גזלייטינג: מה זה באמת, דוגמאות בזוגיות ואיך מתמודדים

גזלייטינג: איך גונבים לאדם את האמון בעצמו

המשפטים שמסגירים אותו, למה דווקא אנשים חכמים נופלים בזה, ואיך חוזרים לסמוך על עצמכם

בקצרה גזלייטינג הוא מניפולציה רגשית מתמשכת שגורמת לאדם לפקפק בתפיסת המציאות שלו עצמו, עד שהוא מפסיק לסמוך על מה שראה ושמע. האקדמיה ללשון קוראת לזה "גזלות דעת". המחקר העדכני מצביע על תנאי אחד שבלעדיו זה לא עובד: אמון. זר ברחוב לא יכול לעשות לכם גזלייטינג, כי הוא לא הפרשן שמאשר לכם את המציאות. דווקא הקרבה היא מה שמאפשר את הפגיעה.
שאל את המאמר

המאמר ארוך. הקלידו שאלה במילים שלכם, או לחצו על אחת השאלות שהכי מעסיקות אנשים.

מה זה גזלייטינג

יש שאלה אחת שמסגירה את זה יותר מכל דבר אחר, והיא לא "הוא משקר לי?". היא "רגע, זה בכלל קרה?".

גזלייטינג הוא מניפולציה פסיכולוגית שנמשכת לאורך זמן וגורמת לאדם לפקפק בתפיסת המציאות שלו, עד כדי אובדן היכולת לסמוך על השיפוט של עצמו. ב-2023 נתנה לזה האקדמיה ללשון העברית שם מדויק להפליא: גזלות דעת, מלשון לגזול ממישהו את הדעת שלו. לא לשקר לו. לגזול ממנו את הכלי שאיתו הוא בודק אם משקרים לו.

עקבות מוזהבות דוהות על רצפה חשוכה שהמנורה המתעמעמת מסתירה, כדימוי לגזלייטינג שמכחיש בדיוק את עקבות הפשע
האור מתעמעם בדיוק במקום העקבות

מאיפה השם הגיע

המקור הוא מחזה בריטי מ-1938 של פטריק המילטון בשם Gas Light, שהפך לשני עיבודים קולנועיים. הגרסה האמריקאית מ-1944, בבימוי ג'ורג' קיוקור, קיבלה שבע מועמדויות לאוסקר וזכתה בשניים: פרס השחקנית לאינגריד ברגמן, ופרס עיצוב התפאורה בשחור-לבן.

העלילה מוכרת בקווים כלליים: בעל משכנע את אשתו שהיא מאבדת את שפיותה. אבל הפרט שנותן למונח את כל העוצמה שלו כמעט תמיד נופל בדרך.

הפרט שכולם מפספסים

ג'ק מנינגהם לא משגע את אשתו בלה בשביל הספורט. הוא עולה כל לילה לדירה שמעליהם ומחפש תכשיטים של אישה עשירה שהוא רצח שנים קודם. וכשהוא מדליק שם את מנורות הגז, הגז מתחלק על פני כל הבניין, ולכן האור בדירה שלמטה מתעמעם.

בלה רואה את האור נחלש. היא שומעת צעדים בדירה שאמורה להיות ריקה. היא מספרת לו. והוא מכחיש.

למה האור אצל בלה נחלש, כשג'ק מדליק למעלה הגז ג'קלמעלה בלהלמטה
  1. ג'ק מדליק את מנורות הגז למעלה, ומחפש שם את התכשיטים.
  2. הגז זורם לשם באותו צינור, ולכן האור אצל בלה נחלש.
  3. בלה אומרת לו שהאור נחלש. הוא עונה שהיא מדמיינת.
"והמקור של זה באנגלית זה ממחזה ושני עיבודים לקולנוע על בעל שמשגע את אשתו לחשוב שהיא מדמיינת, כשהוא משחק עם האור של הגז מעליית הגג. כי הוא רוצה להשתלט על איזשהם יהלומים של דודה שלה שהוא רצח שנים קודם, אבל הוא משקיע בזה כזאת מחשבה מתוחכמת, שהאישה הולכת ומאבדת את שפיותה."

כך תיאר את זה ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, בפרק שהקלטנו יחד בערוץ היוטיוב שלי (הדודה היא מהסרט מ-1944, ושם מדובר בתכשיטים. במחזה, הנרצחת היא אישה עשירה שגרה בדירה שמעליהם). וכאן נמצאת הגאונות הספרותית שהפכה למטאפורה: עמעום האור אינו תחבולה שג'ק המציא. הוא תוצר לוואי של הפשע עצמו. הראיה הפיזית היחידה לגניבה היא בדיוק אותה ראיה שהוא משכנע את בלה שאינה קיימת.

וזו הנקודה שמשנה את כל ההבנה של התופעה. מי שעושה גזלייטינג לא מכחיש דברים אקראיים. הוא מכחיש, בדיוק ובעקביות, את העקבות של מה שהוא עשה. אתם לא מדמיינים. אתם רואים נכון מדי.

התנאי

זר לא יכול לעשות לכם גזלייטינג

אם גזלייטינג היה עניין של תחכום או של כריזמה, כל נוכל היה יכול לעשות אותו לכל אחד. הוא לא. יש לו תנאי סף אחד, והתנאי הזה הוא ההסבר הכי מדויק לתופעה שיצא לי לפגוש.

שני מאפייני הליבה

ב-2025 פרסמו קליין, ווד ובארטס (Klein, Wood & Bartz) מסגרת תיאורטית לחקר גזלייטינג ב-Personality and Social Psychology Review, אחד מכתבי העת המובילים בפסיכולוגיה החברתית. הם מבחינים בשני מאפיינים שבלעדיהם אין גזלייטינג: הראשון הוא ניסיון לשכנע אדם שהוא לא כשיר אפיסטמית, כלומר לא מסוגל לתפוס נכון את המציאות. השני הוא האמון האפיסטמי של הנפגע בפוגע.

גזלייטינג נמצא איפה ששני הדברים נפגשים ניסיון לשכנעאתכם שאתםלא רואים נכון אמון:אתם סומכיםעליו גזלייטינג זר ברחוב מביא רק את העיגול הכחול, ולכן זה לא נתפס. בן זוג, הורה או מנהל מביאים את שניהם.

בעברית פשוטה: זה עובד רק אם אתם מחזיקים את האדם הזה כפרשן אמין של המציאות. אם זר ברחוב יאמר לכם שאתם מדמיינים, תמשיכו ללכת. הוא לא מחזיק שום מפתח.

Personality and Social Psychology Review · 2025 · Theoretical framework A Theoretical Framework for Studying the Phenomenon of Gaslighting Klein W, Wood S, Bartz JA.

…This privileged position of close others is what gives gaslighters the epistemic leverage required for gaslighting to be effective.

מתוך התקציר: המיקום המיוחס של אנשים קרובים הוא מה שנותן למי שעושים גזלייטינג את המנוף שהוא צריך כדי לעבוד. המחקר · Klein, Wood & Bartz, PSPR 2025

שווה לעצור על המילה "אפיסטמי", כי היא נשמעת אקדמית ולמעשה מתארת משהו יומיומי לגמרי. אנחנו לא בודקים את המציאות לבד. אנחנו בודקים אותה מול אנשים. כשמשהו מוזר קורה, אנחנו מסתובבים אל מי שלידנו ושואלים "גם אתה ראית את זה?". היכולת לאמת את המציאות מול אדם קרוב היא לא חולשה, היא איך שהמערכת בנויה. וזה בדיוק המקום שבו הכלי הזה נכנס.

האמון הוא כלי הנשק, לא הקורבן

קל לחשוב שהגזלייטינג פוגע באמון. זה נכון, אבל הפוך מהסדר שבו זה קורה. האמון הוא לא מה שנהרס בסוף. הוא מה שמאפשר את ההרס מלכתחילה. הקרבה, האהבה, ההיסטוריה המשותפת, כל אלה הם התשתית שעליה הכלי עובד. בלעדיהם אין לו על מה לפעול.

וזה מסביר משהו שנשמע פרדוקסלי: ככל שאהבתם יותר, כך היו לו יותר כוח. לא כי אתם נאיביים. כי נתתם למישהו מעמד שרק לאנשים קרובים נותנים, ומעמד כזה הוא בהגדרה סוג של הפקדה.

ולכן הבידוד הוא חלק מהמנגנון

בסרט מ-1944, אחרי שגרגורי מזכיר לפאולה שאמה אושפזה בגלל טירוף, הוא מוסיף משפט שנשמע כמו דאגה: "עכשיו אולי תביני את שאר הדברים לגבי עצמך… למה אני לא יכול לתת לך לפגוש אנשים." קליין ועמיתיו מנתחים את הרגע הזה בחדות: בלי עדים מצד שלישי, הגרסה של גרגורי הופכת להיות המציאות של פאולה.

