מה זה גזלייטינג, ולמה המטאפורה של המנורה מדויקת יותר ממה שנדמה

יש שאלה אחת שמסגירה את זה יותר מכל דבר אחר, והיא לא "הוא משקר לי?". היא "רגע, זה בכלל קרה?".

גזלייטינג הוא מניפולציה פסיכולוגית שנמשכת לאורך זמן וגורמת לאדם לפקפק בתפיסת המציאות שלו, עד כדי אובדן היכולת לסמוך על השיפוט של עצמו. האקדמיה ללשון העברית נתנה לזה שם מדויק להפליא: גזלות דעת, מלשון לגזול ממישהו את הדעת שלו. לא לשקר לו. לגזול ממנו את הכלי שאיתו הוא בודק אם משקרים לו.

מאיפה השם הגיע

המקור הוא מחזה בריטי מ-1938 של פטריק המילטון בשם Gas Light, שהפך לשני עיבודים קולנועיים. הגרסה האמריקאית מ-1944, בבימוי ג'ורג' קיוקור, קיבלה שבע מועמדויות לאוסקר וזכתה בפרס השחקנית לאינגריד ברגמן.

העלילה מוכרת בקווים כלליים: בעל משכנע את אשתו שהיא מאבדת את שפיותה. אבל הפרט שנותן למונח את כל העוצמה שלו כמעט תמיד נופל בדרך.

הפרט שכולם מפספסים

ג'ק מנינגהם לא משגע את אשתו בלה בשביל הספורט. הוא עולה כל לילה לדירה שמעליהם ומחפש תכשיטים של אישה עשירה שהוא רצח שנים קודם. וכשהוא מדליק שם את מנורות הגז, הגז מתחלק על פני כל הבניין, ולכן האור בדירה שלמטה מתעמעם.

בלה רואה את האור נחלש. היא שומעת צעדים בדירה שאמורה להיות ריקה. היא מספרת לו. והוא מכחיש.

"והמקור של זה באנגלית זה ממחזה ושני עיבודים לקולנוע על בעל שמשגע את אשתו לחשוב שהיא מדמיינת, כשהוא משחק עם האור של הגז מעליית הגג. כי הוא רוצה להשתלט על איזשהם יהלומים של דודה שלה שהוא רצח שנים קודם, אבל הוא משקיע בזה כזאת מחשבה מתוחכמת, שהאישה הולכת ומאבדת את שפיותה."

כך תיאר את זה ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, בפרק שהקלטנו יחד בערוץ היוטיוב שלי. וכאן נמצאת הגאונות הספרותית שהפכה למטאפורה: עמעום האור אינו תחבולה שג'ק המציא. הוא תוצר לוואי של הפשע עצמו. הראיה הפיזית היחידה לגניבה היא בדיוק אותה ראיה שהוא משכנע את בלה שאינה קיימת.

וזו הנקודה שמשנה את כל ההבנה של התופעה. מי שעושה גזלייטינג לא מכחיש דברים אקראיים. הוא מכחיש, בדיוק ובעקביות, את העקבות של מה שהוא עשה. אתם לא מדמיינים. אתם רואים נכון מדי.

זר לא יכול לעשות לכם גזלייטינג

אם גזלייטינג היה עניין של תחכום או של כריזמה, כל נוכל היה יכול לעשות אותו לכל אחד. הוא לא. יש לו תנאי סף אחד, והתנאי הזה הוא ההסבר הכי מדויק לתופעה שיצא לי לפגוש.

שני מאפייני הליבה

ב-2025 פרסמו קליין, ווד ובארטס (Klein, Wood & Bartz) מסגרת תיאורטית לחקר גזלייטינג ב-Personality and Social Psychology Review, אחד מכתבי העת המובילים בפסיכולוגיה החברתית. הם מבחינים בשני מאפיינים שבלעדיהם אין גזלייטינג: הראשון הוא ניסיון לשכנע אדם שהוא לא כשיר אפיסטמית, כלומר לא מסוגל לתפוס נכון את המציאות. השני הוא האמון האפיסטמי של הנפגע בפוגע.

בעברית פשוטה: זה עובד רק אם אתם מחזיקים את האדם הזה כפרשן אמין של המציאות. אם זר ברחוב יאמר לכם שאתם מדמיינים, תמשיכו ללכת. הוא לא מחזיק שום מפתח.

"המיקום המיוחס הזה של אנשים קרובים הוא מה שנותן למי שעושה גזלייטינג את המנוף האפיסטמי הדרוש כדי שהגזלייטינג יהיה אפקטיבי."

שווה לעצור על המילה "אפיסטמי", כי היא נשמעת אקדמית ולמעשה מתארת משהו יומיומי לגמרי. אנחנו לא בודקים את המציאות לבד. אנחנו בודקים אותה מול אנשים. כשמשהו מוזר קורה, אנחנו מסתובבים אל מי שלידנו ושואלים "גם אתה ראית את זה?". היכולת לאמת את המציאות מול אדם קרוב היא לא חולשה, היא איך שהמערכת בנויה. וזה בדיוק המקום שבו הכלי הזה נכנס.

