השאלה שפותחת את הפרק היא השאלה שכל מי שמכיר את העולם הזה נתקל בה: אם המחשבות, הרגשות והתדר שלנו יוצרים את המציאות, איך זה שאנשים לא חיים את החיים שהם רוצים?

התשובה של דנה יעקב מתחילה בהבחנה אחת.

מה שבתכלס יוצר את המציאות הפיזית המוחשית שלנו זו האנרגיה הדומיננטית שלנו.

והאנרגיה הזאת, לדבריה, נוצרת מהמכלול: מה שאני מאמינה בו, מה שאני חושבת רוב הזמן, מה שאני מרגישה, ולצד זה גם הרצון הנשמתי. וכל אחד מהחלקים האלה קיים גם במודע וגם בתת המודע.

ומכאן מגיעה הנקודה הראשונה שמשנה את התמונה: מחשבה בודדת אינה יוצרת מציאות. מה שיוצר הוא התמהיל הדומיננטי, וחלק ניכר ממנו יושב במקום שאנחנו בכלל לא מודעים אליו.

פחד לבדו לא מייצר מציאות מפחידה

אחת התופעות הנפוצות ביותר בעולם של יצירת מציאות היא ניסיון להתרחק בכל מחיר מכל מחשבה או רגש שנתפסים כשליליים. אם אחשוב שלא יצליח לי, בוודאות אני יוצרת עכשיו מציאות שלילית, ולכן צריך לברוח מהמחשבה, לתקוף אותה או להדחיק אותה.

דנה עוצרת בדיוק כאן, ואומרת שהתפיסה הזאת היא הבעיה.

ההסתכלות הזאת על כל מחשבה או רגש, כמו פחד או עצב, כאילו עכשיו אני אייצר לעצמי מציאות מפחידה, היא זו שעלולה לייצר לנו את החוויה הזאת בחיים.

והיא מציעה במקומה נקודת מבט אחרת: אני מרגישה את מה שאני מרגישה, ואני עדיין יוצרת לעצמי חיים מדהימים. זה לא חייב להיות סותר.

מה שישפיע יותר על האנרגיה שאני פולטת אינו הרגש עצמו אלא איך אני תופסת אותו. האם אני תופסת אותו כמשהו מסוכן שיכול ליצור לי מציאות מסוכנת, או כמשהו שיש לי מדי פעם ואני עדיין אדם שיוצר לעצמו מציאות מדהימה.

אני בן אדם שיוצר לעצמו מציאות מדהימה גם כשאני עצובה, גם כשאני שמחה, גם כשאני מפחדת. זה הרבה יותר חזק ועוצמתי מאוי ואבוי, אני מפחדת, אני יוצרת לעצמי מציאות מפחידה.

והיא מזכירה שיש אנשים שחיים עם פחדים רבים ובכל זאת מגשימים דברים מדהימים, כי אצלם, גם אם לא במודע, פועל משהו מיטיב יותר. הזווית המחקרית על השאלה הזאת נמצאת במאמר על זימון מציאות ומה המדע אומר.

תפיסת עולם ותפיסה עצמית בתוכו

האנרגיה הדומיננטית, לפי דנה, נשענת על שני דברים.

וההמחשה שלה מוכרת לכל אחד. יש מי שיאמר על עצמו שקל לו עם כסף, שתמיד היה לו, שנולד למשפחה שהסתדרה. ואותו אדם בדיוק יאמר שבזוגיות קשה לו ושהוא לא מוצא את עצמו.

אלה שני משפטים שיושבים על אותה נקודה: על מה אני מאמין שהוא אמת עבורי. וזה, לדבריה, מה שיוצר את המציאות.

השורש: מי אני צריך להיות

אפשר תמיד לדבר על טכניקות: שינוי אמונות, שחרור רגשות, עבודה עם התת מודע. דנה מעדיפה ללכת ישר למקור.

