מה זה נרקיסיזם, ולמה ההגדרה המוכרת הפוכה

שאלו עשרה אנשים מה זה נרקיסיסט, ותשעה יענו את אותה תשובה: מישהו שאוהב את עצמו יותר מדי. התשובה הזאת לא שגויה. היא פשוט חצי, והחצי החסר הוא כל הסיפור.

נרקיסיזם הוא דפוס של ערך עצמי לא יציב, שבו תחושת הערך תלויה כמעט לחלוטין באישור מבחוץ. ההתפארות והעליונות הן לא עודף ביטחון, אלא כיסוי. מתחתן יושבת תחושה הפוכה בדיוק, ושתיהן מתחלפות זו בזו במהירות.

הכדור הקופצני

ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, ניסח את זה בפודקאסט שלי בצורה שקשה לשכוח:

"מה שמטעה: מתוך שניים יגידו, מה זה נרקיסיסט? אוהב את עצמו יותר מדי. כן, אבל לא רק. הוא גם שונא את עצמו יותר מדי. הסוד הגדול של נרקיסיסט זה שזה שהוא עף על עצמו, מתפאר, משוויץ, חושב את עצמו, בעצם מכסה על ספקות עצמיים עזים ביחס לערך העצמי שלו."

ואז הוא נותן את הדימוי: הערך העצמי של הנרקיסיסט הוא כמו כדור קופצני שעולה, יורד, עולה, יורד. אין באמצע. או שהוא על גג העולם, או שהוא בשפל תחתיות. הבעיה היא לא שהמדחום גבוה מדי. הבעיה היא שאין מדחום.

למה ההבחנה הזאת משנה הכל

מירי גלזר, מטפלת שעובדת שנים עם התחום, אומרת את זה בחדות: "נרקיסיסט זה ריכוז עצמי גבוה, זה ריכוז יתר. זה אוברדוז. זה לא אהבה עצמית. ממש לא. וביטחון? ממש לא."

ההבדל הזה הוא לא סמנטי. אדם שבאמת אוהב את עצמו לא צריך שתאשרו לו את זה. הוא לא נעלב מביקורת, הוא לא צריך להקטין אתכם כדי להרגיש גבוה, והוא בהחלט לא מתרסק כשמישהו לא התרשם. הצורך העז באישור הוא לא סימן לאהבה עצמית, הוא ההוכחה להיעדרה.

וכאן נמצא המפתח שיחזור לאורך כל המדריך. כשמבינים שמדובר בהגנה ולא בעודף, פתאום כל שאר ההתנהגויות מקבלות היגיון פנימי. ההתפארות, הקנאה, הצורך לנצח בכל ויכוח, חוסר היכולת להתנצל: כולן שומרות על אותו דבר שברירי. בשפה המקצועית אלה בדיוק מנגנוני ההגנה שהנפש מפעילה בלי מודעות.

את המנגנון הזה פרקנו לעומק בפרק הפודקאסט עם ד"ר עמית פכלר, ושם גם שומעים איך ההגנה נשמעת בשיחה אמיתית:

נרקיסוס ואקו: המיתוס שכבר מכיל את כל המנגנון

המילה נרקיסיזם לא נולדה בקליניקה אלא בסיפור, ובסיפור הזה מקופל כמעט כל מה שהפסיכולוגיה תגלה מחדש מאה שנה אחר כך.

היפה שאין דברים כאלה

פכלר מספר את המיתוס בקצב של מספר סיפורים, לא של מרצה:

"נרקיסוס זה שם של אחת הדמויות במיתולוגיה היוונית. יפה, יפה כזה שאין דברים כאלה. כל הנימפות ביער רדפו אחריו ורק ביקשו שהוא ייתן להן צ'ופר ויחס ואהבה. אבל הוא לא רצה אף אחת מהן."

ואז מגיע הרגע שכולם מכירים חלקית, ופכלר מגלגל אותו לאט:

"הוא מסתכל באגם והוא רואה במים את היצור הנפלא ביותר. הוא מנמיך את המבט למים, מנמיך, מנמיך, מנמיך, ומתקרב, ונופל פנימה לתוך המים, וצולל, ושוקע, וטובע, ומת. למה? כי הדמות שהוא ראה כמובן הייתה ההשתקפות שלו עצמו."

ומכאן הוא מוציא את המשפט שקשה להתעלם ממנו: "כשבן אדם מאוהב בעצמו, זה יביא עליו את קיצו. זאת אומרת יש משהו אובדני בלהיות נרקיסיסטי."

שימו לב מה הסיפור לא אומר. הוא לא אומר שנרקיסוס היה רשע, הוא אומר שהוא טבע. הנרקיסיזם מסווג כאן לא כחטא אלא כסכנת חיים, של מי שנושא אותו.