האמון הוא כלי הנשק, לא הקורבן

קל לחשוב שהגזלייטינג פוגע באמון. זה נכון, אבל הפוך מהסדר שבו זה קורה. האמון הוא לא מה שנהרס בסוף. הוא מה שמאפשר את ההרס מלכתחילה. הקרבה, האהבה, ההיסטוריה המשותפת, כל אלה הם התשתית שעליה הכלי עובד. בלעדיהם אין לו על מה לפעול.

וזה מסביר משהו שנשמע פרדוקסלי: ככל שאהבתם יותר, כך היו לו יותר כוח. לא כי אתם נאיביים. כי נתתם למישהו מעמד שרק לאנשים קרובים נותנים, ומעמד כזה הוא בהגדרה סוג של הפקדה.

ולכן הבידוד הוא חלק מהמנגנון

בסרט מ-1944, אחרי שגרגורי מזכיר לפאולה שאמה אושפזה בגלל טירוף, הוא מוסיף משפט שנשמע כמו דאגה: "עכשיו אולי תביני את שאר הדברים לגבי עצמך… למה אני לא יכול לתת לך לפגוש אנשים." קליין ועמיתיו מנתחים את הרגע הזה בחדות: בלי עדים מצד שלישי, הגרסה של גרגורי הופכת להיות המציאות של פאולה.

הבידוד הוא לא אכזריות נוספת שנוספת על הגזלייטינג. הוא תנאי טכני שלו. כל עוד יש עוד מישהו בעולם שיכול להגיד "לא, זה באמת קרה", הכלי לא נסגר.

איך נראה גזלייטינג בפועל, ואיך שומעים אותו בשיחה רגילה

ההגדרות עוזרות, אבל את הדבר עצמו מזהים באוזן. הדוגמה הבאה, של המטפלת יהודית כץ, היא התיאור הקונקרטי ביותר שאני מכיר, כי היא בונה את כל הסיטואציה בשלושה משפטים.

הדיאלוג שממחיש הכל

"גזלייט זה בעצם מצב שבו, נגיד, אתה אומר לי: 'חיכיתי לך פה שעה ונפגעתי מזה, אני לא ידעתי אם תגיעי.' ואז אני אומרת לך: 'מה, כאילו מה אתה עושה בגדול, תגיד תודה בכלל שאני באה, כל פעם אתה מתקרבן ומוצא איזושהי סיבה להיות מסכן. ובכלל, זה לא נחשב איחור, אתה זה שלא אמרת לי כמו שצריך.' אז אני בעצם לוקחת את הכאב שלך, את הצורך שלך, ואני איכשהו מצליחה לתפור סיפור משכנע שאתה סתם, ובעצם אני הנפגעת פה, בעצם אני הקורבן של הסיטואציה."

שימו לב לשלושת המהלכים שנדחסו למשפט אחד: ביטול הכאב, היפוך הקורבן, והעברת האחריות אליכם. אף אחד מהם לא דורש שקר עובדתי. היא לא הכחישה שהיא איחרה.

וכץ מוסיפה את מה שקורה אחרי מאה חזרות כאלה:

"גזלייטינג, כשהוא נעשה לאורך זמן, זה קצת משחק לך במוח בתור הקורבן של הגזלייטינג, שאתה מפסיק לסמוך על עצמך. אתה אומר: 'מה, אולי אני מגזים, אולי אני סתם מפרש את הדברים יותר מדי, אולי אני באמת לא בסדר, איזה מסכן הוא'."

המשפט הדואלי

מירי גלזר, מטפלת שעובדת שנים בתחום, מצביעה על טכניקה מדויקת במיוחד: המשפט שאי אפשר להתווכח איתו כי הוא מכיל את שני הצדדים.

"אנשים יש להם יכולת לשחק לך במוח, יש להם יכולת להגיד משפטים שהם דואליים. כמו: 'אני מת עלייך, אבל מי חוץ ממני היה לוקח אותך?' את מבינה, שאת רגע אומרת 'רגע, אבל הוא אמר לי שהוא מת עליי'. עכשיו, זה לא משהו שקורה פעם, פעמיים, שלוש. זה שנה, שנתיים בתוך מערכת יחסים."

אם תתלוננו על החצי השני, יראו לכם את החצי הראשון. המשפט הדואלי בנוי כך שהתלונה עליו תיראה כפיות טובה.

סימפוזיון ענק על האבק

ד"ר אמיר הלמר מתאר את הצד השני של אותו מטבע, ההנמכה היומיומית שמצטברת:

"וכל הזמן הוא מחפש אותך על הדברים הקטנים ביותר. וכל דבר קטן הופך להיות דבר ענק. אמר לך לנקות אבק, לא ניקית אבק. ווא ווא וואו מה שקורה עכשיו על הדבר הזה. סימפוזיון ענק רק על הדבר הזה. למה לא הספקת להדיח כלים? למה לא הספקת לעשות קניות? אתה הופך להיות עבד. אבל זה קורה לאט."

בנק המשפטים

אלה משפטים שקלינאים ישראלים מביאים כדוגמאות ממה שהם שומעים בקליניקה. הם לא מפחידים כשקוראים אותם בשורה. זה בדיוק העניין.

משפטים שהובאו כדוגמאות על ידי יהודית כץ, עינב יולביץ', ד"ר אמיר הלמר ורועי גור.