אני צריכה להוביל את עצמי להיות האדם, בעיני עצמי, שיוצר את המציאות הזאת. מי זה האדם שיוצר את הכסף, את הבריאות, את הזוגיות?

וזה לא רק לחשוב את זה. זה להרגיש ככה ולהיות ככה, לפני שזה קורה.

איך אפשר להיות מי שמעולם לא הייתי?

שחר מציב את ההתנגדות המתבקשת: אדם שיש לו מחלה, או שנמצא בחובות וכל חייו היה לו קשה עם כסף, איך הוא יכול להיות משהו אחר בלי להרגיש שהוא משקר לעצמו.

דנה מודה שזה הקושי הגדול ביותר, ומציעה דרך אחת שהיא מגדירה כמהירה וגם בריאה: להסתכל על כל מה שהיינו עד היום כעל משהו שנוצר.

בשנים הראשונות של החיים אנחנו כמו ספוג. סופגים את ההורים, את המשפחה, את הסביבה, את המסגרות, ואת מה שלימדו אותנו שהוא אפשרי או לא אפשרי. וכל זה, דרך התרגום האישי שלנו, ומגיל צעיר מאוד, הפך לאמיתות על עצמנו ועל החיים.

כשאנחנו באמת מתחילים להבין שכל המציאות שהייתה לנו עד היום זה לא איזה גורל קשה שנחת עלינו בגלל שזה מה שנועדנו להיות, אנחנו יכולים לבחור בחירה חדשה.

וההוכחה שהיא מביאה לכך שתפיסה עצמית משתנה נמצאת בכל אחד. כשהיינו ילדים ושאלו אותנו מי אנחנו, אמרנו ילד או ילדה. היום נאמר גבר או אישה. התפיסה שלנו את עצמנו כבר השתנתה פעם אחת, וזה כבר קרה.

שחר מבקש הסבר להיגיון עצמו, כי בלי אמונה שזה משפיע אין מוטיבציה לתרגל. ודנה עונה מהיומיום ולא מהמיסטיקה.

כולנו מכירים ימים שבהם קמנו מרגישים טוב עם עצמנו, ותפיסת העצמי שלנו באותו יום חיובית. אנחנו יוצאים לעולם, פוגשים אנשים, ומייצרים אינטראקציה מתוך החוויה הפנימית הזאת.

מאוד קל לעולם מסביבנו לאהוב אותנו, או לראות בנו בדיוק את מה שאנחנו רואים בעצמנו.

ויש גם ימים הפוכים, שבהם אנחנו מרגישים שאנחנו צריכים להיות יותר ממה שאנחנו. וגם אותם רואים בתגובות.

היא מוסיפה דוגמה שקשה להתווכח איתה: כניסה לחדר שבו מרגישים מיד אנרגיה פתוחה ונעימה, לעומת חדר שמרגיש דחוס וקשה, בלי שקרה שם משהו מיוחד. שחר מציע שזה עדיין שפת גוף, ודנה מחדדת דרך דוגמה אחרת.

יש בחדר מישהו שבכלל לא מדבר, ושפת הגוף שלו לא מיוחדת, והוא סתם עוד מישהו, ואתם כל הזמן מרגישים אותו.

ואת הניסוי היא מציעה לכל אחד לעשות בעצמו: לשים לב בבוקר מה התפיסה העצמית שלכם באותו יום, בלי לנסות לזייף אותה, ואז לצאת לעולם ולראות מה קורה.

סינכרוניות או צירוף מקרים?

שחר מציג שתי אפשרויות. האחת לוגית לגמרי: כשאני באנרגיה טובה אני אמיץ יותר, מזהה הזדמנויות, ניגש לאנשים, ולכן דברים קורים. השנייה מיסטית יותר: שיניתי משהו בתדר, ולכן מישהו חשב עליי והתקשר.

דנה מאשרת שהראשונה נכונה בוודאות, ומוסיפה שהיא לא מסתפקת בה.

