למה עצות כמו "תזרקי אותו" לא עוזרות לאף אחד
העצה הכי נפוצה שמקבל מי שנמצא בקשר פוגעני היא גם הכי חסרת תועלת: פשוט תעזוב. היא נכונה עובדתית, היא הגיונית לחלוטין, והיא לא מזיזה כלום. הסיבה לכך היא שהיא מדלגת על השאלה היחידה שחשובה, והיא למה הבן אדם עדיין שם.
ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, הביא בפודקאסט שלי דוגמה מ"הנסיך הקטן" שקשה להתנער ממנה. הנסיך מגיע לכוכב של השתיין ורואה מסביבו ערימות של בקבוקים ריקים.
הפגישה עם השתיין
הנסיך שואל אותו למה הוא שותה. השתיין עונה: כדי לשכוח. הנסיך שואל מה הוא צריך לשכוח, והשתיין אומר: את החרפה שלי. הנסיך שואל מה החרפה, והשתיין עונה שהחרפה שלו היא שהוא שותה כל הזמן.
"אז הנסיך הקטן אומר: מה זה? זה טיעון מעגלי. פשוט תפסיק לשתות. והולך משם. הוא הולך מהכוכב."
הנקודה שפכלר מוציא משם היא חדה: הנסיך הקטן הוא "תזרקי אותו" של הרדיו. הוא צודק לגמרי, הוא באמת רוצה לעזור, ובכל זאת העצה שלו חסרת ערך, ומי שנותן אותה עוזב את הכוכב. הבן אדם נשאר עם הבקבוקים ועם עוד שכבה של בושה, כי עכשיו מישהו גם אישר לו שהפתרון פשוט והוא פשוט לא עשה אותו.
המאמר הזה מנסה לא ללכת מהכוכב. הוא לא ייתן הוראות ולא יגיד לאף אחד מה לעשות בחיים שלו. הוא ינסה לעשות משהו אחר: להפריד בין מה שנחקר ברצינות לבין מה שפשוט חוזר על עצמו בכל סרטון, כי ההבדל הזה הוא בדיוק מה שקובע במה כדאי להשקיע את הכוחות המעטים שנשארו.
מה חייבים לדעת לפני שעוזבים: הסעיף שאסור לדלג עליו
יש נתון אחד שכמעט לא מופיע בתוכן על נרקיסיזם, והוא הנתון החשוב ביותר בכל התחום. הרגע שאחרי העזיבה הוא לא סוף הסכנה. במקרים מסוימים הוא שיאה.
מה מצא המחקר של קמפבל
ב-2003 פורסם ב-American Journal of Public Health מחקר מקרה-ביקורת רב-מוקדי ב-11 ערים בארצות הברית, שהשווה 220 נשים שנרצחו בידי בן זוג מול 343 נשים מוכות ששרדו. הכוח שלו נמצא בדיוק בהשוואה הזאת: לא מוכות מול לא מוכות, אלא מוכות שנרצחו מול מוכות שלא.
הממצא: פרידה אחרי מגורים משותפים נקשרה ביחס סיכויים מתוקנן של 3.64. אבל הצירוף של פרידה עם שליטה גבוהה של בן הזוג הגיע ליחס סיכויים של 8.98, ברווח בר סמך של 3.25 עד 24.83.
מתי הסיכון גבוה
לגבי התזמון, קמפבל עצמו לא קובע חלון זמן. הנתון הזה מגיע מווילסון ודיילי, שהראו כבר ב-1993 שהתקופה שמיד אחרי הפרידה, ובעיקר שלושת החודשים הראשונים, היא בעלת הסיכון הגבוה ביותר. ספרות ההתעללות שאחרי הפרידה ממשיכה לתעד את זה מאז.
