מה באמת יוצר נרקיסיזם אצל ילד, ולמה התשובה הפתיעה את החוקרים

מאה שנה של תיאוריה פסיכואנליטית אמרו את אותו הדבר: מאחורי כל נרקיסיסט מסתתר ילד שלא קיבל אהבה. הגרנדיוזיות היא פיצוי, ההתפארות היא תחבושת, ומתחת לכל זה יושב בית קר. ואז מישהו טרח לבדוק.

בשנת 2015 פרסם אדי ברומלמן ועמיתיו ב-PNAS את העדות הפרוספקטיבית הראשונה על מקורות הנרקיסיזם בילדים. הם עקבו אחרי 565 ילדים בגילאי 7 עד 12 והוריהם, בארבעה גלים במרווחים של חצי שנה. הם מדדו שני דברים בנפרד: כמה ההורה מעריך את הילד יתר על המידה, וכמה חום ההורה מביע כלפיו.

שני מסלולים, שתי תוצאות שונות לגמרי

התוצאה חילקה את התמונה לשניים באופן שקשה להתעלם ממנו. הערכת יתר הורית ניבאה נרקיסיזם. חום הורי ניבא הערכה עצמית בריאה. לא היעדר החום יצר את הנרקיסיזם, אלא השבחים.

שני מסלולים נפרדים לחלוטין, לפי ברומלמן ועמיתיו, 2015.

המנגנון שהחוקרים מציעים פשוט להחריד: הפנמה. הילד לא מפתח נרקיסיזם כתגובה להורה ולא כמגן מפניו. הוא פשוט מאמץ את דעת ההורה עליו כדעתו על עצמו. אמרו לו שהוא מלך, הוא האמין.

ההשלכה המעשית חדה: "אתה מיוחד יותר מכולם" ו"אני אוהב אותך" הם לא אותו משפט. הם אפילו לא קרובים.

ועכשיו הסייג, וזה החלק שאף אחד לא מספר לכם

אם הייתי עוצר כאן, הייתי עושה בדיוק את מה שהאינטרנט עושה. אז לא נעצור כאן.

גדלי האפקט במחקר הזה זעירים. מקדם הבטא של המסלול מהערכת יתר לנרקיסיזם עומד על 0.067. זה מובהק סטטיסטית, וזה קטן מאוד מבחינה מעשית. הניסוח ההגון הוא לא "הורים מנפחים יוצרים נרקיסיסטים" אלא "הערכת יתר הורית מנבאת, במידה צנועה אך עקבית, עלייה בנרקיסיזם לאורך זמן". ביקורת שפורסמה ב-PNAS עצמו טענה בדיוק את זה: המחקר מייחס משקל יתר להערכת היתר.

ויש נתון גדול יותר שיושב מעל כל השיחה הזאת. במחקרי תאומים, התורשתיות של הפרעת אישיות נרקיסיסטית נאמדה על ידי טורגרסן ועמיתיו ב-2012 בטווח רחב: 0.30 כשמודדים בראיון, 0.41 בשאלון, ועד 0.71 כששילבו את שתי השיטות לגורם סמוי אחד. כלומר מי שמצטט "התורשתיות היא שלושים אחוז" ומי שמצטט "היא שבעים ואחד" מצטטים את אותו מחקר בדיוק. ההבדל כולו במתודולוגיה.

אז מה עושים עם זה? מחזיקים את שני הדברים יחד. ההורות היא חלק מהתמונה, והיא לא כל התמונה. מי שמוכר לכם משוואה נקייה של הורה אחד שייצר בן אדם אחד, מוכר לכם משהו שהנתונים לא מכסים.