אני קוראת לזה סינכרוניות קוסמית. היום כשדברים כאלה קורים לי זה מלהיב וכיף, אבל זה כבר לא מפתיע אותי כמו בפעמים הראשונות, כשהתחלתי לשים לב לחוקיות שהייתה שם.

וההבדל, לדבריה, הוא במודעות. מי שלא מודע יראה בזה צירוף מקרים נחמד או מזל. מי שמתחיל לחפש את הצירופים האלה מגלה עם הזמן שהם קשורים למשהו בתפיסה שלו.

ההעברה הבנקאית: מה שכבר בדרך ועוד לא נראה

ואת ההסבר המוחשי ביותר שלה היא לוקחת דווקא מהמקום היבש ביותר.

כשמישהו מעביר לנו כסף לחשבון, אנחנו לא רואים אותו באותו רגע. לוקח יום או יומיים. יש תהליכים שמתחילים עוד לפני שאנחנו רואים אותם בפועל.

והרגע שבו נראה את התהליך בפועל, לדבריה, הוא רגע שבו אנחנו פתוחים אליו. וזה מסביר תופעה שכולם מכירים: דברים טובים שקורים בצרורות. באותו יום הגיעה העברה ממשהו שנעשה מזמן, וגם משכורת, וגם מענק.

כל אחד מהם היה תהליך שלם שהתחיל בנקודה אחרת. הנקודה שבה כולם התכנסו היא הנקודה שבה הייתה פתיחות לקבל.

ואותו היגיון מסביר גם את הצד ההפוך: עיכובים. אנחנו יודעים שמשהו אמור לקרות והוא נדחה שוב ושוב. ומה שקובע את הפתיחות הוא שוב התפיסה העצמית. גם אם אני מצפה לקבל כסף, אבל עמוק בפנים אני לא בטוחה שאני ראויה לו, או שלמדתי שצריך לעבוד קשה מאוד בשבילו, או שאני לא בטוחה שאדע להתנהל איתו.

זימון מציאות לא רצויה: הדפוס ברכב

שחר שואל את השאלה הלא נוחה: האם גם התקלות, הדברים המבאסים והעצובים, נמשכים אלינו.

אנשים לא אוהבים שאני אומרת את זה, אבל זו האמת שאני באה להביא לעולם הזה.

היא מבחינה בין בעיות מערכתיות שנוגעות להרבה אנשים בו זמנית לבין החוויה האישית שלנו, וטוענת שאת החוויה האישית אנחנו מייצרים. והסימן המובהק לכך הוא דפוס שחוזר על עצמו אצל אדם אחד ולא קיים בכלל אצל אחר.

ואת הדוגמה היא לוקחת מעצמה, ולא מלקוח.

כבר כמה שנים, כשהיא נוסעת ברכב שמישהו אחר נוהג בו, ובעיקר כשהיא יושבת לצד הנהג, היא בלחץ גדול. בהתחלה הייתה בטוחה שזה פשוט המצב, ושכל מי שנוהג לידה נוהג לא טוב.

עד שבאיזשהו שלב הבנתי שזה חוזר על עצמו עם כל כך הרבה אנשים, אז כנראה שזה אצלי.

ואז היא שואלת את עצמה מה היא מאמינה שיכול לקרות בכביש. ומודה שיש כאן עובדה: תאונות באמת קורות. אבל מי שאין לו את הדפוס הזה יגיד שיש סיכוי, וזה לא נוכח אצלו. ואצלה זו אמונה על עצמה: לי, דנה, זה מסוכן.

מה שהיא עושה עם זה בזמן אמת הוא לתפוס את המחשבה ולומר לעצמה שזה הפחד ולא האמת, ואז לבחור.

אני בוחרת להיות הבן אדם שסומך.

ואת אותו מנגנון היא מזהה בתופעה נפוצה הרבה יותר: הלחץ הכרוני. אם אני לא אעשה את זה, זה לא יקרה. אם אני לא אחנך את הילד שלי כאן ועכשיו, הוא יגדל להיות משהו אחר. כל אלה יושבים על תפיסה עצמית אחת: אני אחראית על הכול.

