מה באמת קרה לפרנקל, ולמה זה משנה את כל הספר
בשנת 1945, בתוך תשעה ימים, כתב פסיכיאטר וינאי ספר קטן על מה שראה במחנות ההשמדה. הוא רצה להוציא אותו בעילום שם, שידבר על סבל של אנשים אנונימיים וייעלם. הספר הזה, "האדם מחפש משמעות", נמכר מאז במיליוני עותקים והפך לאחד הספרים המצוטטים ביותר על נפש האדם.
ויקטור פרנקל (Viktor Frankl) איבד באותם מחנות את אביו, את אמו, את אחיו ואת אשתו ההרה. מה שהוציא משם לא היה נקמה ולא ייאוש, אלא שאלה אחת: מה מחזיק אדם בחיים כשלוקחים ממנו הכל.
רוב האנשים מכירים משפט אחד מהספר, "מי שיש לו למה שלמענו לחיות יישא כמעט כל איך". שני דברים בו לא מדויקים. ראשית, המשפט הזה בכלל לא של פרנקל, הוא ציטוט של הפילוסוף ניטשה שפרנקל שיבץ. ושנית, הוא רק קצה קטן של מערכת שלמה ומעשית הרבה יותר. פרנקל לא בנה תיאוריה מהכורסה. הוא הגיע למחנה עם רעיון מוקדם על משמעות, והמקום הפך למעבדה האכזרית ביותר לבחון אותו. זה מה שנותן לספר את הסמכות הרגשית שאין לאף מודל אקדמי אחר.
הרעיון המרכזי: לא מה מגיע לי, אלא מה נדרש ממני
הלב של הספר הוא היפוך של שאלה. רוב האנשים שואלים את החיים מה אתם נותנים לי, האם אני מאושר, האם מגיע לי יותר. פרנקל טוען שזו השאלה הלא נכונה, ושהיא בעצמה מקור לחלק גדול מהסבל. השאלה הנכונה הפוכה: מה החיים דורשים ממני, כאן, עכשיו, ממני דווקא.
ההיפוך הזה נשמע קטן אבל הוא משנה הכל. אדם ששואל "מה מגיע לי" הוא קורבן של הנסיבות, ממתין שיתנו לו. אדם ששואל "מה נדרש ממני" הוא סוכן, מחפש את התשובה שרק הוא יכול לתת.
בסופו של דבר, אל לו לאדם לשאול מה משמעות חייו, אלא להכיר בכך שהוא זה שנשאל. החיים שואלים, והאדם עונה בחייו.
מה בעצם נותן לחיים משמעות, לפי פרנקל
כאן הספר נעשה מעשי. פרנקל לא מדבר על "משמעות" מעורפלת, אלא מצביע על שלוש דרכים קונקרטיות למצוא אותה. שלושתן זמינות, ולפחות אחת מהן פתוחה כמעט תמיד.
ערכי יצירה: מה אני נותן
הראשונה היא מה שאני נותן לעולם. עבודה, יצירה, מעשה, שליחות, גידול ילדים, בניית משהו. זה הערוץ שרוב האנשים חושבים עליו כשמדברים על משמעות.
ערכי חוויה: מה אני מקבל
השנייה היא מה שאני מקבל מן העולם. אהבה, יופי, טבע, מוזיקה, רגע של קשר אמיתי. אחד הרגעים החזקים בספר הוא כשפרנקל צועד בבוקר קפוא, מוכה ורעב, ופתאום עולה בדמיונו דמות אשתו. הוא מבין בפעם הראשונה מה המשוררים ניסו לומר, שאהבה היא המטרה הגבוהה ביותר שאליה אדם יכול לשאוף. באותו רגע הוא לא ידע שאשתו כבר נרצחה, ומצא שזה לא שינה דבר בעוצמת מה שחווה.
ערכי עמדה: איך אני נושא את מה שאי אפשר לשנות
השלישית היא המפתיעה, ואולי החשובה מכולן. זו העמדה שאני נוקט מול סבל שאי אפשר לשנות. פרנקל ראה בערכים האלה את הגבוהים ביותר, דווקא משום שהם הזמינים כשכל השאר נלקח. כשאדם כבר לא יכול לתת ולא יכול לקבל, נשארת לו הבחירה כיצד לשאת. כאן הספר עובר מפילוסופיה של הצלחה לתורת התמודדות עם אובדן, וזה מה שהופך אותו לרלוונטי לכל אדם.