וכאן חשוב לומר משהו במפורש, כי אפשר לקרוא את הפסקאות האחרונות הפוך. זו לא סיבה להישאר. זו סיבה שתוכנית בטיחות היא חלק מהמהלך ולא תוספת לו. ד"ר אמיר הלמר ניסח את זה בפודקאסט אחר שלי בצורה מעשית: לנתב את הדרך החוצה בשקט ובבטחה, להתייעץ עם עורך דין אם צריך, ולא לעשות את הצעד בבום.
למה כל כך קשה לצאת, גם כשהכל כבר ברור
השאלה הזאת מטרידה בעיקר את מי שמסתכל מבחוץ. מבפנים היא בכלל לא נשמעת כמו שאלה. התשובה המבוססת ביותר שיש לה לא נמצאת בספרות על נרקיסיזם בכלל, אלא בפסיכולוגיה התנהגותית מלפני שבעים שנה.
הדבק הוא לא הרוע. הוא חוסר החיזוי
דאטון ופיינטר טבעו ב-1981 את המונח קשר טראומטי, ולפי המודל שלהם הוא נוצר משני תנאים שחייבים להתקיים יחד: חוסר איזון בכוח, והתעללות שמופיעה לסירוגין ולא באופן קבוע, עם תקופות של חיבה ופיוס ביניהן.
התנאי השני הוא החלק המבוסס באמת. סקינר ופרסטר תיארו כבר ב-1957 את מה שנקרא אפקט החיזוק החלקי: התנהגות שחוזקה בלוח משתנה ולא צפוי עמידה בפני כיבוי הרבה יותר מהתנהגות שחוזקה בכל פעם.
ההיגיון פשוט ואכזרי. כשהפרס מגיע תמיד, היעדרו מסמן מיד שנגמר. כשהפרס מגיע באקראי, היעדרו לא נושא שום מידע, והמערכת לא מסוגלת להסיק שהמשחק הסתיים. התעללות עקבית מייצרת פחות היקשרות מהתעללות לסירוגין. זה בדיוק המנגנון של מכונת מזל.
הנרקיסיסט כבקבוק
הדימוי החזק ביותר ששמעתי על זה נולד בפודקאסט הזה מתוך שאלה על התמכרות. פכלר לקח את זה עד הסוף:
"עבור המכור האלכוהוליסט, רק לראות בקבוק יכול קצת לענות על התאווה, כי הוא יודע איזה תגמול, קצר מועד וארסי, אבל תגמול, מחכה לו ברגע שהוא ישתה ממנו. בן אדם נרקיסיסט זה פשוט התגלמות אנושית של אותו בקבוק עבור המכור."
והמונולוג הפנימי שהוא מצטט הוא כמעט מילה במילה מה שאנשים מספרים: הוא ייתן לי את האהבה שמעולם לא קיבלתי, הפעם זה יהיה אחרת, והוא זקוק לי דווקא. הצורך להיות משמעותי הוא לא חולשה. הוא בדיוק המקום שבו הקרס נתפס.
מה המחקר באמת אומר על נו קונטקט ועל גריי רוק
עכשיו לחלק שאף סרטון לא יגיד. לשתי האסטרטגיות המפורסמות ביותר בעולם ההחלמה מנרקיסיסט אין מחקר. לא מחקר חלש, לא מחקר עם מדגם קטן. אין.
גריי רוק נולד בפוסט בבלוג
שיטת האבן האפורה, שלפיה מגיבים לפוגע באפרוריות מוחלטת כדי שיאבד עניין, הופיעה לראשונה בפוסט בבלוג לבריאות הנפש משנת 2012. זה המקור. הסקירות המקצועיות אומרות את זה בפה מלא: אין מחקר שבדק אם היא עובדת, אם היא מפחיתה פגיעה, או איך היא משפיעה על התנהגות הפוגע.
ומעניין במיוחד מי אומרת את זה. ד"ר רמאני דורוואסולה, אולי הקול המזוהה ביותר עם הנושא בעולם, אומרת בעצמה שזו לא טכניקה שנחקרה קלינית. כלומר זו לא ביקורת של גורם חיצוני על התחום, זו הבהרה מתוך התחום.