הבידוד הוא לא אכזריות נוספת שנוספת על הגזלייטינג. הוא תנאי טכני שלו. כל עוד יש עוד מישהו בעולם שיכול להגיד "לא, זה באמת קרה", הכלי לא נסגר.

איך זה נשמע

איך נראה גזלייטינג בפועל, ואיך שומעים אותו בשיחה רגילה

ההגדרות עוזרות, אבל את הדבר עצמו מזהים באוזן. הדוגמה הבאה, של יהודית כץ, היא התיאור הקונקרטי ביותר שאני מכיר, כי היא בונה את כל הסיטואציה בשלושה משפטים.

הדיאלוג שממחיש הכל

"גזלייט זה בעצם מצב שבו, נגיד, אתה אומר לי: 'חיכיתי לך פה שעה ונפגעתי מזה, אני לא ידעתי אם תגיעי.' ואז אני אומרת לך: 'מה, כאילו מה אתה עושה בגדול, תגיד תודה בכלל שאני באה, כל פעם אתה מתקרבן ומוצא איזושהי סיבה להיות מסכן. ובכלל, זה לא נחשב איחור, אתה זה שלא אמרת לי כמו שצריך.' אז אני בעצם לוקחת את הכאב שלך, את הצורך שלך, ואני איכשהו מצליחה לתפור סיפור משכנע שאתה סתם, ובעצם אני הנפגעת פה, בעצם אני הקורבן של הסיטואציה."

שימו לב לשלושת המהלכים שנדחסו למשפט אחד: ביטול הכאב, היפוך הקורבן, והעברת האחריות אליכם. אף אחד מהם לא דורש שקר עובדתי. היא לא הכחישה שהיא איחרה.

וכץ מוסיפה את מה שקורה אחרי מאה חזרות כאלה:

"גזלייטינג, כשהוא נעשה לאורך זמן, זה קצת משחק לך במוח בתור הקורבן של הגזלייטינג, שאתה מפסיק לסמוך על עצמך. אתה אומר: 'מה, אולי אני מגזים, אולי אני סתם מפרש את הדברים יותר מדי, אולי אני באמת לא בסדר, איזה מסכן הוא'."

המשפט הדואלי

מירי גלזר, מטפלת שעובדת שנים בתחום, מצביעה על טכניקה מדויקת במיוחד: המשפט שאי אפשר להתווכח איתו כי הוא מכיל את שני הצדדים.

"אנשים יש להם יכולת לשחק לך במוח, יש להם יכולת להגיד משפטים שהם דואליים. כמו: 'אני מת עלייך, אבל מי חוץ ממני היה לוקח אותך?' את מבינה, שאת רגע אומרת 'רגע, אבל הוא אמר לי שהוא מת עליי'. עכשיו, זה לא משהו שקורה פעם, פעמיים, שלוש. זה שנה, שנתיים בתוך מערכת יחסים."

אם תתלוננו על החצי השני, יראו לכם את החצי הראשון. המשפט הדואלי בנוי כך שהתלונה עליו תיראה כפיות טובה.

סימפוזיון ענק על האבק

ד"ר אמיר הלמר מתאר את הצד השני של אותו מטבע, ההנמכה היומיומית שמצטברת:

"וכל הזמן הוא מחפש אותך על הדברים הקטנים ביותר. וכל דבר קטן הופך להיות דבר ענק. אמר לך לנקות אבק, לא ניקית אבק. ווא ווא וואו מה שקורה עכשיו על הדבר הזה. סימפוזיון ענק רק על הדבר הזה. למה לא הספקת להדיח כלים? למה לא הספקת לעשות קניות? אתה הופך להיות עבד. אבל זה קורה לאט."

זה מהפרק שלי עם ד"ר אמיר הלמר, על הסימנים שמסגירים נרקיסיסט:

בנק המשפטים שמסגירים גזלייטינג

אלה משפטים שאנשי טיפול ומומחים ישראלים הביאו כדוגמאות בפודקאסטים. הם לא מפחידים כשקוראים אותם בשורה. זה בדיוק העניין.

מבטל את הכאב"מה את עושה עניין? מה, הסרט שלך?""מה את חופרת?""מה את עושה סרט, אני צוחק איתך"
הופך את הבעיה לבעיה שלכם"הבעיה היא בך שאתה בכלל חושב על זה שיש פה בעיה"
מגייס עדים דמיוניים"כולם אומרים את זה""גם בעבודה שלך מסתכלים עליך, רק לא נעים להם להגיד"
מצמיד אתכם לקשר"אף אחד לא ירצה אותך. אני הכי טוב שהיה לך. איך תסתדרי?"
מבודד"מה אתה צריך את החבר הזה, הוא סתם מוריד אותך"
מנמיך בעקיפין"וואו, אחותך מבשלת יותר טעים ממך""וואו איזה יפה היא, אולי תשאלי אותה מאיפה היא עושה ספורט"

משפטים שהובאו כדוגמאות על ידי יהודית כץ, עינב יולביץ', ד"ר אמיר הלמר ורועי גור.

הרשימה

מהן חמש הטקטיקות המפורסמות, ומאיפה הן באמת הגיעו

אלה הדוגמאות לגזלייטינג שחוזרות שוב ושוב בחדרי טיפול: כמעט כל מאמר על גזלייטינג באינטרנט מציג את אותן חמש טקטיקות. הן שימושיות, והן באמת מתארות דברים שקורים. אבל שווה לדעת משהו על המקור שלהן, כי הוא כמעט אף פעם לא מצוין.

הן לא נולדו כרשימת גזלייטינג

השמות של החמש מופיעים, כמעט מילה במילה, ברשימה של פטרישיה אוונס, שמיפתה התעללות מילולית לחמש עשרה קטגוריות: מניעה, סתירה, הפחתה, התעללות שמחופשת לבדיחה, חסימה והסטה, האשמה, שיפוט וביקורת, הקטנה, ערעור, איום, כינויי גנאי, שכחה, פקודות ודרישות, הכחשה וכעס פוגעני.

הרשימה של אוונס: חמש עשרה קטגוריות של התעללות מילולית חמש הטקטיקות המפורסמות
מניעהסתירהחסימה והסטההקטנהשכחה והכחשה
ועוד תשע קטגוריות ברשימה שלה
הפחתההתעללות שמחופשת לבדיחההאשמהשיפוט וביקורתערעוראיוםכינויי גנאיפקודות ודרישותכעס פוגעני
אצל אוונס, שכחה והכחשה הן שתי קטגוריות נפרדות.

מה שהאינטרנט מוכר כ"חמש טקטיקות הגזלייטינג" הוא חמש מתוך חמש עשרה קטגוריות של התעללות מילולית באופן כללי, ברשימה שלא נבנתה על גזלייטינג דווקא. לא נמצא מאמר שפיט עמיתים שמעגן את החמישייה הזאת כטקסונומיה מחקרית של גזלייטינג.

זה לא הופך אותן לחסרות ערך. זה כן אומר שכשמישהו מציג אותן כ"מה שהמחקר מצא", הוא מדייק פחות ממה שנדמה. הנה הן, בהגינות לגבי מה שהן.

הטקטיקהמה זה בפועלאיך זה נשמע
מניעה (Withholding)מסרב לנהל את השיחה, או מעמיד פנים שאינו מבין"אני לא מבין על מה את מדברת"
סתירה (Countering)מערער את הגרסה שלכם לאירועים ואת הזיכרון"זה לא מה שקרה. הזיכרון שלך מעוות"
חסימה והסטה (Blocking)מזיז את השיחה מהעניין אל הטלת ספק במחשבות שלכם"מי הכניס לך את הרעיון הזה לראש?"
הקטנה (Trivializing)מציג את התגובה שלכם כמוגזמת, ואת הרגש כלא תקף"את עושה מזה עניין"
שכחה והכחשה (Denial)מעמיד פנים ששכח, מכחיש הבטחות שניתנו"מעולם לא הבטחתי דבר כזה"

השמות של חמש הטקטיקות מופיעים ברשימה של פטרישיה אוונס, שנכתבה על התעללות מילולית באופן כללי.

מה המחקר כן מציע במקום

המסגרת של קליין ועמיתיו לא סופרת טקטיקות. היא שואלת מתי הכלי עובד, וזה שימושי הרבה יותר, כי טקטיקה אפשר להחליף ותנאים קשה יותר להסתיר.

מצד הסיטואציה הם מציינים שני תנאים: עוצמת הקשר הרגשי בין השניים, ופערי כוח, כולל תלות כלכלית או מבנית. מצד מי שנפגע הם מציינים ארבעה גורמים שמגבירים פגיעות: הערכה עצמית נמוכה, חוסר ביטחון בין-אישי, היסטוריה של התעללות, והפנמה של סטריאוטיפים מזיקים.

