הטיפוס הנרקיסיסטי הנפוץ ביותר הוא המתבודד

מי שמחפש נרקיסיסט לפי הסטריאוטיפ, האדם הרועש שמדבר על עצמו בקול רם באמצע המסיבה, מחפש את הפרופיל הנדיר יותר. לפי היינץ קוהוט, שבנה את פסיכולוגיית העצמי והוא אחד משני התיאורטיקנים המרכזיים של הנושא, הטיפוס הנרקיסיסטי הנפוץ ביותר הוא דווקא זה שיושב בפינה ולא רוצה שיתקרבו אליו.

מה קוהוט כתב בדיוק

ב-1978 פרסמו קוהוט וארנסט וולף מאמר שממפה חמישה טיפוסי אישיות נרקיסיסטיים. החמישי ברשימה נקרא contact-shunning personality, האישיות נמנעת המגע, והם כתבו עליו כך:

"אף שמסיבות מובנות הם מושכים את תשומת הלב המועטה ביותר, ייתכן מאוד שהם הנפוצים ביותר מבין טיפוסי האופי הנרקיסיסטיים. הם נמנעים ממגע חברתי ונעשים מבודדים, לא משום שאין להם עניין באחרים, אלא להפך, דווקא משום שהצורך שלהם בהם עז כל כך."

שימו לב מה קורה שם. ההימנעות היא לא אדישות. היא ההפך הגמור מאדישות. קוהוט מוסיף שהעוצמה של הצורך מייצרת גם רגישות עצומה לדחייה וגם חשש שהשאריות של העצמי שלהם ייבלעו וייהרסו על ידי האדם השני. הם מתרחקים כי הם צריכים יותר מדי, לא כי הם צריכים פחות.

למה זה הופך את התמונה

הנרקיסיסט הסמוי מוצג בדרך כלל כמו קוריוז, פינה אקזוטית בשולי הנושא. קוהוט אומר שזה הרוב, ושהסיבה שלא שמים לב אליו היא בדיוק זו שהופכת אותו לנפוץ: הוא לא מושך תשומת לב.

וזה משאיר אותנו עם שאלה לא נוחה. אם רוב הנרקיסיסטים לא נראים כמו נרקיסיסטים, מה בעצם חיפשנו כל הזמן הזה?

מה זה נרקיסיסט סמוי, ובמה הוא שונה מהגרנדיוזי

נרקיסיסט סמוי, או בשמו המחקרי נרקיסיסט פגיע (vulnerable narcissism), הוא אדם עם אותם צרכים נרקיסיסטיים בדיוק, שמבטא אותם דרך מצוקה במקום דרך התפארות. הוא מרגיש שמגיע לו יותר, הוא זקוק לאישור, והוא רואה את עצמו כמיוחד, אבל כל זה מגיע החוצה עטוף בתחושת קיפוח.

המושג נכנס לשיח המקצועי בעשרים וחמש השנים האחרונות בערך, אחרי שחוקרים מרכזיים בתחום, בהם רונינגסטאם, קמפבל, מילר ופינקוס, הצביעו על כך שהתפיסה המסורתית מכסה רק את הנרקיסיסט הקלאסי הנוצץ ומחמיצה חלק גדול מהתמונה.

הליבה זהה, הביטוי הפוך

כאן מגיע הממצא שמסדר את כל הנושא. מחקר של מילר ועמיתיו מ-2011, שמיפה את שני הפנים על מודל חמשת הגורמים, מצא ששניהם נמוכים בנעימות (agreeableness). זאת הליבה המשותפת. מה שמפריד ביניהם הוא תכונה אחרת לגמרי: הגרנדיוזי גבוה במוחצנות, והפגיע גבוה בנוירוטיות.

ובסקירת המחלוקות שלהם מ-2017 מנסחים מילר, לינאם, הייאט וקמפבל את המסקנה בצורה חדה: טיעונים מתכנסים הצביעו על אנטגוניזם, או ליתר דיוק על פסטים שלו כמו זכאות וחשיבות עצמית, כליבה שמחברת בין שני ממדי הנרקיסיזם.

ההשוואה מבוססת על מילר ועמיתיו (2011, 2017) ועל התיאור הקליני של ד"ר רמאני דורוואסולה.