מהן חמש הטקטיקות המפורסמות, ומאיפה הן באמת הגיעו

אלה הדוגמאות לגזלייטינג שחוזרות שוב ושוב בחדרי טיפול: כמעט כל מאמר על גזלייטינג באינטרנט מציג את אותן חמש טקטיקות. הן שימושיות, והן באמת מתארות דברים שקורים. אבל שווה לדעת משהו על המקור שלהן, כי הוא כמעט אף פעם לא מצוין.

הן לא נולדו כרשימת גזלייטינג

החלוקה הזאת מגיעה מפטרישיה אוונס, שמיפתה התעללות מילולית לחמש עשרה קטגוריות: מניעה, סתירה, הפחתה, התעללות שמחופשת לבדיחה, חסימה והסטה, האשמה, שיפוט וביקורת, הקטנה, ערעור, איום, כינויי גנאי, שכחה, פקודות ודרישות, הכחשה וכעס פוגעני.

מה שהאינטרנט מוכר כ"חמש טקטיקות הגזלייטינג" הוא חמש מתוך חמש עשרה קטגוריות של התעללות מילולית, שנשלפו ומוסגרו מחדש. לא מצאתי מאמר שפיט עמיתים שמעגן את החמישייה הזאת כטקסונומיה מחקרית של גזלייטינג.

זה לא הופך אותן לחסרות ערך. זה כן אומר שכשמישהו מציג אותן כ"מה שהמחקר מצא", הוא מדייק פחות ממה שנדמה. הנה הן, בהגינות לגבי מה שהן.

חמש מתוך חמש עשרה קטגוריות ההתעללות המילולית שמיפתה פטרישיה אוונס.

מה המחקר כן מציע במקום

המסגרת של קליין ועמיתיו לא סופרת טקטיקות. היא שואלת מתי הכלי עובד, וזה שימושי הרבה יותר, כי טקטיקה אפשר להחליף ותנאים קשה יותר להסתיר.

מצד הסיטואציה הם מציינים שני תנאים: עוצמת הקשר הרגשי בין השניים, ופערי כוח, כולל תלות כלכלית או מבנית. מצד מי שנפגע הם מציינים ארבעה גורמים שמגבירים פגיעות: הערכה עצמית נמוכה, חוסר ביטחון בין-אישי, היסטוריה של התעללות, והפנמה של סטריאוטיפים מזיקים.

הרשימה הזאת לא נועדה להאשים את מי שנפגע, וחשוב לי להגיד את זה במפורש. היא מתארת קרקע, לא אשמה. אדם עם הערכה עצמית נמוכה לא הזמין את מה שקרה לו, אבל נדרשה פחות עבודה כדי לשכנע אותו שהוא טועה. וזה, כפי שנראה בהמשך, בדיוק הרעיון שסוציולוגית אחת לקחה צעד גדול קדימה.

למה כל ניסיון להתגונן רק מעמיק את הבור

אחת התכונות המרושעות של גזלייטינג היא שהתגובה הטבעית אליו היא חלק ממנו. אתם לא נופלים למרות שהתנגדתם. אתם נופלים דרך ההתנגדות.

שלושת השלבים

רובין שטרן, פסיכותרפיסטית שכיום במרכז ייל לאינטליגנציה רגשית, פרסמה ב-2007 את The Gaslight Effect, הספר שהחזיר את המונח לשיח אחרי כמעט עשרים שנות שקט. היא מתארת שלושה שלבים.

שלושת השלבים לפי רובין שטרן. שימו לב שהשלב האמצעי הוא ניסיון הגנה, לא כניעה.

זו הנקודה. ההתעמתות עצמה היא חלק מהמנגנון, כי כל סבב מסתיים בכך שהוכחתם לעצמכם שוב שאתם לא מצליחים להסביר את מה שקרה לכם.

למה זה חייב להיות איטי

ד"ר הלמר מסביר למה זה לא יכול לקרות בבת אחת, ולמה מי שעושה את זה לא יכול לעשות את זה בגסות:

"הוא מקטין אותך כל הזמן. הוא אומר לך: 'אתה לא בסדר, מה שאתה עושה זה לא נכון. כולם אומרים את זה. שחר, אתה לא רואה את זה? גם בעבודה שלך מסתכלים עליך, רק לא נעים להם להגיד.' והנה אני מתחיל להקטין אותך לאט לאט, עד כדי כך שאתה אומר: רגע, אם מה שאני מרגיש זה נכון, אולי אני טועה. וזה קורה כל כך לאט שאתה לא שם לב לזה."

ועינב יולביץ', מומחית לזיהוי יחסים פוגעניים, נותנת לזה את הדימוי המדויק ביותר. היא מדברת על מחת, כלומר נעץ:

"אם בן הזוג שלך כל הזמן צוחק עלייך על דברים, וזה נהיה כמו אוסף של הקטנה, זה נהיה כמו אוסף של מחתים שאת יושבת עליהם. בסוף זה פוגע. אז נכון, מחת קטנה זה לא נורא. אבל עוד מחת, ועוד מחת, ועוד מחת באותו מקום, זה בעצם נהיה דבר שהוא מאוד מאוד פוגעני."

אף מחת בפני עצמה לא מצדיקה שיחה. זה בדיוק מה שהופך את האוסף לאפשרי.