הקללה של אקו

ובשוליים של המיתוס מסתתרת דמות שהיא בעצם המפתח לכל הדינמיקה, ורוב האנשים שמכירים את הסיפור בכלל לא זוכרים אותה:

"אחת מהן הייתה נימפה שקיללה אותה אחת האלות היווניות, קיללה אותה שהיא לא תוכל להגיד שום דבר מקורי אי פעם. היא תמיד תחזור על המילים האחרונות שהיא שומעת. קראו לה אקו, שזה הד."

הדיאלוג ביניהם כמעט קומי. נרקיסוס שואל "מי שם?", ואקו עונה "מי שם? מי שם? מי שם?". היא לא יכולה לומר לו דבר אחד משלה. רק להחזיר לו את עצמו.

וזו בדיוק הסביבה שהנרקיסיסט בונה סביבו: יער שלם של אקו. לא אנשים שאוהבים אותו, אלא אנשים שנגזר עליהם להדהד אותו. מי שהיה בקשר כזה מכיר את התחושה המוזרה הזאת, שבשלב מסוים המשפטים שיוצאים לו מהפה כבר לא שלו. הם שלו, של השני.

ומי בכלל המציא את המונח

נקודה שכמעט תמיד מסופרת לא נכון: פרויד לא המציא את המילה. פכלר מקפיד על זה: "הוא לא המציא את המונח נרקיסיזם, הוא לקח את זה מהתחום של סקסולוגיה של סוף המאה ה-19 באירופה." המונח היה שם לפניו. מה שהוא עשה זה להפוך אותו לתחנה בחיים של כולנו.

הרצף: מקווים נרקיסיסטיים ועד פסיכופתיה

הטעות הנפוצה השנייה היא לחשוב שנרקיסיזם הוא מתג: או שאתה נרקיסיסט או שלא. בפועל זה רצף, ועל הרצף הזה נמצאים כולנו, בנקודות שונות.

עינב יולביץ', מומחית לזיהוי יחסים פוגעניים, נותנת את המפה המסודרת ביותר ששמעתי:

"הפרעת אישיות נרקיסיסטית זה פתולוגיה אמיתית. זאת אומרת זו הפרעה נפשית. יש לה גוונים, יש קווים נרקיסיסטים, זאת אומרת מישהו שיש לו כמה חלקים נרקיסיסטים, לא מישהו שהוא בהכרח בעייתי מאוד. יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית, יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית מליגנית, ויש פסיכופתיה או הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. ככל שאנחנו נעים קדימה לכיוון האנטי-סוציאלי, בעצם יש בעיה במוסר. אין מוסר, אין אשמה ואין חרטה."

חמש התחנות על הרצף

הרצף לפי עינב יולביץ'. ככל שנעים ימינה, בעיית המוסר מחריפה.

ההבחנה שכמעט כולם מפספסים

ויש עוד הבחנה, והיא אולי החשובה ביותר בכל המדריך הזה:

"לא כל המתעללים הם נרקיסיסטים ולא כל הנרקיסיסטים הם מתעללים. זאת אומרת, אי אפשר, נרקיסיזם זה לא שם נרדף למתעלל. מתעלל יכול להיות עם כל מיני אפיוני אישיות. ההתעללות היא נרקיסיסטית."

המילה "נרקיסיסט" הפכה בשנים האחרונות לתווית שמדביקים לכל אדם מעצבן, אנוכי או פוגע. זה נוח, וזה גם מטשטש. אדם יכול להיות פוגעני מאוד בלי להיות נרקיסיסט, ואדם עם קווים נרקיסיסטיים יכול לחיות חיים שלמים בלי לפגוע באיש. ההתנהגות הפוגענית היא נרקיסיסטית באופייה, וזה לא אותו דבר כמו לומר שהאדם הוא נרקיסיסט. הטקטיקה שהכי מזוהה עם הרצף הזה, גזלייטינג שגורם לך לפקפק בזיכרון של עצמך, גם היא לא בלעדית לנרקיסיסטים.

מהם סוגי הנרקיסיזם ואיך מבדילים ביניהם

המחקר בן זמננו מבחין בעיקר בין שני פנים של נרקיסיזם, ולהבחנה הזאת יש משמעות מעשית גדולה: השניים נראים כל כך שונה, שרוב האנשים מזהים רק את הראשון.

גרנדיוזי מול פגיע

שני הפנים חולקים ליבה אחת. מה שנבדל הוא הדרך שבה היא מתבטאת החוצה.

הנקודה החשובה: הליבה זהה. תחושת הזכאות והאנטגוניזם קיימות בשניהם. מה שמשתנה הוא הביטוי החיצוני, ולכן הנרקיסיסט הסמוי חומק מזיהוי כמעט תמיד.