וזה גם המקום להגיד מה המאמר הזה לא עושה. הוא לא נותן לכם רשימה לסמן עליה וי מול ההורה שלכם. מי שמחפש את התמונה הרחבה של המנגנון ימצא אותה במאמר על נרקיסיזם: מה זה באמת אומר, ומי שגדל מול הורה שקט ופגוע ולא מול הורה רועש ימצא את עצמו דווקא במאמר על נרקיסיסט סמוי. ואם הכלי המרכזי בבית היה עיוות המציאות, כלומר לספר לכם שמה שראיתם לא קרה, זה כבר גזלייטינג, ויש לו מנגנון משלו.

הוד רוממותו התינוק: למה כל הורה הוא קצת נרקיסיסט

לפני שממשיכים לשאלה מה משתבש, שווה לעצור על נקודה שמשנה את כל הפרספקטיבה: ההתחלה הנרקיסיסטית היא לא התקלה. היא התנאי.

ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, הסביר את זה בפודקאסט שלי דרך פרויד:

"פרויד אמר: כל תינוק, עוד כשהוא בבטן, ההורים שלו הם נרקיסיסטים ביחס אליו. למה? כי התינוק מבחינתם הוא לא קיים בפני עצמו. הוא לא, מה שאוהבים להגיד היום, סובייקט. לא. הוא שלוחה של ההורים שנועדה להגשים את המשאלות הלא ממומשות שלהם."

ארתור רובינשטיין ופרס נובל, עוד לפני הלידה

הדוגמאות שפכלר נותן קונקרטיות עד כדי צחוק: "אם אני הפסקתי לימודי פסנתר כדי ללכת ללימודים, אז הבן שלי יהיה ארתור רובינשטיין בפסנתר. אם אני הפסקתי את הלימודים כדי להתחתן, אז הבת שלי תביא לי פרס נובל. וכל זה כשהתינוקת בבטן."

ואז פרויד עובר מגרמנית לאנגלית ונותן לזה שם: His Majesty the Baby. הוד רוממותו התינוק.

אם אתם מחפשים ראיה, פכלר מציע להסתכל בקבוצת הוואטסאפ המשפחתית הקרובה ביותר. חיוך ראשון, וכולם שמחים. הוא עשה קקי, וסבתות מרימות שמפניה. התינוק מתחיל את החיים במצב שבו רק הוא קיים.

נרקיסיזם ראשוני הוא מצב רצוי

פרויד קרא למצב הזה נרקיסיזם ראשוני: אני ואפסי עוד. אין דבר כזה אמא, אין דבר כזה אבא, הכל כלול בתוכי. ופכלר מתעקש על נקודה שקל לפספס: זה מצב רצוי. תינוק שלא עובר דרכו לא מקבל בונוס בריאותי.

מירי גלזר, מטפלת שעובדת שנים בתחום, מנסחת את אותו הדבר מזווית התפקיד ההורי: "תינוק שנולד, נולד אגוצנטרי, הוא נולד עם נרקיסיסטיות בריאה של העולם: זה אני, כולם צריכים לשרת אותי. לא כי יש לו איזו מחשבה מודעת כזאתי, כי הוא חסר ישע."

ומכאן העבודה של ההורה, לדבריה, היא "להוציא את הילד מהנרקיסיזם הזה ולבנות לו סלף חזק ואמיתי, שהוא יוכל גם להתמודד עם זה שהם באים והולכים". ואז היא מוסיפה את המשפט שמסגיר את כל הפער: "זה לפי הספרים. זה לפי מה שהבטיחו לנו בספרים."

מה ההבדל בין לאהוב את הילד לבין לחבב אותו

אם ההתחלה הנרקיסיסטית תקינה, השאלה היא מה קורה ביציאה ממנה. וכאן פכלר נותן את ההבחנה שהיא לדעתי השימושית ביותר בכל החומר הזה, והיא מנוסחת בשש מילים.

"נגיד שכל ההורים אוהבים את הילדים שלהם, אבל לא כולם מחבבים אותם."

הפער הזה הוא מקום ההולדת

קראו את זה שוב, כי ההבחנה עדינה והיא נושאת את כל המשקל. אהבה היא הצהרה. חיבוב הוא מה שקורה בעיניים כשהילד נכנס לחדר. אפשר לאהוב ילד ולא לחבב אותו, ורוב הילדים קולטים את ההבדל הרבה לפני שיש להם מילים בשבילו.

