא אותך זה הרופא". ורודי לא כועס על זה. במילותיו, איך הם יכולים להכיל את זה?

את המושג הזה שמע מהפסיכולוג שלו, והוא מתחיל מתינוק.

אף אחד לא מלמד תינוק א"ב. הוא לא בבית ספר ולא בגן. ובכל זאת, בגיל שנתיים או שלוש הוא מתחיל לדבר. מה שקרה בינתיים הוא שבמשך שנה או שנתיים הוא שרוי במילים. הן טופפות עליו כל היום. ואז משהו מתגבש, והן הופכות למשפטים.

ולכן אתה יכול לדבר כל שפה, ולאו דווקא שפה ורבלית כמו אנגלית או עברית. אם אתה רוצה שפה של שפע, תשרה את עצמך במרינדה של שפה שהופכת אחר כך להיות מי שאתה.

והוא מרחיב את זה מעבר למילים בודדות: הפודקאסטים בספוטיפיי שלך, הספרים בארון, מה שיוטיוב ממליץ לך. "תן לי להיכנס אליך הביתה ולראות את ארון הספרים שלך", הוא אומר, "ואני יכול לדעת במה הנפש שלך מתעסקת".

וההערה החשובה: זה לא קורה עכשיו. זה קורה אחרי שלוש, ארבע וחמש שנים.

האמונה שרודי סעדה החליף בבית החולים

וזה הרגע החזק בשיחה, כי הוא לוקח אמונה שנשמעת מצוינת ומראה מה היא עשתה לו.

במשך שנים הוא החזיק באמונה: החיים הם אוסף של אתגרים, ואתה צומח מהם. ובאמת, הוא אומר, זה נשמע נהדר. אז למה שלא יגדל מהם?

והאמונה הזאת הביאה לי חיים שהם אוסף של אתגרים. קיבלתי תאונה, וקיבלתי בגידה, וקיבלתי כאב לב. קיבלתי רק אתגרים. צמחתי מהם, אבל זה היה קשה מאוד.

וכשהיה בבית החולים, סובל, הוא החליט להחליף אותה. הנוסח החדש, שהוא חוזר עליו כמה פעמים בשיחה כמו מנטרה:

הוא מוסיף שהמיינד עדיין רצה אתגרים, ושהיה צריך לומר לו "לא, אני לא רוצה את זה יותר". אמונה, במילים שלו, היא הפריזמה שדרכה אתה רואה את המציאות, וכך היא מגיעה אליך.

הצהרות חיוביות כג'קוזי ולא כאמבטיית קרח

שחר שאל אם הצהרות חיוביות הן בעצם אמבטיית מילים על סטרואידים, ורודי הרחיב את הדימוי בדיוק:

זו אמבטיה, אבל לא אמבטיית קרח. אתה בג'קוזי. ואם אתה יושב בג'קוזי ונעים לך ואתה שומע הצהרות חיוביות, המוח שלך הרבה יותר פתוח לקבל את זה. הצהרה חיובית בזמן שאתה בפקק תנועה ובמתח, פשוט לא תתקבל.

שחר שיתף כאן משהו אישי: הוא עשה הצהרות חיוביות שנים, אבל התבייש להעלות אותן ליוטיוב. הוא הרגיש שזה רדוד, והיה ציני כלפי זה בעצמו. בסוף העלה, ומה שאנשים אמרו לו חזר על החוויה שלו: אתה שומע את זה פעם ופעם ופעם, ואחרי חודש פתאום שמים לב שברגע האמת המשפט זמין לך במוח.

ורודי מזהה את זה מיד: "זה המקום הציניקן שבך. אפשר לתת לו לשבת ברכב, פשוט לא לתת לו לנהוג."

והוא מחבר את זה לקומדיה: למה עושים קטע סטנדאפ שוב ושוב ושוב? כי בסוף הוא נטמע בך. וכשרואים אותך מאלתר על הבמה, האלתור הזה היה קיים שם מזמן. הוא רק קיבל הזדמנות לפרוץ.

רודי מקדים ואומר שהוא לא ממליץ לאף אחד לאמץ את כל ההרגלים שלו. הם נאספו לאורך החיים, אחד אחרי השני. ובכל זאת, זו רשימה שכדאי לראות במלואה.

סך הכל שלוש עד ארבע שעות, ובכולן הוא גוזר על עצמו דין שתיקה. אין שיחה, אין טלפון, אין כלום. "אלה השעות שלי, אף אחד לא נוגע בהן."

המחיר, וההגמשה

הוא לא מסתיר את המחיר. בזוגיות היה עם זה קשה, ובת זוג אמרה לו במפורש שאין להם אף פעם סקס בוקר, כי הוא קם בחמש ואי אפשר לדבר איתו עד עשר. בעבר גם סירב לחזרות תיאטרון לפני אחת עשרה.

ומאז, הוא אומר, הוא למד להתפשר, להגמיש ולנהל שיח עם זה. אם צריך להיות מוקדם, הוא קם מוקדם יותר. ויש ימים, בעיקר בשבתות ובזוגיות, שהוא פשוט לא עושה. במספרים שלו: מתוך שלוש מאות שישים וחמישה ימים, בשלוש מאות ושישים יש דפי בוקר.

דפי בוקר: הכלי שהוא הכי ממליץ עליו

אם לבחור כלי אחד מהשיחה כולה, זה הוא. רודי הכיר אותו לפני כארבע עשרה שנה מהספר דרך האמן של ג'וליה קמרון (Julia Cameron), והוא עושה אותו מאז כמעט כל יום.

