נרקיסיזם בזוגיות: ההגדרה המוכרת הפוכה

יש משפט אחד שחוזר בכל שיחה על נרקיסיזם בזוגיות: "הוא אוהב את עצמו יותר מדי". המשפט הזה נשמע הגיוני, הוא מסביר את ההתפארות, הוא מסביר את חוסר ההתחשבות, והוא שגוי בערך בחצי. החצי החסר הוא כל הסיפור.

ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, ניסח לי את זה בפודקאסט בצורה שלא עוזבת:

"מה שמטעה: מתוך שניים יגידו, מה זה נרקיסיסט? אוהב את עצמו יותר מדי. כן, אבל לא רק. הוא גם שונא את עצמו יותר מדי. הסוד הגדול של נרקיסיסט זה שזה שהוא עף על עצמו, מתפאר, משוויץ, חושב את עצמו, בעצם מכסה על ספקות עצמיים עזים ביחס לערך העצמי שלו."

אין באמצע

הדימוי שהוא נותן הוא כדור קופצני. הערך העצמי עולה, יורד, עולה, יורד, ואין באמצע. או גג העולם או שפל תחתיות, בלי תחנות ביניים.

וזה משנה את כל האופן שבו הקשר נראה מבפנים. אם מדובר באדם שאוהב את עצמו מדי, ההיגיון אומר שהוא פשוט לא משאיר לך מקום. אבל אם מדובר במישהו שנע בין שני קטבים קיצוניים, ההיגיון משתנה לגמרי. הוא מחלק תפקידים.

למה זה הכרחי להבנה של הקשר

מירי גלזר, מטפלת שעובדת שנים בתחום, אומרת את זה בחדות: "נרקיסיסט זה ריכוז עצמי גבוה, זה ריכוז יתר. זה אוברדוז. זה לא אהבה עצמית. ממש לא."

ההבחנה נשמעת סמנטית עד שנכנסים לתוך זוגיות. אדם שבאמת אוהב את עצמו לא זקוק לכך שתאשרי לו את זה כל בוקר מחדש. הוא לא מתרסק מביקורת, והוא בהחלט לא צריך שתהיי קטנה כדי שהוא ירגיש גדול. הרעב הזה לאישור הוא הראיה להיעדר האהבה העצמית, ולא לעודף שלה. הרחבה מלאה על המנגנון עצמה מחכה במדריך על נרקיסיזם.

אלוהים ותולעת: למה נרקיסיסט צריך לידו מישהי קטנה?

זה הלב של המאמר הזה, וזו הנקודה שבה רוב התוכן ברשת עוצר מוקדם מדי. הפסיכואנליטיקאי ניל סימינגטון (Neville Symington) נתן לתנודה הזאת שני שמות, ופכלר הביא אותם:

"הוא מתנדנד בין להרגיש ולהיות אלוהים, לבין להיות תולעת בזויה. ואין באמצע. 50 גוונים של אפור, אין. אין גוונים."

התפקיד המשלים

כאן מגיע המהלך שהופך את זה מתיאוריה לתיאור של סלון אמיתי. אם אתה נע בין שני קטבים ואין לך יכולת להחזיק את שניהם בעצמך, אתה מגייס מישהו שיחזיק אחד מהם בשבילך. פכלר:

"אם אני אלוהים, אני צריך לידי תולעת. למה? כדי שכולם יזכרו ולא יהיה לרגע אחד ספק מי פה שולט, מי פה המלך. אז אני צריך תולעת, אני צריך להקטין מישהו וכל הזמן להעמיד אותו במקומו."

ההקטנה היא לא תוצר לוואי של כעס, היא תפקיד. וזה בדיוק ההבדל בין הסבר שמייאש להסבר שמשחרר. אם הוא מקטין אותך כי הרגזת אותו, יש היגיון בלנסות פחות להרגיז. אם ההקטנה היא התפקיד שהוקצה לך בקשר, אז שום שינוי בהתנהגות שלך לא יבטל את הצורך בו. התפקיד קיים מהיום הראשון. הוא רק חיכה לשחקנית.

וההיפוך שסוגר את המעגל

ופה מגיע החלק שהופך את כל התמונה. פכלר ממשיך, וזו הפואנטה:

"אבל רגע, שוב, הסוד הוא בלא מודע: שבעצם ברגעים מסוימים אני חווה את בן הזוג הזה כאלוהים ואני תולעת. הרי מה אומרים בני זוג מתעללים? 'אם תעזבי אותי אני הורג אותך ומתאבד'. למה? אני לא יכול בלעדייך. למה? יגיד סימינגטון: אני תולעת. את הכל בשבילי. את אלוהים."