שחר מביא לשולחן קונפליקט אמיתי שלו. באותו שבוע הוא הקליט פרק על אנשים רגישים מאוד, ולפני כן פרק על הפרעות קשב, ובשניהם המסר היה דומה: אלה תכונות שקשה מאוד לשנות, ועדיף להכיר בהן, לזהות את החולשות, להעצים את החוזקות ולחיות איתן טוב.

ומצד שני, הוא שואל, האם עצם ההגדרה אינה נבואה שמגשימה את עצמה. אני מתחיל לחשוב שאני רגיש, ואז העולם באמת מתחיל להפריע לי.

הוא גם מספר שהוא ניסה להילחם בזה שנים, ולא הצליח. גם מדיטציה על הרעש. הוא הגיע לרמות ריכוז גבוהות ולמד לתמרן את המאפיינים, וכולם עדיין קיימים.

התשובה של דנה מפתיעה, כי היא לא פוסלת את התיוג אלא ממקמת אותו.

זה קצת כמו להציף דברים שמפריעים לנו מתת המודע למודע. אם אתה תופס את עצמך כאדם רגיש מאוד ואין לך הגדרה לזה, זה כל הזמן מפריע לך ואתה שואל מה לא בסדר בי.

וברגע שיש הגדרה, מה שהיה בתת המודע צף למודעות. וזו בדיוק הנקודה שבה נפתחת אפשרות.

ואת הבחירה החדשה היא לא מנסחת כשלילה של התכונה אלא דרך שאלה: מה תהיה החוויה שלך אם לא יהיו לך הרגישויות האלה? שחר עונה שקט ושלווה, ודנה מציעה לבחור להיות אדם ששקט ושלווה הם החוויות הדומיננטיות בחייו.

הקפדה על פרטים, יצירתיות, ומה מוותרים עליו

ובנקודה הזאת היא הופכת את הכיוון. גם אם הייתה כאן בחירה, יש בה מתנות, וכדאי לחפש אותן.

אני ממש מזהה את ההקפדה שלך על כל הפרטים הקטנים בפודקאסט. לא סתם הוא כל כך איכותי, בזכות הרגישות שלך לפרטים שאנשים אחרים יכולים לפספס. האם אתה מוכן לוותר על זה?

ושחר מוצא מתנה גם בצד השני. בגיל צעיר, הקושי להסתדר במסגרות הוביל אותו לבנות לעצמו מסגרות משלו. וגם החשיבה היצירתית, כשהמוח רץ מהר יותר.

וזה, לדבריה, מה שקורה בכל בחירה ראשונית: גם אם נדמה לנו שהיא מפריעה, יש בנו חלק שלא רוצה לוותר עליה. ולכן היא מציעה חקירה של הרווחים וההפסדים הפנימיים של כל בחירה, תמיד מנקודת מבט של אני זה שבוחר.

תדר אשמה: למה זה הרגש הבעייתי ביותר

שחר מציין שאחד היתרונות של אבחון הוא שהוא מוריד את האשמה ואת התחושה שמשהו בי לא בסדר. ודנה עוצרת דווקא כאן, ומבחינה בין אשמה לפחד.

אין לי בעיה עם פחד. אשמה היא רגש קצת יותר בעייתי, כי אם אנחנו נשארים בו הוא מקבע התנגדות שלנו לעצמנו ולמציאות. מבחינת יצירת מציאות, זה רגש מאוד בעייתי.

והיא מסייגת מיד: בעייתי אינו אומר שאסור שיהיה. הוא קיים, ולכן הוא בסדר. זה פשוט לא רגש שהיינו רוצים לאפשר לו הרבה זמן מקום.

ומהיכן האשמה נוצרת? גם היא בחירה, פשוט כזאת שאנחנו לא מודעים לה.