איך נראה גזלייטינג בזוגיות, ולמה כל כך קשה לצאת

בזוגיות הגזלייטינג מקבל את התנאים האידיאליים שלו: אמון מלא, קרבה יומיומית, ואין עדים. הוא לא מופיע רק אצל אנשים עם דפוסים נרקיסיסטיים, אבל שם הוא צפוף במיוחד. ומה שבאמת נועל את הדלת הוא משהו אחר, ולרוב האנשים קשה להאמין לו עד שהם שומעים את ההסבר.

הפירורים

מי שנמצא בקשר כזה לא חווה רצף של רוע. הוא חווה משהו הרבה יותר מבלבל.

"ואם הנרקיסיסט שם לב שהוא עבר טיפ טיפה את הקו, הוא חוזר ליום יומיים לגן עדן. ולכן זה נורא מבלבל. כי אתה אומר: רגע, אבל יש לו את היכולות להיות במערכת יחסים נהדרת ולתת לך את הכל ולדבר איתך. אז אתה אומר: רגע, אם ככה, אני אעבוד איתו, אני אשנה את זה, אני אפחית את הרע שלו ואני אגדיל את הטוב שבו. אבל לא. הנרקיסיסט משתמש בזה כדי להשאיר אותך במקום הזה."

עינב יולביץ' קוראת לזה פירורים, וההשוואה שלה היא לממכרות. יש כאן משהו שכל מי שלמד פסיכולוגיה מזהה מיד: חיזוק בלוח זמנים משתנה, אותו מנגנון שגורם לאנשים לשבת מול מכונת מזל שעות. חיזוק קבוע יוצר הרגל שקל לכבות. חיזוק שמגיע באקראי יוצר התנהגות שכמעט בלתי ניתנת לכיבוי, כי אף פעם אי אפשר לדעת שהפעם הבאה לא תהיה זו שמשתלמת.

ההנמכה שמסבירה למה נשארים חמש עשרה שנה

ואז יש את השאלה שכל מי שמסתכל מבחוץ שואל: למה היא לא קמה והולכת? התשובה של מירי גלזר קצרה ולא נעימה:

"כי נרקיסיסט כל הזמן מנמיכים את הצד השני, וכשמישהו מנמיך מישהו על דרך קבע, הצד השני מונמך וכנוע. וזה לא סתם שאנשים נשארים 20 ו-15 שנה."

האדם שנשאר אינו האדם שנכנס. הכלים שהיו נחוצים כדי לזהות את המצב הם בדיוק הכלים שהמצב עצמו שחק. מי שמפקפק בשיפוט שלו לא יכול להשתמש בשיפוט שלו כדי להחליט לעזוב. הדינמיקה הזאת על כל שלביה מפורטת במאמר על נרקיסיזם בזוגיות.

למה דווקא הנפגע לוקח על עצמו את האשמה

את המנגנון הזה, איך נפגע עם כושר שיפוט תקין בכל זאת מפנים את האשמה, פרקנו לעומק בפרק הפודקאסט עם ד"ר עמית פכלר:

פרנצי ובלבול השפות

הראשון שהצביע על הדינמיקה היה שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד, במאמר מ-1932 בשם "בלבול השפות בין המבוגרים לילד". פכלר מנסח את המנגנון כך:

"המתעלל, התוקף, לא רק מחלל את הגוף ואת הנפש של הקורבן, של הילד, אלא הילד לוקח אל תוכו גם רגשות חיוביים ובריאים שהמתעלל אמור להרגיש. כמו האשמה. מצפון בריא. המתעלל חתך את זה מעצמו, אנחנו בפסיכואנליזה נקרא לזה עשה דיסוציאציה, הוא בעצם התנתק מהדברים הטובים והבריאים שבו, ועכשיו הקורבן שלו מרגיש אותם במקומו."

והתוצאה, בניסוח שלו, היא ההגדרה המדויקת ביותר של הנזק:

"ואז הילד נשאר מבולבל, מפוצל למעשה, כמו בפיצול אישיות, 'לא אשם' ו'אשם' בו זמנית. והאמון שלו בעדות חושיו נשבר."

לא "הוא שיקר לי", אלא "האמון שלי בעדות החושים שלי נשבר". הגזלייטינג לא גונב את האמת. הוא גונב את כלי המדידה. וזה בדיוק מה שהאקדמיה ללשון תפסה כשקראה לזה גזלות דעת.

הדיסוציאציה שפכלר מתאר כאן היא אחד ממנגנוני ההגנה של הנפש. מה שמיוחד במקרה הזה הוא שהיא מופעלת אצל אחד, והמחיר משולם אצל השני.

פיירברן והמשפט שמסביר הכל

ואז מגיע ההסבר שהוא בעיני החזק ביותר בכל התחום. רונלד פיירברן, אנליטיקאי סקוטי משנות הארבעים והחמישים, שאל למה ילד בוחר להיות האשם.

"מוטב להיות חוטא בעולם שאלוהים שולט בו, שיש בו אלוהים, מאשר להיות טוב או צדיק בעולם שנשלט על ידי השטן."

פכלר מפרק את זה:

"אסור לנפש, לכל נפש, לעלות בדעתה שההורים רעים. אם אני הילד הרע, לפחות ההורים הם טובים, מושלמים. יש אלוהים. אוקיי? אפשר לבנות מדינה. אבל אם אני טוב ואין אלוהים, או ההורים פסיכופתים, מת העולם, נשרף הים, אפשר לסגור את הבסטה."