הרשימה הזאת לא נועדה להאשים את מי שנפגע. היא מתארת קרקע, לא אשמה. אדם עם הערכה עצמית נמוכה לא הזמין את מה שקרה לו, אבל נדרשה פחות עבודה כדי לשכנע אותו שהוא טועה. וזה, כפי שנראה בהמשך, בדיוק הרעיון שסוציולוגית אחת לקחה צעד גדול קדימה.

ההתנגדות

למה כל ניסיון להתגונן רק מעמיק את הבור

אחת התכונות המרושעות של גזלייטינג היא שהתגובה הטבעית אליו היא חלק ממנו. אתם לא נופלים למרות שהתנגדתם. אתם נופלים דרך ההתנגדות.

מצפן פליז עתיק שהמחט שלו מסתובבת פרועה ללא כיוון, כדימוי לאובדן כלי המדידה הפנימי שגורם הגזלייטינג
הגזלייטינג גונב את כלי המדידה

שלושת השלבים

רובין שטרן, פסיכואנליטיקאית שהקימה עם מארק ברקט את מרכז ייל לאינטליגנציה רגשית, פרסמה ב-2007 את The Gaslight Effect, אחד הספרים הראשונים שהביאו את המונח לקהל הרחב. היא מתארת שלושה שלבים.

  1. חוסר אמוןהנפגעת לא מאמינה שזה קורה. מתחילה לפקפק בתפיסות ובזיכרונות. בלבול, וספק ראשוני בשפיות
  2. ניסיון הגנה, לא כניעההגנהמנסה להתעמת, ונתקלת בהכחשה, בהאשמה חוזרת ובמניפולציה נוספת. התוצאה היא ספק עצמי עמוק יותר ובידוד
  3. דיכאוןמשלימה עם המצב. הביטחון והערך העצמי מתרסקים

שלושת השלבים לפי רובין שטרן. שימו לב שהשלב האמצעי הוא ניסיון הגנה, לא כניעה.

זו הנקודה. ההתעמתות עצמה היא חלק מהמנגנון, כי כל סבב מסתיים בכך שהוכחתם לעצמכם שוב שאתם לא מצליחים להסביר את מה שקרה לכם.

למה זה חייב להיות איטי

ד"ר הלמר מסביר למה זה לא יכול לקרות בבת אחת, ולמה מי שעושה את זה לא יכול לעשות את זה בגסות:

"הוא מקטין אותך כל הזמן. הוא אומר לך: 'אתה לא בסדר, מה שאתה עושה זה לא נכון. כולם אומרים את זה. שחר, אתה לא רואה את זה? גם בעבודה שלך מסתכלים עליך, רק לא נעים להם להגיד.' והנה אני מתחיל להקטין אותך לאט לאט, עד כדי כך שאתה אומר: רגע, אם מה שאני מרגיש זה נכון, אולי אני טועה. וזה קורה כל כך לאט שאתה לא שם לב לזה."

ועינב יולביץ', מומחית לזיהוי יחסים פוגעניים, נותנת לזה את הדימוי המדויק ביותר. היא מדברת על מחת, כלומר נעץ:

"אם בן הזוג שלך כל הזמן צוחק עלייך על דברים, וזה נהיה כמו אוסף של הקטנה, זה נהיה כמו אוסף של מחתים שאת יושבת עליהם. בסוף זה פוגע. אז נכון, מחת קטנה זה לא נורא. אבל עוד מחת, ועוד מחת, ועוד מחת באותו מקום, זה בעצם נהיה דבר שהוא מאוד מאוד פוגעני."
יד שנועצת עוד נעץ באותה נקודה בכרית קטיפה, שכבר מלאה בנעצים במקום אחד
עוד מחת, ועוד מחת, באותו מקום

אף מחת בפני עצמה לא מצדיקה שיחה. זה בדיוק מה שהופך את האוסף לאפשרי.

בזוגיות

איך נראה גזלייטינג בזוגיות, ולמה כל כך קשה לצאת

בזוגיות הגזלייטינג מקבל את התנאים האידיאליים שלו: אמון מלא, קרבה יומיומית, ואין עדים. הוא לא מופיע רק אצל אנשים עם דפוסים נרקיסיסטיים, אבל שם הוא צפוף במיוחד. ומה שבאמת נועל את הדלת הוא משהו אחר, ולרוב האנשים קשה להאמין לו עד שהם שומעים את ההסבר.

הפירורים

מי שנמצא בקשר כזה לא חווה רצף של רוע. הוא חווה משהו הרבה יותר מבלבל.

"ואם הנרקיסיסט שם לב שהוא עבר טיפ טיפה את הקו, הוא חוזר ליום יומיים לגן עדן. ולכן זה נורא מבלבל. כי אתה אומר: רגע, אבל יש לו את היכולות להיות במערכת יחסים נהדרת ולתת לך את הכל ולדבר איתך. אז אתה אומר: רגע, אם ככה, אני אעבוד איתו, אני אשנה את זה, אני אפחית את הרע שלו ואני אגדיל את הטוב שבו. אבל לא. הנרקיסיסט משתמש בזה כדי להשאיר אותך במקום הזה."

עינב יולביץ' קוראת לזה פירורים, וההשוואה שלה היא לממכרות. יש כאן משהו שכל מי שלמד פסיכולוגיה מזהה מיד: חיזוק בלוח זמנים משתנה, אותו מנגנון שגורם לאנשים לשבת מול מכונת מזל שעות. חיזוק קבוע יוצר הרגל שקל לכבות. חיזוק שמגיע באקראי יוצר התנהגות שכמעט בלתי ניתנת לכיבוי, כי אף פעם אי אפשר לדעת שהפעם הבאה לא תהיה זו שמשתלמת.

ההנמכה שמסבירה למה נשארים חמש עשרה שנה

ואז יש את השאלה שכל מי שמסתכל מבחוץ שואל: למה היא לא קמה והולכת? התשובה של מירי גלזר קצרה ולא נעימה:

"כי נרקיסיסט כל הזמן מנמיכים את הצד השני, וכשמישהו מנמיך מישהו על דרך קבע, הצד השני מונמך וכנוע. וזה לא סתם שאנשים נשארים 20 ו-15 שנה."
אצבע שהועברה על מדף מאובק ומורמת אל האור, כדימוי להנמכה שהופכת פרט קטן לאירוע
"אמר לך לנקות אבק, לא ניקית אבק"

האדם שנשאר אינו האדם שנכנס. הכלים שהיו נחוצים כדי לזהות את המצב הם בדיוק הכלים שהמצב עצמו שחק. מי שמפקפק בשיפוט שלו לא יכול להשתמש בשיפוט שלו כדי להחליט לעזוב. הדינמיקה הזאת על כל שלביה מפורטת במאמר על נרקיסיזם בזוגיות.

האשמה

למה דווקא הנפגע לוקח על עצמו את האשמה

את המנגנון הזה, איך נפגע עם כושר שיפוט תקין בכל זאת מפנים את האשמה, פרקנו לעומק בפרק הפודקאסט עם ד"ר עמית פכלר:

ד"ר פכלר מציב את השאלה שכל ההסבר עומד עליה: איך זה יכול בכלל להתרחש, אם הנפגע הוא אדם עם כושר שיפוט תקין? למה שישתף פעולה עם דבר כזה?

פרנצי ובלבול השפות

הראשון שהצביע על הדינמיקה היה שנדור פרנצי, תלמידו של פרויד, בהרצאה מ-1932, שפורסמה כמאמר שנה אחר כך, בשם "בלבול השפות בין המבוגרים לילד". פכלר מנסח את המנגנון כך:

"המתעלל, התוקף, לא רק מחלל את הגוף ואת הנפש של הקורבן, של הילד, אלא הילד לוקח אל תוכו גם רגשות חיוביים ובריאים שהמתעלל אמור להרגיש. כמו האשמה. מצפון בריא. המתעלל חתך את זה מעצמו, אנחנו בפסיכואנליזה נקרא לזה עשה דיסוציאציה, הוא בעצם התנתק מהדברים הטובים והבריאים שבו, ועכשיו הקורבן שלו מרגיש אותם במקומו."

והתוצאה, בניסוח שלו, היא ההגדרה המדויקת ביותר של הנזק:

"ואז הילד נשאר מבולבל, מפוצל למעשה, כמו בפיצול אישיות, 'לא אשם' ו'אשם' בו זמנית. והאמון שלו בעדות חושיו נשבר."
דיוקן שחור-לבן של הפסיכואנליטיקאי שנדור פרנצי, בשנות העשרה של המאה העשרים
שנדור פרנצינחלת הכלל, דרך ויקישיתוף (אגודת שנדור פרנצי, בודפשט)

לא "הוא שיקר לי", אלא "האמון שלי בעדות החושים שלי נשבר". הגזלייטינג לא גונב את האמת. הוא גונב את כלי המדידה. וזה בדיוק מה שהאקדמיה ללשון תפסה כשקראה לזה גזלות דעת.