תקראי את המשפט הזה שוב, כי הוא עושה שני דברים בבת אחת. "אם תעזבי אותי אני הורג אותך" זו הצהרת אלוהות מוחלטת, בעלות על חייך. "ומתאבד" זו הודאה בכך שבלעדייך הוא כלום. אותו משפט, באותה נשימה, הוא גם טענת האלוהות וגם הווידוי שהוא התולעת.

וזה מסביר גם את הפרט שנשמע קטן ותמיד מופיע: למה חשוב לו שלא יהיה לך חשבון משלך, חברות משלך, יציאה למכולת שהוא לא יודע עליה. פכלר: "מה פתאום שאת תצאי למכולת ושיהיה לך כרטיס אשראי משלך? לא, לא, לא. נפרדת מדי, אוי ואבוי." מי שאת בשבילו אלוהים לא יכול להרשות לעצמו שתהיי עצמאית.

למה שום כמות של אהבה לא מספיקה לו, ולמה הוא בוגד?

אחת השאלות הכי כואבות שנשים ששרדו קשר כזה שואלות היא למה. נתתי הכל. הערצתי. תמכתי. הייתי שם. למה זה לא הספיק, אף פעם.

הכוס עם החור

פכלר משתמש בדימוי פשוט: ההערכה העצמית של הנרקיסיסט היא כמו כוס עם חור בתחתית. "כל הזמן צריך למלא אותה, ולא משנה כמה תמלא אותה, היא לא תתמלא. היא גם צריכה משהו חיצוני כל הזמן. הדימוי תמיד בא מבחוץ, כי מבפנים אין."

וההסבר שלו למה אין מבפנים נגיש להפליא. כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו. בלי המבוגר הזה בהתחלה, לא נבנית דמות פנימית להישען עליה. ואז, גם בגיל 78, אחרי קריירה שלמה, עדיין חסר הקול שאומר "אתה ילד טוב". ובמקומו יושב קול הפוך: לא חשוב מה תעשה, לעולם לא תהיה מספיק טוב.

הבוז למי שכבר נכנע

עד כאן זה עצוב. עכשיו מגיע החלק שהוא ההסבר האמיתי לבגידה, והוא אכזרי:

"הדבר האפל הוא שמי שמעריץ אותי, אני זקוק לו, לא יכול בלעדיו, אבל אני גם בז לו. כי זה לא מספיק. אני צריך את מי שלא מעריץ אותי. אני הופך להיות כמו הנימפות שרדפו אחרי נרקיסוס שלא החזיר להן אהבה. הוא הבן אדם הכי חשוב כרגע. לא זה שכבר נותן ליסמן."

ההערצה שכבר קיבל היא חסרת ערך בהגדרה, כי היא כבר שלו. הערך נמצא רק במה שעדיין לא נכנע. וזו התשובה לשאלה למה הוא לא נרגע גם כשיש לו הכל, ולמה בת הזוג שאוהבת אותו הכי הרבה היא בדיוק זו שהוא מעריך הכי פחות. היא כבר בכיס. הרעב מכוון תמיד החוצה.

מה זה לאב בומבינג, ומאיפה המונח הזה בכלל הגיע?

לאב בומבינג הוא הצפה של הצד השני בתשומת לב, שבחים והבטחות בקצב שלא נותן זמן לעכל. ומאחורי המונח יש היסטוריה שכמעט אף אחד לא מספר.

המונח נולד בכת, לא בזוגיות

את הביטוי טבעו בשנות ה-70 חברי כנסיית האיחוד של סאן מיונג מון בארצות הברית. מון עצמו אמר ב-1978 שחברי הכנסייה מחייכים כל הזמן, אפילו בארבע לפנות בוקר, "ולכן אנחנו מדברים על love bomb". הפסיכולוגית מרגרט סינגר הכניסה את זה לשיח המקצועי ב-1979, כשתיארה את השלב הראשון באינדוקטרינציה לכת: יחס חיובי אינטנסיבי ובלתי מותנה, שמכרסם בחשיבה ביקורתית ויוצר תלות רגשית.