ומה עם נו קונטקט
נו קונטקט נמצא במעמד קצת שונה. הוא אסטרטגיה קלינית וקהילתית עם קונצנזוס רחב מאחוריה, ולא פרוטוקול מחקרי. לא נמצא ניסוי מבוקר שמשווה אותו לאסטרטגיות אחרות, ואין מדד תוצאה מתוקף להצלחתו. קונצנזוס קליני איננו ראיה, אבל הוא גם לא כלום.
| האסטרטגיה | מה המעמד שלה באמת |
|---|---|
| גריי רוק | נולדה בפוסט בבלוג ב-2012. אפס מחקר שבדק אותה |
| נו קונטקט | אסטרטגיה קלינית וקהילתית עם קונצנזוס רחב. אין ניסוי מבוקר |
| חיזוק לסירוגין | בסיס התנהגותי מוצק משנות החמישים, מחוץ לתחום ההתעללות |
| סיכון בפרידה משליטה | מחקר מקרה-ביקורת עם 563 נשים. יחס סיכויים 8.98 |
"אין מחקר" לא אומר "לא עובד". הוא אומר שאף אחד לא בדק, ושמי שמוכר את זה כשיטה מוכחת מוכר אוויר.
האזהרות שכמעט אף אחד לא מזכיר
מומחים רבים מדגישים שגריי רוק נועד לטווח קצר או לרגעים ספציפיים, כדי להנמיך הסלמה או לקנות זמן, ולא כפתרון קבוע בתוך קשר מתמשך. יש בו גם סתירה פנימית: הוא דורש להישאר בקשר ולהעמיד פנים, בזמן שהחשיפה לפגיעה נמשכת.
ויש עוד שתי נקודות. הדחקה רגשית ממושכת, שהיא בדיוק מה שהשיטה מבקשת, מתואמת במחקר עם עלויות נפשיות, ואף אחד לא מדד את המחיר של גריי רוק ארוך. ומול פוגע שמסלים דווקא מול חוסר תגובה, השיטה עלולה להגביר סכנה במקום להפחית אותה. גם על זה אין נתונים.
נרקיסיסט חוזר: ההוברינג והמנגנון שמאחוריו
הוברינג הוא השם הפופולרי לתופעה שכולם מכירים: הפוגע חוזר. שבועיים אחרי הקרע מגיעה הודעה קצרה, או פרחים, או התנצלות שנשמעת אחרת מכל הקודמות, או ידיעה שהוא חולה. השם נטבע על שם שואב האבק הוּבֶר, כי המטאפורה היא שאיבה חזרה פנימה.
מה המונח הוא, ומה הוא לא
המונח נולד בקהילות מקוונות של ניצולים ובבלוגים. הוא לא מופיע בשום מדריך אבחנתי, אין לו מחקר ייעודי, והוא לא קטגוריה קלינית. וזה בסדר גמור, בתנאי שאומרים את זה.
כי התופעה עצמה מתועדת היטב, פשוט תחת שם אחר. ספרות ההתעללות שאחרי הפרידה וספרות הסטוקינג מתעדות בדיוק את זה: פניות חוזרות, הופעה בעבודה, מתנות, איומים והתנצלויות, כרצף מוכר וצפוי. השם החמוד הוא חדש. ההתנהגות היא לא.
למה זה תופס דווקא כשכבר יצאת
וכאן החיזוק לסירוגין חוזר וסוגר את המעגל. אחרי חודשים של שקט, פנייה אחת חמה היא בדיוק הפרס האקראי שהמערכת ההתנהגותית חיכתה לו. דאטון ופיינטר תיארו במחקר המעקב שלהם את הקשר כגומייה שנמתחת עם המרחק והזמן, ואז קופצת את האישה חזרה.