וההיפוך שהוא עושה לסיסמה המוכרת הוא אחד הדברים היפים ששמעתי בפודקאסט: התרבות אומרת "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אבל מבפנים, מנקודת המבט של הילד עצמו, זה הפוך בדיוק: אין הורים רעים, יש רק ילדים רעים. הילד בוחר להיות אשם, כי זה המחיר של עולם שנשאר במקומו.

ואיך זה חוזר בגיל ארבעים

הקישור לבגרות הוא ישיר, ופכלר לא מרכך אותו:

"אבל אז כשאני אגדל, אני אבחר בן זוג שיכול לעשות לי גזלייטינג, לגנוב את דעתי, לעשות לי גזלות דעת, ואני לא אאשים אותו. כי אני מעדיף לחשוב, כמו הילד שהייתי, שאני מציל אותו, אני מציל את ההורה החולה, ולא שהוא פסיכופת. ואז אין לי בעצם בן זוג, אין לי על מי לסמוך, אז אני נשאר שם ונותן עוד צ'אנס ונותן עוד צ'אנס."

ואז הוא נותן את המשפט הקונקרטי, זה שגורם לאנשים בקהל להתכווץ:

"אני באמת לא בסדר. ואני באמת יודעת איך הוא אוהב את המרק שלו חם כשהוא חוזר מהעבודה. לא הייתי צריכה לחכות שזה יתקרר, אז בטח שהוא התפרץ."

שימו לב מה קורה שם. זו לא כניעה. זו עבודה. האדם הזה מחפש בפועל את ההסבר שבו הוא האשם, כי ההסבר הזה מחזיק את העולם. האשמה שהוא נושא אינה שלו מלכתחילה.

גזלייטינג בעבודה ובחדר הרופא: כשהמוסד הוא זה שמכחיש

כשמדובר בנרקיסיסט בעבודה, בעיקר בעמדת סמכות, הדינמיקה מקבלת צורה משלה. הגזלייטינג לא נשאר בין ארבע עיניים. ברגע שמבינים שהוא צריך שני דברים בלבד, אמון ומיקום מיוחס, ברור שגם ארגונים ומוסדות עומדים בתנאים.

בעבודה: בגידה מוסדית

סקירה שפורסמה ב-2026 ב-Frontiers in Psychology מגדירה גזלייטינג בעבודה כתהליך שמערער באופן שיטתי את הסוכנות האפיסטמית של העובד, כלומר את הביטחון שלו בפרשנות של המציאות שלו עצמו.

המושג שמחבר את זה הוא בגידה מוסדית: הנזק הנוסף שנגרם כשארגון נכשל באימות או בתגובה הולמת לתיאור מדויק של פגיעה. וכאן נמצאת התובנה החדה: חושפי שחיתות יוצאים טראומטיים לא בגלל הנקמה שספגו, אלא בגלל שהארגון גרם להם להטיל ספק במה שראו במו עיניהם.

פכלר מציע לזה גם כלי מפוכח. הוא מסביר שאם תיתנו לבוס נרקיסיסט שאלון הערכה עצמית, הוא יצא עם הציון הכי גבוה, למרות שהערך העצמי שלו הוא הנמוך בחדר.

"לעומת זאת, אם היינו שואלים מ-1 עד 100: 'כשנותנים לך ביקורת עניינית, עד כמה אתה מרגיש שאתה מתפרק מבפנים?' נרקיסיסט שיענה על זה בכנות יקבל את הציון שיותר קרוב ל-100."

בחדר הרופא

גזלייטינג רפואי הוא כבר תחום מחקר בפני עצמו, וסקירה מ-2025 ב-Frontiers in Health Services עוסקת בו ישירות. שני נתונים ממחישים אותו בלי צורך בפרשנות.

אנדומטריוזיס פוגעת בכעשרה אחוזים מהנשים, וזמן ההמתנה הממוצע לאבחון עומד על כשבע שנים מהופעת הסימפטומים, בין השאר משום שכאבי מחזור חמורים מנורמלים. ומחקר שפורסם ב-Academic Emergency Medicine מצא שנשים שהגיעו לחדר מיון עם כאב בטן חמור המתינו כמעט שליש יותר זמן מגברים עם אותם סימפטומים.

אף אחד שם לא זומם. וזה בדיוק מה שהופך את זה למעניין, ומוביל לנקודה הבאה.

המפנה שהפך את הגזלייטינג מבעיה של יחיד לבעיה של מבנה

עד 2019 השאלה על גזלייטינג הייתה תמיד פסיכולוגית: מה לא בסדר אצל המתעלל? ואז הגיעה סוציולוגית בשם פייג' סוויט ושאלה שאלה אחרת לגמרי.

השאלה ששינתה את הכיוון

המאמר של סוויט, The Sociology of Gaslighting, פורסם ב-American Sociological Review וזכה בפרס של האגודה הסוציולוגית האמריקאית. הטענה שלו נשמעת פשוטה ומשנה הכל.

"מאמר זה טוען שגזלייטינג הוא בראש ובראשונה תופעה סוציולוגית ולא פסיכולוגית."

הפסיכולוגיה שואלת מה לא בסדר אצל הפוגע. הסוציולוגיה שואלת למה זה בכלל עובד. והתשובה של סוויט: זה עובד כי החברה כבר סיפקה את התחמושת.