כשאין מה לצפות מהחיים: שני הסיפורים ששינו הכל
שני האנשים היו על סף התאבדות, ושניהם אמרו לפרנקל את אותו משפט: אין לי מה לצפות עוד מהחיים. פרנקל לא ניסה לשכנע אותם שהחיים יפים. הוא הפך את השאלה, ושאל מה החיים מצפים מהם.
התברר שלאחד מהם חיכה ילד בחוץ לארץ, ילד שאיש לא יכול היה להיות לו אב במקומו. לשני חיכתה סדרת ספרים מדעית שהתחיל ולא סיים, עבודה שרק הוא בעולם יכול היה להשלים. שניהם, כשגילו כלפי מי או כלפי מה הם אחראים, מצאו סיבה להחזיק.
אדם שיודע שמישהו מחכה לו באהבה, או שעבודה שלא הושלמה מחכה לו, לעולם לא יוכל לזרוק את חייו. הוא יודע את ה"למה" של קיומו, ולכן יישא כמעט כל "איך".
החירות שאי אפשר לקחת
זו נקודת הלב המוסרית של הספר, וגם המקום שבו הכי הרבה אנשים מבינים אותו לא נכון. הטעות הנפוצה היא לקרוא את פרנקל כאופטימיות זולה, כמו "תחשוב חיובי ותנצח". פרנקל התכוון להיפך.
הכל אפשר לקחת מן האדם חוץ מדבר אחד, האחרונה שבחירויות האדם, לבחור את עמדתו בכל מערכת נסיבות נתונה, לבחור את דרכו.
הוא לא הבטיח שאופטימיות מנצחת, ובוודאי לא רמז שמי ששרד היה חזק יותר ומי שמת פשוט לא ניסה מספיק, טענה שהוא נזהר ממנה מאוד. הוא אמר דבר צנוע ורדיקלי יותר: שגם כשלוקחים ממך את הגוף, את המשפחה ואת העתיד, נשאר משהו אחד ברשותך, האופן שבו אתה בוחר לעמוד מול מה שקורה. זו לא הבטחה לניצחון, זו אמירה על מה שנשאר אנושי גם כשאין ניצחון.
וחשוב מה שבא מיד אחרי החירות, אחריות. פרנקל טען שחירות בלי אחריות מתנוונת לשרירותיות, והציע חצי בצחוק שפסל החירות בניו יורק יושלם בפסל האחריות בחוף המערבי. חופש, אצלו, הוא תמיד חופש כלפי משהו.
מה זו "אופטימיות טרגית", ולמה זה לא אותו דבר כמו חשיבה חיובית
בנספח מאוחר לספר ניסח פרנקל מושג שמבדיל אותו מכל ספרות ההעצמה, אופטימיות טרגית. הוא זיהה שלושה דברים שאי אפשר לברוח מהם בחיי אדם, וקרא להם הטריאדה הטרגית: כאב, אשמה, ומוות. אופטימיות טרגית, לדבריו, אינה הכחשה שלהם אלא היכולת לומר "כן" לחיים למרותם.
זה עובד כך: סבל יכול להפוך להישג, כשננקטת כלפיו עמדה נכונה. אשמה יכולה להפוך להזדמנות לשינוי. והמודעות למוות, לכך שהזמן מוגבל, יכולה להפוך לתמריץ לפעול באחריות עכשיו במקום לדחות. זו לא אופטימיות שמתעלמת מהחושך, זו אופטימיות שנבנית מתוכו.
מכאן נגזרת אחת התובנות המעשיות ביותר של פרנקל, על אושר. אל תכוון להצלחה, כתב, ככל שתכוון אליה ותהפוך אותה למטרה, כך תחמיץ אותה. אושר, כמו הצלחה, לא נרדף, הוא נובע כתופעת לוואי של מסירות למשהו גדול ממך. מי שרודף אחרי אושר פנימי אמיתי ישירות מפספס אותו. מי שמתמסר למשהו שחשוב לו מוצא אותו בדרך.
מה אפשר לקחת מהספר ליום-יום
הכוח של "האדם מחפש משמעות" הוא שאפשר לתרגם אותו לפעולה, לא רק להתרגש ממנו. הנה כמה דרכים.