ולכן הכלל שקהילות הניצולים ממליצות עליו, לא לענות בכלל, הוא לא קשיחות מיותרת. הוא ניסיון להימנע ממתן הפרס. שהוא, אגב, בדיוק מה שגם מנגנוני ההגנה שלנו עובדים כדי שלא נראה: קל בהרבה להאמין שהפעם זה אחרת מאשר להתאבל.
איך נראית החלמה מנרקיסיסט, ולמה היא לא קו ישר
המסגרת השימושית ביותר להחלמה מקשר פוגעני לא נכתבה על נרקיסיזם בכלל. ג'ודית הרמן פרסמה ב-1992 את Trauma and Recovery, ובאותה שנה הציעה את המונח פוסט טראומה מורכבת. שלושת השלבים שלה הפכו לשלד של רוב העבודה הטיפולית בתחום.
שלושת השלבים
| השלב | המשימה המרכזית |
|---|---|
| בטיחות | בטיחות פיזית, יציבות, ויסות, ושליטה בגוף ובסביבה. ניצולים חשים לא בטוחים בגופם וביחסיהם |
| זיכרון ואבל | שחזור סיפור הטראומה, יחד עם אבל על מה שאבד. האבל אינו אופציונלי, הוא חצי מהשלב |
| חיבור מחדש | שיקום תחושת הקשר לעצמי ולאחרים, ובנייה מחדש של מערכות משמעות שהטראומה איימה עליהן |
המודל התלת-שלבי הוא קליני-תיאורטי. הכינוי "תקן הזהב" הוא הצהרה מקצועית, לא ממצא מחקרי.
הנקודה שהכי מפספסים בו היא שהשלבים אינם ליניאריים. הרמן עצמה מדגישה שההחלמה ספירלית, ושניצולים חוזרים לשלבים קודמים שוב ושוב. הצגתם כרשימת מטלות שמסמנים בה וי היא עיוות של המודל, והיא גם דרך בטוחה לגרום למישהו להרגיש שהוא נכשל.
שלושים שנה עד ההכרה
הרמן הציעה את האבחנה ב-1992. היא נדחתה מה-DSM-IV ומה-DSM-5, ואיננה מופיעה שם עד היום. אבל ב-ICD-11 של ארגון הבריאות העולמי, שנכנס לתוקף בינואר 2022, היא הוכרה כאבחנה רשמית ונפרדת.
ולמה זה משנה למי שיצא מקשר עם נרקיסיסט: האטיולוגיה שמפורטת שם כוללת במפורש אלימות במשפחה ממושכת והתעללות רגשית בילדות. זו ההכרה הרשמית החזקה ביותר שקיבלו ניצולי התעללות רגשית, והיא חדשה מאוד ביחס לכמה זמן התופעה קיימת. מי שרוצה להעמיק בשכבה הזאת יכול להתחיל ממה שקורה לגוף ולנפש אחרי טראומה.
למה הטיפולים היעילים ביותר מכוונים לחלק הלא נכון
זה הפער החד ביותר בכל הנושא, והוא כמעט לא מדובר. הטיפולים המובילים בעולם הטראומה יעילים מאוד, והם יעילים בעיקר על החלק שפחות סובלים ממנו ניצולי התעללות רגשית.
שישה אשכולות, שתי משפחות
פוסט טראומה מורכבת מוגדרת ב-ICD-11 בשישה אשכולות. שלושה מהם הם אשכולות פוסט טראומה קלאסית: חוויה מחדש, הימנעות, ותחושת איום מוגברת. שלושת האחרים נקראים הפרעות בארגון העצמי, ובקיצור DSO: דיסרגולציה רגשית, קשיים בין-אישיים, ותפיסה עצמית שלילית.
מי שקורא את שלושת האחרונים ומזהה את עצמו לא מדמיין. אלה בדיוק שלושת הדברים שקשר ממושך עם פוגע מייצר. וכאן מגיע הממצא: הספרות המחקרית קובעת שטיפולים מבוססי ראיות כמו CPT, EMDR, טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה ו-DBT יעילים בהפחתת תסמיני פוסט טראומה, ומוגבלים בטיפול בתסמיני DSO.
