למה לא פסיכופת ולא סוציופת הן אבחנות רשמיות

נתחיל מהמקום הכי לא נוח, כי בלעדיו כל השאר לא יעמוד: אף אחת משתי המילים האלה אינה אבחנה. לא "פסיכופת" ולא "סוציופת" מופיעות כאבחנה עצמאית ב-DSM-5-TR, ספר האבחנות של האיגוד הפסיכיאטרי האמריקאי. אין אדם בעולם שיצא מחדר של פסיכיאטר עם הנייר שכתוב עליו "פסיכופת".

ד"ר אמיר הלמר אמר את זה בפודקאסט שלי בלי לרכך: "פסיכופת, אין מושג כזה של פסיכופת. זה יותר הפרעה אישיותית שהיא אסוציאלית, שהיא לא חברתית". ואז הוסיף את הנקודה המדויקת: "ב-DSM של ארצות הברית אין על פסיכופת עצמו."

הפרט ההיסטורי שמפתיע כמעט את כולם

פסיכופתיה כן הייתה שם. היא הופיעה בשתי המהדורות הראשונות של ה-DSM, ובמהדורה השלישית, ב-1980, היא הוחלפה בהפרעת אישיות אנטי-סוציאלית (ASPD). כלומר לא מדובר במונח שמעולם לא הצליח להיכנס פנימה. מדובר במונח שהיה בפנים, והוציאו אותו.

"סוציופת", לעומת זאת, מעולם לא הייתה אבחנה רשמית. אף פעם. היא נולדה כמונח תיאורטי, נדדה לתרבות הפופולרית, וקיבלה שם מעמד שמעולם לא היה לה בספרות.

אז למה כולם משתמשים בזה

כי זה עובד. שתי המילים נותנות תחושה של דיוק, של מיון, של ידע. הן נשמעות כמו משהו שנבדק במעבדה. ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, אמר בפרק אחר שלי משפט דומה על נרקיסיזם, וגם כאן הוא תקף: המונח הפך למשהו שאנשים מרגישים שהם מחזיקים ביד, בזמן שהמקצוענים עדיין מתווכחים על מה בדיוק הוא מודד.

וזה עוד לפני שהגענו לחלק המעניין באמת, שהוא לא איפה המונחים חיים, אלא איזה חלק מההבחנה ביניהם באמת עומד במבחן.

מה כן קיים: הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית

האבחנה שכן קיימת נקראת הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, במספור 301.7 ב-DSM-5 ובקוד F60.2 ב-ICD-10. היא מתארת דפוס מתמשך של זלזול בזכויות של אחרים ופגיעה בהן, ולאבחנה נדרשים שלושה מתוך שבעה קריטריונים.

שבעת הקריטריונים כוללים כישלון חוזר להתאים את ההתנהגות לחוק, הונאה ושקרים חוזרים לרווח או להנאה אישית, אימפולסיביות וכישלון לתכנן קדימה, עצבנות ותוקפנות שמתבטאות בקטטות, התעלמות פזיזה מבטיחות של עצמו או של אחרים, חוסר אחריות עקבי בעבודה ובהתחייבויות כספיות, וחוסר חרטה על פגיעה באחרים.

שני תנאי הסף שכמעט תמיד נשכחים

וכאן מגיע פרט שרוב האנשים לא מכירים, והוא משנה את כל התמונה. כדי לאבחן ASPD צריך שהאדם יהיה בן 18 לפחות, וגם שתהיה עדות להפרעת התנהגות (Conduct Disorder) שהתחילה לפני גיל 15.

קראו את זה שוב. אי אפשר לאבחן ASPD אצל מישהו שהיה ילד נורמטיבי. ההפרעה מוגדרת כהמשך ישיר של משהו שהתחיל בילדות. אין דבר כזה "הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית שהתחילה בגיל שלושים". מי שמאבחן, מחפש קו שנמתח אחורה עשרות שנים. וכשהמעקב נעשה לאורך זמן, בערך רבע עד ארבעים אחוז מהילדים עם הפרעת התנהגות אכן מקבלים אבחנת ASPD בבגרות.