ההפתעה של קוהוט

היינץ קוהוט, שבנה את פסיכולוגיית העצמי והוא אחד משני התיאורטיקנים המרכזיים בתחום, טען משהו שהפוך לתפיסה הרווחת: הטיפוס הנרקיסיסטי הנפוץ ביותר הוא דווקא המתבודד, לא המתהדר. מי שמחפש נרקיסיסטים לפי הסטריאוטיפ של האדם הרועש במסיבה, מפספס את הרוב.

נרקיסיזם ממאיר

המונח נטבע על ידי אריך פרום ב-1964, ואוטו קרנברג פיתח אותו לתסמונת מוגדרת בספרו Severe Personality Disorders (1984). מדובר בשילוב של ארבעה: הפרעת אישיות נרקיסיסטית, התנהגות אנטי-סוציאלית, סדיזם וחשדנות פרנואידית. זו הנקודה שבה הרצף מתקרב לפסיכופתיה.

ושווה לדעת: "נרקיסיזם ממאיר" אינו אבחנה רשמית. הוא לא ב-DSM ולא ב-ICD, ואין לו כלי מדידה מתוקף. זה מושג קליני שימושי להבנה, לא תווית להדביק למישהו. זה גם הקצה שבו נולד הבלבול הנפוץ ביותר בתחום, ההבדל בין פסיכופת לסוציופת.

מה בדיוק כתוב בקריטריונים של ה-DSM

הפרעת אישיות נרקיסיסטית מופיעה ב-DSM-5 כדפוס נוקשה ומתמשך של גרנדיוזיות, צורך בהערצה וחוסר אמפתיה, שמתחיל בבגרות המוקדמת ומופיע בהקשרים שונים. לאבחנה נדרשים חמישה מתוך תשעה קריטריונים.

תשעת הקריטריונים כוללים תחושת חשיבות עצמית מוגזמת, עיסוק בפנטזיות של הצלחה וכוח בלתי מוגבלים, אמונה שהוא ייחודי ורק אנשים מיוחדים יכולים להבין אותו, צורך בהערצה מופרזת, תחושת זכאות, ניצול של אחרים, חוסר אמפתיה, קנאה באחרים או אמונה שאחרים מקנאים בו, והתנהגות יהירה.

מה שהרשימה לא אומרת

שימו לב למה שנעדר מהרשימה: אין שם אף מילה על סבל. הקריטריונים מתארים איך זה נראה מבחוץ, לא איך זה מרגיש מבפנים, וזה בדיוק מה שגורם לרוב האנשים לפספס את הנרקיסיסט הפגיע.

עוד נקודה שכדאי להכיר: ב-ICD-11, מדריך האבחון של ארגון הבריאות העולמי, אבחנת NPD הנפרדת בוטלה כליל. במקומה הגיע מודל ממדי שמתאר חומרה ותכונות. כלומר אפילו הגופים שכותבים את ההגדרות חלוקים בשאלה אם זו "הפרעה" נפרדת או נקודה על רצף.

כמה נרקיסיסטים באמת יש סביבנו

כאן מגיע אחד הנתונים המעניינים ביותר, כי הוא מתקן טעות שמסתובבת בכל האינטרנט.

המספר שמצטטים בכל מקום הוא 6.2%, מתוך מחקר NESARC הגדול (Stinson et al., 2008), שבדק כשלושים וארבעה אלף אמריקאים. אבל סקירה שיטתית של שבעה מחקרים (Dhawan et al., 2010) מצאה תמונה אחרת לגמרי: הממוצע עומד על 1.06%, והטווח נע בין אפס ל-6.2%.

במילים אחרות, המספר המפורסם הוא הקצה העליון של הטווח, לא הממוצע שלו. נרקיסיזם קליני נדיר בהרבה ממה שנדמה לפי כמות ההאשמות ברשת. הפער בין המינים, ולמה נרקיסיזם אצל נשים מאובחן בחסר, מפורט במאמר על אישה נרקיסיסטית.

האם כל תינוק מתחיל את החיים כנרקיסיסט

לפני שמדברים על מה משתבש, כדאי לדעת מה אמור לקרות. ולפי פרויד, כולנו מתחילים את החיים במצב שאם היה מופיע אצל מבוגר, היינו קוראים לו הפרעה.

הוד רוממותו התינוק

"אנחנו מתחילים את החיים, באופן רצוי, בחוויה גולמית שעוד אין לה מילים. אנחנו ירום הודו. בקבוצות וואטסאפ זה רץ: חיוך ראשון, כולם שמחים. הוא עשה קקי, שמחה גדולה, סבתות מרימות, שמפניה. התינוק מתחיל את החיים בזה שרק הוא קיים."