פכלר ממשיך את המשפט: ההורים שאוהבים אך לא מחבבים "במידה הזאת שהתינוק ילמד להסתדר עם עצמו כשהוא לבד. לשאת תסכול, להיות יכול להתגבר בעתיד כשהוא לא מתקבל למשהו שהוא רצה או כששוברים לו את הלב רומנטית. והוא מפתח הגנות של אהבה עצמית מופרזת. אלה הגנות נרקיסיסטיות."

הפציעה הנרקיסיסטית: היציאה מהגן

המעבר מ"אני ואפסי עוד" אל "יש עוד מישהו בעולם" הוא לא נעים. פכלר קורא לו פציעה נרקיסיסטית ומדבר בקולו של התינוק: "מה זאת אומרת?! אני חשבתי שכשאני חושב יהי חלב, מופיע! מה זאת אומרת שאני רעב ואמא עוד לא הגיעה?"

האירועים האלה בלתי נמנעים, והם אלה שמוציאים את התינוק בהדרגה למצב שבו קיים זולת, שצריך להתחשב, שצריך לדחות סיפוקים. הבעיה מתחילה כשהמעבר הזה קורה בבית שבו אין זיק בעיניים.

פכלר מונה דוגמאות: תינוק לא רצוי, הריון שלא ציפו לו, ילד שנחשב "פאנצ'ר", בת שישית אחרי שחיכו לבן. "אלה דוגמאות קטנות לזה שילד בא לעולם למצב שבו להורים שלו אין את הזיק בעיניים של איזה יופי, טוב שבאת, אלא: אתה מפריע לנו. זה לא מה שציפינו."

האם גם עודף אהבה יכול לייצר נרקיסיזם

התשובה הקצרה היא כן, וזה בדיוק מה שהופך את הנושא הזה למעניין. אחרי שהבנו שהקור פוגע, מגלים שגם הקצה ההפוך פוגע, ומאותה סיבה עצמה.

פכלר מנסח את זה כמאזן: "בהורות יש איזה בלאנס. זו תנועה בין לאהוב את התינוק לבין לשים לו גבולות. זאת אומרת שגם אם התינוק הוא יותר מדי עטוף ופחות מדי עומדים מולו עם המציאות, גם אז זה יכול להפריע."

"החיים זה לא מה שהבטיחו לי"

הדוגמה שהוא נותן שווה את כל הסעיף. הייתה פעם אוטוביוגרפיה של אדם שקרא לסיפור חייו החיים זה לא מה שהבטיחו לי. השם הפרטי שלו היה דוד, כי אמא שלו אמרה שהוא יביא את המשיח. דוד בן ישי, וממנו יצא המשיח.

"אלה גם תנאי פתיחה מטעים", אומר פכלר, "כי יש שם את האהבה המופרזת הלא שומרת". ואז מגיעה השורה שמסבירה את כל מה שקורה אחר כך: "בהמשך החיים אנחנו נראה שהפיצויים שהבן אדם מחפש הם כל הזמן מבחוץ, ולכן הם לעולם לא יספיקו."

שימו לב כמה זה קרוב לממצא של ברומלמן, שהגיע ממקום מתודולוגי אחר לגמרי. ילד שנאמר לו שהוא המשיח ומדד את עצמו מול ההבטחה הזאת, יבלה את חייו במרדף אחרי אישור חיצוני. הפסיכואנליזה תיארה את זה בשנות השבעים, המחקר האורך מדד את זה ב-2015, ושניהם הצביעו על אותו כיוון.

קטסטרופה פרימיטיבית מהלכת

וכשמסתכלים על התוצר הבוגר של אחד משני הקצוות האלה, פכלר מציע דימוי של הפסיכואנליטיקאי ויפרד ביון: מי שתמיד משתחצן ותמיד מקטין אחרים הוא "קטסטרופה פרימיטיבית מהלכת".