- כשאתה מרגיש ריק למרות שהכל "מסודר", שאל את עצמך לא "מה חסר לי" אלא "כלפי מי או מה אני אחראי כרגע, ומי מחכה לי". ההיפוך הזה מוציא אותך מעמדת ההמתנה.
- כשמשהו כואב ואי אפשר לשנות אותו, זכור שיש עדיין ערוץ אחד פתוח, האופן שבו תבחר לשאת אותו. זה מחזיר תחושת שליטה במקום שנראה חסר שליטה לגמרי, והוא חלק ממה שבונה חוסן נפשי אמיתי.
- כשאתה רודף אחרי הרגשה טובה ולא מצליח, נסה להפסיק לרדוף. הפנה את הקשב החוצה, אל אדם או אל עבודה שחשובה לך מעבר לעצמך.
וכשמישהו קרוב סובל, זכור מה פרנקל לא עשה. הוא לא ניחם בקלישאות. במקרה מפורסם של רופא זקן שהתאבל על אשתו, פרנקל שאל אותו רק שאלה אחת: מה היה קורה אילו אתה מתת ראשון, והיא הייתה צריכה לשרוד אותך. הרופא ענה שזה היה נורא בשבילה. ואז אמר פרנקל, את הסבל הזה חסכת ממנה, במחיר שעכשיו אתה זה שנושא אותו. הכאב לא נעלם. הוא קיבל משמעות.
האם הספר עדיין רלוונטי היום
כן, ואולי יותר מתמיד, אבל צריך לקרוא אותו נכון. פרנקל תיאר תופעה שקרא לה "הריק הקיומי", תחושת חוסר משמעות ושעמום שתוקפת דווקא בחברת השפע, כשאין מחסור פיזי שממלא את היום. הוא כתב על "נוירוזת יום ראשון", הדיכאון הקטן שתוקף בסוף השבוע כשמבנה העבודה נופל והריק הפנימי מתגלה.
מי שמכיר את התחושה של גלילה אינסופית במסך בחיפוש אחר משהו שימלא חלל לא ברור, פוגש כאן תיאור מדויק שנכתב לפני שבעים שנה.
עם זאת, חשוב לדעת את גבולות הספר. פרנקל בעצמו הבחין בין מצוקה קיומית, שהיא לרוב תגובה בריאה ואפילו סימן לרצון חי למשמעות, לבין דיכאון קליני שדורש טיפול. לא כל ריקנות היא בעיה של משמעות, ולא כל עצב הוא הזמנה לחפש "בשביל מה". הרעיון הגדול של הספר הוא עדשה מצוינת להביט דרכה על החיים, אבל הוא לא תחליף לעזרה מקצועית כשצריך אותה.
הרעיון שניצח דרך אחרים
יש דבר מעניין שקרה לרעיונות של פרנקל. השיטה שפיתח, הלוגותרפיה, נשארה יחסית שולית כפרוטוקול טיפולי סגור. אבל הרעיון המרכזי שלה, שמשמעות היא מנוע ריפוי, ניצח בגדול דרך תלמידים וממשיכים שהפכו אותו למשהו מדיד ומבוסס.
היום יש טיפול ממוקד משמעות לחולי סרטן עם מחקר מבוקר מאחוריו, יש עבודת ערכים בטיפולים מהמשפחה הקוגניטיבית שנחקרה שלושה עשורים, ויש עמוד שלם בפסיכולוגיה החיובית שעוסק במשמעות. את הסיפור הזה, איך הרעיון של פרנקל הפך למדע של ממש, אני מספר במאמר הנפרד על לוגותרפיה והשיטה של פרנקל.
הדבר הכי חשוב בקריאת הספר הוא לא לרדד אותו. קל לקחת את פרנקל ולהפוך אותו למשפט על מגנט למקרר, "הכל קורה מסיבה". פרנקל היה מתנגד לזה בכל תוקף. הוא לא אמר שלכל סבל יש סיבה נסתרת טובה. הוא הבחין בזהירות בין סבל שאפשר וצריך לשנות לבין סבל בלתי נמנע, ורק לגבי האחרון דיבר על עמדה. לומר לאדם שמתאבל ש"הכל קורה מסיבה" זה ההיפך הגמור מפרנקל.