מה עושים עם פער כזה
לא זורקים את הטיפולים האלה. הם עדיין הכלים הטובים ביותר שיש, והם עדיין קו ראשון בכל ההנחיות הקליניות הגדולות. אבל זה כן מסביר תופעה שאנשים מדווחים עליה הרבה: הסיוטים נרגעו, ההימנעות ירדה, ובכל זאת התחושה הפנימית שאני לא שווה כלום לא זזה.
הכיוון החדש בשדה מנסה לתקוף את זה ישירות. ESTAIR, למשל, הוא טיפול מודולרי שפותח במיוחד לפוסט טראומה מורכבת לפי ICD-11 ומכוון ל-DSO. הראיות עליו עדיין ראשוניות. וזה בעצמו מידע שימושי: מי שהחלים לאט לא בהכרח עשה משהו לא נכון, ייתכן שהוא פשוט קיבל כלי שמכוון למקום אחר.
סייג חשוב על מה שנמכר כטיפול
ובאותה נשימה, כדאי לדעת מה לא נמצא. לא נמצאו ראיות ל"טיפול ייעודי בהתעללות נרקיסיסטית" כמודל טיפולי מובחן, ולא לאימון החלמה מהתעללות נרקיסיסטית. "תסמונת ההתעללות הנרקיסיסטית" אינה קיימת בשום מדריך אבחנתי. זה לא אומר שאדם שקורא לעצמו כך לא יכול לעזור. זה אומר שהתווית לא מבטיחה כלום.
"כשלא היינו רבים, חשבתי שמשהו לא בסדר"
המשפט הזה היה כותרת של ראיון עיתונאי עם כוכבת ילדים ונוער, אחרי שיצאה מקשר שהייתה בו התעללות. פכלר הביא אותו בפרק, וקשה למצוא משפט שמסביר טוב ממנו למה ההחלמה כל כך קשה.
כשהשקט הוא הסימן המדאיג
כשלא היינו רבים, כשלא חטפתי ממנו, זה היה שקט מדי. משהו במערכת התרגל לכך שקשר משמעו דריכות, ולכן היעדר הדריכות נקרא כסימן שמשהו מתקלקל. ההיגיון הפנימי כאן שלם לחלוטין, והוא גם בדיוק מה שהופך את השאלה "אז למה היא לא פשוט תמצא מישהו נחמד" לחסרת משמעות.
ההסבר של פכלר הוא הפסקה החזקה בכל החומר שאספתי לנושא:
"אם אין לי מספיק טוב מופנם, אם אין לי בתוכי את המסה הקריטית של אמונה אמיתית בזה שאני טוב, אני לא אדע לזהות את זה מבחוץ. כשזה בא מבחוץ אני אחשוב או שזה מזויף, שזה לא קיים, או שאני פשוט אחמיץ את זה, או שזה נראה כזה חלש, לא ראוי."
ואז הוא מוסיף את השורה שסוגרת: מה שמדליק הוא הזיק המסוכן, ההפתעה, ההתפרצות שלא יודעים מאיפה תבוא, כי זה מה שהתרגלתי אליו מבפנים. היא פוגשת אנשים נחמדים כל הזמן. היא פשוט לא רואה אותם.
הספק כתסמין, לא כחולשה
יש כאן שכבה נוספת שראוי להכיר. ד"ר יעל להב, פסיכולוגית קלינית וראש המעבדה לחקר הטראומה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת תופעה שכמעט לא מדברים עליה: הספק עצמו הוא תסמין של טראומה. מה שנראה ברור כשמש מבחוץ, למי שחווה את הפגיעה לא מרגיש ברור בכלל.
