מה זו לוגותרפיה בעצם

לוגותרפיה היא שיטה טיפולית שפיתח הפסיכיאטר הווינאי ויקטור פרנקל (Viktor Frankl), המבוססת על ההנחה שהמניע העמוק ביותר של האדם הוא הרצון למשמעות. השם נגזר מהמילה היוונית לוגוס, משמעות. היא מכונה האסכולה השלישית של הפסיכותרפיה הווינאית, אחרי פרויד ואדלר.

כל טיפול נפשי מניח משהו על מה שמניע את האדם. עבור פרויד המנוע היה הרצון להנאה, עבור אלפרד אדלר הרצון לכוח ולמעמד. פרנקל, שהכיר את שניהם מקרוב בווינה, טען שיש מנוע שלישי ועמוק יותר שקודמיו פספסו.

שלושת הממדים של האדם

בבסיס הלוגותרפיה עומדת תפיסה של האדם בשלושה ממדים: הגופני, הנפשי, וממד שלישי שפרנקל קרא לו הרוחני או הנואטי. חשוב להבהיר, רוחני כאן אינו דתי. זו הסגולה האנושית הייחודית, מקום החירות, האחריות והחיפוש אחר משמעות. גם אדם חילוני לגמרי חי בממד הזה במלואו.

ההבחנה בין מצוקה קיומית למחלה

כאן נמצאת התובנה הקלינית המעניינת ביותר של פרנקל, זו שמטפלים לומדים ממנה עד היום. פרנקל ראה מטופלים רבים ללא תסמין קלאסי, שסבלו פשוט מתחושת ריקנות וחוסר טעם. הוא קרא לזה הריק הקיומי, וטען שברוב המקרים זו אינה הפרעה נפשית אלא מצוקה רוחנית, ולפעמים אפילו סימן בריא, עדות לכך שהרצון למשמעות חי ומחפש. ההבחנה עדיין רלוונטית: לא כל ריקנות היא דיכאון, ולא כל דיכאון הוא בעיית משמעות.

הכלים של הלוגותרפיה

בניגוד למה שנדמה, ללוגותרפיה יש טכניקות ממשיות, לא רק פילוסופיה. שתיים מהן מקוריות ומעניינות במיוחד.

כוונה פרדוקסלית

פרנקל שם לב שהרבה תסמינים, בעיקר חרדות ופוביות, מוזנים ממה שכינה חרדת הציפייה. אדם שפוחד להסמיק מסמיק בדיוק בגלל הפחד להסמיק, והפחד מתאשר, ונוצרת לולאה. הפתרון הפרדוקסלי הוא לבקש מהמטופל לרצות בכוונה, ובהגזמה משועשעת, שהתסמין יקרה. ברגע שאתה מנסה בכוונה לגרום לתסמין, הלולאה נשברת, כי אי אפשר לפחד ולרצות את אותו דבר בו זמנית. ההומור כאן אינו קישוט אלא לב העניין.

דה-רפלקציה

הטכניקה השנייה מכוונת נגד ניטור עצמי מוגזם, אותה תשומת לב יתר לעצמך שהופכת תפקוד ספונטני לקטסטרופה. פרנקל השתמש בה בעיקר בבעיות בתפקוד המיני, שם הבין שהמאמץ המודע להצליח, והצפייה בעצמך מבצע, הם עצמם החוסמים. הפתרון הוא להסיט את הזרקור מהעצמי אל משהו בעל משמעות מחוץ לאדם. שתי הטכניקות האלה הן קרובות משפחה ישירות של גישות מודרניות כמו חשיפה ומיינדפולנס.

מה קורה כשמטפל מפעיל את "עדשת המשמעות"

היופי של הלוגותרפיה כרעיון הוא שאפשר להפעיל אותה כעדשה בתוך כמעט כל גישה טיפולית, לא רק כשיטה נפרדת. במקום לשאול מה השיטה שלי אומרת, המטפל שואל איפה כאן שאלת המשמעות, ואיזה ערוץ פתוח.

אדם שחווה שחיקה בעבודה לרוב לא סובל מעומס בלבד, אלא מכך שהעבודה הפסיקה לענות על השאלה בשביל מה. אדם באבל יכול למצוא לא טעם במוות, אלא את מה שנשאר מהאהבה שכבר הייתה. אדם שמתמודד עם מחלה קשה עדיין יכול לבחור את העמדה שלו מולה, גם כשאין לו שליטה על הגוף.

הכל אפשר לקחת מן האדם חוץ מדבר אחד, האחרונה שבחירויות האדם, לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונה.

בכל אלה, הכלל החשוב ביותר הוא של תזמון. שאלת המשמעות מגיעה תמיד אחרי שיש מספיק ביטחון וליווי, לא כמענה מיידי לכאב. משמעות שמובאת מוקדם מדי, באבל טרי או בטראומה חריפה, נשמעת כהמעטה בערך הכאב. פרנקל עצמו היה זהיר בזה מאוד.

מה מצב המחקר על לוגותרפיה, בכנות

כאן צריך לומר את הדבר שרוב המאמרים על פרנקל נמנעים ממנו. הלוגותרפיה כשיטה טיפולית עצמאית וסגורה לא נבחנה במחקר קפדני בהיקף גדול, בטח לא כמו שיטות מבוססות ראיות ותיקות. מחקרים עדכניים כן מתחילים למלא את החסר, ומטה-אנליזה של עשרות מחקרים מצאה השפעה חיובית על תסמיני דיכאון. עם זאת, אותם חוקרים מדגישים שהספרות עדיין פזורה ולא אחידה מתודולוגית.