וכאן הנקודה הכי חשובה בפרק הזה

ASPD ופסיכופתיה הן לא אותו דבר, וזה לא ניואנס. רק כרבע עד שליש ממי שמאובחן ב-ASPD נושא תכונות פסיכופתיות משמעותיות. ההערכות נעות בין חמישה עשר לשלושים אחוז, תלוי במקור.

ההסבר פשוט כשמסתכלים על מה כל אחת מודדת. ASPD היא אבחנה התנהגותית: מה עשית. פסיכופתיה היא קונסטרוקט אישיותי ורגשי: מי אתה מבפנים. אפשר לעבור על החוק שוב ושוב ולהרגיש אשמה איומה בכל פעם. וזה בדיוק ההבדל.

מה ההבחנה הקלאסית בין פסיכופת לסוציופת אומרת

עכשיו, אחרי שברור על מה אנחנו מדברים, אפשר לגשת לשאלה עצמה. ההבחנה שכולם מכירים היא פשוטה וקליטה: פסיכופת נולד ככה, סוציופת נעשה ככה.

בגרסה המלאה שלה, פסיכופתיה מיוחסת לגורמים מולדים, לטמפרמנט שהאדם בא איתו לעולם. סוציופתיה מיוחסת לסביבה: התעללות, הזנחה, דחייה, גדילה בסביבה עבריינית. אותה התנהגות, שני מקורות.

מאיפה זה הגיע

המקור המסודר ביותר להבחנה הוא ספרו של דיוויד ליקן (David Lykken) מ-1995, The Antisocial Personalities. ליקן הבחין בין פסיכופתיה ראשונית (primary), שאותה תיאר כמולדת, לבין פסיכופתיה משנית (secondary), שהיא זו שמכונה בשפה היומיומית "סוציופתיה".

הליבה של הצד המולד אצל ליקן היא מודל הפחד הנמוך (low-fear model): אדם שנולד עם טמפרמנט חסר פחד. לא אמיץ, לא מאופק. פשוט לא מפוחד. הצד המשני, לעומתו, מתפתח מסיבות סביבתיות, ומלווה בנוירוטיות, אימפולסיביות, אגרסיה ותגובתיות רגשית גבוהה.

ולמען הדיוק ההיסטורי, ההבחנה לא נולדה אצל ליקן. הוא הרים אותה מבנג'מין קרפמן (Karpman), שניסח אותה עשורים קודם לכן.

גם הייר מבחין, וגם הוא מסייג

רוברט הייר (Robert Hare), הפסיכולוג הקנדי שבנה את כלי המדידה המרכזי בתחום, מחזיק בהבחנה הזו. הוא הגדיר סוציופתיה כמצב נפרד מפסיכופתיה, שנגרם מגדילה בסביבה אנטי-סוציאלית או עבריינית. אבל שימו לב איך הוא ממשיך: הוא מעריך שהתופעה נפוצה יותר מ-ASPD, ומוסיף ששכיחות הסוציופתיה אינה ידועה.

אדם שבנה את התחום, שממציא הבחנה, אומר שלא יודעים כמה אנשים נכנסים לצד השני של ההבחנה שלו. זה כבר רמז לכיוון שאליו הפרק הבא הולך.

ההיפוך: החלק המפורסם ביותר הוא זה שהמחקר תומך בו הכי פחות

וכאן מגיע הדבר שבגללו כתבתי את המאמר הזה.

אפשר היה לצפות שכשבודקים הבחנה פופולרית, המחקר יאשר אותה בערך, או יפריך אותה בערך. מה שקורה בפועל מוזר יותר: ההבחנה נשענת על שתי רגליים, ורק אחת מהן מחזיקה.

מה כן נתמך

הצד הראשוני, המולד, מקבל תמיכה אמפירית ממשית, ובאופן מפתיע דווקא פיזיולוגית. אנשים שמדורגים גבוה בפסיכופתיה ראשונית מראים תגובת מוליכות עור מופחתת לגירויים מאיימים. הגוף שלהם פשוט לא נבהל. הממצא הזה חוזר גם באוכלוסיות כלואות וגם באוכלוסיות רגילות בקהילה, והוא מתיישב בדיוק עם מודל הפחד הנמוך של ליקן.