פרויד קרא למצב הזה נרקיסיזם ראשוני: אני ואפסי עוד. אין דבר כזה אמא, אין דבר כזה אבא, יש רק אני שהעולם הוא הרחבה שלו. וכשעבר מגרמנית לאנגלית כדי לתת לזה שם, יצא לו ניסוח שנשאר: His Majesty the Baby, הוד רוממותו התינוק. והנה החלק שהכי חשוב לומר בקול: זה מצב רצוי. נרקיסיזם ראשוני הוא לא פגם, הוא תשתית.

הציפיות שכבר נרקיסיסטיות

ופרויד לוקח את זה צעד רחוק יותר, לכיוון ההורים:

"כל תינוק, עוד כשהוא בבטן, ההורים שלו הם נרקיסיסטים ביחס אליו. למה? כי התינוק מבחינתם הוא לא קיים בפני עצמו. הוא שלוחה של ההורים שנועדה להגשים את המשאלות הלא ממומשות שלהם."

והדוגמאות של פכלר קולעות בדיוק כי הן קומיות: "אם אני הפסקתי לימודי פסנתר כדי ללכת ללימודים, אז הבן שלי יהיה ארתור רובינשטיין בפסנתר. אם אני הפסקתי את הלימודים כדי להתחתן, אז הבת שלי תביא לי פרס נובל. וכל זה כשהתינוקת בבטן."

ומכאן המשפט שכדאי לקרוא פעמיים: "הציפיות של ההורים מהילד הן כבר ציפיות נרקיסיסטיות." לא המוגזמות. הציפיות. עצם זה שאנחנו מדמיינים לילד חיים לפני שנשם נשימה אחת הוא כבר מהלך נרקיסיסטי, ורובנו עושים אותו מתוך אהבה גמורה.

הפציעה: היציאה מהגן

ואז העולם מודיע לתינוק שהוא לא מנהל אותו:

"בהדרגה התינוק לומד שיש עוד עולם שהוא לא התינוק עצמו. זה גם משבר. זה מה שנקרא פציעה נרקיסיסטית. כי מה זאת אומרת?! אני חשבתי שכשאני חושב 'יהי חלב', מופיע! מה זאת אומרת שאני רעב ואמא עוד לא הגיעה?"

הפציעה הזאת בלתי נמנעת וגם הכרחית: היא שמלמדת אותנו שקיים זולת, שצריך להתחשב, שצריך לדחות סיפוקים. קוהוט הדגיש שפגיעה נרקיסיסטית היא חוויה אוניברסלית. ההבדל בין אדם לאדם הוא לא בקיומה אלא בעוצמה ובתלות, וזה מה שמונע מהמושג להיות תווית שמדביקים רק על אחרים.

מה שקובע הוא איך זה עובר. פכלר מונה מקרים שבהם הכניסה לעולם עצמה עקומה: תינוק לא רצוי, "מה שקראו פעם פאנצ'ר", בת אחרי חמש בנות כשחיכו לבן. ילד שבא לעולם שבו "להורים שלו אין את הזיק בעיניים של 'איזה יופי, טוב שבאת'".

ולכן, כשרואים מבוגר שמשתחצן ומקטין את כולם, פכלר מציע לחשוב עליו במונח של ווילפרד ביון: קטסטרופה פרימיטיבית מהלכת. לא אדם רע. אסון ילדות שממשיך ללכת ברחוב, לובש חליפה, ומנהל ישיבות.

אגב, מי שמחפש שאלון נרקיסיזם לאבחון עצמי ימצא ברשת בעיקר גרסאות של NPI. שווה לדעת: אלה כלי מחקר שמודדים תכונות של נרקיסיסט באוכלוסייה הכללית, לא כלי אבחון קליני. ציון גבוה לא שווה אבחנה, וציון נמוך לא שולל אותה.

מאיפה מגיע נרקיסיזם, ולמה התשובה הפתיעה את החוקרים

זה החלק שבו המחקר הפך את הקערה על פיה.

מה שכולם מאמינים

הסיפור המוכר: מאחורי כל נרקיסיסט מסתתר ילד שלא אהבו אותו. הורים קרים, ילדות מוזנחת, פצע שמנסים לכסות כל החיים. הסיפור הזה נשמע נכון, הוא מרגיש נכון, והוא נשען על מאה שנות חשיבה פסיכואנליטית.

מה שברומלמן מצא

ב-2015 פרסמו אדי ברומלמן ועמיתיו מחקר ב-PNAS שעקב אחרי 565 ילדים בגילאי 7 עד 12 בארבעה גלי מדידה. הם בדקו שני משתנים הוריים: הערכת יתר וחום.

התוצאה הייתה הפוכה מהצפוי. הערכת יתר הורית ניבאה נרקיסיזם. חום הורי ניבא הערכה עצמית בריאה.