הוא לא ממציא, הוא מפעיל

גבר שאומר לאישה "את היסטרית" לא בונה את חוסר האמינות שלה מאפס. הוא מפעיל אסוציאציה חברתית שכבר קיימת, בין נשיות לחוסר רציונליות. סוויט מנסחת את זה ישירות: הטקטיקות הן מגדריות בכך שהן נשענות על הקישור בין נשיות לאי-רציונליות.

ולכן, לפי סוויט, גזלייטינג הוא לא כישרון פסיכולוגי. הוא ניצול של תשתית קיימת. וזה גם מסביר את שני הנתונים מחדר המיון והאנדומטריוזיס. הנשים ההיסטריות של המאה התשע עשרה לא נעלמו. האסוציאציה עדיין פעילה, עכשיו בחלוק לבן.

ולמה זה זול יותר נגד החלשים

הנקודה החדה ביותר של סוויט היא שהטקטיקה משתנה לפי המיקום החברתי של מי שמולה. אותו אדם ישתמש בכלי אחר מול אישה שחורה, מול מהגרת בלי מעמד חוקי, ומול אישה שיש לה עורך דין. היא גם מראה שהפוגע מגייס מוסדות שלמים, משטרה, בתי משפט ורווחה, אל תוך הסיפור.

ככל שיש לאדם פחות כוח מבני, כך נדרשת פחות עבודה כדי לגרום לו להיראות לא אמין. זו אולי האמירה הכי לא נוחה בכל הנושא, והיא גם המדויקת ביותר.

האם מי שעושה גזלייטינג תמיד יודע שהוא עושה את זה

כאן נמצאת המחלוקת הפעילה בתחום, ופכלר נכנס אליה בגלוי. התשובה הקצרה היא לא, ופכלר לוקח את זה רחוק יותר מרוב עמיתיו.

העמדה השנויה במחלוקת

"עכשיו, גם גזלייטינג זה חלק מהחיים. ופה אני בוויכוח לא קטן עם הוגות והוגים אחרים בתחום: זה שעושה את הגזלייטינג לא מודע לזה שהוא עושה את זה. הוא מתנהג בפסיכופתיות, הוא מתנהג ברוע, אבל הוא לא אומר לעצמו 'אני עכשיו רע', הוא כבר מצדיק את זה באיזשהו קונטקסט מפותל."

ואז הוא נותן את הדוגמאות שהופכות את זה מתיאוריה לבית שלכם:

"ולכן זה חלק מכל יחסים, גם יחסים טובים, לא מתעללים, כל יחסי הורות. 'לא, לא, אבא לא אמר את המילה שאת חושבת שהוא אמר.' אנחנו כל הזמן עושים את זה. כל הזמן עושים גזלייטינג לילדים, לבני זוג, לתלמידים."

אז מה ההבדל

אם כולם עושים את זה, איפה עובר הגבול? פכלר עונה בשתי מילים:

"העניין הוא המינון. העניין הוא שאנחנו נצמצם את זה למינימום, ניקח על זה אחריות כשמעמתים אותנו עם זה."

ההבדל בין הורה רגיל למי שהורס אדם הוא לא "האם הוא עושה גזלייטינג", אלא המינון, והאם הוא לוקח אחריות כשמעמתים אותו. זו אולי האבחנה השימושית ביותר במאמר הזה, כי היא היחידה שאפשר לבדוק בפועל.

הפרדה בין תועלת לכוונה

המחקר מגיע לאותו מקום מכיוון אחר. קליין ועמיתיו מציינים שהשאלה עדיין נדונה בספרות, אבל שהם עצמם לא סבורים שנדרשת מודעות מפורשת. הם מפרידים בין שני דברים שמתערבבים כל הזמן: תועלת קיימת כמעט תמיד, מודעות אינה הכרחית.

ומה בדיוק הרווח? הוא לא חייב להיות כסף. קליין ועמיתיו מונים שלושה סוגים: רווח חומרי, כמו במקרים המקוריים של 1969, רווח לא חומרי כמו שליטה ודומיננטיות, והשלישי, שהוא כנראה הנפוץ ביותר: להימנע מאחריות. וזה מסביר המון גזלייטינג יומיומי שאין מאחוריו שום מזימה. לפעמים כל מה שמישהו מנסה לעשות הוא לא להיות זה שטעה.

רופא שמבטל כאב של אישה לא בהכרח מתכוון להרוס אותה. הוא פועל מתוך הטיה מופנמת. אבל התוצאה זהה, והוא עדיין מרוויח מזה: חוסך זמן, נמנע מבירור מורכב, ושומר על הסמכות שלו. גזלייטינג לא דורש מזימה. הוא דורש שמישהו ירוויח מכך שאתם מפקפקים בעצמכם, והרווח יכול להיות אוטומטי לגמרי.

חיוביות רעילה היא גזלייטינג בתחפושת

החיבור הזה של יהודית כץ הוא אחד המקוריים ששמעתי, והוא נוגע במשהו שקורה כל יום בפיד של כולנו. על המעקף הרוחני והחיוביות הרעילה שיחתי בהרחבה עם דוד גולן:

הדוגמה שסוגרת את העניין

"אם אתה אומר לי 'אני ממש ממש עצוב, אני מתגעגע למישהו שמת', ואני אגיד לך 'אבל לפחות היה לכם שלושים שנה ביחד, תגיד תודה על זה', אני בעצם מבטלת את הכאב שלך וזורקת עליך חיוביות. ומה שקורה לך בפנים, שאתה מרגיש שלא הבינו אותך."