זה לא ממצא קטן. זו טענה על אישיות שאפשר לראות אותה על מכשיר.

מה לא נתמך

הצד השני, "הסוציופת", לא מחזיק באותה צורה. הספרות המחקרית לא הצליחה להגדיר בבירור מיהו הפסיכופת המשני, וקיימות המשגות רבות ושונות של הקבוצה הזאת. במילים פשוטות: הצד המולד מוגדר יחסית, והצד הנרכש הוא סל מושגי שכל חוקר ממלא קצת אחרת.

ויש טענה חדה מזו. במאמר בכתב העת Behavioral and Brain Sciences הכותרת עצמה אומרת את הכל: "Primary sociopathy is a type, secondary is not". כלומר הצד הראשוני הוא טיפוס אמיתי, קטגוריה שקיימת בטבע. הצד המשני, זה שכולנו קוראים לו סוציופת, אינו טיפוס בכלל.

ומה עושים עם זה

לא זורקים את ההבחנה לפח. הרעיון שאותה התנהגות יכולה לנבוע ממקור מולד או ממקור סביבתי הוא רעיון טוב, והוא ודאי נכון במידה מסוימת. מה שכן צריך לעשות זה להוריד את רמת הביטחון. כשמישהו אומר לכם בנחרצות "הוא לא פסיכופת, הוא סוציופת", הוא לא מדווח לכם ממצא. הוא מספר סיפור, וזה סיפור שיש בו גרעין אמת ושכבה עבה של ודאות מיובאת.

איך בכלל מודדים פסיכופתיה

אם פסיכופתיה אינה אבחנה, אבל היא כן מונח מחקרי, השאלה המתבקשת היא איך בודקים אותה. התשובה היא כלי אחד שכמעט כל התחום נשען עליו: PCL-R, ובשמו המלא Hare Psychopathy Checklist-Revised.

המבנה, בלי מסתורין

הכלי כולל 20 פריטים. כל פריט מדורג בסולם של שלוש נקודות: אפס אם הפריט לא חל, אחת אם הוא חל במידה מסוימת, שתיים אם הוא חל בהחלט. הציון הכולל נע בין 0 ל-40. ההעברה נעשית בריאיון מובנה בשילוב סקירת תיק, וחייב לבצע אותה קלינאי מוסמך. זה לא שאלון שממלאים באינטרנט.

ונקודה עדינה שקל לפספס: הציון לא אומר "אתה פסיכופת". הוא אומר כמה אתה דומה לפרוטוטיפ. זה מדד של קרבה, לא של שיוך.

ההוכחה שהגבול שרירותי

ואם צריך ראיה אחת לכך שמדובר בקו שמישהו מתח על רצף, הנה היא. בצפון אמריקה סף החיתוך המקובל לפסיכופתיה הוא 30. בבריטניה ובאירופה משתמשים בדרך כלל ב-25.

אותו אדם בדיוק, עם אותו ציון 27, הוא פסיכופת בלונדון ולא פסיכופת בניו יורק. שום דבר בו לא השתנה. רק הגיאוגרפיה. אם זו הייתה קטגוריה טבעית, כמו הריון או שבר ביד, הגבול לא היה זז כשעוברים אוקיינוס.

שני הפקטורים, וההסבר לכל הבלגן

הכלי מתפרק לשני פקטורים. פקטור 1 הוא הבין-אישי והרגשי: קסם שטחי, גרנדיוזיות, אפקט שטחי, חוסר חרטה, שימוש קר וחסר רגש באחרים. פקטור 2 הוא אורח החיים והאנטי-סוציאליות: אימפולסיביות, שליטה התנהגותית לקויה, ורסטיליות פלילית.