מודל הספקטרום: ליבה אחת, שני מנועים

קריז'אן והרלאך הציעו ב-2018 את הניסוח האלגנטי ביותר לזה. במודל הספקטרום שלהם יש רכיב אחד במרכז, חשיבות עצמית מתוך זכאות, שמשותף לכל ביטויי הנרקיסיזם. ומעליו רץ רכיב מבדיל: נועזות ומוטיבציית תגמול יוצרות את הביטוי הגרנדיוזי, ותגובתיות רגשית ומוטיבציית הימנעות יוצרות את הביטוי הפגיע.

אותו דלק, שני מנועים. אחד דוחף החוצה ואחד מושך פנימה. ומכיוון שאנחנו מזהים אנשים לפי הכיוון שבו הם נעים ולא לפי הדלק שמניע אותם, את הפגיע אנחנו פשוט לא סופרים.

למה כל כך קשה לזהות נרקיסיסט סמוי

התשובה פשוטה ולא נעימה: הוא לא נראה כמו נרקיסיסט, הוא נראה כמו קורבן. וקורבן זה בדיוק הדבר שאנחנו מאומנים לא לחשוד בו. כשמישהו מתפאר, מדליק אצלנו נורה. כשמישהו מספר כמה החיים דפקו אותו, מדליק אצלנו חמלה.

הקריטריונים מודדים את הצד השני

זה לא רק אינטואיציה של הדיוט. גם הכלים המקצועיים מוטים לאותו כיוון. הקריטריונים של ה-DSM-5 מתארים גרנדיוזיות, צורך בהערצה וחוסר אמפתיה, כלומר את איך שזה נראה מבחוץ אצל הטיפוס הרועש.

ואפילו המודל האלטרנטיבי, שנועד לתקן את הבעיה, לא סגר אותה. מחקר מ-2022 בכתב העת Personality Disorders בדק את שתי התכונות שהמודל דורש, גרנדיוזיות וחיפוש תשומת לב, ומצא שהן מסבירות היטב את השונות בנרקיסיזם הגרנדיוזי, אבל משאירות שונות ניכרת בלתי מוסברת בנרקיסיזם הפגיע. הכלי מכוון לצד אחד של המטבע.

גם אנשי מקצוע מפספסים אותו, ולוקח להם חודשים

ד"ר רמאני דורוואסולה, פסיכולוגית קלינית שעוסקת בנושא שנים, מתארת את זה בכנות שקשה להתעלם ממנה. אנשים כאלה מגיעים לטיפול עם דיכאון, חרדה, תחושת אי-נחת כללית מהחיים ובעיות בעבודה. המטפל, בתום לב מלא, ניגש לזה כמו לדיכאון או לחרדה. הדיכאון והחרדה אכן מגיבים לטיפול ולפעמים משתפרים.

ואז נשאר כל השאר: התסכול הכרוני, תחושת הקיפוח שלא מרפה, האמונה שלא מכירים בו כראוי, הבוז הכללי. רמאני אומרת שלוקח לפעמים חודשים להבין שמדובר בדפוס נרקיסיסטי סמוי ולא בדיכאון. ברברה הפרן, פסיכותרפיסטית, מנסחת את זה קצר יותר: גם אנשי מקצוע מתקשים לפעמים לזהות נרקיסיסט סמוי.

גם מערכות האבחון לא מסכימות ביניהן

ויש כאן נקודה שכמעט לא מדברים עליה. ב-ICD-11, מדריך האבחון של ארגון הבריאות העולמי, הפרעת האישיות הנרקיסיסטית כאבחנה נפרדת לא קיימת. במקומה יש מודל של חומרה ותכונות. ומחקר של דיי ועמיתיו מ-2024, שהעביר ל-180 קלינאים שתי ויניאטות מקרה, מצא משהו מרתק: הגרנדיוזי מקבל פרופיל של תכונות דיסוציאליות, והפגיע מקבל פרופיל של רגשיות שלילית וניתוק.

שני פרופילים שאינם חופפים כמעט בכלל. במערכת החדשה, שני "הנרקיסיזמים" נראים כמו שתי ישויות שונות. וזה בערך מה שקורה גם בסלון.

מהם הסימנים של נרקיסיסט סמוי

הסימנים קיימים והם קונקרטיים למדי, אבל כולם עוברים דרך אותו מסנן: הם נשמעים כמו תלונה, לא כמו התרברבות. לכן צריך לשמוע את התוכן ולא את הנעימה.