זה דימוי קשה, והוא גם חומל. הנרקיסיסט אינו אדם רע שקם בבוקר והחליט. הוא אסון ילדות שממשיך ללכת ברחוב, ומי שרוצה להבין מה באמת קורה מתחת לביטחון העצמי המופגן ימצא שם תנודה בין תחושת אלוהות לתחושת אפסות, בלי שום דבר באמצע. וזה עדיין לא הופך אותו לאחריות שלכם, ולא לפרויקט שלכם.

מה זה הילד המוזהב והשעיר לעזאזל, ומה המחקר באמת אומר

אם חיפשתם פעם את הנושא הזה ברשת, פגשתם את שני המונחים האלה תוך שלושים שניות. ילד אחד מוזהב, ילד אחד שעיר לעזאזל, ההורה מחלק תפקידים והמשפחה מסתדרת סביבם. זו מפה מסודרת, היא מסבירה הרבה, והיא מרגישה נכונה.

וזה בדיוק המקום להגיד את מה שלא נעים: לחלוקה הזאת אין מחקר ישיר. לא נמצא מחקר אמפירי שמזהה את שני התפקידים כקטגוריות תקפות, לא קיים כלי מדידה מתוקף לאף אחד מהם, ואין מחקר אורך שעוקב אחרי תוצאות שונות בין השניים. גם לא נמצא מחקר שקושר את חלוקת התפקידים ספציפית להורה עם הפרעת אישיות נרקיסיסטית.

אז מאיפה זה הגיע

המקורות אמיתיים ומכובדים, הם פשוט לא אמפיריים. קריל מקברייד תיעדה את התפקידים בספרה Will I Ever Be Good Enough? משנת 2008. נינה בראון תיארה את ההשלכות בבגרות ב-Children of the Self-Absorbed משנת 2001. השורש הרחוק יותר יושב במושג השעיר לעזאזל בתיאוריית המערכות המשפחתיות של מארי בואן, ובתפקידי המשפחה שמיפתה שרון וגשיידר-קרוז בשנות השמונים במשפחות אלכוהוליסטיות: הגיבור, השעיר לעזאזל, הילד האבוד והליצן.

אלה תצפיות קליניות של אנשים שישבו שנים מול משפחות. זה לא כלום, וזה גם לא נתונים.

מה כן מבוסס: יחס הורי דיפרנציאלי

יש תחליף מחקרי, ויש עליו הררי מחקר. קוראים לו יחס הורי דיפרנציאלי (parental differential treatment), והוא בודק בדיוק את מה שהמונחים הפופולריים מנסים לתאר: מה קורה כשהורים מתייחסים אחרת לאחים.

הממצאים עקביים. יחס דיפרנציאלי מנבא דיכאון, חרדה, הערכה עצמית נמוכה וקונפליקט בין אחים. והנזק תלוי בעיקר בתפיסת ההוגנות של הילד, לא רק בפער האובייקטיבי. כלומר לא הפער מזיק, אלא הפער שנחווה כלא הוגן.

ההפתעה: גם הילד המוזהב נפגע

וכאן מגיע הממצא שכמעט לא מופיע בשום מקום בעברית. במחקרי היחס הדיפרנציאלי, גם הילד המועדף נפגע, לא רק המקופח.

המונחים הפופולריים מתארים משהו אמיתי. הם פשוט לא הכלי שנמדד.

המשמעות למי שגדל בבית כזה גדולה. אם הייתם הילד המוזהב וכל החיים אמרו לכם שאתם זה שיצא בסדר, המחקר לא מסכים. הכתר עלה לכם במשהו. הוא פשוט גבה את המחיר בשקט, ובלי שאף אחד סביבכם, כולל אתם, זיהה שיש כאן פגיעה בכלל.