וכאן נסגר מעגל. ה-DSM, בקריטריונים של ASPD, לוכד כמעט אך ורק את פקטור 2. את ההתנהגות. הליבה הרגשית, פקטור 1, כמעט נעדרת ממנו לגמרי. זו בדיוק הביקורת של הייר, והוא לא מנסה לתקן את ה-DSM אלא טוען שהוא מודד את הדבר הלא נכון. הוא סבור שה-PCL-R מנבא טוב יותר עבריינות עתידית, אלימות ומועדות מאשר אבחנת ASPD.

נרקיסיסט צריך מראה, פסיכופת צריך שליטה

אחרי כל הפירוק הזה, מגיע החלק שבאמת עוזר לאנשים. כי בפועל, מי שמחפש את ההבדל בין פסיכופת לסוציופת לא כותב עבודה סמינריונית. הוא בדרך כלל מנסה להבין מול מי הוא יושב.

וההבחנה שהכי הועילה לי לא הגיעה מה-DSM. היא הגיעה מד"ר אמיר הלמר, מומחה שפת גוף, בפרק שהקלטתי איתו. הוא ניסח אותה בשלוש שורות:

"אצל נרקיסיסט יש רגש, אבל אין אחריות. זאת אומרת, הוא לא לוקח אחריות על דברים. פסיכופת: אין רגש ואין אחריות. לכן הוא מסוכן יותר."

שתי מילים שמסכמות הכל

ואז הוא הצמיד לזה משפט שאני חוזר אליו מאז:

"נרקיסיסט צריך מראה. הוא צריך מראה לעצמו כל הזמן… פסיכופת, תזכרו, תמיד צריך שליטה."

קחו רגע עם זה, כי כל השאר נגזר מהמשפט הזה. מראה מול שליטה. ובגרסה נוספת שלו: "נרקיסיסט צריך האדרה. כמה אני טוב. פסיכופת רוצה לשלוט בך כמו מריונטה."

למה זה מסביר את ההתנהגות

אם אתם המראה, אתם חיוניים. הנרקיסיסט לא יכול בלעדיכם, כי בלי ההשתקפות שלכם הוא לא רואה את עצמו. זה מסביר את הצורך העז בהערצה, את הזעם כשהיא נעצרת, ואת הפחד מנטישה. הנרקיסיסט תלוי.

אם אתם המריונטה, אתם כלי. הפסיכופת לא זקוק לכם באותו אופן. הוא לא צריך שתעריצו אותו, לא צריך שתאהבו אותו, ולא נפגע כשאתם עוזבים, כי לא הייתה שם השקעה רגשית מלכתחילה. הוא רוצה שתעשו את מה שמשרת אותו.

וכאן מסתתר החלק שהוא ההיפוך האמיתי: הנרקיסיסט פגיע (הסמוי), הפסיכופת לא. את הנרקיסיסט אפשר לפגוע, פשוט תפסיקו להעריץ אותו. הפסיכופת לא ישים לב שהלכתם. ההבדל בין השניים הוא לא בדרגת האכזריות בלבד. הוא בשאלה כמה אתם בכלל קיימים בעולם שלו.

אז מה ההבדל המעשי בין נרקיסיסט, פסיכופת וסוציופת

לפני הטבלה, סייג שאני חייב לומר, ואני מעדיף לומר אותו בגלוי מאשר לקוות שלא תשימו לב.

לא קיים מחקר עמיתים שעושה השוואה ישירה ושיטתית בין נרקיסיסט לפסיכופת. ההשוואה שתקראו עכשיו נשענת על ידע קליני, על מה שמטפלים רואים בחדר, ועל ספרות מקצועית פופולרית. היא מפת התמצאות, לא ממצא מדעי. היא שימושית מאוד, והיא לא הוכחה.

הטבלה

שימו לב שהעמודה השלישית היא החלשה ביותר, וזה לא במקרה. היא מוגדרת ברובה ביחס לעמודה שלצידה.

מה הטבלה באמת מראה

הסתכלו רגע על העמודה של הסוציופת. כמעט כל שורה בה היא או "לא מוגדר" או הגדרה ביחס למישהו אחר. זה לא כי לא התאמצתי. זה כי כך זה נראה גם בספרות. העמודה הזאת היא צל של העמודה שלידה.