גרנדיוזיות מהדלת האחורית

רמאני נותנת את הדוגמאות המדויקות ביותר. הגרנדיוזיות שם, היא פשוט נכנסת מאחור:

"הייתי הכי טוב בתחום אם רק הייתה לי קרן נאמנות כמוהו. אני חכם מדי בשביל שיהיה שווה לי בכלל להופיע לעבודה שעתית, זה מתחת לכבודי. אני מתכנת מהשורה הראשונה, מגיע לי לקבל את הקורס הזה בלי ללמוד אותו, הרי המרצה לא מבין על מה הוא מדבר."

אותה טענה בדיוק כמו של הגרנדיוזי, אני מעולה ומגיע לי, רק שהיא נאמרת בזמן עבר מותנה. וכשהזכאות עטופה בקיפוח, האוזן שלנו לא מזהה אותה כזכאות.

מכאן נגזרים עוד כמה דפוסים שרמאני מתארת: ביקורת קבועה על אנשים שמנסים, מסתכנים או שואפים למשהו, כשהוא עצמו לא מנסה כלום. ייחוס ההצלחה של אחרים למזל ולא ליכולת, וייחוס הכישלון שלו לחוסר מזל ולעולם שיצא נגדו. ואת הפסיביות האגרסיבית שמחליפה עימות ישיר: "בטח נחמד שיש לך משפחה שתמיד מחלצת אותך", "בטח נחמד לקבל שכר מנופח על העבודה שלך".

מחמאות מורעלות והנמכה עצמית שמזמינה שבח

ברברה הפרן מצביעה על שני דפוסים שקל לזהות ברגע שיודעים עליהם. הראשון הוא המחמאה שמשאירה חור: "אתה נראה מעולה היום, בפעם הקודמת שראיתי אותך ממש דאגתי לך". יצאת עם מחמאה ועם חרדה, ואם תגיד משהו יגידו לך שאתה מדמיין.

רמאני מוסיפה גרסה שקשורה ישירות לקורבנות: "אחרים אולי לא חושבים שאתה נחמד, אבל אני כן". "כולם נגדך, אני לא". הוא מציע לך זהות של קורבן ומציב את עצמו כאדם היחיד שרואה אותך, וכך נוצר קשר שקשה לצאת ממנו.

הדפוס השני הוא ההנמכה העצמית שמזמינה הכחשה. הפרן נותנת דוגמה מצוינת: אתה נכנס לבית מבריק ומעוצב, ובעל הבית אומר "אני לא ממש עקרת בית ואין לי חוש עיצוב". מה בדיוק אמור לקרות עכשיו? אתה אמור להתנגד. אתה נשאב לתפקיד.

הסימן הכי שימושי מסתכל עליך, לא עליו

עינב יולביץ', מומחית לזיהוי יחסים פוגעניים, נותנת מה שנראה לי הכלי המעשי ביותר בכל הנושא. במקום לנסות לפענח אותו, תסתכל על עצמך:

"לפעמים את לא תשימי לב שהוא שואב, אבל את יותר תשימי לב שאת נותנת לו. זאת אומרת זה הרבה פעמים תקשורת שהיא לא מילולית. את כל הזמן תרימי לו, את עסוקה בלהרים לו, וזה שואב ממך אנרגיה."

היא מדגימה את זה בתסריט של מה שהיא מכנה הנרקיסיסט הביישן. הוא: "נורא רציתי לכתוב שירה, אבל אני משורר גרוע, אני אפס". את: "מה פתאום, כתבת יפה, אתה מהמם, אתה חכם, אתה רגיש, למה אתה לא כותב?". הוא: "לא, אני לא טוב". וכך הלאה, עד שאת מותשת והוא מלא. הוא לא ביקש מחמאה אף פעם. הוא רק סידר את התנאים שבהם תיתני אותה.

בדיקת שפת גוף אמיתית עובדת בדיוק ככה, ולכן שווה להכיר את הסימנים שמסגירים נרקיסיסט בשפת הגוף, שרובם נקראים דווקא מהתגובות הגופניות שלכם ולא משלו.

איך אפשר לבקש הערצה דרך סבל

זה נשמע כמו סתירה. הערצה מבקשים על ידי כך שמראים כמה אתה גדול, לא כמה אתה סובל. אבל זה עובד, וזה עובד טוב, ויש לזה אפילו כלי מדידה ייעודי.