ושווה לשים לב שהכתר עצמו הוא לא אהבה. הוא אידיאליזציה, כלומר תמונה מנופחת שההורה מחזיק על הילד, ומי שנושא אותה משלם עליה. השאלה מי מקבל את הכתר גם לא נקבעת לפי מגדר, ומי שמחפש את הנתונים על זה ימצא אותם במאמר על אישה נרקיסיסטית.

הניסוח ההגון הוא כזה: הילד המוזהב והשעיר לעזאזל הן מפות קליניות, לא ממצאים. אבל יש מאחוריהן משהו אמיתי, והמחקר על יחס הורי דיפרנציאלי מראה שחלוקה לא שווה פוגעת בשני הצדדים.

הילד שהפך להורה: כמה גדול הנזק באמת

יש תפקיד נוסף שמקבלים בבתים האלה, ולו דווקא יש מחקר. קוראים לו הורוּת הפוכה (parentification), והוא מתאר ילד שהופך למטפל של ההורה שלו, פיזית או רגשית.

איוון בוסורמני-נגי וג'ראלדין ספארק טבעו את המונח ב-1973 בספרם Invisible Loyalties. וההבחנה החשובה ביותר שלהם היא לא בין ילד שמטפל לילד שלא, אלא בין הורות הפוכה הרסנית לבין כזו שאפשר לשרוד ממנה. ההבדל, לדבריהם, הוא הכרה והדדיות. ילד שמכירים בתרומתו נפגע פחות.

המספר שאף אחד לא רוצה לצטט

ב-2011 פרסמה ליסה הופר ועמיתיה מטא-אנליזה שאיגדה שנים עשר מחקרים לא חופפים, 2,472 אנשים, מ-1984 עד 2010. הם בדקו את הקשר בין הורות הפוכה בילדות לבין פסיכופתולוגיה בבגרות.

הממצא: r=.14. המחברים עצמם מגדירים אותו כאפקט קטן, אמין, אבל קטן. במספרים אחרים, הוא מסביר כשני אחוזים מהשונות.

זה הרבה פחות ממה שהתוכן הפופולרי מרמז. הורות הפוכה מעלה סיכון, וזה מבוסס. אבל r=.14 הוא לא גזר דין. רוב הילדים שהופקדו על הורה לא הפכו לחולים, והיחס הזה הוא אחד מגורמים רבים בחיים שלמים.

הצד השני של המטבע

ויש ממצא נוסף שפחות נוח לתוכן ויראלי. מחקרים מאוחרים יותר מצאו גם תוצאות חיוביות: ילדים שטיפלו בהורים ובבני משפחה נוטים להיות בוגרים יותר, עצמאיים יותר, חומלים יותר ועמידים יותר.

ממצא מפתיע נוסף מהמטא-אנליזה: אין הבדל מובהק בין הורות הפוכה אינסטרומנטלית, כלומר מטלות וטיפול פיזי, לבין רגשית, כלומר להיות המטפל הרגשי של ההורה. שתיהן קשורות באותה מידה לפתולוגיה בבגרות.

העצמי הכוזב: מה אליס מילר וויניקוט הבינו לפני שהיה מחקר

המחקר עונה על השאלה מה מנבא מה. הוא לא עונה על השאלה איך זה מרגיש מבפנים. לשם צריך ללכת לשני אנשים שכתבו בלי נתון אחד, והצליחו לתאר את החוויה בצורה שאף מקדם מתאם לא הצליח.

הילד המחונן הוא לא מי שחשבתם

אליס מילר פרסמה ב-1979 את הדרמה של הילד המחונן, אחד הספרים המשפיעים ביותר במאה העשרים על טראומת ילדות. והכותרת מטעה בכוונה: המחונן אינו הפרודיגי שמנגן בגיל ארבע. המתת שלו רגשית. זו היכולת יוצאת הדופן לקרוא את החדר, לזהות מתחת לרעש את הצרכים הרגשיים האמיתיים של ההורה, ולספק אותם.