אתה בוחר להאשים את עצמך כי אתה לא מצליח להגיע למשהו שאחרים מצליחים להגיע אליו, והתרגום שלך ללמה זה לא מצליח לי הוא שמשהו לא בסדר בי.

שחר מחדד שהאשמה הזאת בדרך כלל מתחילה מבחוץ. אנשים אמרו לך למה אתה לא יכול פשוט ללמוד כשיש רעש מסביב. הציפיות שלא ענית עליהן הפכו לאמונות על עצמך. ודנה מדייקת את המונח וקוראת לזה שיפוטיות: עד שאין הבחנה אתה שופט את עצמך והסביבה שופטת אותך, וברגע שיש הבחנה אין מה לשפוט. מי שרוצה למפות את הרגש הזה לעומק ימצא את זה במאמר על שמונה סוגים של רגשות אשמה.

סליחה עצמית לפני כל בחירה חדשה

וכאן נמצא הכלי המרכזי של הפרק, והוא פשוט ולא קל.

הדרך הכי טובה שמפחיתה את הצורך להילחם במשהו בכלל היא סליחה. פשוט לסלוח לעצמנו.

אם אתה מבין שהאחריות אצלך, אז זה גם לסלוח לעצמך על כך שכרגע אתה לא יודע ולא מצליח, ואולי יש בך חלק שעדיין לא רוצה לשחרר את זה כי הוא מרוויח ממנו.

ולמה זה כל כך מרכזי? כי לפי דנה בלי זה אין שחרור, ובלי שחרור אין מקום לבחירה חדשה.

אנחנו לא רוצים להיות בהתנגדות לעצמנו, כי זה מה שיוצר את הסבל בכל החיים האלה.

היא מדגישה שהסליחה אינה אירוע חד פעמי אלא תהליך, ושאפשר לעבוד עליה שנים. וכל פעם שנוצרת מציאות שמעוררת בנו אשמה, זה בדיוק הרגע להכניס אליה סליחה.

שחר מציג את הספק שלו בגלוי. הגישה של דנה היא אחריות טוטאלית לחיים, וזו גישה שהוא מחזיק ממנה מאוד. ובכל זאת, הוא מציב מולה את שתי האורחות האחרות: הן מאמינות שיש דברים שקשה מאוד לשנות, ושעדיף לא להילחם בהם אלא לקבל אותם ולתמרן.

יכול להיות שהאחריות הזאת תהיה טובה כי אז אצליח לשנות את זה. אבל גם יכול להיות שאילחם בזה הרבה שנים במשהו שאני לא יכול לשנות, ואז אני סתם באשמה.

וזה בדיוק המקום שבו הסליחה אינה עוד כלי אלא התנאי. אחריות טוטאלית בלי סליחה עצמית הופכת להאשמה עצמית טוטאלית, וזה בדיוק מה שמקבע את המצב.

דנה מוסיפה עוד רובד, ומכניסה את הזווית הרוחנית שלה במפורש: גם הגנטיקה, לדבריה, נבחרה על ידי חלק בתוכנו. וגם את הבחירה הזאת אפשר לשנות, ברמות שונות.

ואת האופציה שהיא מעדיפה היא מנסחת אחרת לגמרי.

במקום לבקש מהמקור שיעלים לנו את הרגישות יתר, לבקש את התרחיש הסופי שהכי חשוב לנו, שזה ככל הנראה שלווה. לבקש רק את זה, ושזה יגיע איך שזה יגיע.

כלומר, השלווה לא בהכרח תגיע דרך היעלמות הרגישות. היא יכולה להגיע גם דרך זה שהרגישות פשוט תפסיק להפריע.

זימון מציאות של בריאות: "אני בריאות"

וכאן הפרק עובר לגוף, ודנה מקדימה סייג משלה: היא אומרת את הדברים בחמלה ולא בהאשמה, ומדגישה שיש כאן רבדים רבים שמעבר לתפיסה האנושית.