הקרבה עצמית כהאדרה עצמית

ב-2009 בנה פינקוס ועמיתיו את ה-PNI, שאלון הנרקיסיזם הפתולוגי, שנועד לתפוס את מה שהכלים הישנים החמיצו. יש בו שבעה ממדים, ואחד מהם הוא פנינה קטנה שאין לה שום מקבילה ב-DSM: Self-sacrificing Self-enhancement, האדרה עצמית באמצעות הקרבה עצמית.

במילים אחרות, הנרקיסיזם שמתחפש לאלטרואיזם. "אני נותן לכולם, אני מקריב את עצמי, תראו כמה אני טוב". זה מסביר את האדם שרק נותן ונותן, ואי אפשר לומר עליו מילה רעה, ובכל זאת אחרי כל מפגש איתו אתה יוצא מרוקן ולא מבין למה.

המרטיר הזועם

רמאני מפרקת את זה לארבעה מהלכים, וכולם מוכרים. ראשית, הוא עושה בשבילך דברים שלא ביקשת ולא צריך. הוא מגיע לעזור כשהדבר האחרון שאתה צריך זה עוד מישהו בבית, והוא נותן עצות בנושאים שלא שאלת עליהם. שנית, אם לא תפגין הכרת תודה אינסופית ופומבית, הוא יסתובב נגדך.

שלישית, בקשה עדינה שלך תזכה לזלזול. תגיד לו "אפשר שלא תשלח הודעות אחרי תשע, אני הולך לישון", ותקבל "למה, מה הבעיה שלך?". ורביעית, כל זה נעטף בשפה של נדיבות, כך שאם תתלונן אתה המפלצת. המתנה נושאת מחיר, והמחיר הוא שאסור לך לרצות משהו אחר.

הכוס עם החור

ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, נתן לזה בפודקאסט שלי את הדימוי שהכי נצמד לזיכרון. ההערכה העצמית של הנרקיסיסט היא כמו כוס עם חור בתחתית. כל הזמן צריך למלא אותה, ולא משנה כמה תמלא, היא לא תתמלא. והיא גם דורשת מקור חיצוני קבוע, כי מבפנים אין ממה.

מכאן ברור למה השבח לא מספיק אף פעם, ולמה כל הכרה שקיבל מתיישנת תוך יום. וזה תקף לשני הפנים במידה שווה, רק שאצל הסמוי הצינור שמוביל למילוי הוא הסבל.

הכדור הקופצני: מה יושב מתחת לתרעומת

הדימוי הרווח הוא שנרקיסיסט אוהב את עצמו יותר מדי. פכלר טוען שזה נכון בדיוק בחצי, ושהחצי החסר הוא כל הסיפור:

"מה זה נרקיסיסט? אוהב את עצמו יותר מדי. כן, אבל לא רק. הוא גם שונא את עצמו יותר מדי. הסוד הגדול של נרקיסיסט זה שזה שהוא עף על עצמו, מתפאר, משוויץ, חושב את עצמו, בעצם מכסה על ספקות עצמיים עזים ביחס לערך העצמי שלו."

ואז הוא נותן את הדימוי: הערך העצמי של הנרקיסיסט הוא כמו כדור קופצני שעולה, יורד, עולה, יורד. אין אמצע. או שהוא על גג העולם, או שהוא בשפל תחתיות.

אצל הסמוי הקוטב התחתון גלוי

וכאן נמצא ההסבר הפשוט ביותר להבדל בין השניים, ולדעתי גם היפה ביותר. שני הקטבים קיימים בשניהם. ההבדל הוא איזה מהם מוצג החוצה.

הגרנדיוזי מציג את הקוטב העליון ומחביא את התחתון. הסמוי חי את הקוטב התחתון בגלוי, והעליון שלו קיים בפנטזיה, בתור "מי שהייתי יכול להיות אלמלא". לכן הוא נראה כל כך שונה. ולכן, כשמישהו אומר לו "במקום להתלונן, פשוט תעשה משהו", הוא מגיב בזעם שנראה לא פרופורציונלי לחלוטין: המשפט הזה חתך בדיוק את החוט שמחזיק את הקוטב העליון.

מהזעם לטינה, מהבושה לנחיתות

קוהוט ניסח ב-1972 מקבילה שמסבירה למה זה מתגלגל לצורה כרונית ושקטה. הזעם הנרקיסיסטי החריף, כשהוא נעשה כרוני, הופך לטינה ונקמנות. והבושה החריפה, כשהיא נעשית כרונית, הופכת לתחושת נחיתות.