והציטוט המרכזי שלה הורס הנחה שכולנו נושאים:

"השקעה נרקיסיסטית של האם בילד אינה שוללת מסירות רגשית. להפך: היא אוהבת את הילד כאובייקט-עצמי שלה, במידה מופרזת, אך לא באופן שהוא זקוק לו, ותמיד בתנאי שהוא מציג את ה'עצמי הכוזב' שלו."

קראו את המשפט הזה לאט. מילר לא אומרת שההורה לא אהב. היא אומרת שההורה כן אהב, מדי, אבל את מי שהילד היה צריך להעמיד פנים שהוא. וזה, אם שמתם לב, בדיוק אותו דבר שברומלמן מדד שלושים ושש שנים אחר כך במספרים.

ויניקוט: העצמי הכוזב הוא לא שקר

המושג שמילר לקחה הגיע מדונלד ויניקוט, שכתב ב-1960 (ופרסם ב-1965) את מאמרו על עיוות האגו במונחי עצמי אמיתי ועצמי כוזב. הנקודה המכוננת אצלו היא מה קורה כשהמטפלת העיקרית לא מסוגלת להתאים את עצמה מספיק לצרכיו ולמחוות הספונטניות של התינוק. התינוק נאלץ לציית לדרישות הסביבה, במקום שהסביבה תיענה לצרכיו.

והיפוך התפקידים הזה הוא הליבה. מתוכו נבנה העצמי הכוזב, מהיענות ומציות.

אבל הנה החלק שכמעט תמיד מצטטים לא נכון: הפונקציה של העצמי הכוזב חיובית. הוא נועד להסתיר ולהגן על העצמי האמיתי. הוא לא שקר, הוא מבנה הישרדותי. ילד שבנה אותו לא רימה אף אחד, הוא עשה את הדבר החכם ביותר שהיה זמין לו.

ואם קראתם את זה והרגשתם שאתם מזהים את המבנה הזה בעצמכם, הכנתי מדיטציה שפונה בדיוק לילד ההוא שלמד להעמיד פנים. היא לא מנסה לפרק את העצמי הכוזב, אלא להחזיר קשר למי שהוא הגן עליו כל השנים:

וויניקוט הוסיף מושג שהציל לא מעט הורים מייסורים מיותרים: האם הטובה דיה (good-enough mother). הוא לא דרש שלמות. הוא טען שהיענות מספקת, לא מושלמת, היא התנאי. מי שקורא את מילר וויניקוט ומסיק שהיה צריך הורה מושלם, קרא הפוך.

שווה לציין את המעמד בכנות: אלה תיאוריות פסיכואנליטיות. הן לא נבדקו במחקר מבוקר, והן לא ניתנות להפרכה בצורתן הנוכחית. השפעה עצומה, ראיה אפסית, ושני הדברים נכונים יחד. התוצאה שהן מתארות בבגרות, אנשים שנראים מוכשרים ומצליחים ונושאים ריקנות פנימית עמוקה, מוכרת לכל מי שישב בחדר טיפולים. אצל חלק מהם היא לובשת צורה של פרפקציוניזם שלא נותן רגע מנוחה, ואצל אחרים היא נשענת על מנגנוני הגנה כמו הדחקה שמרחיקים את הכאב מהעין.

מה בכלל יודעים על ילדים בוגרים להורים נרקיסיסטים

נגיע לרגע לשאלה שכולם שואלים: מה קורה לילדים האלה כשהם גדלים. והתשובה הכנה מתחילה במספר אחד.

סקירה שיטתית שפורסמה ב-Cureus בדקה את כל המחקרים הכמותיים על השפעת הפרעת אישיות נרקיסיסטית הורית שפורסמו בין 2015 ל-2024. נמצאו שמונה מחקרים כשירים. שמונה, בעשור שלם. על נושא שיש עליו מיליוני סרטונים.