הסיבות מצטברות. יש הצפה רגשית שמקשה על עיבוד קוגניטיבי. יש מניפולציה שמנרמלת ומטילה אשמה. הרבה פגיעות מתחילות בגיל שבו עוד אין לילד מושג איך אמורים להיראות חיים רגילים. והספק גם משמש מקור לתקווה, כי הפרידה ממנו היא סוג של אובדן.
להב חקרה גם את מה ששנדור פרנצי כינה הזדהות עם התוקפן: אדם שחווה תקיפה ממושכת נעשה רגיש להתנהגות ולחשיבה של הפוגע, כדי לדעת מתי הוא מסוכן ואיך להרגיע אותו. המחיר הוא ניתוק מהצרכים של עצמו. הממצא שלה הוא שהמנגנון הזה אכן מגביר את הסיכוי לחזור בעתיד לקשר פוגעני. מי שמזהה את הדפוס הזה בעצמו יכול להעמיק גם בדפוסים שנצרבו מתחת לסף המודעות.
ולכן זה לא נגמר בעזיבה
אם הבעיה הייתה רק האדם הזה, הפרידה הייתה פותרת אותה. אבל אם מה שנשאר הוא מערכת פנימית שלא יודעת לקרוא טוב, אז הפרידה היא תחילת העבודה. מירי גלזר, שעברה את זה בעצמה ומטפלת בתחום, מנסחת את זה בחדות: השאלה איננה אם הנרקיסיסט יכול להשתנות. השאלה היא אם אני יכולה לצאת מקשר כזה. וזו גם הסיבה שהחלמה קשורה לא רק לפרידה אלא גם ליכולת לזהות בהמשך איך נראית זוגיות בריאה, ולסבול אותה.
האם חייבים לצמוח מזה
התשובה הקצרה היא לא, ומי שאומר אחרת מוסיף נטל על מישהו שכבר נושא מספיק. אבל שווה להכיר את המושג, כי הוא נפוץ מאוד וכי הוא מוצג כמעט תמיד בצורה מעוותת.
חמשת התחומים
טדסקי וקלהון פיתחו ב-1996 את מדד הצמיחה הפוסט טראומטית, כלי בן 21 פריטים שמודד חמישה תחומים: יחסים עם אחרים, אפשרויות חדשות, עוצמה אישית, שינוי רוחני וקיומי, והערכת החיים. אנשים אכן מדווחים על שינויים כאלה אחרי משברים, וזה ממצא אמיתי.
הבעיה נמצאת במדידה. הכלי מודד תפיסה רטרוספקטיבית של שינוי, לא שינוי בפועל. מחקרים שהשוו אותו למדידות אורך אמיתיות מצאו התאמה חלשה מאוד, כלומר אנשים מדווחים שהם צמחו גם כשהמדידה לא מראה את זה. יש מי שמציע שחלק מהצמיחה המדווחת היא אסטרטגיית התמודדות בפני עצמה, וזה בסדר גמור בתור אסטרטגיה.
איפה זה נהיה מזיק
הסכנה מתחילה ברגע שהצמיחה מוצגת כציפייה. אז מתקבל משפט אכזרי שאיש לא אמר בקול: אם לא צמחת, נכשלת. צמיחה היא תופעה שמתרחשת אצל חלק מהאנשים, היא איננה מטרה, איננה חובה ואיננה מדד להצלחת ההחלמה.
וכאן צריך לומר את זה בפשטות: סבל אינו נדרש כדי לצמוח, וצמיחה אינה מצדיקה סבל. אין בזה "הכל לטובה". מי שיצא מקשר כזה וחי חיים שקטים בלי שום תובנה מרוממת, החלים בדיוק כמו כולם. ולפעמים ההחלמה מתבטאת בדברים קטנים בהרבה, כמו לילה שעובר בלי הדריכות שהפכה להרגל.