כלומר: זה נולד ככלי גיוס לכת. המעבר שלו לעולם הזוגיות קרה מאוחר, ובלי שאיש הגדיר אותו מחדש. יש מחקר אמפירי אחד ישיר על התופעה, של סטרוצנברג ועמיתיה מ-2017, על 484 סטודנטים. הוא מצא שהתנהגות לאב בומבינג מתואמת חיובית עם נטיות נרקיסיסטיות, עם התקשרות חרדה ונמנעת, ושלילית עם הערכה עצמית. זה יותר מכלום, וזה פחות ממה שמוכרים באינסטגרם: מחקר אחד, בכתב עת סטודנטיאלי, מתאמי ולא סיבתי.

איך זה נראה בשטח

עינב יולביץ', מומחית לזיהוי יחסים פוגעניים, נותנת את התיאור המדויק ביותר ששמעתי:

"בהתחלה יש איזו התעלות, התאהבות מטורפת. פגשתי מישהו שהוא בדיוק התאום שלי, הוא הכי מדהים בעולם. בשלב הזה המתעלל בעצם חובר לנפש הנפגעת. הוא מזהה את הצרכים והוא אומר את הטקסטים הנכונים. הוא כמו פאזל שמתחבר לחלק של הפאזל שלה. ואז הוא בעצם רוקח את הסם הזה שמכר אותה."

והיא מוסיפה מיד את המשפט שמנטרל את ההאשמה העצמית: "עכשיו זה גם טבעי. כשמישהו נותן לך את כל המענה לכל הדברים שאי פעם, לא רק פנטזת, אלא לא ידעת שאת מפנטזת על מישהו כזה מושלם, ברור שאת תרצי אותו."

מירי גלזר קוראת לזה "פיצוצים של אהבה", ונותנת את המטאפורה הכי חדה בכל החומר: "אם יתנו לך מאה אלף שקל ויקחו ממך מיליון, הבנת?" וההיגיון שהיא גוזרת ממנה פשוט. הם מזהים את החולשה ונותנים לה מענה, לא משנה מה החולשה. אין לך כסף, יתנו לך כסף ואחר כך יקחו. חסר לך מגע, יתנו מגע ואז ישדדו בדיוק את אותו הדבר.

"רק את יכולה" זה לא מחמאה, זה קרס

פכלר בונה את כל ההסבר שלו סביב משל אחד, שמקורו באפריקה: הצפרדע והעקרב. עקרב מבקש מצפרדע להעביר אותו לגדה השנייה. באמצע האגם הוא עוקץ אותה, ושניהם טובעים. "למה?" היא שואלת. "העקרב נשאר העקרב. זה בטבע שלי."

הצפרדע לא הייתה תמימה

וכאן הפרט שכולם מפספסים. הצפרדע במשל הזה יודעת בדיוק מי הוא. היא אומרת לו מראש: "אני מכירה טיפוסים כמוך. אני יודעת שאתה בתור עקרב, יש לך ארס בעוקץ הזה." היא לא נופלת מחוסר ידע. היא נופלת למרות הידע.

ותשובת העקרב היא מלאכת מחשבת בשלושה מהלכים. קודם הודאה חלקית ("תפסת אותי"). אחר כך סיפור צמיחה ("עשיתי הרבה טעויות ואני לומד מהן, אני כבר לא שם"). ולבסוף הטיעון הרציונלי: "אם אני אעקוץ אותך אני אטבע, זה נגד האינטרס שלי." המהלך השלישי הוא הקטלני, כי הוא מזמין את הצפרדע להרגיש חכמה ומחושבת בדיוק ברגע שבו היא הכי לא.

הכפתור שהוא לוחץ עליו

אז למה היא בכל זאת לוקחת אותו? פכלר:

"כשהוא אומר לנו: 'זה תלוי רק בך. את היחידה שיכולה להעביר אותי את האגם הזה. למי אני אפנה חוץ ממך?', זה בעצם נוגע בכפתור הנרקיסיסטי שלי כצפרדע. מתי בפעם האחרונה הזדקקו לי כל כך? אני משמעותית! יש לי כוח על העקרב הזה שיש לו הכל, והוא זקוק לי, הקטנה."

הנרקיסיסט לא צד תמימות. הוא צד את הצורך שלך להיות משמעותית. וזו הסיבה שאנשים חכמים, מודעים ומנוסים נופלים בדיוק כמו כולם: הפיתיון לא פונה לתמימות שלך, הוא פונה לחלק בך שרוצה להיות זו שכן הצליחה.