זו בדיוק הנקודה שבה הנושא נוגע בכל אחד מאיתנו, כי רגשי נחיתות הם חוויה אנושית רגילה לגמרי ולא הפרעה. קוהוט עצמו הדגיש שכל אדם מגיב לפגיעה נרקיסיסטית במבוכה ובכעס. ההבדל הוא בעוצמה ובמידת התלות, לא בעצם הקיום.

ויש עוד שכבה. קוהוט כתב שזעם נרקיסיסטי כרוני, כשהוא חסום מלצאת החוצה, עלול להסתובב ולכוון את עצמו פנימה, אל העצמי. מי שנראה כאילו הוא לא זועם, לפעמים פשוט זועם על עצמו.

האם אישה נרקיסיסטית סמויה נראית אחרת

השאלה הזאת נשאלת הרבה, והתשובה המחקרית מעניינת יותר ממה שנדמה. הנתונים מראים פער מגדרי, אבל יש סיבה טובה לחשוד שחלק מהפער נוצר בכלי המדידה ולא במציאות.

מה המספרים אומרים

מחקר NESARC של סטינסון ועמיתיו מ-2008, שבדק כשלושים וארבעה אלף מבוגרים בארצות הברית, מצא שכיחות של 7.7% בגברים מול 4.8% בנשים לאורך החיים. ה-DSM עצמו כותב שמבין המאובחנים בהפרעת אישיות נרקיסיסטית, בין חמישים לשבעים וחמישה אחוזים הם גברים.

ההטיה שמסתתרת בתוך הנתון

ועכשיו לחלק שהופך את הנתון על פיו. הנרקיסיזם הגרנדיוזי נפוץ יותר בגברים. הנרקיסיזם הפגיע, שה-DSM כמעט לא מתייחס אליו, נפוץ יותר בנשים. ומכיוון שהקריטריונים מודדים בעיקר את הפן הגרנדיוזי, נשים נרקיסיסטיות מאובחנות בחסר, והפער המגדרי הוא לפחות חלקית ארטיפקט של הכלי.

ברברה הפרן מגיעה לאותה מסקנה מהקליניקה. לדבריה נשים נרקיסיסטיות נוטות להיות סמויות, וגברים נרקיסיסטים נוטים להיות גלויים, אבל זה לא חוצה שום קו מוחלט. יש נשים גרנדיוזיות ויש גברים סמויים.

המקום שבו זה כן נראה שונה

הפרן מוסיפה הבחנה קלינית אחת. אצל נשים סמויות יש לעתים קרובות דגש גבוה על מראה: איך היא נראית לעומת האחרת, מי כשירה יותר, מי מדורגת גבוה יותר. וכשמישהי אחרת השיגה יותר, ההסבר יהיה בקלות שהיה לה מזל, או שמישהו עזר לה.

אבל שווה לזכור שזה תיאור של דגש, לא של מנגנון אחר. המנוע זהה. רק המטבע שבו סופרים את הדירוג משתנה לפי מה שהחברה מודדת בו.

מה ההבדל בין נרקיסיסט סמוי לחרדה חברתית או לדיכאון

זו השאלה החשובה ביותר במאמר הזה, ואם תיקחו ממנו דבר אחד, שיהיה הוא. אדם שנסוג, נעלב, נמנע ממפגשים ומרגיש שהעולם לא נתן לו צ'אנס, הוא ברוב המוחלט של המקרים אדם שסובל. לא נרקיסיסט.

ההבחנה של רמאני, והיא חדה

רמאני נותנת קו הפרדה שאפשר לעבוד איתו. אדם עם חרדה חברתית נמנע ממצבים חברתיים, או עובר אותם באי-נוחות עצומה. הוא עשוי לנסות להסתיר את המבוכה, ואתם אולי תראו שהוא לחוץ. אבל הוא לא יבטל את המפגש בבוז, הוא יאמר על עצמו דברים כמו "אלוהים, זה היה כל כך טיפשי מה שאמרתי, אני מצטער", ולבכם יצא אליו.

הנרקיסיסט הסמוי עושה את ההפך המדויק. הוא לא ישפיל את עצמו, הוא ישפיל את האחרים: "תשמע את הבחור הזה מקשקש, הוא חושב שהוא יודע משהו". והוא לא יתנצל על אף לא אחת מהחריגות החברתיות שלו. הבוז כלפי המסיבה הוא הגנה, כי פשוט קל יותר לבקר מסיבה מלהרגיש בה לא בנוח.