מי שרוצה לטעום את הקול של פרנקל עצמו יכול למצוא מבחר ציטוטים של ויקטור פרנקל בעברית, עם ההקשר של כל אחד. עוד על גישות למשמעות וצמיחה אפשר למצוא בערוץ היוטיוב שלי.
לסיכום: האדם מחפש משמעות
לסיכום, "האדם מחפש משמעות" הוא לא ספר על השואה בלבד, אלא על מה שמחזיק אדם בחיים כשהכל נלקח. פרנקל מציע היפוך של שאלה, משלושה ערכי משמעות ותורת התמודדות עם סבל בלתי נמנע. הכובד האמיתי של השואה נוכח בכל עמוד, והתקווה נבנית מתוכו ולא סביבו. זו, אולי, המתנה של הספר: לא נחמה, אלא אחריות.
שאלות ותשובות
מי כתב את הספר האדם מחפש משמעות ומתי הוא יצא לאור?
את הספר האדם מחפש משמעות כתב ויקטור פרנקל, פסיכיאטר יהודי מווינה וניצול שואה, בשנת 1945 מיד אחרי שחרורו מהמחנות. הוא כתב אותו בתוך תשעה ימים ובמקור התכוון לפרסם אותו בעילום שם. הספר תורגם לעשרות שפות ונמכר במיליוני עותקים.
מה המשמעות של המשפט המפורסם מי שיש לו למה יישא כל איך?
המשפט הזה הוא בעצם ציטוט של הפילוסוף ניטשה שפרנקל אימץ בספר האדם מחפש משמעות. משמעותו שאדם שיש לו סיבה עמוקה לחיות, אדם או מטרה שהוא אחראי כלפיהם, מסוגל לשאת קשיים כמעט בלתי אפשריים. הסיבה לחיים מעניקה כוח לעמוד בתנאים הקשים של הדרך.
מהם שלושת ערכי המשמעות שפרנקל מתאר בספר?
בספר האדם מחפש משמעות מתאר פרנקל שלוש דרכים למצוא משמעות. ערכי יצירה, מה שאני נותן לעולם דרך עבודה ומעשה. ערכי חוויה, מה שאני מקבל דרך אהבה, יופי וקשר. וערכי עמדה, האופן שבו אני בוחר להתמודד עם סבל שאי אפשר לשנות. פרנקל ראה בערכי העמדה את הגבוהים ביותר.
האם האדם מחפש משמעות רלוונטי גם למי שלא עבר טראומה קשה?
בהחלט. פרנקל טען שתחושת חוסר המשמעות, מה שכינה הריק הקיומי, נפוצה דווקא בחברת השפע, בקרב אנשים שיש להם הכל ועדיין מרגישים ריקים. הספר מדבר אל כל מי שאי פעם שאל את עצמו לשם מה כל זה, ולא רק אל מי שחווה סבל קיצוני.
מה ההבדל בין הגישה של פרנקל לבין חשיבה חיובית פשוטה?
הגישה של פרנקל הפוכה מחשיבה חיובית פשטנית. הוא לא הבטיח שאופטימיות מנצחת ולא קרא להתעלם מהכאב. הוא פיתח מושג שנקרא אופטימיות טרגית, שהיא היכולת לומר כן לחיים למרות הכאב, האשמה והמוות, מתוך התמודדות איתם ולא מתוך הכחשתם.
האם קריאה בספר האדם מחפש משמעות יכולה להחליף טיפול פסיכולוגי?
לא. הספר הוא מקור השראה ועדשה חכמה להביט דרכה על החיים, אבל אינו תחליף לעזרה מקצועית. פרנקל עצמו הבחין בין מצוקה קיומית, שהיא לרוב בריאה, לבין דיכאון קליני שדורש טיפול. מי שחווה מצוקה ממושכת או מחשבות אובדניות צריך לפנות לאיש מקצוע.
למה אסור לומר הכל קורה מסיבה בשם ויקטור פרנקל?
משום שזו עיוות של הרעיון שלו. פרנקל הבחין בין סבל שאפשר וצריך לשנות לבין סבל בלתי נמנע, ורק לגבי האחרון דיבר על מציאת עמדה. לומר לאדם שסובל שהכל קורה מסיבה הופך סבל אקראי להצדקה, וזה בדיוק ההיפך ממה שפרנקל לימד בספר האדם מחפש משמעות.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