הדיסוציאציה שפכלר מתאר כאן היא אחד ממנגנוני ההגנה של הנפש. מה שמיוחד במקרה הזה הוא שהיא מופעלת אצל אחד, והמחיר משולם אצל השני.

פיירברן והמשפט שמסביר הכל

ואז מגיע ההסבר שהוא בעיני החזק ביותר בכל התחום. רונלד פיירברן, אנליטיקאי סקוטי משנות הארבעים והחמישים, שאל למה ילד בוחר להיות האשם.

"מוטב להיות חוטא בעולם שאלוהים שולט בו, מאשר לחיות בעולם שהשטן שולט בו."
דיוקן שחור-לבן של הפסיכואנליטיקאי הסקוטי רונלד פיירברן, בכובע ובחליפה
רונלד פיירברןCC0, המכון לפסיכואנליזה, דרך ויקישיתוף

פכלר מפרק את זה:

"אסור לנפש, לכל נפש, לעלות בדעתה שההורים רעים. אם אני הילד הרע, לפחות ההורים הם טובים, מושלמים. יש אלוהים. אוקיי? אפשר לבנות מדינה. אבל אם אני טוב ואין אלוהים, או ההורים פסיכופתים, מת העולם, נשרף הים, אפשר לסגור את הבסטה."

וההיפוך שהוא עושה לסיסמה המוכרת הוא אחד הדברים היפים ששמעתי בפודקאסט: התרבות אומרת "אין ילד רע, יש ילד שרע לו". אבל מבפנים, מנקודת המבט של הילד עצמו, זה הפוך בדיוק: אין הורים רעים, יש רק ילדים רעים. הילד בוחר להיות אשם, כי זה המחיר של עולם שנשאר במקומו.

ואיך זה חוזר בגיל ארבעים

הקישור לבגרות הוא ישיר, ופכלר לא מרכך אותו:

"אבל אז כשאני אגדל, אני אבחר בן זוג שיכול לעשות לי גזלייטינג, לגנוב את דעתי, לעשות לי גזלות דעת, ואני לא אאשים אותו. כי אני מעדיף לחשוב, כמו הילד שהייתי, שאני מציל אותו, אני מציל את ההורה החולה, ולא שהוא פסיכופת. ואז אין לי בעצם בן זוג, אין לי על מי לסמוך, אז אני נשאר שם ונותן עוד צ'אנס ונותן עוד צ'אנס."

ואז הוא נותן את המשפט הקונקרטי, זה שגורם לאנשים בקהל להתכווץ:

"אני באמת לא בסדר. ואני באמת יודעת איך הוא אוהב את המרק שלו חם כשהוא חוזר מהעבודה. לא הייתי צריכה לחכות שזה יתקרר, אז בטח שהוא התפרץ."
קערת מרק שהתקררה על שולחן מטבח בלילה, וכפית מונחת לצידה
"לא הייתי צריכה לחכות שזה יתקרר"

שימו לב מה קורה שם. זו לא כניעה. זו עבודה. האדם הזה מחפש בפועל את ההסבר שבו הוא האשם, כי ההסבר הזה מחזיק את העולם. האשמה שהוא נושא אינה שלו מלכתחילה.

המוסד

גזלייטינג בעבודה ובחדר הרופא: כשהמוסד הוא זה שמכחיש

כשמדובר בנרקיסיסט בעבודה, בעיקר בעמדת סמכות, הדינמיקה מקבלת צורה משלה. הגזלייטינג לא נשאר בין ארבע עיניים. ברגע שמבינים שהוא צריך שני דברים בלבד, אמון ומיקום מיוחס, ברור שגם ארגונים ומוסדות עומדים בתנאים.

בעבודה: בגידה מוסדית

ניתוח מושגי שפורסם ב-2026 ב-Frontiers in Psychology מנסה להגדיר לראשונה גזלייטינג בעבודה. לפי פופט ופנדי, יש לו שני מאפיינים הכרחיים: הוא מזלזל בעבודה או בחששות של העובד, ויש לו פוטנציאל לגרום סבל. הבלבול והספק העצמי, הסימן המוכר של גזלייטינג, מופיעים כשיש פער כוחות מורגש, כמו בין עובד למנהל.

העמוד הראשון של המאמר Workplace gaslighting ב-Frontiers in Psychology, ושני המאפיינים ההכרחיים מסומנים במרקר
שני המאפיינים ההכרחיים מסומנים במרקרהעמוד הראשון של המאמר: Popat & Pandey, Frontiers in Psychology, 2026. רישיון CC BY 4.0

המושג שמחבר את זה לארגון כולו הוא בגידה מוסדית. החוקרת אהרן טענה ב-2018, על סמך הספרות על אחיות שחשפו עוולות, שחושפי שחיתות אמנם סופגים התנקמות, אבל מה שהופך את החוויה לטראומטית הוא המניפולציה הרגשית שהמעסיק מפעיל כדי להכפיש אותם, עד שהם מפקפקים בתפיסה, ביכולת ובשפיות של עצמם.

פכלר מציע לזה גם כלי מפוכח. הוא מסביר שאם תיתנו לבוס נרקיסיסט שאלון הערכה עצמית, הוא יצא עם הציון הכי גבוה, למרות שהערך העצמי שלו הוא הנמוך בחדר.

"לעומת זאת, אם היינו שואלים מ-1 עד 100: 'כשנותנים לך ביקורת עניינית, עד כמה אתה מרגיש שאתה מתפרק מבפנים?' נרקיסיסט שיענה על זה בכנות יקבל את הציון שיותר קרוב ל-100."

בחדר הרופא

גזלייטינג רפואי הוא כבר תחום מחקר בפני עצמו. מאמר דעה מ-2025 ב-Frontiers in Health Services מגדיר אותו כמצב שבו אנשי מקצוע מבטלים, מקטינים או מטילים ספק בסימפטומים ובחששות של מטופל, בלי בירור מתאים. שני נתונים ממחישים אותו בלי צורך בפרשנות.

העמוד הראשון של המאמר Medical gaslighting ב-Frontiers in Health Services, וההגדרה של גזלייטינג רפואי מסומנת במרקר
ההגדרה של גזלייטינג רפואי מסומנת במרקרהעמוד הראשון של המאמר: Faytong-Haro, Frontiers in Health Services, 2025. רישיון CC BY 4.0

אנדומטריוזיס פוגעת בכעשרה אחוזים מהנשים בגיל הפריון, לפי ארגון הבריאות העולמי, והאבחון מגיע שנים אחרי הסימפטומים: כ-6.7 שנים בממוצע במחקר רב-מדינתי גדול, בין השאר משום שכאבי מחזור חמורים מנורמלים.

ומחקר שפורסם ב-2008 ב-Academic Emergency Medicine מצא שנשים שהגיעו לחדר מיון עם כאב בטן חריף המתינו למשכך כאבים כשליש יותר זמן מגברים שדיווחו על רמת כאב דומה.

זמן עד משכך כאבים בחדר המיון, בחציון
נשים65 דקות
גברים49 דקות
981 מטופלים עם כאב בטן חריף, בחדר מיון אחד בארצות הברית. דירוג הכאב הממוצע היה כמעט זהה: 6.7 אצל נשים, 6.5 אצל גברים.

אף אחד שם לא זומם. וזה בדיוק מה שהופך את זה למעניין, ומוביל לנקודה הבאה.

המבנה

המפנה שהפך את הגזלייטינג מבעיה של יחיד לבעיה של מבנה

עד 2019 השאלה על גזלייטינג נשאלה בעיקר בפסיכולוגיה: מה לא בסדר אצל המתעלל? ואז הגיעה סוציולוגית בשם פייג' סוויט ושאלה שאלה אחרת לגמרי.

השאלה ששינתה את הכיוון

המאמר של סוויט, The Sociology of Gaslighting, פורסם ב-American Sociological Review, וב-2021 זכה בפרס המאמר של מדור גזע, מגדר ומעמד באגודה הסוציולוגית האמריקאית. הטענה שלו נשמעת פשוטה ומשנה הכל.

American Sociological Review · 2019 The Sociology of Gaslighting Sweet PL.

…However, this article argues that gaslighting is primarily a sociological rather than a psychological phenomenon.… These tactics are gendered in that they rely on the association of femininity with irrationality.

מתוך התקציר: גזלייטינג הוא בעיקרו תופעה סוציולוגית, לא פסיכולוגית. Sweet, American Sociological Review 2019;84(5):851-875

הפסיכולוגיה שואלת מה לא בסדר אצל הפוגע. הסוציולוגיה שואלת למה זה בכלל עובד. והתשובה של סוויט: זה עובד כי החברה כבר סיפקה את התחמושת.