וההשוואה בין שתי העמודות הראשונות, זו שכן מחזיקה, נשענת על ציר אחד: מידת התלות באחרים. הנרקיסיסט מניפולטיבי כי הוא צריך אתכם. הפסיכופת מניפולטיבי כי אתם בדרך.

איך אדם בלי אמפתיה מבין אתכם כל כך טוב

זו אחת השאלות שהכי מבלבלות אנשים, ובצדק. אם נאמר לנו שלנרקיסיסט ולפסיכופת אין אמפתיה, איך הם קולעים בול לנקודה הרכה שלנו? איך הם יודעים בדיוק מה יכאב?

המונח שפותר את זה נקרא אמפתיה קוגניטיבית, ועינב יולביץ', פסיכולוגית קלינית, הסבירה אותו בצורה שקשה לשכוח:

"לפעמים הם כן מבינים את הכאב של האחר. הם מבינים שעכשיו היא חרדה, ואם אני אגיד לה ככה אז אולי היא תיתן לי משהו. אבל הם לא מרגישים את זה."

להבין בלי להרגיש

הנה ההפרדה שכל הבלבול נשען עליה. אמפתיה רגילה היא להרגיש את מה שהאחר מרגיש. אמפתיה קוגניטיבית היא להבין מה הוא מרגיש, בלי שום דבר בבטן. כמו לקרוא מפה של מקום שמעולם לא ביקרתם בו.

ויולביץ' מוסיפה את החיבור המדויק: "אמפתיה קוגניטיבית. זאת אומרת להבין מה האחר מרגיש ולהשתמש בזה. זה מאפיין יותר את הנרקיסיסט המליגני ואת הפסיכופת."

הניסוח שסוגר את העניין

יהודית כץ הגיעה לאותה מסקנה מכיוון המחקר, וניסחה אותה בצורה שלדעתי היא החדה ביותר שנאמרה בעברית בנושא. היא מספרת שבמחקר רואים אצלם אינטליגנציה רגשית גבוהה מאוד, ואז מסבירה למה זה לא סותר:

"אני מבינה לך את המכונה, אבל אני הולכת להשתמש בזה לצרכים שלי. ממש כמו שימוש שהוא שימוש ציני, שימוש בך, כלי בשבילי לצרכים שלי. וכל עוד אתה מרים אותי ואני שואבת ממך והיכולות שלך, זה טוב. ואם לא, אני זורקת אותך בצד הדרך."

"אני מבינה לך את המכונה." זה בדיוק זה. חוסר אמפתיה אף פעם לא היה חוסר הבנה. אנשים מדמיינים שמי שפוגע בהם פשוט לא קלט. בפועל קורה ההפך: הוא קלט מצוין, ומה שחסר הוא הרגש שהיה עוצר אותו.

ואם אתם מנסים להבין אם אתם נמצאים במערכת יחסים כזאת, שווה להכיר גם את הסימנים בגוף. כתבתי על זה בהרחבה במאמר על איך לזהות נרקיסיסט לפי שפת גוף, שם ד"ר הלמר נותן צ'קליסט מעשי.

הטקטיקה שהכי מזוהה עם הקצה הזה של הרצף היא גזלייטינג, שגורם לך לפקפק בזיכרון ובשפיות של עצמך.

הרצף שבו הנרקיסיזם נגמר והפסיכופתיה מתחילה

עד עכשיו דיברנו על שלושה מונחים כאילו הם שלוש תיבות נפרדות. הם לא. הם נקודות על רצף, ועינב יולביץ' נתנה את המפה המסודרת ביותר ששמעתי:

"יש קווים נרקיסיסטים, זאת אומרת מישהו שיש לו כמה חלקים נרקיסיסטים, לא מישהו שהוא בהכרח בעייתי מאוד. יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית, יש הפרעת אישיות נרקיסיסטית מליגנית, ויש פסיכופתיה או הפרעת אישיות אנטיסוציאלית. ככל שאנחנו נעים קדימה לכיוון האנטי-סוציאלי, בעצם יש בעיה במוסר. אין מוסר, אין אשמה ואין חרטה."