זו נקודה חשובה, ולא כדי להמעיט בערך של פרנקל אלא להיפך. הכוח של הלוגותרפיה מעולם לא היה בפרוטוקול הסגור שלה, אלא ברעיון המרכזי, שמשמעות היא מנוע ריפוי. וזה בדיוק הרעיון שניצח, לא דרך הלוגותרפיה עצמה אלא דרך הממשיכים שלה.

הצאצאים: איך הרעיון של פרנקל הפך למדע

זהו החלק המרתק, ופחות מסופר. הרעיון של פרנקל התפזר והתפתח דרך שורה של תלמידים וממשיכים, שכל אחד לקח ממנו חלק ודייק אותו. וככל שהכלי התרחק מהמופשט הפילוסופי והתקרב למשהו מדיד, כך גדל בסיס המחקר שלו.

ברייטברט והטיפול ממוקד המשמעות

הדוגמה החזקה ביותר היא של הפסיכיאטר ויליאם ברייטברט (William Breitbart), ממרכז הסרטן ממוריאל סלואן קטרינג בניו יורק. הוא פיתח שיטה שנקראת טיפול ממוקד משמעות, מבוססת ישירות על פרנקל, במיוחד לחולי סרטן מתקדם. זהו פרוטוקול מסודר של כשמונה מפגשים, והמחקר המבוקר עליו הראה שהוא מפחית דיכאון וייאוש ומחזק תחושת משמעות ותקווה בקרב חולים סופניים. זה הכתר האמפירי של רעיון המשמעות.

לנגלה, ועבודת הערכים ב-ACT

ממשיך מרכזי נוסף הוא אלפריד לנגלה (Alfried Längle), תלמידו של פרנקל שפיתח גישה בשם אנליזה קיומית והוסיף עבודה ישירה עם רגש וגוף. ואולי המפתיע מכולם, עבודת הערכים בטיפול הקוגניטיבי מהגל השלישי, ובעיקר בגישה שנקראת ACT, טיפול בקבלה ומחויבות. מבחינה רעיונית זו ההגשמה מבוססת הראיות הגדולה ביותר של פרנקל. הרעיון שהתמודדות עם קושי דרך חיבור למה שחשוב באמת, במקום הימנעות ממנו, היא מנוע ריפוי, נחקר ב-ACT שלושה עשורים. פרנקל ניסח את העיקרון, ACT הלביש אותו על מנגנון מדיד.

לצד אלה יש עוד שכבה שלמה, ממייקל סטגר שבנה כלי מדידה תקף למשמעות, דרך פול וונג שפיתח מודלים מעשיים של חוסן, ועד עמוד המשמעות בפסיכולוגיה החיובית אצל סליגמן, באומייסטר ואמילי אסמפאני-סמית, שזיהתה ארבעה עמודים של חיים משמעותיים: שייכות, מטרה, סיפור וטרנסצנדנטיות. את הסיפור המלא של הרעיון והספר שממנו הכל צמח אפשר לקרוא במאמר על האדם מחפש משמעות.

למי הלוגותרפיה מתאימה, ולמי פחות

הגישה הזאת מדברת במיוחד אל אנשים שמתמודדים עם שאלות של משמעות ותכלית, לא רק עם תסמין. מי שחווה ריק למרות שהכל מסודר, מי שנמצא במעבר חיים כמו אמצע החיים או פרישה, מי שמתמודד עם מחלה או אובדן, ומי שפשוט מרגיש שהוא רץ מהר בלי לדעת לאן.

אבל חשוב לדעת גם את הגבולות. כשמדובר בדיכאון עמוק וביולוגי, עם חוסר יכולת ליהנות מכלום, שינה ותיאבון שהשתבשו או מחשבות אובדניות, גישה של משמעות בלבד עלולה להחמיץ מצב שדורש טיפול רפואי, ואף להישמע למטופל כאילו הוא רק צריך למצוא טעם, מה שמחמיר את האשמה. במצבים כאלה הגישה משלימה טיפול, לא מחליפה אותו. מי שמחפש כלים יומיומיים לרוגע ולוויסות יכול להיעזר גם במדיטציה להרגעה.

ויש גם ביקורת עקרונית ששווה להכיר. הפסיכולוג ההומניסטי רולו מיי טען שהלוגותרפיה נוטה לדירקטיביות, שאם המטופל לא מוצא מטרה, המטפל עלול לספק לו אחת משלו. זה סיכון אמיתי בכל עבודה על משמעות. התיקון נמצא דווקא אצל פרנקל עצמו, שהדגיש שהמשמעות תמיד ייחודית לאדם, ושתפקיד המטפל הוא לעזור לגלות אותה, לא להכתיב אותה. אפשר לטעום את הקול שלו במבחר ציטוטים של ויקטור פרנקל, ועוד על גישות טיפול וצמיחה בערוץ היוטיוב שלי.

לסיכום: לוגותרפיה

בשורה התחתונה, לוגותרפיה כפרוטוקול סגור היא שיטה עם בסיס ראיות צנוע ומתפתח. אבל כעדשה, כזווית להביט דרכה על נפש האדם, היא אחת התרומות המשפיעות והעמידות ביותר של המאה העשרים לפסיכולוגיה. הרעיון של פרנקל ניצח לא כי השיטה שלו הוכחה, אלא כי כל דור של ממשיכים תרגם אותו מחדש למשהו שאפשר לבדוק. וזו אולי העדות הכי טובה לעוצמה של רעיון.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.