הוא לא ממציא, הוא מפעיל

גבר שאומר לאישה "את היסטרית" לא בונה את חוסר האמינות שלה מאפס. הוא מפעיל אסוציאציה חברתית שכבר קיימת, בין נשיות לחוסר רציונליות. סוויט מנסחת את זה ישירות: הטקטיקות הן מגדריות בכך שהן נשענות על הקישור בין נשיות לאי-רציונליות.

ולכן, לפי סוויט, גזלייטינג הוא לא כישרון פסיכולוגי. הוא ניצול של תשתית קיימת. וזה גם מסביר את שני הנתונים מחדר המיון והאנדומטריוזיס. הנשים ההיסטריות של המאה התשע עשרה לא נעלמו. האסוציאציה עדיין פעילה, עכשיו בחלוק לבן.

יד של מטופל לוחצת על הבטן בחדר מיון, ורופא בחלוק לבן מנופף ביד ומתרחק במסדרון
כאב שמבטלים אותו בלי בירור

ולמה זה זול יותר נגד החלשים

הנקודה החדה ביותר של סוויט היא שהטקטיקה משתנה לפי המיקום החברתי של מי שמולה. מול אישה שחורה הפוגע ישחק על הפחד מסטריאוטיפ גזעי, ומול מהגרת בלי מעמד חוקי הוא יאיים בגירוש. היא גם מראה שהפוגע מגייס אי-שוויון מוסדי אל תוך הסיפור.

ככל שיש לאדם פחות כוח מבני, כך נדרשת פחות עבודה כדי לגרום לו להיראות לא אמין. זו אולי האמירה הכי לא נוחה בכל הנושא, והיא גם המדויקת ביותר.

הכוונה

האם מי שעושה גזלייטינג תמיד יודע שהוא עושה את זה

כאן נמצאת המחלוקת הפעילה בתחום, ופכלר נכנס אליה בגלוי. התשובה הקצרה היא לא, ופכלר לוקח את זה רחוק יותר מרוב עמיתיו.

העמדה השנויה במחלוקת

"עכשיו, גם גזלייטינג זה חלק מהחיים. ופה אני בוויכוח לא קטן עם הוגות והוגים אחרים בתחום: זה שעושה את הגזלייטינג לא מודע לזה שהוא עושה את זה. הוא מתנהג בפסיכופתיות, הוא מתנהג ברוע, אבל הוא לא אומר לעצמו 'אני עכשיו רע', הוא כבר מצדיק את זה באיזשהו קונטקסט מפותל."

ואם השאלה שלכם היא איפה עובר הגבול בין זה לבין פסיכופתיה, על זה דיברתי עם ד"ר אמיר הלמר:

ואז הוא נותן את הדוגמאות שהופכות את זה מתיאוריה לבית שלכם:

"ולכן זה חלק מכל יחסים, גם יחסים טובים, לא מתעללים, כל יחסי הורות. 'לא, לא, אבא לא אמר את המילה שאת חושבת שהוא אמר.' אנחנו כל הזמן עושים את זה. כל הזמן עושים גזלייטינג לילדים, לבני זוג, לתלמידים."

אז מה ההבדל

אם כולם עושים את זה, איפה עובר הגבול? פכלר עונה בשתי מילים:

"העניין הוא המינון. העניין הוא שאנחנו נצמצם את זה למינימום, ניקח על זה אחריות כשמעמתים אותנו עם זה."

ההבדל בין הורה רגיל למי שהורס אדם הוא לא "האם הוא עושה גזלייטינג", אלא המינון, והאם הוא לוקח אחריות כשמעמתים אותו. זו אולי האבחנה השימושית ביותר במאמר הזה, כי היא היחידה שאפשר לבדוק בפועל.

הפרדה בין תועלת לכוונה

המחקר מגיע לאותו מקום מכיוון אחר. קליין ועמיתיו מציינים שהשאלה עדיין נדונה בספרות, אבל שהם עצמם לא סבורים שנדרשת מודעות מפורשת. הם מפרידים בין שני דברים שמתערבבים כל הזמן: תועלת קיימת ברוב המקרים, מודעות אינה הכרחית.

ומה בדיוק הרווח? הוא לא חייב להיות כסף. קליין ועמיתיו מונים שלושה סוגים: רווח חומרי, כמו במקרים המקוריים של 1969, רווח לא חומרי כמו שליטה ודומיננטיות, והשלישי: להימנע מאחריות. הסוג הזה מסביר המון גזלייטינג יומיומי שאין מאחוריו שום מזימה. לפעמים כל מה שמישהו מנסה לעשות הוא לא להיות זה שטעה.

רופא שמבטל כאב של אישה לא בהכרח מתכוון להרוס אותה. הוא פועל מתוך הטיה מופנמת. אבל התוצאה זהה, והוא עדיין מרוויח מזה: חוסך זמן, נמנע מבירור מורכב, ושומר על הסמכות שלו. גזלייטינג לא דורש מזימה. הוא דורש שמישהו ירוויח מכך שאתם מפקפקים בעצמכם, והרווח יכול להיות אוטומטי לגמרי.

חיוביות רעילה

חיוביות רעילה היא גזלייטינג בתחפושת

החיבור הזה של יהודית כץ הוא אחד המקוריים ששמעתי, והוא נוגע במשהו שקורה כל יום בפיד של כולנו. על המעקף הרוחני והחיוביות הרעילה שיחתי בהרחבה עם דוד גולן:

הדוגמה שסוגרת את העניין

"אם אתה אומר לי 'אני ממש ממש עצוב, אני מתגעגע למישהו שמת', ואני אגיד לך 'אבל לפחות היה לכם שלושים שנה ביחד, תגיד תודה על זה', אני בעצם מבטלת את הכאב שלך וזורקת עליך חיוביות. ומה שקורה לך בפנים, שאתה מרגיש שלא הבינו אותך."
"זה כמו גזלייטינג לשליליות. חיוביות רעילה היא גזלייטינג לכל דבר ועניין. כאילו, יש לך כאב? לא, אין לך, ותחשוב טוב."

המבנה זהה לחלוטין למה שראינו אצל כץ בסעיף הקודם: לקחת את הכאב, לבטל את תוקפו, ולהחזיר אותו כבעיה שלכם. מה שמשתנה הוא רק הטון. במקום "את מגזימה", מקבלים "יש לך כל כך הרבה לְמה להודות".

כד דבש מוזהב שנוזל ממנו חוט כהה של רעל אל תוך הדבש, כדימוי לחיוביות רעילה שהיא גזלייטינג בתחפושת
חיוביות רעילה: דבש עם רעל

הקריטריון שהיא נותנת

וכץ מוסיפה משפט שכדאי לתלות מעל המסך:

"אם יש תוכן שגורם לי להרגיש שמשהו בי לא לגיטימי, שמה שאני מרגישה הוא לא לגיטימי, אז התוכן לא טוב."

ובאותה נשימה: "אל תתנו לתוכן לעשות לכם גזלייטינג." רגש שאתם מרגישים הוא נתון, לא טענה שצריך להוכיח. תוכן שמנסה לשכנע אתכם שאתם לא באמת מקנאים או לא באמת כועסים אינו עוזר לכם. הוא עושה בדיוק את מה שהמאמר הזה מתאר, רק עם מוזיקה נעימה ברקע.

כתות

גזלייטינג בכתות ובקבוצות רוחניות: כשהאמת עצמה הופכת לכלי

יש מקום אחד שבו הגזלייטינג מקבל כלי משוכלל במיוחד, ואת השאלה עליו העליתי בפרק עם ד"ר פכלר. בכתות הוא לא צריך להמציא שום דבר. הוא משתמש באמת.

"כתות ברובן מתבססות על איזושהי פילוסופיה רוחנית, ודרך זה מתבצע הגזלייטינג. כי ברוחניות אנחנו הרבה פעמים אומרים: אנחנו משליכים את הבעיות שלנו לעולם החיצוני. זאת אומרת, אם אנחנו רואים דברים רעים בחוץ, זו ההשלכה שלנו. דבר יפה מאוד. והרבה פעמים בכתות רוחניות זה חלק מאוד משמעותי מהגזלייטינג."