ופכלר מוסיף עוד שכבה, ששווה להחזיק: הנרקיסיסט מוכר אלמוות. "אנחנו רוצים ליהנות מאבק הכוכבים שנרקיסיסט מפיץ. הוא אדם מצליח, ואדם מצליח נותן אשליה שהוא יחיה לנצח. אם אנחנו נתרועע איתו, אנחנו נזכה לחיי נצח." הקסם שלו עובד כי הוא מבטיח שהצמידות אליו תהפוך גם אותך למישהי.

מה זה מעגל הקשר, וכמה ממנו באמת נמדד?

כאן צריך לעשות משהו שכמעט לא עושים בתוכן על נרקיסיזם בזוגיות: להפריד בין מפה מועילה לבין ממצא מחקרי.

ההודאה שצריך לומר בקול

המעגל המפורסם, אידיאליזציה ואז הפחתת ערך ואז השלכה (idealization, devaluation, discard), מעולם לא נמדד כרצף במחקר מבוקר. אין כלי מדידה מתוקף שקובע "באיזה שלב במעגל" נמצא קשר. מה שקרה בפועל הוא הכלאה: מנגנוני האידיאליזציה וההפחתה של אוטו קרנברג (1975), שהם תיאוריה פסיכואנליטית קלינית, חוברו למעגל האלימות של לנור ווקר (1979), שהוא מודל על אלימות במשפחה ולא על נרקיסיזם. החיבור נעשה בספרות הפופולרית ובקהילות מקוונות. הרכיב הרביעי, ההוברינג, נוסף כבר לגמרי מחוץ למחקר.

אז למה בכל זאת להשתמש בו? כי הוא מתאר, גם אם הוא לא מוכיח. המפה הזאת עוזרת לאלפי אנשים לזהות שהם בתוך דפוס ולא בתוך אשמה. פשוט צריך לומר את מעמדה בכנות ולא למכור אותה כמדע.

חמשת השלבים כפי שהקלינאים בישראל מתארים אותם

הרצף לפי עינב יולביץ', מירי גלזר וד"ר אמיר הלמר. מפה קלינית שימושית, לא מודל שנמדד.

הבידוד וההנמכה, בשפה של מי שראה את זה

ד"ר אמיר הלמר מתאר את הבידוד כסימן הראשון: "ואז זה מתחיל לאט לאט להפריד אותי מהחברים שלי. 'ההוא חבר, הזה לא מספיק טוב בשבילך'." וכששאלתי אותו למה, התשובה הייתה קרה: "כי אז הסביבה הטבעית לא מאיימת. אין אף אחד שיאיים על הנרקיסיסט."

ואת ההנמכה הוא מתאר בצורה שאי אפשר לשכוח:

"אמר לך לנקות אבק, לא ניקית אבק. ווא ווא וואו מה שקורה עכשיו על הדבר הזה. סימפוזיון ענק רק על הדבר הזה. למה לא הספקת להדיח כלים? אתה הופך להיות עבד. אבל זה קורה לאט."

יולביץ' מוסיפה את המטאפורה שמסבירה למה "זו רק בדיחה" הוא לא תירוץ תקף: אוסף של מחתים. "נכון, מחת קטנה זה לא נורא. אבל עוד מחת, ועוד מחת, ועוד מחת באותו מקום, זה בעצם נהיה דבר שהוא מאוד מאוד פוגעני." והיא מדגישה שההנמכה לרוב מנוסחת בעדינות מניפולטיבית: לא "איזו סתומה את", אלא "וואו, אחותך מבשלת יותר טעים ממך".

למה כל כך קשה לצאת מקשר עם בן זוג נרקיסיסט?

זו השאלה שכל מי שמסתכל מבחוץ שואל, לרוב בטון של חוסר סבלנות. והתשובה המבוססת ביותר בכל התחום נמצאת דווקא כאן, והיא מפתיעה.

שני התנאים של הקשר הטראומטי

המונח המקורי הוא "traumatic bonding", והוא נטבע על ידי דונלד דאטון וסוזן פיינטר ב-1981. לפי המודל שלהם, הקשר הרגשי העז נוצר משני תנאים שחייבים להתקיים יחד: חוסר איזון בכוח, שבו הנפגעת מאבדת בהדרגה את תחושת המסוגלות שלה, וחיזוק לסירוגין, כלומר פגיעה שמופיעה באקראי ולא בקביעות, עם תקופות של חיבה ופיוס ביניהן. המטאפורה שלהם היא גומייה: הקשר נמתח עם המרחק, ואז קופץ את האישה חזרה.