"זה כמו גזלייטינג לשליליות. חיוביות רעילה היא גזלייטינג לכל דבר ועניין. כאילו, יש לך כאב? לא, אין לך, ותחשוב טוב."

המבנה זהה לחלוטין למה שראינו אצל כץ בסעיף הקודם: לקחת את הכאב, לבטל את תוקפו, ולהחזיר אותו כבעיה שלכם. מה שמשתנה הוא רק הטון. במקום "את מגזימה", מקבלים "יש לך כל כך הרבה לְמה להודות".

הקריטריון שהיא נותנת

וכץ מוסיפה משפט שכדאי לתלות מעל המסך:

"אם יש תוכן שגורם לי להרגיש שמשהו בי לא לגיטימי, שמה שאני מרגישה הוא לא לגיטימי, אז התוכן לא טוב."

ובאותה נשימה: "אל תתנו לתוכן לעשות לכם גזלייטינג." רגש שאתם מרגישים הוא נתון, לא טענה שצריך להוכיח. תוכן שמנסה לשכנע אתכם שאתם לא באמת מקנאים או לא באמת כועסים אינו עוזר לכם. הוא עושה בדיוק את מה שהמאמר הזה מתאר, רק עם מוזיקה נעימה ברקע.

האם המילה גזלייטינג נשחקה מרוב שימוש

ב-2022 בחר מילון מריאם-וובסטר את "gaslighting" כמילת השנה. הסיבה מעניינת: לא היה אירוע בודד שגרם לזינוק. המילה פשוט חופשה בתדירות גבוהה כל יום, לאורך כל השנה, ונשארה ברשימת חמישים המילים המבוקשות ביותר. העלייה עמדה על 1740 אחוזים.

הביקורת מגיעה מהמקום המפתיע ביותר

מי שמזהירה משימוש היתר היא לא סוציולוגית ולא מבקרת תרבות. זו רובין שטרן, האישה שהספר שלה הפך את המונח לפופולרי מלכתחילה.

"גזלייטינג משמש לעתים קרובות בצורה מאשימה כשמישהו פשוט עומד על שלו בעניין כלשהו. זה לא מה שגזלייטינג הוא."

וההבחנה שנשחקת היא בדיוק זו: מחלוקת אמיתית כוללת התחשבות הדדית, בעוד שגזלייטינג כרוך בכך שצד אחד שולל באופן עקבי את התפיסה של הצד השני ומבטל את התגובות הרגשיות שלו. בן זוג שחושב אחרת מכם על מה קרה בארוחה לא עושה לכם גזלייטינג. הוא זוכר אחרת.

איך מונח מאבד את משמעותו

קליין ועמיתיו מתארים את התהליך במשפט אחד: היישום הראשוני של המונח היה צר מאוד, ולאורך העשורים האחרונים הוא התרחב באופן משמעותי. שווה לראות את זה מסודר.

התרחבות המונח לאורך הזמן, לפי קליין, ווד ובארטס (2025).

המקור הצר ראוי להיזכר. המאמר של בארטון ווייטהד ב-Lancet מ-1969, שהכניס את המונח לספרות הרפואית, תיאר שלושה מקרים שכולם היו מהלך אינסטרומנטלי: אישה שניסתה למסגר את בעלה כאלים כדי לברוח עם מאהבה, אישה שטענה שבעלה אלכוהוליסט כדי להשתלט על הפאב שלו, ומנהל בית אבות שנתן משלשלים לדיירת ואז הפנה אותה לאשפוז פסיכיאטרי.

וכאן חשוב לא לרוץ לקצה השני. העובדה שהמילה התנפחה לא אומרת שהדבר עצמו לא קיים. היא אומרת שהמילה כבר לא עושה בשבילכם את עבודת ההבחנה. את זה תצטרכו לעשות לבד, וזה מה שנשאר.

איך מתמודדים עם גזלייטינג, ומה באמת עוזר

נתחיל דווקא ממה שלא עוזר, כי זו הטעות שכמעט כולם עושים אחרי שהם קוראים מאמר כזה.

אתם לא אמורים לאבחן אף אחד

ד"ר הלמר אומר את זה במפורש:

"שלא כל אחד עכשיו, חס ושלום, תבואו לבן זוג ותגידו 'וואלה, אתה יודע מה? שמעתי פודקאסט, חמוד, אתה פסיכופת עכשיו, אני מבינה'. לא. ממש לא. המטרה היא שתתחילו להתבונן, להסתכל, ולשאול את עצמכם את השאלה: האם מתאים לכם ככה לחיות כל החיים?"

ומירי גלזר הופכת את השאלה כולה: "הקטע הוא לא 'האם נרקיסיסט יכול להשתנות?'. הקטע הוא 'האם אני יכולה לצאת מתוך מערכת יחסים כזאת?'." אבחון של מישהו אחר הוא בדיוק הדרך להישאר עסוקים בו במקום בעצמכם. ואם בכל זאת חשוב לכם להבין את מי שמולכם, שני מאמרים עוזרים: איך מזהים נרקיסיסט סמוי ומה ההבדל בין פסיכופת לסוציופת.