הכנתי מדיטציה מודרכת שעושה בדיוק את זה, שחרור של המתח שהצטבר בגוף לאורך הדרך:
לסיכום: החלמה מנרקיסיסט
החלמה מנרקיסיסט לא נראית כמו הפלייבוק שמוכרים ברשת. שתי העצות המפורסמות ביותר נשענות על ניסיון קליני ולא על מחקר, מה שלא הופך אותן לחסרות ערך אבל כן מחייב לומר את זה בכנות. מה שכן מבוסס הוא דווקא ההסבר: חיזוק לסירוגין שמדביק, ורגע פרידה שהופך מסוכן בדיוק כשהייתה שליטה.
המסגרת הטובה ביותר שיש היא של הרמן: בטיחות, ואז זיכרון ואבל, ואז חיבור מחדש. לא בקו ישר, ובמעגלים. ולצד ליווי מקצועי, לא במקומו. מי שרוצה להבין את הצד השני של המשוואה יכול לקרוא על מה באמת קורה מתחת לביטחון העצמי המופגן, ועל איך גזלייטינג מפרק את היכולת לסמוך על עצמך. ידע על המנגנון מחליש את אחיזתו, וזה לא סיסמה: זה מה שמצאו במחקרים על DARVO, שם מי שחונך מראש על הטקטיקה זיהה אותה טוב יותר בזמן אמת.
ומשפט אחרון, שאמרתי בפרק אחר וממשיך להיות המשפט שאני הכי נשען עליו בנושא הזה. אני באמת מאמין שאנשים יכולים להשתנות, וגם שהנרקיסיזם עצמו הוא בסופו של דבר טראומה. אבל כשזה מגיע למערכת יחסים, שם צריך להיות קו אדום: שישתנה. לא על חשבוננו.
שאלות ותשובות
כמה זמן לוקחת החלמה מנרקיסיסט ומתי אפשר להרגיש שינוי אמיתי?
אין מספר, וכל מי שנוקב באחד ממציא אותו. החלמה מנרקיסיסט נעה לפי מודל הרמן בשלושה שלבים שאינם ליניאריים, וניצולים חוזרים לשלבים קודמים שוב ושוב. משך הקשר, הגיל שבו התחיל, ומידת התמיכה הזמינה משפיעים יותר מכל לוח זמנים.
האם שיטת הגריי רוק באמת עובדת מול נרקיסיסט או שזה מיתוס?
אין תשובה מחקרית, כי אף אחד לא בדק. השיטה נולדה בפוסט בבלוג ב-2012, ואפילו ד"ר רמאני דורוואסולה אומרת שהיא לא נחקרה קלינית. מומחים ממליצים עליה לטווח קצר בלבד, ומול פוגע שמסלים מול חוסר תגובה היא עלולה דווקא להגביר סכנה.
למה נו קונטקט מומלץ כל כך אם אין לו מחקר שתומך בו?
נו קונטקט הוא אסטרטגיה קלינית וקהילתית עם קונצנזוס מקצועי רחב מאחוריה, ולא פרוטוקול מחקרי. לא נמצא ניסוי מבוקר שהשווה אותו לחלופות ואין מדד תוצאה מתוקף להצלחתו. קונצנזוס איננו ראיה, אבל בהחלמה מנרקיסיסט הוא עדיין הבסיס הטוב ביותר שקיים.
מה הופך את התקופה שאחרי הפרידה מנרקיסיסט למסוכנת במיוחד?
מחקר קמפבל מ-2003 מצא שפרידה אחרי מגורים משותפים נקשרה ליחס סיכויים של 3.64, אבל פרידה מבן זוג עם שליטה גבוהה הגיעה ל-8.98. השליטה היא המכפיל, לא הפרידה. גישה לנשק חם הייתה גורם הסיכון החד ביותר. בישראל אפשר לפנות למוקד 118 או ל-1-800-220-000.
מה זה הוברינג ולמה נרקיסיסט חוזר דווקא כשכבר הצלחתי להתרחק?