הוא משווה את זה לצרכים גופניים, בלי להתנצל: אתה פשוט פורק החוצה. ומה שקורה כשעושים את זה יום אחרי יום הוא שאתה מתחיל לנהל שיח עם עצמך.

אתה לא יכול לשקר על עצמך. לחבר אתה יכול להגיד "מה קורה אחי, סבבה". עם עצמך אתה לא יכול. וזה גם לא פסיכולוג. זה אתה מול עצמך.

ומה מגלים שם? הוא מונה: חלומות שפתאום נזכרים בהם, כעס על משהו שמישהו אמר לך אתמול ולא שמת לב שנגע בך, פאנצ'ים לסטנדאפ, ורעיונות שלמים. את אתגר הקרח ואת הפודקאסט החדש שלו, הוא מספר, מצא בדפי הבוקר. וגם את התובנה שהוא לא יכול לאחוז בקופה ראשית לנצח.

שתי המטאפורות שהוא נותן לזה

כיוונון גיטרה. גם אם כיוונת אתמול, אתה מכוון שוב היום. במהלך היום הגיטרה תשתנה, יהיו פקקים ומישהו יצעק, ומחר תכוון שוב.

השחזת הגרזן. יש סיפור על מי שצריך חמישים מכות גרזן להפיל עץ. דפי בוקר הם השחזת הגרזן, וכך אפשר להפיל אותו בפחות. "המוח מלא בג'אנק", הוא אומר, "וזה מנקה".

בילוי אמן, וטיפ למי שקשה לו במדיטציה

הכלי השני מאותו ספר נקרא בילוי אמן: לצאת לבלות עם עצמך, לבד. למוזיאון, לארוחה, לטיול בטבע. בלי חבר ובלי טלפון.

ורודי מדגיש את הסייג המרכזי שלו לתקופה שלנו: אנשים היום נמצאים הרבה לבד, אבל עם הפלאפון, וזה לא באמת לבד. ההמלצה שלו היא לפחות פעם בשבוע לצאת לטבע או לפארק, עם הטלפון בכיס ובלי לענות להודעות.

ולמי שנתקע במדיטציה

שחר שאל את השאלה הפרקטית: מה עוזר להתרכז, כשמי שהיה כל היום ברשתות וחדשות מנסה לשבת ואומר "מדיטציה זה לא בשבילי". התשובה של רודי מורכבת משני חלקים.

הראשון: להרחיב את ההגדרה. ישיבה זה לא הכל. אפשר לעשות מדיטציה בתור בבנק. העיקר הוא נוכחות, וזה אומר להרגיש איך הישבן נפגש עם הכיסא, איך המרפקים על הרגליים, את האצבעות זו בזו, את לחץ המכנס על האגן. וכשהמשאית עושה רוורס, לא להתעלם, אלא להקשיב לה.

השני: להתחיל בקטן, ובאמת קטן. ובמקום להסביר, הוא עשה את זה בשידור: ביקש שתי שניות של שקט, ואז שאל מה עבר בהן. ומשם, אמר, לחצי דקה, ולדקה.

אל תתחיל בארבעים וחמש דקות. תתחיל משתי שניות.

ולסיום, הוא מספר על סיני. הוא היה יורד לשם ארבע פעמים בשנה, שבועיים כל פעם, וזה היה חלק קבוע מהשנה שלו. הוא היה קורא ספר ומביט במים ולא עושה כלום. ומה שלמד שם הוא הדבר שהוא סוגר איתו:

גאות ושפל קיימים גם בנפש, וגם ביצירה. יש ימים שאני פורח ואינסוף דברים, ויש ימים של שפל. אבל בשפל אתה יכול לראות הרבה דברים יפים, כל מיני דברים ששכחת, שמגיעים ממעמקים אל החוף.

לסיכום: מה לקחת מהשיחה על ריפוי בהומור

ארבעה דברים שאפשר להתחיל בהם, וכולם זולים.

הראשון: תחזיקו פנקס לדברים שמעצבנים אתכם. רודי כותב כל דבר קטן ומרגיז, ומסתכל על הרשימה בסוף היום או בסוף השבוע. וכשיש מרחק, פתאום רואים את המגוחך.

השני: אם משהו בסדרה, בסרט או באדם מעקצץ אתכם באופן חריג ונראה לכם מוגזם דווקא שם, זו כתובת. לא של הדמות, שלכם.

השלישי: בדקו איזו אמונה אתם נושאים ומה בדיוק היא מזמנת. "החיים הם אוסף של אתגרים" נשמעת נהדר, ורודי טוען שהיא הביאה לו בדיוק את זה.

הרביעי: שלושה עמודים, כתב יד, בלי להרים את היד, בלי לקרוא אחר כך. זה הכלי שהוא בוחר כשמבקשים ממנו לבחור אחד.

ומעל הכל, הדבר שהוא מבקש שלא יתבלבלו בו: ההומור אינו במקום להרגיש, והוא לא לעג. הוא קידוד אחר של אותו כאב בדיוק.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

רודי סעדה

שחקן וקומיקאי, מהחבורה של קופה ראשית, ועושה סטנדאפ כבר למעלה מעשרים וחמש שנה. עבר תאונת אופנוע קשה ובנה ממנה מופע שלם. מפרסם תכנים באינסטגרם שלו.

הפרק המלא עם רודי סעדה: ריפוי בהומור, מדיטציה, זימון מציאות ורוטינת בוקר. כל הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט, וגם בערוץ היוטיוב.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.