הרוע הוא לא הדבק

וכאן הנקודה שהיא, אולי, החזקה ביותר בכל הנושא. הרכיב של חיזוק לסירוגין לא נשען על ספרות ההתעללות בכלל. הוא נשען על עשרות שנות מחקר התנהגותי שקדם לנושא הזה לגמרי: לוחות החיזוקים של סקינר, ותופעה בשם partial reinforcement extinction effect.

ההיגיון פשוט וקר. כשהפרס מגיע תמיד, היעדרו מסמן מיד "נגמר". כשהפרס מגיע באקראי, היעדרו לא נושא שום מידע, והמערכת לא מסוגלת להסיק שהמשחק נגמר. התעללות עקבית מייצרת פחות היקשרות מהתעללות לסירוגין. הרוע הוא לא הדבק. חוסר החיזוי הוא הדבק. זה בדיוק המנגנון של מכונת מזל, וזה בדיוק מה שהלמר תיאר כשאמר שהנרקיסיסט "חוזר ליום יומיים לגן עדן" ברגע שהוא מרגיש שעבר את הקו.

ולכן המשפט שיולביץ' מביאה מהשטח הוא כל כך מדויק: "הקושי המאוד טבעי זה: זיהיתי, אני רוצה את מה שהיה לי פעם, ועכשיו אני נלחמת על מה שהיה לי פעם, כי זה לא הגיוני. לפני רגע הוא חיזר והוא אהב."

המשפט שמצמרר

פכלר סיפר על ראיון עם כוכבת ילדים ונוער, שיצאה מקשר שהיה בו התעללות. הכותרת של הראיון הייתה ציטוט שלה:

"כשלא היינו רבים, חשבתי שמשהו לא בסדר."

כשהמערכת מכוילת מחדש לרעש, השקט הוא שמסמן סכנה. זה לא סימן לחולשה של מי שהיה שם. זו הוכחה לכמה עמוק הלוח מכייל את האדם שנמצא בתוכו.

הנרקיסיסט הוא הבקבוק, ואת המכורה

בפרק ההוא שאלתי את פכלר על ההקבלה בין הדינמיקה הזאת לבין התמכרות, ומהשאלה נולד הדימוי החזק ביותר שיצא לי לשמוע בנושא.

הנסיך הקטן והשתיין

פכלר הזכיר קטע מ"הנסיך הקטן". הנסיך פוגש שתיין המוקף בבקבוקים ריקים ושואל למה הוא שותה. "כדי לשכוח." מה לשכוח? "את החרפה שלי." ומה החרפה? "שאני שותה."

והנסיך, שרצה לעזור, אומר: זה טיעון מעגלי, פשוט תפסיק לשתות. ואז הוא הולך.

ברגע ששמעתי את זה, הדבר היחיד שיכולתי להגיד היה: "תזרקי אותו"! זה בדיוק אותו הדבר. העצה נכונה עובדתית, היא חסרת ערך לחלוטין, ומי שנותן אותה ממשיך הלאה בדרכו. הנסיך הקטן הוא ה"תזרקי אותו" של הרדיו.

ההתגלמות האנושית של הבקבוק

ואז פכלר סגר את המעגל:

"עבור המכור האלכוהוליסט, רק לראות בקבוק יכול קצת לענות על התאווה, כי הוא יודע איזה תגמול, קצר מועד וארסי אבל תגמול, מחכה לו ברגע שהוא ישתה ממנו. בן אדם נרקיסיסט זה פשוט התגלמות אנושית של אותו בקבוק עבור המכור."

וההמשך הוא כל הקשר בשלוש שורות: "הוא ייתן לי את המענה, הוא ייתן לי את האהבה שמעולם לא קיבלתי. הפעם זה יהיה אחרת. העקרב השתנה! והוא כזה חתיך והוא כזה כריזמטי, והוא זקוק לי. אח, זה כל כך ממכר. אני כל כך צריך שיזדקקו לי."

אם זה המבנה, אז "פשוט תעזבי" הוא בערך שימושי כמו "פשוט תפסיק לשתות". לא כי היא לא רוצה. כי הדבר שהיא אמורה לעזוב הוא בדיוק הדבר שהיא הכי משתוקקת אליו.

טריאנגולציה, הוברינג ודארבו: מה מהם באמת מחקר?

אוצר המילים של "התעללות נרקיסיסטית" התרחב מאוד בשנים האחרונות, וכמעט אף אחד לא עוצר לשאול מאיפה כל מונח הגיע. ההבחנה הזאת שווה משהו, כי היא קובעת כמה משקל לתת לכל דבר.