כלומר לא הקור יצר את הנרקיסיזם, אלא דווקא השבחים. ההורה שאמר לילד שהוא מיוחד יותר מאחרים, שהוא ראוי ליחס מיוחד, שהוא פשוט ברמה אחרת, הוא זה שהניח את הבסיס. ההורה שנתן חום, קרבה וקבלה, יצר משהו אחר לגמרי: ילד שמרגיש בסדר, לא ילד שמרגיש עליון.

הסייג ההגון

לפני שרצים עם זה למקום קיצוני, שני דברים. ראשית, גדלי האפקט במחקר היו קטנים מאוד. שנית, הערכות התורשתיות של נרקיסיזם גבוהות, ומשתנות מאוד לפי שיטת המדידה. הורות היא חלק מהתמונה, לא כל התמונה.

ומה עם הפצע?

ומעניין שהקלינאים לא סותרים את זה אלא מוסיפים שכבה. פכלר מתאר את שני הקצוות כמייצרים אותה תוצאה:

"עכשיו אנחנו יודעים שבהורות יש איזה בלאנס. זו תנועה בין לאהוב את התינוק לבין לשים לו גבולות. זאת אומרת שגם אם התינוק הוא יותר מדי עטוף ופחות מדי עומדים מולו עם המציאות, גם אז זה יכול להפריע."

לאהוב זה לא לחבב

וההבחנה הדקה של פכלר היא אולי המשפט השימושי ביותר בכל הפרק:

"נגיד שכל ההורים אוהבים את הילדים שלהם. אבל לא כולם מחבבים אותם במידה הזאת שהתינוק ילמד להסתדר עם עצמו כשהוא לבד."

לאהוב זה לא לחבב. כל ההורים אוהבים. לא כולם מחבבים. הפער הזה, לא היעדר האהבה, הוא מקום ההולדת. וילד שלא למד לשאת תסכול ולהיות לבד עם עצמו בלי להתפרק, מפתח בדיוק את מה שפכלר מכנה "הגנות של אהבה עצמית מופרזת". הצד השני של המשוואה, מה שקורה לילד עצמו כשההורה הוא הנרקיסיסט, מתואר במאמר על הורה נרקיסיסט וההשלכות על הילד הבוגר.

אלוהים ותולעת: למה נרקיסיסט זקוק דווקא לבן זוג שיקטין

עכשיו אפשר להבין את הדינמיקה הזוגית, והיא אחד הדברים היפים והמצמררים שיצא לי לשמוע.

הפסיכואנליטיקאי נוויל סימינגטון נתן לזה מטאפורה: הנרקיסיסט מתנדנד בין להרגיש אלוהים לבין להיות תולעת בזויה. פכלר מוסיף: "ואין באמצע. חמישים גוונים של אפור, אין. אין גוונים."

מי היה האיש שכתב את זה

ושווה לעצור על מי שנתן את הדימוי, כי הביוגרפיה שלו היא חלק מהתוקף שלו. סימינגטון היה כומר קתולי שהסיר את הגלימה, החליט שזה לא מתאים לו, והפך לפסיכואנליטיקאי. ואז, כפי שפכלר מספר, כתב על עצמו בגילוי לב שיש בו נטייה נרקיסיסטית ממארת, והוסיף משפט אחד: "נהייתי פסיכואנליטיקאי בין השאר כדי להילחם בזה." הדימוי של אלוהים והתולעת לא הגיע מתצפית על מטופלים בלבד, אלא ממישהו שהכיר את שני הקטבים מבפנים.

המהלך: אני צריך תולעת

"אנחנו נעים ביום-יום בין חוויה שאנחנו אלוהים לבין חוויה הפוכה שאנחנו תולעת. ואז מה שאנחנו עושים? אנחנו בוחרים בן זוג או בת זוג שיעשו בשבילנו את העבודה המלוכלכת של התפקיד המשלים. אם אני אלוהים, אני צריך לידי תולעת."

זו הסיבה להקטנה המתמדת. היא לא תוצר לוואי של כעס, היא תפקיד. מישהו צריך להחזיק את הקוטב השני, כדי שלא יהיה ספק לרגע מי המלך.

ההיפוך שסוגר את הכל

ואז פכלר עושה את המהלך שהופך את התמונה:

"אבל רגע, שוב, הסוד הוא בלא-מודע: שבעצם ברגעים מסוימים אני חווה את בן הזוג הזה כאלוהים ואני תולעת. הרי מה אומרים בני זוג מתעללים? 'אם תעזבי אותי אני הורג אותך ומתאבד'. למה? אני לא יכול בלעדייך. יגיד סימינגטון: אני תולעת. את הכל בשבילי. את אלוהים."

המשפט הזה הוא בו זמנית הצהרת אלוהות והודאה שהוא התולעת. באותה נשימה. וזה מסביר למה הפרידה היא הרגע המסוכן: לא כי הוא כל כך חזק, אלא כי ברגע הזה הוא מרגיש אפס מוחלט. הדינמיקה הזאת על כל שלביה, מהלאב בומבינג ועד הפרידה, מפורטת במאמר על נרקיסיזם בזוגיות.