חמש התחנות

הרצף מתחיל בקווים נרקיסיסטיים, שיש כמעט לכולנו ואינם הפרעה. ממשיך לנרקיסיזם בריא, שהוא מצב תקין ורצוי, היכולת להרגיש טוב עם עצמכם ולתת מקום לצרכים שלכם. משם להפרעת אישיות נרקיסיסטית, הקצה הקליני. אחריה נרקיסיזם ממאיר, שאליו מצטרפות אנטי-סוציאליות, פרנויה ואגרסיה. ובסוף פסיכופתיה או ASPD.

המשפט המרכזי במפה הזאת הוא לא רשימת התחנות. הוא הציר שלאורכו נעים: ככל שמתקדמים, הבעיה היא במוסר. לא בכריזמה, לא באינטליגנציה, לא בכמות הנזק. במוסר.

ההבחנה שכמעט כולם מפספסים

ובנקודה הזאת חשוב להכניס משהו שיולביץ' אמרה, שהוא אולי המשפט האחראי ביותר בכל החומר:

"לא כל המתעללים הם נרקיסיסטים ולא כל הנרקיסיסטים הם מתעללים. נרקיסיזם זה לא שם נרדף למתעלל. מתעלל יכול להיות עם כל מיני אפיוני אישיות. ההתעללות היא נרקיסיסטית."

אותו דבר בדיוק תקף לפסיכופת. אדם יכול להיות אכזרי, קר ומזיק בלי להיות פסיכופת. הרצף הזה נועד להבין, לא לחלק תוויות. אם אתם רוצים את התמונה המלאה של הצד הנרקיסיסטי של הרצף, כתבתי עליה מדריך שלם במאמר על נרקיסיזם.

מה זו הטריאדה האפלה ולמה הוסיפו לה צלע רביעית

יש עוד מסגרת שכדאי להכיר, כי היא עוקפת את כל ויכוח האבחנות בתנועה אחת חכמה.

ב-2002 פרסמו דלרוי פאולוס וקווין וויליאמס (Paulhus & Williams) מאמר שהציג את הטריאדה האפלה (Dark Triad): שלוש תכונות אישיות מרוחקות אך קשורות. מקיאווליזם, מניפולטיביות אסטרטגית וציניות. נרקיסיזם תת-קליני, גרנדיוזיות וזכאות וצורך בהערצה. ופסיכופתיה תת-קלינית, אימפולסיביות וקשיחות וחוסר חרטה.

הנקודה שכמעט תמיד מפספסים

המילה החשובה במשפט הקודם היא תת-קליני. הטריאדה האפלה לא מודדת פסיכופתים, והיא לא נבנתה בבתי כלא. היא מודדת וריאציה נורמלית באוכלוסייה רגילה, בשאלוני דיווח עצמי, אצל סטודנטים.

וזה בדיוק היופי שבה. במקום לשאול "האם הוא פסיכופת, כן או לא", היא שואלת "כמה". והתשובה תמיד היא מספר, אף פעם לא כן או לא. הליבה המשותפת לשלושתן, לפי פאולוס וויליאמס, נקראת callous-manipulation: קשיחות רגשית בשילוב מניפולטיביות.

הצלע הרביעית: סדיזם

בהמשך נוספה צלע רביעית והטריאדה הפכה לטטראדה. שני מחקרים הובילו לזה. שברול ועמיתיו (Chabrol, 2009) מצאו שאישיות סדיסטית מנבאת התנהגות אנטי-סוציאלית באופן עצמאי, מעבר לחפיפה שלה עם שלוש התכונות. ובאקלס, ג'ונס ופאולוס (Buckels et al., 2013) הראו שסדיזם מנבא באופן עצמאי התנהגות שמשקפת תיאבון לאכזריות, וטבעו את המונח "סדיזם יומיומי".

ומה שמבדיל את הסדיזם משלושת האחרים הוא יפה בעיניי דווקא בגלל שהוא מצמרר. בשלוש הראשונות, הנזק הוא אמצעי או תופעת לוואי. בסדיזם הנזק הוא המטרה עצמה.