ולמה הזהירות הזאת לא סתם נימוס

הקריטריונים של ה-DSM דורשים חמישה מתוך תשעה. מבחינה חשבונית פשוטה, זה אומר 126 צירופים אפשריים. שני אנשים יכולים לקבל את אותה אבחנה בעודם חולקים כמעט שום קריטריון. גם בתוך הקטגוריה הרשמית אין הומוגניות, וזו בדיוק הסיבה שהיא שנויה במחלוקת מקצועית עמוקה.

אז אם המומחים עדיין מתווכחים על ההגדרה, ואם למטפלת מנוסה לוקח חודשים בחדר, כמה זהירים אנחנו צריכים להיות מהמטבח?

החמלה היא הקרס, ולכן קשה לצאת

הנרקיסיסט הגרנדיוזי מושך אנשים בקסם, בביטחון ובנצנוץ. לסמוי אין את הסחורה הזאת, ובכל זאת אנשים נשארים איתו שנים. אז מה מחזיק שם? רמאני עונה בלי להתפתל: רחמים ואשמה.

הרצון להציל

אתה נמשך אליו כי אתה מרגיש בשבילו רע. הוא מציג את עצמו כמי שהחיים לא הסתדרו לו כמו שרצה, כאדם עצוב או חרד. ואז אתה אומר לו את המשפט שרמאני שומעת שוב ושוב: "מה פתאום, אני רואה בך פוטנציאל, חבל שאנשים אחרים לא רואים את זה". אולי אפילו תלווה לו כסף.

ורמאני מוסיפה שאנשים אמפתיים במיוחד פגיעים לזה, כי אצלם הסירוב ללכת ממישהו שנראה עצוב הוא כמעט חוסר יכולת. וגם, אם נהיה כנים, כי להיות המציל זו תחושה טובה.

פכלר מתאר את אותו קרס דרך משל הצפרדע והעקרב. העקרב אומר לצפרדע "רק את יכולה לעזור לי", והיא, שמכירה את הטיפוס ויודעת בדיוק מה עלול לקרות, בכל זאת עולה על הסירה. למה? כי, כדבריו, זה בעצם נוגע בכפתור הנרקיסיסטי שלה. "רק את יכולה" זו לא מחמאה, זה קרס. מתי בפעם האחרונה הזדקקו לך כל כך?

העולם מצטמצם בלי שתשים לב

ויש רכיב שקט יותר שרמאני מדגישה: הבידוד. הנרקיסיסט הסמוי אינו חברותי מטבעו, הוא לא נהנה מקבוצות, והוא לא יתלהב מהרצון שלך לפגוש חברים ומשפחה. הוא גם ידבר על המפגשים האלה בבוז, ולפעמים ישתמש ברצון שלך כדי לגרום לך להרגיש אשמה: "למה את תמיד צריכה תשומת לב מאנשים אחרים? זה לא מספיק לך שאני פה?".

וכשהוא בכל זאת מגיע, הוא יושב בפינה וזורק הערות עוקצניות עד שאתה מוותר ועוזב מוקדם רק כדי להוציא אותו משם. זה קורה לאט ובשקט, ויום אחד אתה מרים את הראש ומגלה שהעולם החברתי שלך נעלם. מה שנשאר הוא עולם קטן וכועס.

בשלב הזה נכנסת גם מניפולציה מילולית שיטתית שמערערת את האמון שלך בשיפוט שלך עצמך. וכשמנסים לעזוב, הדמעות אמיתיות. רמאני מדגישה שזה לא דמעות התנין של הגרנדיוזי: הוא באמת בוכה, הוא באמת אומר שהוא לא יצליח למצוא אף אחד אחר, והאשמה עושה את שאר העבודה.

האם נרקיסיסט סמוי יכול להשתנות

כאן מגיעה הנקודה שהכי הפתיעה אותי כשקראתי את המחקר, והיא דווקא אופטימית. מסתבר שהנרקיסיסט הפגיע הוא זה שנשאר בטיפול.

המספר שכולם מצטטים, והפירוט שאף אחד לא מצטט

הנתון המפורסם הוא ששיעור הנשירה מפסיכותרפיה אצל מי שאובחן עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית עומד על 63% עד 64% (וינברג ורונינגסטאם, 2022). הגבוה מבין כל הפרעות האישיות. ובמקביל, שיעורם באוכלוסיות קליניות מגיע עד 20% מכלל המטופלים, פי עשרה משיעורם באוכלוסייה. כלומר הם מגיעים. הם פשוט לא נשארים.