למה שום כמות של הערצה לא מספיקה לו

ויש עוד רובד, והוא מסביר תעלומה שמטרידה כל מי שהיה בקשר כזה: למה שום דבר אף פעם לא מספיק? אפשר לפרגן לו כל יום, והוא יחזור מחר עם אותו רעב.

הכוס עם החור

פכלר נותן לזה דימוי שקשה לשכוח:

"ההערכה העצמית של הנרקיסיסט היא כמו כוס עם חור שכל הזמן צריך למלא אותה, ולא משנה כמה תמלא אותה, היא לא תתמלא. היא גם צריכה משהו חיצוני כל הזמן. הדימוי תמיד בא מבחוץ, כי מבפנים אין."

ולכן הוא בונה סביבו מנגנון שממלא את הכוס ברציפות: מעריצים, אומרי הן, יסמנים. פכלר מתאר את הבוס שאומר בדיחת תפלה וכל המשרד צוחק בקול רם במיוחד, כדי שהמעסיק יקבל את הליטוף שבתור תינוק הוא לא קיבל.

המבוגר האחד

ומאיפה החור בכוס? כאן פכלר נותן את ההסבר הכי נגיש:

"אתה יודע איך אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו? אם אין לי מהתחלה מבוגר שיאמין בי, אין לי מבפנים דמות להישען עליה. אבא שיהיה גאה, אמא שתהיה גאה, מישהו שאני יודע שלמרות הכל אני ילד טוב."

ואז הוא מוסיף את המשפט שהופך את זה למשהו שאפשר למשש:

"גם אם אני בגיל 78 ופרשתי עכשיו לפנסיה אחרי שניהלתי את התעשיות הביטחוניות, אני עדיין צריך מבפנים קול שאומר לי 'אתה ילד טוב'."

אדם שניהל תעשיות שלמות עדיין זקוק לקול הזה. הדחף הזה, לעולם לא מספיק טוב, הוא גם הליבה של פרפקציוניזם. ואם במקומו יש קול הפוך, שאומר "לא חשוב מה תספיק ולאן תגיע, לעולם לא תהיה מספיק טוב", אין הישג בעולם שיסתום את החור. ההצלחה החיצונית לא נבנית על גבי הפצע, היא נשפכת דרכו.

והבוז למעריצים

וכאן מגיע החלק האפל, וגם המבריק, במנגנון:

"ואז הדבר האפל הוא שמי שמעריץ אותי, אני זקוק לו, לא יכול בלעדיו, אבל אני גם בז לו. כי זה לא מספיק. אני צריך את מי שלא מעריץ אותי. אני הופך להיות כמו הנימפות שרדפו אחרי נרקיסוס שלא החזיר להן אהבה."

ההערצה שכבר קיבל חסרת ערך בהגדרה, כי היא כבר שלו. המרדף מכוון תמיד למי שעדיין לא נכנע. זה מסביר את חוסר המנוחה, את הבגידות, ואת התחושה המוזרה שככל שאוהבים אותו יותר, כך הוא מזלזל יותר.

אמפתיה קוגניטיבית: למה הוא מבין אתכם ופוגע בכל זאת

השאלה שחוזרת אצל מי שיצא מקשר כזה היא לא "למה הוא פגע בי", אלא משהו מבלבל יותר: איך הוא הבין אותי טוב מכל אחד אחר, וידע בדיוק איפה לדקור?

הוא מבין, הוא פשוט לא מרגיש

המונח שפותר את זה נקרא אמפתיה קוגניטיבית, ועינב יולביץ' מסבירה אותו:

"לפעמים הם כן מבינים את הכאב של האחר. הם מבינים שעכשיו היא חרדה, ואם אני אגיד לה ככה אז אולי היא תיתן לי משהו. אבל הם לא מרגישים את זה."

כלומר "חוסר אמפתיה" הוא ניסוח לא מדויק. הרכיב שמאפשר להבין מה עובר על השני קיים ופועל, לפעמים מעל הממוצע. מה שחסר הוא הרכיב שגורם לזה לכאוב גם לו. וכשמפרידים בין שני הרכיבים, ההבנה הופכת לכלי במקום לגשר. הסימנים הלא מילוליים שמסגירים את המהלך הזה מפורטים במאמר על איך לזהות נרקיסיסט לפי שפת גוף.

יהודית כץ מגיעה לאותה מסקנה מכיוון המחקר: "יש להם אינטליגנציה רגשית מאוד גבוהה. הם מאוד טובים בלהבין איפה אני צריכה ללחוץ לך כדי שאתה תרגיש ככה ותעשה ככה. אבל הניצול שלה הוא לרעה." ואז המשפט:

"אני מבינה לך את המכונה, אבל אני הולכת להשתמש בזה לצרכים שלי."