מונחים פופולריים שנשמעים קליניים באותה מידה, אבל אינם באותה ליגה.

טריאנגולציה: המקור הפוך מהשימוש

טריאנגולציה היא מונח לגיטימי לחלוטין, פשוט לא במשמעות שמייחסים לו. מארי בואן פיתח אותו בסוף שנות ה-50, וטען שהמשולש הוא היחידה הבסיסית של כל מערכת רגשית, כי דיאדה היא הקשר האנושי הכי לא יציב. כששני אנשים במתח, הם מושכים פנימה צד שלישי כדי להפחית חרדה.

לטקטיקה הזו יש בת לוויה מוכרת בקהילות ההחלמה: פלט מונקיז (Flying Monkeys), אנשים תמימים לרוב שהנרקיסיסט מגייס כדי להעביר מסרים, ללחוץ ולשכנע. וברקע פועלת גם השלכה נרקיסיסטית: הוא מאשים אתכם בדיוק במה שהוא עצמו עושה. הרחבתי על המנגנון הזה במאמר על הזדהות השלכתית.

אצל בואן זה תהליך מערכתי וניטרלי שקורה בכל משפחה, ולא טקטיקת מניפולציה מכוונת. השימוש הפופולרי ("הוא מזכיר את המאהבת כדי לעורר בך קנאה") הוא הרחבה שאין לה מחקר משלה. התופעה קיימת בשטח, המונח פשוט לא נבנה בשבילה. אם רוצים להבין איך אדם מטעין את הצד השני ברגשות שלו עצמו, ההסבר המדויק יותר נמצא בהזדהות השלכתית.

דארבו: החריג, וגם הבשורה

ומכאן לחלק המעצים. DARVO (ראשי תיבות של Deny, Attack, Reverse Victim and Offender) הוא מונח מחקרי לכל דבר. ג'ניפר פרייד טבעה אותו ב-1997, והוא מתאר מה קורה כשפוגע מעומת עם התנהגותו: הוא מכחיש, תוקף, ואז הופך את התפקידים כך שהוא הקורבן ומי שהתלוננה היא התוקפת.

מחקר של הארסי, זורבריגן ופרייד מ-2017 מצא ש-DARVO נפוץ בעימותים, שנשים נחשפות אליו יותר מגברים, ושחשיפה גבוהה אליו קשורה להאשמה עצמית מוגברת אצל מי שעימתה את הפוגע. וזה בדיוק ההסבר לתחושה המוזרה שאת יוצאת מכל ויכוח מתנצלת. הרחבה על המנגנון עצמו נמצאת במאמר על גזלייטינג.

אבל הממצא החשוב באמת הוא של הארסי ופרייד מ-2020. כשעדים מהצד צופים ב-DARVO, הם מושפעים ומתחילים לפקפק במי שהעלתה את ההאשמה. אלא שמשתתפים שחונכו מראש על DARVO דירגו את הפוגע כפחות אמין מקבוצת הביקורת. במילים אחרות, ידע על המנגנון מחסן מפניו. זה לא סיסמה מעודדת, זה ממצא ניסויי, וזו ההצדקה הטובה ביותר לכך שאת קוראת את השורות האלה עכשיו.

עוגת השוקולד: המטאפורה ששרדה את הנתונים

ההסבר הפופולרי ביותר לנרקיסיזם בזוגיות הוא "מודל עוגת השוקולד" של החוקר קית' קמפבל: קשר עם נרקיסיסט הוא כמו עוגת שוקולד, מיידית מענג ולאורך זמן יקר. התחזית שלו ברורה: שביעות רצון גבוהה במיוחד בהתחלה, ואז נפילה.

מה הנתונים הראו

המחקר האורך הטוב ביותר שבדק את זה הוא של לאבנר ועמיתיו מ-2016: 146 זוגות טריים, שש מדידות לאורך ארבע השנים הראשונות לנישואים. והנקודה המעניינת היא שקמפבל עצמו הוא מחבר במחקר. הוא בדק את המודל שלו ולא מצא לו תמיכה.