מה שהופך את זה למסוכן כל כך הוא שהרעיון עצמו נכון. כך אמרתי את זה בפרק:

"אני חושב שזה אולי התרגול הרוחני כמעט הכי גבוה שיש: לשים לב מה אחרים משקפים לי ולעבוד עם זה בתוכי. ואז הוא אומר: 'אוקיי, אם אתם רואים בי משהו, זה שלכם.' זה מאוד מאוד טריקי, כי יש בזה גם אמת, אבל אפשר לשחק עם זה בצורה מאוד מרושעת."
נואם כריזמטי על במה מחזיק מראה מוזהבת ומפנה אותה אל הקהל, שרואה בה את עצמו במקומו
"אם אתם רואים בי משהו, זה שלכם"

זה אותו מבנה שראינו בדיאלוג של כץ, רק בשפה רוחנית. כל ביקורת על המנהיג חוזרת אליכם כהשלכה שלכם, ולכן אי אפשר בכלל להעלות אותה. וזה קרוב מאוד למה שנקרא מעקף רוחני, רק שכאן מישהו אחר עושה אותו בשבילכם. פכלר ענה על זה בדיוק:

"אדם שהוא מספיק מניפולטיבי יודע איך לרתום את האמת לצרכיו הנרקיסיסטיים… לגרום לבן אדם השני להגיד: רגע, זה קרה או לא קרה? רגע, זה נדמה לי?"

ואז הוא מתאר את מה שקורה סביב מנהיג כזה:

"הוא יאסוף סביבו אנשים שיאמינו שהם לא יכולים בלעדיו… והם יכולים להתנתק מהמשפחות שלהם, מה שקורה בכתות, כדי שהוא יהפוך להיות המשפחה שלהם."

זה הבידוד, אותו תנאי טכני מהסרט מ-1944, רק בקנה מידה של קבוצה. כשהמשפחה והחברים מחוץ לתמונה, אין עוד מי שיגיד "לא, זה באמת קרה". ובקבוצה, כל מי שמסביב אומר אותו דבר.

המילה

האם המילה גזלייטינג נשחקה מרוב שימוש

ב-2022 בחר מילון מריאם-וובסטר את "gaslighting" כמילת השנה. החיפושים אחר המילה באתר המילון עלו באותה שנה ב-1740 אחוזים, והסיבה מעניינת: לפי עורך המילון, פיטר סוקולובסקי, לא היה אירוע בודד שגרם לזינוק. המילה פשוט חופשה בתדירות גבוהה כל יום, לאורך כל השנה, ונשארה כל 2022 בין חמישים המילים המבוקשות ביותר.

הביקורת מגיעה מהמקום המפתיע ביותר

מי שמזהירה משימוש היתר היא לא סוציולוגית ולא מבקרת תרבות. זו רובין שטרן, שכתבה את אחד הספרים הראשונים על התופעה.

"גזלייטינג משמש לעתים קרובות בצורה מאשימה, כשמישהו אולי פשוט מתעקש על משהו, או מנסה להשפיע עליך. זה לא מה שגזלייטינג הוא."

וההבחנה שנשחקת היא בדיוק זו: מחלוקת אמיתית כוללת התחשבות הדדית, בעוד שגזלייטינג כרוך בכך שצד אחד שולל באופן עקבי את התפיסה של הצד השני ומבטל את התגובות הרגשיות שלו. בן זוג שחושב אחרת מכם על מה קרה בארוחה לא עושה לכם גזלייטינג. הוא זוכר אחרת.

במת תיאטרון בלונדון של 1938 עם תפאורת סלון ויקטוריאני, ומנורת הגז שעל הבמה מתעמעמת מול הקהל
לונדון, 1938: כאן המונח התחיל, כמזימה פלילית אחת

איך מונח מאבד את משמעותו

קליין ועמיתיו מתארים את התהליך במשפט אחד: היישום הראשוני של המונח היה צר מאוד, ולאורך העשורים האחרונים הוא התרחב באופן משמעותי. שווה לראות את זה מסודר.

איך המונח התרחב
1938המילטון, המחזה: מזימה פלילית לגניבת תכשיטים
1969בארטון ווייטהד: ניסיון מודע לאשפז אדם בריא בתואנות שווא, לשם רווח
1981קאלף וויינשל: ניסיון מודע או לא מודע לשכנע מישהו שאינו שפוי. נפוץ הרבה יותר
2007שטרן: "טנגו" שבו שני הצדדים משתתפים
2019סוויט: תופעה סוציולוגית, שנשענת על אי-שוויון מגדרי ומוסדי
2022מילת השנה: המונח בכל מקום, גם בוויכוחים שאינם גזלייטינג
אורך הפס ממחיש את רוחב ההגדרה, לא מדידה.

על בסיס סקירת ההיסטוריה של המונח אצל קליין, ווד ובארטס (2025), ומקורות נוספים.

המקור הצר ראוי להיזכר. המאמר של בארטון ווייטהד ב-Lancet מ-1969, שהכניס את המונח לספרות הרפואית, תיאר שלושה מקרים שכולם היו מהלך אינסטרומנטלי: אישה שניסתה, יחד עם מאהבה, למסגר את בעלה כאלים כדי להיפטר ממנו, אישה שתיארה את בעלה כשתיין כבד ואלים כדי להיפטר ממנו ולשמור לעצמה את הפאב, ומנהל בית אבות שנתן משלשלים לדיירת ואז הפנה אותה לאשפוז פסיכיאטרי.

וכאן חשוב לא לרוץ לקצה השני. העובדה שהמילה התנפחה לא אומרת שהדבר עצמו לא קיים. היא אומרת שהמילה כבר לא עושה בשבילכם את עבודת ההבחנה. את זה תצטרכו לעשות לבד, וזה מה שנשאר.

הסרטונים

מה אומרים בסרטונים הפופולריים על גזלייטינג, ומה מחזיק

חלק גדול ממה שאנשים יודעים על גזלייטינג מגיע מסרטונים קצרים של פסיכולוגים בחו"ל, עם מאות אלפי ועד מיליוני צפיות. שלושה מהם מסכמים היטב את מה שהקהל שומע, וכאן מה מחזיק מהם מול המחקר.

כדי שזה ייחשב גזלייטינג, צריך שלושה דברים: הכחשה של המציאות שלכם, טענה שמשהו לא בסדר אצלכם, וחזרה לאורך זמן נכון, וחסר רכיב אחד כך מסכמת ד"ר ג'ולי סמית' (Julie Smith), פסיכולוגית קלינית מבריטניה, בסרטון שצבר יותר מ-800 אלף צפיות. היא מדגישה שמחלוקות מזדמנות הן נורמליות, ושגזלייטינג פוגעני קורה שוב ושוב. זה תואם את המחקר: ההכחשה וההאשמה הן הניסיון לשכנע אתכם שאתם לא תופסים נכון את המציאות, והחזרה היא מה שמבדיל גזלייטינג מוויכוח. מה שחסר הוא התנאי השני של קליין ועמיתיו, האמון. בלי מישהו שאתם סומכים עליו כפרשן של המציאות, גם שלושת השלבים לא נתפסים.
הגזלייטינג האמיתי הוא הורים שמלמדים אתכם שאתם לא מספיק טובים מרחיב את המונח כך אומר ד"ר אלוק קאנוג'יה (Dr. K), פסיכיאטר, בסרטון קצר שצבר כ-1.7 מיליון צפיות. הדוגמאות שלו הן הורים שהאושר שלהם תלוי בהישגים של הילד, ו"איך יכולת להיות כל כך טיפש" על טעות. זה כואב ומזיק, אבל זה לחץ וביקורת, לא הכחשה של המציאות, וזה בדיוק שימוש היתר שרובין שטרן מזהירה ממנו. ויש בדבריו גרעין שגם פכלר אומר: הורים עושים גזלייטינג לילדים כל הזמן, והשאלה היא המינון.
יש גם "גזלייטינג הפוך": להאשים אתכם ולהחמיא לכם באותה הודעה תצפית קלינית, לא מושג מחקרי ד"ר רמאני דורבסולה (Ramani Durvasula), פסיכולוגית קלינית שמתמחה בנרקיסיזם, מתארת בסרטון של כ-300 אלף צפיות הודעה שקיבלה בעבודה: האשמות לא נכונות, ובאותה הודעה "את כל כך מבריקה, כל כך חיונית לפרויקט". המלכודת, לדבריה, היא המשפט "את נהדרת, ועשית דברים נוראים". מי שמקבל את המחמאה צריך לקבל גם את ההאשמה. במחקר אין לזה שם, אבל זה המבנה של המשפט הדואלי שמירי גלזר תיארה: "אני מת עלייך, אבל מי חוץ ממני היה לוקח אותך?".
האור חוזר

איך מתמודדים עם גזלייטינג, ומה באמת עוזר

נתחיל דווקא ממה שלא עוזר, כי זו הטעות שכמעט כולם עושים אחרי שהם קוראים מאמר כזה.