מה כן נמצא

הממצא המרכזי של הסקירה עקבי: הפנים האנטגוניסטיות של נרקיסיזם גרנדיוזי, כלומר זכאות, ניצולנות, עוינות ואמפתיה נמוכה, נקשרו ליחסי הורה-ילד קרים וקונפליקטואליים יותר. ילדים להורים נרקיסיסטים נמצאו בסיכון מוגבר להערכה עצמית נמוכה, לחרדה ולתפקוד בין-אישי לקוי לאורך החיים. הסביבה ההתפתחותית מתאפיינת בחוסר עקביות רגשית, בקבלה מותנית ובהיעדר התקשרות בטוחה.

המילה האחרונה שם, התקשרות, היא המפתח. פרופ' מריו מיקולינסר, מהחוקרים הבולטים בעולם בתחום, הסביר לי בפודקאסט איך דפוס ההתקשרות שנבנה בילדות ממשיך לרוץ ברקע כל החיים כמו תוכנה שאף אחד לא ביקש להתקין:

וארבע אזהרות שחייבים לומר

כאן מגיע החלק שמפריד בין מי שקרא את המחקר לבין מי שקרא כותרת עליו.

ארבע המגבלות המרכזיות של גוף המחקר הקיים.

האזהרה הרביעית היא החשובה מכולן, והיא גם המשחררת ביותר. ההתנהגות היא המשתנה, לא השם. מה שפגע בכם הוא הקור, הקונפליקט והקבלה המותנית. לא האבחנה. ולכן אתם לא זקוקים לאבחנה של ההורה שלכם כדי שמה שעברתם יהיה תקף.

וזו גם הסיבה שהמאמר הזה לא נותן לכם רשימת סימנים לאבחן בעזרתה את אמא. אבחון מרחוק של אדם שלא נבדק אינו אבחון, והוא בעיקר מספק לכם תווית במקום הבנה. ההבנה עובדת יותר טוב.

למה שום דבר שתשיגו לא ירגיע את ההורה שלכם

נשארה שאלה אחת, והיא בדרך כלל זו שמביאה אנשים לחפש את הנושא הזה מלכתחילה: למה זה אף פעם לא מספיק. למה ההישג הבא, התואר, החתונה, הנכד, נבלעים בלי להשאיר סימן.

פכלר עונה על זה עם דימוי פשוט: ההערכה העצמית של הנרקיסיסט היא כמו כוס עם חור. "כל הזמן צריך למלא אותה, ולא משנה כמה תמלא אותה, היא לא תתמלא. היא גם צריכה משהו חיצוני כל הזמן. הדימוי תמיד בא מבחוץ, כי מבפנים אין."

המבוגר האחד

ואז הוא נותן את ההסבר, והוא נגיש עד כאב:

"אתה יודע איך אומרים שכל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו? אם אין לי מהתחלה מבוגר שיאמין בי, אין לי מבפנים דמות להישען עליה. אבא שיהיה גאה, אמא שתהיה גאה, מישהו שאני יודע שלמרות הכל אני ילד טוב."

וההמשך הוא שהופך את זה למשהו שקשה לשכוח:

"גם אם אני בגיל 78 ופרשתי עכשיו לפנסיה אחרי שניהלתי את התעשיות הביטחוניות, אני עדיין צריך מבפנים קול שאומר לי 'אתה ילד טוב'. ואם אין לי את הקול הזה, ולהפך, יש קול נגדי שאומר: 'לא חשוב מה אתה תעשה, לא חשוב מה תספיק ולאן תגיע, לעולם לא תהיה מספיק טוב', אז זה בדיוק החור שבכוס, או הבור בלי התחתית שלעולם אינו מתמלא."

למה אתם לא יכולים למלא את החור הזה

אם קראתם את הפסקאות האחרונות והרגשתם משהו נסגר, זו כנראה הסיבה. ההורה שלכם לא מחכה להישג שלכם. הוא מחכה לקול שהיה אמור להיכנס לתוכו בגיל שנתיים ולא נכנס. ואת הקול הזה אי אפשר להתקין מבחוץ, לא בגיל ארבעים ולא בגיל שבעים ושמונה.