וזה מסביר גם את הקסם בהתחלה. התחושה שמישהו סוף סוף רואה אתכם באמת לא הייתה דמיון. הוא באמת ראה. הוא פשוט אסף מודיעין.

קנאה יש בה מקום לשניים

ויולביץ' עושה עוד הבחנה, אחת המקוריות בחומר. אנחנו משתמשים במילה "קנאה" לתאר שני דברים שונים לגמרי:

ההבחנה לפי עינב יולביץ'. אותה תחושת חוסר, שתי תגובות הפוכות.

ובניסוח שלה: "צרות עין זו החוויה שיש רק לאחד. אם יש לאחר, אין לי, אז אני חייב לקחת לו. אני אהרוס לך את המשקפיים, או אגרום לך להרגיש חוסר ערך, כדי שלא יהיה לך. זאת צרות עין, והיא מאוד מאוד מאפיינת נרקיסיסטים."

וזה מסביר משהו שנראה חסר היגיון מבחוץ: למה הוא הרס משהו שגם לו היה טוב שיישאר. הצלחה שלכם בעבודה, ביטחון עצמי שהתחיל לצמוח. אין כאן חישוב רווח, יש כאן חוויה שבה כל מה שנוסף לכם הופחת ממנו. ולכן ההרס הוא לא נקמה, הוא איזון.

קוהוט מול קרנברג: המחלוקת שמעצבת את הטיפול עד היום

אם תקראו על נרקיסיזם לעומק, תיתקלו בשני שמות שוב ושוב: היינץ קוהוט ואוטו קרנברג. הם ראו את אותן תופעות והגיעו לשתי מסקנות הפוכות. וזה לא ויכוח אקדמי מאובק: הוא קובע מה יקרה לכם בחדר הטיפולים.

הציטוט שמגדיר את כל הוויכוח

קרנברג עצמו ניסח את הפער, בספרו מ-1975:

"קיימת מחלוקת בסיסית בין ההשקפות של קוהוט לשלי בנוגע למקור של ה-grandiose self הזה: האם הוא משקף קיבעון של עצמי ארכאי 'נורמלי' וראשוני (השקפתו של קוהוט), או שהוא משקף מבנה פתולוגי, שונה במובהק מנרקיסיזם ילדי נורמלי (השקפתי)."

זו כל המחלוקת בפסקה אחת. השאלה היחידה היא מה הדבר הזה, העצמי הגרנדיוזי: ילד נורמלי שנתקע, או מבנה זר שצמח במקום שהילד היה אמור להיות.

אותה תצפית, שתי מסקנות

שתי מסורות טיפוליות חיות, שתיהן מבוססות על אותה תצפית קלינית.

הכי קל להבין את זה דרך רגע קליני יחיד: מטופל שמתחיל להעריץ את המטפל. קוהוט אמר שזה צורך התפתחותי שמתעורר, ושצריך לתת לו מקום לגדול. קרנברג אמר שזו הגנה שמסתירה שנאה, ושצריך לפרש אותה ולעבור דרכה. ההאדרה הזאת נקראת בשפה המקצועית אידיאליזציה. אותה תופעה, שתי מסקנות הפוכות, וכל מה שקורה אחר כך בחדר נגזר מהבחירה הזאת.

הפישוט שכדאי להיזהר ממנו

ובאינטרנט תפגשו כמעט תמיד אותה גרסה: קרנברג הקשוח מול קוהוט הרך. הצגה נוחה, ולא מדויקת. קרנברג כותב במפורש:

"המטפל בהחלט צריך להימנע מלחצים חינוכיים או מעמדה מוסרנית, ואני חושב שהדרך הטובה ביותר להשיג זאת היא באמצעות ניתוח המניעים שקובעים את ההגנות הנרקיסיסטיות."

הוא לא דוגל בעימות, הוא מזהיר מפניו. ומעניין עוד יותר ההסבר שלו לשאלה למה המטופלים האלה לא מסוגלים להביט בשנאה ובקנאה שלהם: לא כי הם רעים, אלא כי הם מפחדים שהרגשות האלה יהרסו את המטפל, ויחסלו את התקווה שלהם להיעזר. זה פחד, לא רוע. קרנברג ה"קשוח" מציע כאן הסבר רך ממה שרוב הפוסטים מייחסים לו.

והמחלוקת לא הוכרעה. היא התפצלה לשתי מסורות טיפוליות חיות שרצות במקביל, ושתיהן מייצרות טיפולים מבוססי ראיות. מי שאומר לכם שקוהוט צדק, או שקרנברג צדק, מוכר סיפור פשוט מדי.