נרקיסיזם לא ניבא תפקוד התחלתי טוב יותר, כמו שהמודל היה צריך לחזות. הנזק פשוט הצטבר עם הזמן, בלי שום פסגה התחלתית. ממצא נוסף במחקר היה מפתיע עוד יותר: דווקא נרקיסיזם של האישה ניבא ירידה תלולה יותר בשביעות רצון, בעוד נרקיסיזם של הבעל כמעט לא השפיע. זה מדגם אחד של זוגות טריים, והמדד הוא נרקיסיזם תת-קליני ולא הפרעת אישיות, אז אין להסיק מכאן שום דבר על התעללות. אבל זה בהחלט מספיק כדי להיזהר מהנרטיב שלפיו הכיוון ידוע מראש.

למה זה בכלל מעניין

הסיפור האמיתי כאן הוא לא המודל, אלא מה שקרה לו. מטאפורה קליטה ומדויקת בתחושה שרדה בתרבות עשור אחרי שהנתונים הטובים ביותר לא תמכו בה. וזה בערך כל מה שצריך לדעת על האופן שבו ידע על נרקיסיזם מתפשט: לא לפי חוזק הראיה, לפי כמה טוב הדימוי.

האם יש לך חלק בזה? המחלוקת שמפצלת את השדה

זו השאלה הכי נפיצה בתחום, ויש בה מחלוקת אמיתית בין קלינאיות ישראליות. אני מביא את שני הצדדים, ואז אומר איפה אני עומד.

העמדה של מירי גלזר

גלזר טוענת שאי אפשר להחזיק שני עשורים בקשר כזה בלי חלק משלך:

"אם אני חיה 20 שנה עם נרקיסיסט, אני לא יכולה להגיד: 'התעוררתי אחרי 20 שנה'. כדי לחיות 20 שנה עם נרקיסיסט, את צריכה להיות נרקיסיסטית בעצמך. אחרת לא יכולת להחזיק 20 שנה."

היא עצמה מודעת לסכנה שבאמירה, ומסייגת: "ישמעו את הפרק הזה ויצאו ויתייגו על עצמם: 'אני נרקיסיסטית'. אני לא רוצה שזה יקרה. אני דווקא רוצה שכל אחד יתבונן בעצמו ויראה איפה הוא בריכוזיות יתר."

העמדה של עינב יולביץ'

יולביץ' אומרת בדיוק את ההפך, ובלי סייגים:

"ברגע שהנפגע והנפגעת מבינים שזה לא הם. זה לא שאם הם יגידו את הדבר הנכון, זה לא שהם יעשו את הדבר הנכון, הוא יפסיק לפגוע. הוא פוגע כי הוא פוגע, כי זאת האישיות שלו."

איפה אני עומד

אני מכריע ליולביץ', ולא בגלל שנוח יותר. בגלל שזה מדויק יותר.

המסקנה של גלזר עלולה להישמע נכונה כי היא נועזת, ונועזוּת נשמעת כמו אומץ אינטלקטואלי. אבל היא מבלבלת בין שני דברים שונים לגמרי: למה נשארתי, ומי אחראי לפגיעה. לשאלה הראשונה יש תשובות אמיתיות ומורכבות, וכל המאמר הזה עסק בהן: חיזוק לסירוגין, בידוד, שחיקת ערך עצמי, וכן, גם הכפתור של הצפרדע שרצתה להיות משמעותית. לשאלה השנייה יש תשובה אחת. הוא פגע. הוא אחראי.

וכשעונים על השאלה השנייה בכלים של הראשונה, זה כבר לא ניתוח. זו האשמת קורבן בשפה קלינית. פכלר עצמו, שדווקא חוקר לעומק את חלקה של הצפרדע, עוצר בדיוק שם: "עכשיו פה גם חשוב להכניס מילת אזהרה: יותר מדי נפוץ לעשות האשמת הקורבן. 'תזרקי אותו'. לפעמים לצאת מיחסים מתעללים זה אומר סכנת מוות מיידית."

יש ערך אמיתי בלהסתכל פנימה ולשאול מה משך אותי לשם ומה החזיק אותי. אבל את החקירה הזאת עושים אחרי שיוצאים, ובמקום בטוח, ולעולם לא כתשלום על הזכות להיקרא נפגעת.

מתי העזיבה עצמה הופכת למסוכנת

המשפט הזה חייב לבוא לפני כל עצה מעשית, כי התוכן הפופולרי כמעט תמיד מדלג עליו: הרגע שאחרי העזיבה הוא הרגע המסוכן ביותר בכל מערכת היחסים.