אבל מחקר של אליסון ועמיתיו מ-2013, שהפריד בין שני הממדים באמצעות ה-PNI, מצא משהו מדויק יותר: הגרנדיוזיות ניבאה סיום טיפול ביוזמת המטופל. הפגיעות לא. זה הגרנדיוזי שקם והולך.

וזה הגיוני עמוק. הגרנדיוזי לא סובל מהעצמי שלו, הוא סובל מהעולם, ואין לו סיבה להישאר בחדר. הפגיע סובל בגלוי, וזה בדיוק מה שמחזיק אותו שם. הצער שלו, שהוא גם החלק הפוגעני בהתנהגות שלו כלפי אחרים, הוא גם הסיבה שיש לו סיכוי.

מה ידוע ומה לא ידוע

וצריך לומר את האמת במלואה. בסיס הראיות דל: אין אף ניסוי מבוקר אקראי שנעשה על הפרעת אישיות נרקיסיסטית כאבחנה עיקרית. מה שיש הוא סכמה תרפיה, שנהנית מבסיס התמיכה החזק ביותר מבין השיטות, וניתוח איכותני של רונינגסטאם ווינברג מ-2023 שעקב אחרי שמונה מטופלים בטיפול פרטני ארוך טווח.

שמונת המטופלים הראו שיפור משמעותי בתפקוד ובקשרים, עד כדי רמיסיה של האבחנה. הסייג ההגון: אלה שמונה מקרים שמטפלים בחרו לדווח עליהם, ומטפל לא מדווח על מי שנשר. זו עדות מעודדת, לא הוכחה. אבל בצירוף עם נתון הנשירה היא כן אומרת משהו ברור: מי שנשאר, משתפר.

ההיפוך של קוהוט

ואם נחזור לקוהוט, שאיתו פתחנו, יש לו מסגרת שמשנה את היחס לכל השאלה. הוא טען שנרקיסיזם אינו שלב ילדותי שצריך לצאת ממנו, אלא קו התפתחות עצמאי שרץ במקביל לאהבת אובייקט ולא במקומה. הוא לא אמור להיעלם, הוא אמור להבשיל.

ומהטענה הזאת נובעת מסקנה קלינית רדיקלית: המטופל הנרקיסיסטי הוא לא אדם עם יצר רע שצריך לאלף, אלא אדם עם צורך התפתחותי לגיטימי שלא נענה בזמן. הצורך לא היה חולה. התגובה אליו נכשלה.

לסיכום: נרקיסיסט סמוי

נרקיסיסט סמוי הוא לא גרסה מרוככת של הנרקיסיסט. הוא אותה ליבה בדיוק, אנטגוניזם וזכאות, באריזה הפוכה: במקום התפארות, סבל. במקום דרישה, תרעומת. במקום "מגיע לי כי אני הכי טוב", "מגיע לי כי החיים עשקו אותי". והוא, לפי קוהוט, הרוב ולא היוצא מן הכלל.

אבל ההבנה הזאת נושאת סכנה משלה, ואי אפשר לוותר עליה. ברגע שלומדים לזהות נרקיסיזם מאחורי סבל, אפשר להתחיל לראות אותו בכל אדם שסובל. וזה בדיוק ההפך ממה שהמאמר הזה מנסה לעשות. אדם שנעלב, נסוג ומרגיש מקופח הוא כמעט תמיד פשוט אדם שכואב לו.

מה שכן שווה לקחת מכאן זה לא תווית לתלות על מישהו, אלא שאלה להפנות פנימה: מה קורה לי במחיצת האדם הזה? אם התשובה היא שאני כל הזמן מרים, כל הזמן מוכיח שהוא בסדר, וכל הזמן מותש בלי לדעת ממה, אז יש שם משהו שדורש תשומת לב. נרקיסיזם הוא לא מתג, הוא רצף, וכולנו נמצאים עליו איפשהו.

ואולי זה הדבר הכי מנחם שיש כאן: קוהוט אמר שהצורך של הילד לא היה חולה, רק התגובה אליו נכשלה. זה נכון גם לגבי הנרקיסיסט, וזה נכון גם לגבי מי שנשאר לידו שנים כדי לתקן את מה שלא נשבר על ידו.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.