הוברינג הוא שם פופולרי לפנייה חוזרת של פוגע אחרי פרידה, והוא נולד בקהילות מקוונות ולא בקליניקה. התופעה עצמה מתועדת היטב בספרות על התעללות שאחרי פרידה. היא עובדת כי אחרי שקט ממושך, פנייה חמה אחת היא בדיוק הפרס האקראי שמחזק את ההיקשרות.
למה כל כך קשה לעזוב נרקיסיסט גם כשיודעים בוודאות שהקשר הרסני?
המנגנון המבוסס ביותר הוא חיזוק לסירוגין. סקינר הראה שהתנהגות שחוזקה בלוח לא צפוי עמידה בפני כיבוי הרבה יותר מהתנהגות שחוזקה בכל פעם. כשהיחס הטוב מגיע באקראי, היעדרו לא נושא מידע, והמערכת לא מסוגלת להסיק שהמשחק נגמר.
איזה טיפול הכי מתאים אחרי קשר עם נרקיסיסט ומה חשוב לבדוק לפני?
CPT, EMDR וטיפול קוגניטיבי-התנהגותי ממוקד טראומה הם קו ראשון בהנחיות הקליניות. חשוב לדעת שהם יעילים בעיקר על תסמיני פוסט טראומה ופחות על הפרעות בארגון העצמי, שהן בדיוק מה שהחלמה מנרקיסיסט צריכה לטפל בו. הגורם החזק ביותר להצלחת טיפול הוא הקשר עם המטפל.
למה אני לא מצליחה להאמין לבן זוג טוב אחרי שיצאתי מקשר פוגעני?
לפי ד"ר עמית פכלר, בלי מספיק טוב מופנם בפנים אי אפשר לזהות טוב מבחוץ. הוא ייראה מזויף, חלש או לא מעניין. זה לא סימן שמשהו פגום בך, זו מערכת שהתרגלה לקרוא דריכות כאהבה, ובניית הטוב הפנימי היא חלק מרכזי בהחלמה מנרקיסיסט.
האם הספק שלי בכך שבאמת פגעו בי מעיד שאני מגזימה או ממציאה?
לא. ד"ר יעל להב, ראש המעבדה לחקר הטראומה באוניברסיטת תל אביב, חוקרת את הספק כתסמין של הטראומה עצמה ולא כראיה נגדה. הצפה רגשית מקשה על עיבוד קוגניטיבי, המניפולציה זורעת בלבול, והספק גם מחזיק תקווה שקשה להיפרד ממנה.
מה זה DSO ולמה הוא רלוונטי דווקא לניצולי התעללות רגשית ממושכת?
DSO הוא שם לשלושה אשכולות תסמינים בהגדרת פוסט טראומה מורכבת ב-ICD-11: דיסרגולציה רגשית, קשיים בין-אישיים ותפיסה עצמית שלילית. אלה בדיוק התסמינים שקשר פוגעני ממושך מייצר, והספרות מציינת שהטיפולים המובילים מוגבלים דווקא בהם.
האם אני חייבת לצמוח מהחוויה הזאת כדי להגיד שהחלמתי באמת?
לא. צמיחה פוסט טראומטית היא תופעה שמתרחשת אצל חלק מהאנשים, לא מטרה ולא מדד. הכלי שמודד אותה בוחן תפיסה רטרוספקטיבית ולא שינוי בפועל, וההתאמה שלו למדידות אורך חלשה. סבל אינו נדרש כדי לצמוח, וצמיחה אינה מצדיקה סבל.
האם נכון להישאר ולנסות לעזור לנרקיסיסט להשתנות בעזרת טיפול?
אפשר להאמין שאדם יכול להשתנות ובכל זאת להחזיק קו אדום. מירי גלזר מנסחת שהשאלה איננה אם הנרקיסיסט יכול להשתנות אלא אם אני יכולה לצאת. המידע כאן נועד לצד ליווי מקצועי, לא במקומו, וההחלטה שייכת רק למי שנמצא בפנים.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