מקיאווליסט יפגע בכם כדי להשיג משהו. נרקיסיסט יפגע בכם כי הייתם בדרך אל המראה שלו. פסיכופת יפגע בכם ולא ירגיש כלום. סדיסט יפגע בכם כי זה הדבר עצמו.

ומה אם כולן אותו דבר

ויש טענה מרחיקה לכת יותר. מושאגן, הילביג וצטלר (Moshagen et al., 2018) הציעו במאמר ב-Psychological Review קונסטרוקט אחד שנקרא גורם האופל (D), ולפיו כל התכונות האפלות הן ביטויים ספציפיים של נטייה כללית אחת. ההגדרה שלהם מתארת מקסום תועלת אישית תוך התעלמות מהנזק לאחרים, קבלתו, או יצירתו בזדון.

ובהגדרה מסתתר רכיב רביעי שהוא לדעתי החלק החזק ביותר: "מלווה באמונות שמשמשות כהצדקות". ההצדקה היא חלק מההגדרה, לא תופעת לוואי שלה. "הם התחילו". "ככה העולם עובד". "אם לא אני אז מישהו אחר". הסיפור שהוא מספר לעצמו הוא חלק מהמנגנון.

כמה פסיכופתים באמת יש סביבנו

הגיע הזמן למספרים, ואני נותן אותם בזהירות, כי הם סותרים זה את זה. וגם הסתירה עצמה היא ממצא: השכיחות תלויה כמעט לחלוטין בכלי המדידה.

באוכלוסייה הכללית

הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית עומדת לפי ה-DSM-5 על 0.2% עד 3.3% בשנה נתונה. הטווח רחב, וזה מה שיש.

לגבי פסיכופתיה, הנתון המטריד הוא אחר. כשמודדים ב-PCL-R על ידי קלינאי, השכיחות באוכלוסייה הבוגרת עומדת על כאחוז אחד. כשמודדים בכלי דיווח עצמי, היא קופצת לכחמישה וחצי אחוזים. פי ארבע וחצי, לפי מי שואל ואיך. זו לא סטייה קטנה. זו בעיית תוקף רצינית, וכדאי לזכור אותה בכל פעם שרואים כותרת עם אחוז.

בכלא

פסיכופתים מהווים בערך 15% עד 25% מכלל האסירים הגברים בארצות הברית, ואחוז גדול עוד יותר מבין הכלואים בגין עבירות אלימות חמורות.

ובחליפה

וכאן מגיע המחקר המצוטט ביותר בתחום. באביאק, נוימן והייר (Babiak, Neumann & Hare, 2010) בדקו 203 אנשי מקצוע בכירים שהחברות שלהם שלחו לתוכניות פיתוח ניהולי. הממצא: שמונה מהם, שהם 3.9%, קיבלו ציון 30 ומעלה ב-PCL-R. פי ארבעה בערך מהאוכלוסייה הכללית.

לפני שרצים עם זה, סייג הגון: המדגם אינו "מנהלים בכירים" באופן כללי. אלה אנשים שכבר זוהו כבעלי פוטנציאל ונשלחו לפיתוח. זו הטיית בחירה משמעותית, ולא נכון להסיק ממנה שארבעה אחוזים מהמנכ"לים הם פסיכופתים.

הממצא האמיתי, שהוא לא המספר

אבל המספר בכלל לא הדבר המעניין במחקר הזה. מה שמעניין הוא מה שנמצא כשבדקו את הביצועים שלהם. פסיכופתיה נמצאה בקשר חיובי לדירוגי כריזמה וסגנון הצגה: יצירתיות, חשיבה אסטרטגית, כישורי תקשורת. ובקשר שלילי לדירוגי אחריות וביצועים: עבודת צוות, כישורי ניהול, הישגים כוללים.

הם קודמו למרות שביצעו גרוע. לא בזכות תוצאות, בזכות מצגת. שם המאמר לוכד את זה בשתי מילים באנגלית: talking the walk, במקום walking the walk. הארגון תגמל את ההופעה, לא את התוצאה. וזה, אם תשאלו אותי, אומר משהו על הארגונים לא פחות ממה שהוא אומר על הפסיכופתים.