וכאן פכלר מוסיף את החלק האפל: "מי שמעריץ אותי, אני זקוק לו, לא יכול בלעדיו, אבל אני גם בז לו. כי זה לא מספיק. אני צריך את מי שלא מעריץ אותי." ההערצה שכבר קיבל חסרת ערך בהגדרה, כי היא כבר שלו. זה מסביר למה הילד שמנסה הכי חזק הוא לרוב זה שמקבל הכי מעט.

אתם לא נכשלתם במשימה. קיבלתם משימה שאי אפשר להשלים, בגיל שבו לא ידעתם שמותר לסרב. ומה שנשאר מזה אצל רוב האנשים הוא אשמה, שהיא בדרך כלל התחושה הכי עקשנית והכי פחות מוצדקת בכל הסיפור.

והנה החלק שכן בידיים שלכם

שימו לב מה פכלר בעצם אומר: כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. אחד. הוא לא אמר שני הורים מושלמים, והוא לא אמר שההורה הביולוגי הוא היחיד שנחשב. סבתא נחשבת. מורה נחשבת. מאמן נחשב. הרבה אנשים שגדלו בבתים קשים מצאו את המבוגר האחד הזה במקום אחר לגמרי, ולא תמיד ידעו לזהות בזמן אמת שזה מה שקרה.

וזו גם העבודה שאפשר לעשות בבגרות, לרוב לצד ליווי מקצועי ולא במקומו: לא לשכנע את ההורה, אלא לבנות בפנים את הקול שלא הותקן. זה איטי, וזה אפשרי. וזה, בניגוד להורה שלכם, כן תלוי בכם.

הכנתי מדיטציה שעושה בדיוק את זה. היא לא מוחקת את מה שהיה, והיא כן עוזרת להתחיל להתקין את הקול הזה מבפנים, במקום להמשיך לחכות שהוא יגיע מבחוץ:

ומי שיצא מהבית הזה ונכנס לזוגיות שחוזרת על אותו דפוס ימצא את ההמשך במאמר על החלמה מנרקיסיסט, שעוסק בדיוק בשאלה מה כן עוזר אחרי קשר כזה.

לסיכום: הורה נרקיסיסט

הנושא הזה מכוסה ברשת בהרבה יותר ביטחון ממה שהנתונים מצדיקים. הערכת יתר מנבאת נרקיסיזם וחום מנבא הערכה עצמית, אבל גדלי האפקט קטנים והתורשה גדולה. הילד המוזהב והשעיר לעזאזל הם מפות קליניות בלי מחקר ישיר, ומה שכן נמדד מראה שגם המועדף משלם. הורות הפוכה מעלה סיכון, ב-r=.14, שהוא אפקט קטן. ועל השאלה הגדולה מכולן, מה קורה לילדים האלה בבגרות, קיימים שמונה מחקרים כמותיים בעשור.

שום דבר מזה לא מבטל את מה שעברתם. הוא רק אומר שהתווית שחיפשתם עושה פחות עבודה ממה שקיוויתם, וההבנה עושה יותר.

ומה שנשאר בסוף הוא זה: מה שקרה בבית ההוא הוא מנגנון, לא פגם שלכם. הילד שלמד לקרוא את מצב הרוח בחדר לפני שלמד לקרוא מילים לא היה שבור. הוא היה מוכשר, בדיוק כפי שמילר אמרה, והוא השתמש בכישרון הזה כדי לשרוד. השאלה היחידה שנשארה פתוחה היא לא מה הוא עשה לכם, אלא מה אתם עושים עם מה שלמדתם שם. הרי הילד שידע לזהות מה כל אדם בחדר צריך, גדל להיות מבוגר עם יכולת שרוב האנשים היו רוצים. היא פשוט הופנתה כל השנים לכיוון אחד בלבד.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.