הטענה שלה היא שאי אפשר להאמין בלב שלם שאפשר להבריא בלי לקחת אחריות על הצד שלנו.

ואת ההבחנה המעשית היא ממחישה על עצמה. היא סובלת כמה חודשים מכאבי גב תחתון.

ברגע שאני אומרת אני סובלת מכאבי גב תחתון, אני מצהירה על מי שאני. אני מצהירה זהות.

וההבדל בין צינון חולף למחלה מתמשכת הוא בדיוק זה: את הצינון אנחנו לא סופגים לתוך הזהות, ואת המתמשך כן.

ולכן היא מציעה ניסוח אחר. לא "אני מרפאה את המחלה", כי בניסוח הזה עדיין יש לי מחלה ואני בתהליך.

אני בוחרת בריאות כי אני בריאות. אני מהות הבריאות.

וכשהיא אומרת שזה משפיע, היא מדגישה מיד שזה אינו במקום פעולה. גם מתוך הזהות החדשה עושים דברים, פשוט מתוך אנרגיה אחרת, והפעולות עצמן משתנות.

יכול להיות שזה כן יכלול ללכת לרופאים או לקחת תרופות או לעשות טיפולים. פשוט זה ייקח אותנו לפעולות המדויקות יותר.

שחר מתאר תופעה שהוא חווה בעצמו: ברגע שאמר לעצמו שהוא מקבל את הרגישות, התחיל לקבל אתגרים, כאילו העולם אומר לו שכן צריך להילחם.

ודנה אומרת שזה אופייני מאוד לכל בחירה חדשה. מי שמחליט שעכשיו הוא מוצא זוגיות, או עושה יותר כסף, פוגש פתאום את כל האתגרים בעולם.

וההסבר שלה הוא מנגנוני ולא מיסטי.

כל בחירה חדשה מייצרת שינוי, וכל שינוי הוא איום על המוח ההישרדותי שלנו. גם שינוי חיובי, כי הוא כניסה לחוויה שאנחנו לא מכירים.

ומכאן היא עושה הבחנה חשובה שמפרידה אותה מהניסוח הרווח.

יש אנשים שקוראים לזה שהיקום בוחן אותנו. היקום לא בוחן אותנו. תת המודע יוצר לנו את האתגרים, כי אלה הפחדים שגם ככה היו שם.

הבחירה במודע היא רק רובד אחד. כדי שהמציאות תשתנה, הבחירה צריכה להתקיים בכל הרבדים, ולכן התת מודע מציף בדיוק את מה שמתנגד לה.

כאבי הגב, האשמה והכעס שלא קיבל ביטוי

ואת התהליך המלא היא מתארת על עצמה, וזה החלק האישי ביותר בפרק.

כשהבינה שכאבי הגב לא עוברים ושהם הפכו לחלק מהזהות, היא חזרה לשאלה מי בה בחר את זה ולמה. וזה לקח לה זמן רב.

מה שהיא מצאה היה פיצול: חלקים בתודעה שלה שנכנסו להתנגדות זה לזה. חלק שהרגיש אשמה, חלק שהרגיש כעס, וחלק שהרגיש דווקא חזק ולא הסתדר עם השניים האחרים.

והאשמה, כשירדה לשורש שלה, הייתה קשורה למלחמה.

כדי שיהיה לי קל לשאת את האשמה, הכאב הזה מאוד עזר לי. אם כואב לי, אני יכולה להרגיש קצת פחות אשמה על הכאב של אנשים אחרים.

והכעס היה הצד השני. כעס גדול מאוד על תגובות שקיבלה לדברים שאמרה באהבה, כעס שלא קיבל ביטוי רגשי כי האשמה לא נתנה לו מקום.

הוא היה צריך איזשהו מקום להיות, אז הוא נכנס לתוך הגב שלי.

שחר פותח סוגריים על התופעה הזאת ומציין שהיא כנראה קרתה לאנשים רבים בתקופה הזאת: הרצון לקחת את הסבל מאחרים, וכשאי אפשר, לייסר את עצמנו במקום. וכיוונים לעבודה על החלקים האלה נמצאים במאמר על עבודת חלקים.