עובדות מוצקות במקום ויכוח על רגשות

פכלר נותן את מה שלדעתי הוא הכלי הכי מדויק, והוא נותן אותו על עצמו, כמטפל שיכול לפגוע:

"ככל שיש לי עובדות מוצקות לאחוז בהן בנוגע ליחסים, אפשר יהיה לקיים אותן אם התחייבתי עליהן. אם אמרנו שניפגש ב-1:13, אני אהיה שם ב-1:13."

ואז הוא מודה בדבר שמעט אנשי מקצוע מודים בו: אם הוא שוכח פגישה ולא רוצה להכיר בטעות, הוא יכול לומר למטופל "לא, זה נדמה לך, אתה לא זוכר שאמרתי שמבוטל?", ואז הוא עושה לו את אותה גזלות דעת בדיוק.

המסקנה המעשית: ויכוח על מה מישהו הרגיש הוא ויכוח שאי אפשר לנצח, אבל ויכוח על מה נאמר ומתי הוא ויכוח שיש לו עוגן. כתבו דברים. שמרו הודעות. לא כדי לנהל תיק, אלא כדי שיהיה לכם משהו מחוץ לראש שאפשר להיאחז בו.

מבחן התקשורת

עינב יולביץ' נותנת פרוטוקול שלא דורש שום ידע קליני, והוא כנראה הכלי הפרקטי הטוב ביותר בכל החומר.

היופי במבחן הזה הוא שהוא לא מאבחן אף אחד. הוא רק בודק דבר אחד: האם הצרכים שלכם קיימים בחדר הזה.

וכשאי אפשר לחתוך

לא כל קשר אפשר לסיים. הורה נשאר הורה, ובעבודה לא תמיד יש לאן ללכת מחר בבוקר. ד"ר הלמר נותן לזה מילה אחת שאני אוהב: למנן.

למנן זה לא לסלוח ולא להתעלם. זה להכיר בכך שהקשר עושה לכם רע, ושאתם עדיין חייבים להיות בו, ולכן להוריד אותו מהדוק לנסבל. פחות שעות, פחות נושאים, פחות גישה. הלמר מסייג שבמשפחה זה עובד יפה, בעבודה זה קשה יותר, ובזוגיות זה בדרך כלל לא פתרון אלא דחייה שלו.

עדים, גבולות, ויציאה שקטה

אם הבידוד הוא תנאי טכני לגזלייטינג, אז אדם אחד שרואה אתכם הוא הנוגד הישיר ביותר. לא כדי שיפסוק מי צודק, אלא כדי שתהיה בעולם עוד נקודת ייחוס אחת שאינה הוא.

ומירי גלזר מוסיפה תובנה נגד-אינטואיטיבית לגבי גבולות: "איפה שיש גבולות הוא לא נכנס. הוא נכנס רק למקום שיש חולשה." המשמעות המפתיעה היא שהעבודה על עצמכם אינה כדי לשכנע אותו. היא כדי שתפסיקו להיות המקום שבו הדבר הזה עובד.

ולגבי היציאה עצמה, ההנחיה של הלמר היא הבטוחה ביותר, ואני חוזר עליה כלשונה: לנתב את הדרך החוצה בצורה שקטה ובטוחה. להתייעץ עם עורך דין אם צריך. לעבור טיפול אם צריך, כדי להצמיח את עצמכם ואז לעשות את הצעד. לא לעשות את הצעד בבום. השלב הזה, מה שבא אחרי היציאה, מפורט במאמר על החלמה מקשר עם נרקיסיסט.

לסיכום: גזלייטינג

גזלייטינג הוא לא כישוף וגם לא כישרון נדיר. הוא מנגנון שדורש שני תנאים בלבד: שתסמכו על מישהו כפרשן אמין של המציאות, ושהוא ירוויח מכך שתפקפקו בעצמכם. הוא לא גונב את האמת, הוא גונב את כלי המדידה, ולכן העברית קוראת לזה גזלות דעת.

מה שהופך אותו לקשה כל כך לזיהוי הוא שהוא בנוי מרסיסים שאף אחד מהם לא מצדיק שיחה. מחת אחת זה לא נורא. וגם ההתגוננות היא חלק ממנו, כי כל סבב מסתיים בכך שהוכחתם לעצמכם שוב שאתם לא מצליחים להסביר.

אבל יש כאן משהו שקל לפספס בתוך כל התיאורים: אם נדרש כל המנגנון הזה, לאורך שנים, בהשקעה כזאת, כדי לגרום לכם להטיל ספק במה שראיתם, סימן שמה שראיתם היה חזק מאוד. אתם לא נשברתם כי הייתם חלשים. נדרשה עבודה שיטתית וארוכה, וגם היא הצליחה רק כי נתתם למישהו מעמד שרק אנשים קרובים מקבלים.

וזו כבר לא תכונה שלכם. זה מנגנון, ומנגנון שרואים אותו מאבד חלק גדול מהאחיזה. אולי המשפט הכי חשוב במאמר הזה הוא הפשוט ביותר: הזיכרון שלכם עבד. פשוט הפריעו לו.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.