אתם לא אמורים לאבחן אף אחד

ד"ר הלמר אומר את זה במפורש:

"שלא כל אחד עכשיו, חס ושלום, תבואו לבן זוג ותגידו 'וואלה, אתה יודע מה? שמעתי פודקאסט, חמוד, אתה פסיכופת עכשיו, אני מבינה'. לא. ממש לא. המטרה היא שתתחילו להתבונן, להסתכל, ולשאול את עצמכם את השאלה: האם מתאים לכם ככה לחיות כל החיים?"

ומירי גלזר הופכת את השאלה כולה: "הקטע הוא לא 'האם נרקיסיסט יכול להשתנות?'. הקטע הוא 'האם אני יכולה לצאת מתוך מערכת יחסים כזאת?'." אבחון של מישהו אחר הוא בדיוק הדרך להישאר עסוקים בו במקום בעצמכם. ואם בכל זאת חשוב לכם להבין את מי שמולכם, שני מאמרים עוזרים: איך מזהים נרקיסיסט סמוי ומה ההבדל בין פסיכופת לסוציופת.

⚠️ הבהרה חשובה המאמר הזה הוא מידע, לא ייעוץ פסיכולוגי ולא כלי אבחון. אף אחד מהסימנים כאן לא מאפשר לכם לאבחן אדם אחר, וגם לא את עצמכם. אם אתם מזהים את עצמכם בתיאורים, זו סיבה טובה לדבר עם איש מקצוע, לא לאבחן את בן הזוג. ואם אתם בסכנה פיזית, זו לא שאלה של תובנות, זו שאלה של בטיחות.

עובדות מוצקות במקום ויכוח על רגשות

פכלר נותן את מה שלדעתי הוא הכלי הכי מדויק, והוא נותן אותו על עצמו, כמטפל שיכול לפגוע:

"ככל שיש לי עובדות מוצקות לאחוז בהן בנוגע ליחסים, אפשר יהיה לקיים אותן אם התחייבתי עליהן. אם אמרנו שניפגש ב-1:13, אני אהיה שם ב-1:13."

ואז הוא מודה בדבר שמעט אנשי מקצוע מודים בו: אם הוא שוכח פגישה ולא רוצה להכיר בטעות, הוא יכול לומר למטופל "לא, זה נדמה לך, אתה לא זוכר שאמרתי שמבוטל?", ואז הוא עושה לו את אותה גזלות דעת בדיוק.

המסקנה המעשית: ויכוח על מה מישהו הרגיש הוא ויכוח שאי אפשר לנצח, אבל ויכוח על מה נאמר ומתי הוא ויכוח שיש לו עוגן. כתבו דברים. שמרו הודעות. לא כדי לנהל תיק, אלא כדי שיהיה לכם משהו מחוץ לראש שאפשר להיאחז בו.

ידיים כותבות במחברת על שולחן מטבח, וטלפון עם רשימת הודעות מונח לצידה
מה נאמר ומתי, מחוץ לראש

מבחן התקשורת

עינב יולביץ' נותנת פרוטוקול שלא דורש שום ידע קליני, והוא כנראה הכלי הפרקטי הטוב ביותר בכל החומר.

💡 המבחן אל תגידו "אתה ככה ואתה ככה". אמרו משפט אחד על עצמכם: "קשה לי כשאתה אומר לי ככה", או "הייתי רוצה שניפגש יותר". ואז תסתכלו על התגובה. אם הוא רק מתגונן, אם הוא מאשים אתכם, אם אתם לא בסדר והוא מושלם, יש כאן בעיה. אם הוא מוכן להקשיב, גם אם אינו מסכים במאה אחוזים, ומנסה לשנות לאורך זמן באופן עקבי, יש עם מי לדבר.

היופי במבחן הזה הוא שהוא לא מאבחן אף אחד. הוא רק בודק דבר אחד: האם הצרכים שלכם קיימים בחדר הזה.

וכשאי אפשר לחתוך

לא כל קשר אפשר לסיים. הורה נשאר הורה, ובעבודה לא תמיד יש לאן ללכת מחר בבוקר. ד"ר הלמר נותן לזה מילה אחת שאני אוהב: למנן.

למנן זה לא לסלוח ולא להתעלם. זה להכיר בכך שהקשר עושה לכם רע, ושאתם עדיין חייבים להיות בו, ולכן להוריד אותו מהדוק לנסבל. פחות שעות, פחות נושאים, פחות גישה. הלמר מסייג שבמשפחה זה עובד יפה, בעבודה זה קשה יותר, ובזוגיות זה בדרך כלל לא פתרון אלא דחייה שלו.

כשהחמלה עצמה מחזיקה אתכם שם

יש מלכודת שאנשים טובים במיוחד נופלים בה, ועליה דיברתי בפרק על שאול המלך ועמלק. שאול חמל על אגג, ושילם על זה במלוכה. כילד סלדתי מהסיפור. היום אני רואה בו שיעור על חמלה שהיא בעצם חולשה בתחפושת:

"אחד הדברים הכי קשים לעיכול בחיים זה ההבנה הזו שיש אנשים שאין לנו מה לנסות לשנות אותם. גם אם תיאורטית זה אפשרי, המחיר יהיה כבד מדי: מחיר השפיות שלנו, הביטחון העצמי, הנשמה. ובמקרים כאלה הדבר הנכון הוא לחתוך. לא מתוך שנאה, מתוך שמירה על עצמנו."

והחלק שהכי קשור לגזלייטינג:

"יש את המקרים הבודדים שבהם אנחנו כבר יודעים, בפנים אנחנו יודעים, אבל לא זזים. והטרגדיה היא שדווקא במקרים האלה, שצריך לחתוך, אנחנו בשיא הבלבול. כי אנשים שפוגעים בנו שוב ושוב הם גם הרבה פעמים אלו שמערערים לנו את הביטחון, וגורמים לנו להטיל ספק באינטואיציה שלנו, גורמים לנו לחשוב שאנחנו הבעיה."

זה המעגל שתואר כאן מההתחלה: הכלי שהיה צריך לזהות את המצב הוא הכלי שנשחק. ולכן לחתוך במקרה כזה, כמו שאמרתי בפרק, "זה לא אכזריות". זה לשמור על עצמכם, בלי שנאה ובלי לנסות לתקן.

עדים, גבולות, ויציאה שקטה

אם הבידוד הוא תנאי טכני לגזלייטינג, אז אדם אחד שרואה אתכם הוא הנוגד הישיר ביותר. לא כדי שיפסוק מי צודק, אלא כדי שתהיה בעולם עוד נקודת ייחוס אחת שאינה הוא.

שני גברים על ספסל בערב, אחד מדבר והשני פונה אליו כולו ומקשיב
עוד נקודת ייחוס אחת בעולם

ומירי גלזר מוסיפה תובנה נגד-אינטואיטיבית לגבי גבולות: "איפה שיש גבולות הוא לא נכנס. הוא נכנס רק למקום שיש חולשה." המשמעות המפתיעה היא שהעבודה על עצמכם אינה כדי לשכנע אותו. היא כדי שתפסיקו להיות המקום שבו הדבר הזה עובד.

ולגבי היציאה עצמה, ההנחיה של הלמר היא הבטוחה ביותר, ואני חוזר עליה כלשונה: לנתב את הדרך החוצה בצורה שקטה ובטוחה. להתייעץ עם עורך דין אם צריך. לעבור טיפול אם צריך, כדי להצמיח את עצמכם ואז לעשות את הצעד. לא לעשות את הצעד בבום. השלב הזה, מה שבא אחרי היציאה, מפורט במאמר על החלמה מקשר עם נרקיסיסט.

איך חוזרים לסמוך על עצמכם אחרי גזלייטינג

הקול שאומר "אולי אני מגזים" לא נעלם ביום שיוצאים. הוא נבנה לאורך זמן, וגם החזרה ממנו הדרגתית. אבל האמון בעדות החושים שלכם לא נעלם. הוא רק התכסה.

יד שמסובבת את המפתח של מנורת גז על הקיר, והלהבה עולה בחזרה לאור מלא
האמון לא נעלם. הוא רק התכסה

שני דברים כבר הופיעו כאן: לכתוב עובדות מחוץ לראש, ולהחזיק עד אחד שרואה אתכם. השלישי קורה בפנים, כי הספק לא יושב בשכל, ולכן הבנה לבדה לא מנקה אותו.

לסיכום: גזלייטינג

גזלייטינג הוא לא כישוף וגם לא כישרון נדיר. הוא מנגנון שדורש שני תנאים בלבד: שתסמכו על מישהו כפרשן אמין של המציאות, ושהוא ירוויח מכך שתפקפקו בעצמכם. הוא לא גונב את האמת, הוא גונב את כלי המדידה, ולכן העברית קוראת לזה גזלות דעת.

מה שהופך אותו לקשה כל כך לזיהוי הוא שהוא בנוי מרסיסים שאף אחד מהם לא מצדיק שיחה. מחת אחת זה לא נורא. וגם ההתגוננות היא חלק ממנו, כי כל סבב מסתיים בכך שהוכחתם לעצמכם שוב שאתם לא מצליחים להסביר.