זו לא סיבה לא לעזוב. זו סיבה לעזוב עם תוכנית. שני הדברים נכונים יחד: העזיבה היא הדבר הנכון, והיא גם הרגע החשוף ביותר. ככל שהייתה יותר שליטה בקשר, כך יש יותר צורך בתוכנית בטיחות, לא פחות. "נתק מוחלט" הוא לא מהלך בטוח מובן מאליו במקרים עם היסטוריה של שליטה, איומים או נשק, והצגתו ככזה היא רשלנות.

המאמר הזה הוא מידע, ולא ייעוץ פסיכולוגי או משפטי. אם את נמצאת עכשיו בקשר שיש בו שליטה, איומים או פחד, שיחה עם איש מקצוע או עם אחד המוקדים למעלה שווה יותר מכל טקסט שתקראי, כולל זה.

איך להתמודד עם נרקיסיסט בזוגיות

אחרי כל מה שנאמר, "איך להתמודד עם נרקיסיסט" היא שאלה שדורשת ענווה. אין טכניקה שמנטרלת את המנגנון, ורוב הרשימות ברשת מוכרות שליטה מדומה. מה שכן אפשר לעשות, אפשר לעשות היטב.

לפני הכל: להפסיק לחפש את ההוכחה

הרבה אנשים תקועים שנים בשאלה "האם הוא באמת נרקיסיסט". השאלה הזאת מרגישה כמו חקירה אחראית, ובפועל היא מלכודת, כי אין לה סוף והיא מסיטה את המבט. השאלה השימושית היא אחרת לגמרי: מה קורה לי בקשר הזה. האם אני מדברת פחות. האם אני מתנצלת יותר. האם אני בודקת את הפנים שלו לפני שאני בודקת מה אני רוצה. לא צריך אבחנה כדי להצדיק את התחושה שלך, וגם לא תקבלי אותה.

ארבעה דברים שכן אפשר לעשות

להחזיר את הסביבה. הבידוד היה השלב השני מסיבה טובה, כי החברות והמשפחה הן העדשה החיצונית שנשארה שפויה. כל צעד חזרה אליהן מוריד מהשליטה, גם אם הוא מרגיש קטן.

ללמוד את המנגנון. זו לא המלצה רכה. הניסוי של הארסי ופרייד מ-2020 הראה שידע מוקדם על DARVO משנה בפועל את מידת ההשפעה שלו. כשאת מזהה את התבנית באמצע השיחה, היא כבר לא עובדת עלייך באותה עוצמה.

לתעד. כשהזיכרון שלך מותקף באופן שיטתי, טקסט כתוב הוא עוגן. הוא לא בשביל להוכיח למישהו, הוא בשביל לחזור אליו בעוד שבועיים כשתשכנעי את עצמך שהגזמת.

לא לנהל את זה לבד. זה בדיוק הסוג של מצב שבו אדם מוכשר, חכם ומודע מגיע למסקנות גרועות, כי הוא חושב בתוך המערכת שמעוותת לו את הכלים. איש מקצוע שמכיר יחסים פוגעניים הוא לא מותרות כאן. אם הקרקע כבר בטוחה, ההמשך הוא בנייה מחדש של מה שזוגיות טובה בכלל אמורה להרגיש כמו.

לסיכום: נרקיסיזם בזוגיות

נרקיסיזם בזוגיות הוא לא סיפור על מישהו שאוהב את עצמו מדי, אלא על מישהו שנע בין אלוהות לאפסות ואין לו אמצע. וכדי להחזיק את הקוטב האחד, הוא זקוק למישהי שתחזיק את השני. ההקטנה שלך היא תפקיד, לא תגובה למשהו שעשית.

חלק ממה שמספרים לך על זה מבוסס היטב: חיזוק לסירוגין באמת יוצר היקשרות חזקה יותר מפגיעה עקבית, ודארבו הוא תופעה שנמדדה ויש עליה כלי מדידה. וחלק פשוט הורכב בבלוגים, ואפשר להשתמש בו כמפה בלי למכור אותו כמדע.

אבל השורה שאני רוצה שתישאר היא זו של יולביץ', כי היא זו שמחזירה את הקרקע: זה לא קשור אלייך. הוא ככה בגלל שהוא ככה. ואם המשפט "אם תעזבי אותי אני הורג אותך ומתאבד" הוא באמת גם הצהרת אלוהות וגם הודאה שהוא התולעת, אז מי שנראה בלתי מנוצח נאבק בכל רגע בתחושה שהוא לא שווה כלום.

זה לא הופך אותו לפחות מסוכן, וזה לא אומר שצריך להישאר כדי לעזור לו. שישתנה. לא על חשבונך.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.