דנה מוסיפה שבטראומה יש יותר חלקים שדורשים תשומת לב, ושהיא עשתה את אותו תהליך עם כל אחד מהם בנפרד. ואז קרה בדיוק מה שהיא מתארת בסעיף הקודם: הכאב החמיר, התחיל להקרין לרגל והגביל את התנועה.

והיא מפרשת גם את זה כחלק מאותו מנגנון: הרבדים העמוקים ביקשו לקבל את הבחירה החדשה גם אליהם, ולכן דרשו ממנה להיות חד משמעית יותר.

מי שטובע לא יכול למשוך אחרים מהמים

ואת הבחירה החדשה שלה היא מנסחת בפשטות שלוקח זמן להגיע אליה.

זה בסדר שיש אנשים שסובלים ואני לא. זה בטוח עבורי, זה מותר לי, אני ראויה להרגיש טוב גם כשאנשים אחרים סובלים.

וכדי להחזיק את הבחירה הזאת היא בדקה איך היא מסתדרת עם עולם הערכים שלה, ובעיקר עם האמונה שיש לה השפעה ושהיא רוצה להשפיע לטובה. ומשם הגיעה להיגיון שסוגר את הלולאה.

אני לא יכולה לעזור לאדם להירפא מהכאב שלו אם אני חווה כרגע כאב. אתה לא יכול למשוך מישהו שטובע אם אתה גם טובע. שניכם טובעים, לא עזרת לו.

וההיפוך הזה הוא מה שהופך את הסליחה מרעיון נחמד למהלך מעשי: אם אכפת לי מהאנשים שסובלים, דווקא כשלי טוב אני יכולה לעזור להם.

בסוף הפרק ביקשתי ממנה לסכם את השלבים במקום אחד, וזה מה שיצא.

ואת השלב האחרון היא מדגישה במיוחד. לא לחכות להגשמה המלאה, אלא לחפש את הסימנים הזעירים: מישהו שחייך ברחוב, משהו שזז. ולהעצים אותם.

לסיכום: מה נשאר מהפרק

הפרק נפתח בשאלה למה זה לא עובד לרוב האנשים, ומסתיים בתשובה שהיא כמעט הפוכה למה שמצפים לשמוע בעולם הזה. לא לחשוב חיובי יותר, ולא להתאמץ יותר.

הטענה המרכזית של דנה יעקב היא שמה שחוסם הוא ההתנגדות שלנו לעצמנו, ושהאשמה היא הצורה שבה ההתנגדות הזאת מתקבעת. ולכן הסליחה אינה שלב נחמד בתהליך אלא התנאי שמאפשר לבחירה חדשה לתפוס בכלל.

ומה שהופך את הפרק למאוזן יותר משנשמע הוא דווקא הסייגים שהיא הוסיפה בעצמה: שפחד אינו מייצר מציאות מפחידה, שהתכונות שקשה לשנות מכילות מתנה שאולי לא נרצה לוותר עליה, ושבחירה בבריאות כוללת גם רופאים וטיפולים ולא במקומם.

לעומק בנושאים האלה אפשר להמשיך במאמרים על זימון מציאות ועל מחשבה יוצרת מציאות, ומי שהאשמה היא הנקודה שלו ימצא מפה מלאה במדריך על רגשות אשמה.

פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ותרגול יומיומי נמצא במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

האורחת בפרק

דנה יעקב

מלווה אנשים בתהליכי יצירת מציאות ועבודה תודעתית, ומייסדת עולם השפע. עוסקת בעיקר בזיהוי הבחירות הלא מודעות שמייצרות דפוסים חוזרים, ובשחרור שלהן דרך סליחה עצמית.

הפרק המלא עם דנה יעקב: זימון מציאות, ניקוי תדר אשמה ואחריות טוטאלית

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.