למה התווית עצמה מסוכנת

ואחרי כל זה, הפרק שאני הכי רוצה שתיקחו.

ההבחנות שקראתם כאן שימושיות. הן עוזרות להבין למה מישהו מתנהג כמו שהוא מתנהג, ולמה שום הסבר לא עוזר. אבל יש להן צד אפל, והוא לא בהן. הוא בנו.

מה קורה כשמדביקים את התווית

ברגע שאדם מקבל את התווית "פסיכופת", קורים שני דברים בבת אחת. ראשית, הוא הופך למפלצת, וממפלצת אי אפשר ללמוד כלום. שנית, וזה החלק המסוכן יותר, אנחנו מפסיקים לבדוק מה קורה לנו.

כי אם הבעיה היא שהוא פסיכופת, אז אין לי שום דבר לעשות מלבד לברוח או להיאבק. ואם אני מסתכל על מה שקורה לי לידו, על העייפות, על ההליכה על ביצים, על התחושה שאני כבר לא סומך על עצמי, פתאום יש לי משהו ביד.

וזו בדיוק הנקודה שהלמר הגיע אליה

בפרק שלנו, כשדיברנו על איך מזהים, הוא אמר משפט שהפך אצלי לעיקרון: הסימנים החשובים ביותר הם לא מה שקורה בו. הם מה שקורה בכם. אם אתם צריכים לחשוב על כל מילה לפני שאתם אומרים אותה, אם אתם מרגישים מותשים במהלך היום, אם אתם צריכים לקחת אוויר לפני שאתם נכנסים הביתה, לא צריך אבחנה. הנתון כבר אצלכם.

וכאן מסתתר הפרדוקס האכזרי של הדבר הזה, ואותו ניסחנו יחד בפרק: מערכת יחסים כזאת מנתקת אתכם בדיוק מהכלי שאמור לזהות אותה. ככל שאתם מאבדים אמון בשיפוט שלכם, כך קשה יותר להשתמש בשיפוט שלכם כדי להבין שאתם בבעיה.

מה כן עושים עם המילים האלה

אז השתמשו במונחים כדי להבין מנגנון, לא כדי לתייק אדם. "פסיכופת" היא לא אבחנה שאתם יכולים לתת, וגם קלינאי מוסמך צריך ריאיון מובנה וסקירת תיק כדי לגשת לזה. מה שאתם כן יכולים לעשות זה לשאול שאלה אחרת לגמרי, והיא הרבה יותר מועילה: מה קורה לי כשאני נמצא לידו?

לסיכום: ההבדל בין פסיכופת לסוציופת

ההבדל בין פסיכופת לסוציופת מרגיש מדעי, והוא בעיקר תרבותי. שתי המילים אינן אבחנות, אף אחת מהן לא מופיעה ב-DSM-5, והאבחנה הרשמית היחידה היא הפרעת אישיות אנטי-סוציאלית, שרק כרבע עד שליש ממאובחניה הם בכלל פסיכופתים. הצד המולד של ההבחנה נשען על ממצא פיזיולוגי ממשי. הצד הנרכש, זה שכולנו מכנים סוציופת, כמעט לא מוגדר בספרות.

וההבחנה שכן שווה לקחת מכאן היא לא בין שתי המילים האלה בכלל. היא בין מראה לשליטה. הנרקיסיסט זקוק לכם כדי לראות את עצמו, ולכן הוא פגיע ותלוי. הפסיכופת לא זקוק לכם, ולכן הוא לא ישים לב שהלכתם.

ואולי זה החלק שכדאי לקחת הביתה: כל הפרק הזה עוסק באנשים שהמילה המרכזית אצלם היא פחד. פחד גבוה מדי אצל האחד, נמוך מדי אצל השני. ובשני המקרים, מי שמשלם על זה הוא בדרך כלל מישהו אחר.

אז אל תבזבזו את האנרגיה על השאלה איזו מהמילים מתאימה לו. שאלו את השאלה שיש לכם תשובה עליה: מה קורה לי כשאני איתו.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.