אבל יש כאן משהו שקל לפספס בתוך כל התיאורים: אם נדרש כל המנגנון הזה, לאורך שנים, בהשקעה כזאת, כדי לגרום לכם להטיל ספק במה שראיתם, סימן שמה שראיתם היה חזק מאוד. אתם לא נשברתם כי הייתם חלשים. נדרשה עבודה שיטתית וארוכה, וגם היא הצליחה רק כי נתתם למישהו מעמד שרק אנשים קרובים מקבלים.

וזו כבר לא תכונה שלכם. זה מנגנון, ומנגנון שרואים אותו מאבד חלק גדול מהאחיזה. אולי המשפט הכי חשוב במאמר הזה הוא הפשוט ביותר: הזיכרון שלכם עבד. פשוט הפריעו לו.

לחזור לעצמכם

האמון בעצמכם לא נעלם. אפשר לבנות אותו מחדש.

ערכת המדיטציות נוירו-שיפט של שחר כהן, לניקוי משקעים רגשיים ובניית הדימוי העצמי מחדש

אחרי גזלייטינג, הספק נשאר גם כשהקשר כבר נגמר, כי הוא לא יושב בשכל. נוירו-שיפט הוא שש מדיטציות שעובדות שם, מתחת להבנה: אחת מהן מתמקדת בנטרול ההקטנה העצמית והספק הכרוני, ואחרת בבניית הדימוי העצמי מחדש.

זה לא במקום טיפול. זה למי שכבר מחוץ למצב, ורוצה לחזור לסמוך על מה שהוא מרגיש.

לקרוא על נוירו-שיפט

שאלות ותשובות

מה ההבדל בין גזלייטינג לבין ויכוח רגיל שבו כל אחד זוכר אחרת?

מחלוקת אמיתית כוללת התחשבות הדדית, ושני הצדדים מוכנים לבדוק את הגרסה שלהם. גזלייטינג הוא שלילה עקבית של התפיסה של הצד השני וביטול התגובות הרגשיות שלו, לאורך זמן. רובין שטרן עצמה מזהירה שהמונח משמש היום גם כשמישהו פשוט מתעקש על משהו, וזה לא גזלייטינג.

למה גזלייטינג עובד דווקא על אנשים חכמים עם כושר שיפוט תקין?

לפי המסגרת של קליין, ווד ובארטס מ-2025, גזלייטינג דורש אמון אפיסטמי, כלומר שתחזיקו את האדם כפרשן אמין של המציאות. זר ברחוב לא יכול לעשות לכם גזלייטינג, כי אין לו מעמד כזה. חוכמה אינה מגנה, כי מה שמופעל הוא הקרבה, לא ההיגיון.

מהן הדוגמאות הנפוצות ביותר למשפטי גזלייטינג בזוגיות?

אנשי טיפול מביאים משפטים כמו "מה את עושה עניין, מה הסרט שלך?", "הבעיה היא בך שאתה בכלל חושב שיש פה בעיה", "כולם אומרים את זה, רק לא נעים להם", ו"אני מת עלייך, אבל מי חוץ ממני היה לוקח אותך?". שימו לב שאף אחד מהם אינו שקר עובדתי. כולם עוסקים בתוקף של מה שאתם מרגישים.

האם מי שעושה גזלייטינג תמיד מודע לכך שהוא מנהל מניפולציה רגשית?

לא, וזו מחלוקת פעילה בספרות. המגמה העכשווית מתרחקת מדרישת המודעות. ד"ר עמית פכלר טוען שהעושה בדרך כלל אינו אומר לעצמו שהוא רע, אלא מצדיק את עצמו בהקשר מפותל. המחקר מפריד בין תועלת, שקיימת ברוב המקרים, לבין מודעות, שאינה הכרחית.

איך מתמודדים עם גזלייטינג כשאי אפשר לצאת מהקשר בינתיים?

שלושה דברים עוזרים גם בלי לעזוב. עובדות מוצקות מחוץ לראש, כלומר לתעד מה נאמר ומתי. עד אחד לפחות, כי גזלייטינג צריך היעדר עדים. וגבולות, שלפי מירי גלזר הם המקום היחיד שאליו הדבר הזה לא נכנס. יציאה, אם היא נדרשת, נעשית בשקט ובהיערכות.

מה זה גזלייטינג בעבודה ואיך הוא שונה מבוס תובעני רגיל?

גזלייטינג בעבודה מזלזל בעבודה או בחששות של העובד, ויש לו פוטנציאל לגרום סבל, ולא רק דורש ממנו יותר. כשיש פער כוחות, הוא מוביל לבלבול ולספק עצמי. בגידה מוסדית היא המקרה שבו הארגון עצמו מכפיש את מי שדיווח על פגיעה, עד שהוא מתחיל לפקפק בתפיסה שלו.

למה דווקא הנפגע מגזלייטינג לוקח על עצמו את האשמה?

לפי רונלד פיירברן, מוטב להיות חוטא בעולם שאלוהים שולט בו מאשר לחיות בעולם שהשטן שולט בו. הילד בוחר להיות האשם כדי שההורים יישארו טובים והעולם יישאר יציב. שנדור פרנצי הוסיף שהילד קולט לתוכו את האשמה שהפוגע ניתק מעצמו, והאמון שלו בעדות חושיו נשבר.

האם חמש הטקטיקות המפורסמות של גזלייטינג מבוססות על מחקר?

הן שימושיות אך המקור שלהן אחר ממה שמקובל לחשוב. השמות שלהן זהים לחמש מתוך חמש עשרה קטגוריות של התעללות מילולית שמיפתה פטרישיה אוונס, ברשימה שלא נבנתה על גזלייטינג דווקא. לא נמצא מאמר שפיט עמיתים שמעגן את החמישייה הזאת כטקסונומיה מחקרית של גזלייטינג.

איך נראה גזלייטינג בכתות ובקבוצות רוחניות?

בכתות הגזלייטינג משתמש ברעיון רוחני נכון, שמה שאנחנו רואים באחרים משקף משהו בנו, והופך אותו לנשק: כל ביקורת על המנהיג חוזרת אל המבקר כהשלכה שלו. לצד זה מגיע בידוד מהמשפחה ומהחברים, כך שלא נשאר מי שיאשר שמה שראיתם באמת קרה.

מה הקשר בין חיוביות רעילה לבין גזלייטינג?

יהודית כץ מצביעה על מבנה זהה: שניהם מבטלים את התוקף של מה שאתם מרגישים ומחזירים אותו כבעיה שלכם. להגיד לאדם אבל "לפחות היו לכם שלושים שנה ביחד" זה לזרוק חיוביות על כאב. הקריטריון שלה פשוט: תוכן שגורם לכם להרגיש שמה שאתם מרגישים אינו לגיטימי הוא תוכן לא טוב.

למה נשים חוות יותר גזלייטינג רפואי מגברים?

לפי הניתוח של פייג' סוויט, הטקטיקה נשענת על אסוציאציה חברתית קיימת בין נשיות לחוסר רציונליות, ולכן היא זולה יותר לביצוע. הנתונים ממחישים: אנדומטריוזיס מאובחנת שנים אחרי הופעת הסימפטומים, כ-6.7 שנים בממוצע במחקר רב-מדינתי גדול, ונשים עם כאב בטן חריף בחדר מיון המתינו למשכך כאבים כשליש יותר זמן מגברים.

מאיפה הגיע המונח גזלייטינג ומה התרגום העברי שלו?

המקור הוא מחזה בריטי מ-1938 של פטריק המילטון ושני עיבודים לקולנוע, שבהם בעל מעמעם את מנורות הגז בזמן שהוא מחפש תכשיטים גנובים, ומכחיש בפני אשתו שהאור נחלש. האקדמיה ללשון העברית קוראת לזה גזלות דעת, מלשון לגזול ממישהו את הדעת שלו.

איך אפשר לדעת אם אני עושה גזלייטינג בלי לשים לב?

לפי ד"ר פכלר, המבחן אינו האם עשיתם זאת אי פעם, כי לדבריו כולם עושים את זה במידה כלשהי לילדים, לבני זוג ולתלמידים. המבחן הוא המינון, והאם אתם לוקחים אחריות כשמעמתים אתכם. סירוב עקבי להכיר בגרסה של הצד השני, לאורך זמן, הוא הסימן המשמעותי.

שחר כהן
מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.

מדריך ללא עלות:
חמישה שלבים לבניית ביטחון עצמי שמחזיק

עקבו אחרי ב YouTube

לחצו על הסמל האדום כדי לקבל סרטונים ותכנים איכותיים דרך YouTube

 
דילוג לתוכן