האם קיים נרקיסיזם בריא

המונח "נרקיסיזם בריא" מסתובב הרבה, והוא מתאר משהו אמיתי: היכולת להרגיש טוב עם עצמך, לתת מקום לצרכים שלך, ולהעז. עינב יולביץ' מגדירה אותו כך: "אתה מרגיש מספיק טוב עם עצמך, ואתה מקבל את הצרכים הנרקיסיסטיים הבריאים שלך. אתה מקבל את עצמך איך שאתה, ואתה מעז."

אבל המחקר מסתייג

יש בעיה מדידתית מעניינת. שלוש עדויות מתכנסות לכיוון אחד: תת-הסולם שנחשב ל"נרקיסיזם אדפטיבי" מודד למעשה אסרטיביות ומנהיגות. הוא מתאם עם הערכה עצמית, ומה שמסגיר במיוחד, הוא מתאם גם עם אמפתיה גבוהה.

כלומר ייתכן מאוד שמה שאנחנו מכנים "נרקיסיזם בריא" הוא פשוט לא נרקיסיזם. זה ביטחון עצמי, וקראנו לו בשם הלא נכון.

האם אפשר לטפל בנרקיסיזם

התשובה הקצרה: כן, אבל המספרים מפוכחים.

הפרדוקס של חדר הטיפולים

נתון מפתיע: אנשים עם נרקיסיזם מהווים עד 20% מאוכלוסיית המרפאות, פי עשרה משיעורם באוכלוסייה הכללית. כלומר הם דווקא כן מגיעים לטיפול, והרבה.

הבעיה היא אחרת: שיעור הנשירה עומד על 63% עד 64%, הגבוה מבין כל הפרעות האישיות. והפירוט מעניין עוד יותר: הגרנדיוזי הוא זה שעוזב, הפגיע נשאר. מי שמגיע במצוקה נשאר לעבוד. מי שמגיע כשהוא על גג העולם, עוזב ברגע שהטיפול מתחיל לגעת.

מה המחקר באמת יודע

וכאן צריך לומר את האמת במלואה: אין אף מחקר מבוקר אקראי שנעשה על NPD כאבחנה עיקרית. ששת המחקרים המבוקרים הקיימים נעשו על מדגמים רחבים של הפרעות אישיות. סכמה תרפיה נהנית מהבסיס הראייתי החזק ביותר, אבל גם הוא עקיף.

פכלר, שעובד בטיפול, ענה לי על זה בכנות שאני מעריך:

"אני מאוד מקווה, כי אני עובד בטיפול. אני מניח שהרגעים האלה שיש בהם פתח לשינוי מהסוג הזה קיימים. אחרת לא היה לי מה להציע."

ומיד הוסיף את הסייג, שהוא החלק החשוב: השינוי דורש שני צדדים. רגע של אנושיות מצד אחד, ורגע שבו הצד השני פתוח לקלוט אותו. "אלה רגעים מאוד מאוד עדינים. ולהישאר שם ולנשום אותם, זאת עבודת חיים."

ואם משהו כאן נגע דווקא בכם, ולא במישהו אחר: ערך עצמי יציב הוא ההפך הגמור מהכדור הקופצני. הוא לא תלוי במי שמאשר אותו. הקלטתי מדיטציה מודרכת שעובדת בדיוק על זה, על אהבה עצמית וקבלה עצמית בלי צורך באישור מבחוץ. ומי שיצא מקשר כזה ומחפש את השלב הבא, ימצא אותו במאמר על החלמה מקשר עם נרקיסיסט.

לסיכום: נרקיסיזם

נרקיסיזם הוא לא עודף אהבה עצמית אלא היעדרה, מכוסה היטב. הוא רצף ולא מתג, הוא נדיר יותר ממה שנדמה, והוא מגיע פחות מקור הורי ויותר מהערכת יתר. מתחת להתנהגות שנראית כמו כוח יושבת תנודה בין אלוהים לתולעת, בלי שום דבר באמצע.

ובמיתוס הכל כבר כתוב. נרקיסוס לא הרג אף אחד, הוא טבע. אקו נענשה בכך שתוכל לומר רק את מילותיו של אחר. האובדנות והדהוד הם עדיין שתי הצלעות של כל קשר נרקיסיסטי.

ההבנה הזאת לא נועדה לרכך את הפגיעה. אדם שנפגע לא צריך להבין את הפוגע כדי שהכאב שלו יהיה תקף. אבל היא כן משנה משהו: כשמפסיקים לראות באדם הזה כוח על ומתחילים לראות מנגנון, הוא מאבד חלק גדול מהאחיזה. מי שנראה לכם בלתי מנוצח נאבק בכל רגע נתון בתחושה שהוא לא שווה כלום.

וזה לא אומר שצריך להישאר כדי לעזור לו. כמו ששחר אמר בסוף הפרק: שישתנה. לא על חשבוננו.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.