פרק ראשון: אכילה רגשית היא לא הבעיה, היא הפתרון

לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב

מה זו אכילה רגשית, ולמה השאלה הנכונה היא מה כואב

יגאל רווה מפשט את ההגדרה למשפט אחד. אכילה רגשית היא אכילה שנועדה לאלחש רגשות.

יש רגשות שאנשים יודעים לטפל בהם, ויש רגשות שהם לא יודעים לטפל בהם. וברגע שאין ידיעה איך לטפל, האכילה באה לאלחש. היא סוג של משכך כאבים.

הוא מדגים את זה במצבים המוכרים: אדם מגיע הביתה בערב וחי לבד, ויש תחושה של בדידות. אם יש לזה פתרון, מצוין. אם אין לזה פתרון, האכילה באה לתת פתרון. ואותו דבר בשעמום, בסטרס ובלחץ.

משפט אחד שהופך את כל השיחה

ומכאן הוא עושה את ההיפוך שנתן לפרק את שמו, וכדאי לעצור עליו.

תחשוב שמישהו היה אומר לך שהוא לוקח משככי כאבים. מה השאלה הראשונה שלך אליו? מה כואב לך. אבל כשאנשים אומרים יש לי אכילה רגשית, לא שואלים אותם מה כואב.

ולכן, אומר יגאל רווה, בעולם הדיאטה קבעו שהאוכל הוא הבעיה: הסוכר, הפחמימות, השומנים. והאוכל הוא לא הבעיה, האוכל הוא הפתרון.

וברגע שמסתכלים עליו כפתרון, השאלה הבאה מתבקשת מאליה: אז מה הבעיה. ומשם מתחיל הריפוי. ממה אתה לא מסופק, מה חסר לך, וממה אתה בורח.

למה זו ההתמכרות הקשה בעולם

הדבר הראשון שיגאל רווה גילה בשמונה שנות עבודה בתחום הוא שמדובר בהתמכרות, וזו מילה שהוא לא מרכך.

המבחן פשוט: אם מי שיש לו אכילה רגשית מחליט שהיום בערב הוא מפסיק לנשנש, או אוכל רק בשעות מסודרות, או לא אוכל מול הטלוויזיה. הוא יגלה תוך ימים ספורים שהוא לא מסוגל.

החוויה שיש לך כוח יותר גדול ממך ששולט בחיים שלך היא חוויה מאוד מאוד קשה.

והתגלית שהייתה קשה עוד יותר

אבל מה שהדהים אותו יותר היה עד כמה זה מנורמל. כולם אומרים כן, אני מכור לשוקולד, אני מכור לנשנושי לילה.

וההשוואה שהוא נותן לזה חדה: תארו לעצמכם שמורה תקרא לילד בכיתה א׳ נרקומן ותציע לו מזרק. אף אחד לא היה מנרמל את זה. ובאוכל, המילים ריככו את עצמן: אוכל מפנק, אוכל מנחם, אוכל מהנה.

וההשוואה שהוא סוגר בה נוגעת: לניקוטין עשו משהו. אסור לעשן במשרד, במטוס ובמקומות רבים, ודחקו אותו לפינה. ולאכילה הרגשית עושים בדיוק ההפך, כי תוכניות הבישול והתרבות דוחפות אותה קדימה.

מכור הוא מי שמכרו אותו, והכלכלה שצריכה אותך לא מסופק

יגאל רווה עוצר על המילה עצמה, ומראה שהיא כבר מכילה את התשובה. בלטינית, addictus היה מי שהיה חייב כסף ולא היה לו לשלם, ולכן מכרו אותו. ובעברית, מכור הוא מי שמכרו אותו.

ברגע שהחלטתי שתשומת הלב שלי מגיעה מלייקים, אני כבר לא מחובר למה שאני רוצה להגיד. אני מחובר למה שהם רוצים לשמוע. ואז אני מכור שלהם.

וזה חל על הכול, לא רק על אוכל. ברגע שבחרת מקום עבודה בגלל שם טוב, או החלפת רכב בגלל מותג, עשית אאוטסורס לעצמך. הוצאת את עצמך החוצה, ועכשיו אתה תלוי במישהו אחר.

ולמה יש לזה מנוע כלכלי

וכאן הוא הופך את הזווית ומסתכל מהצד של מי שמוכר. אם אתה רוצה שאנשים יקנו ממך כל הזמן, יש לך עבודה אחת: לגרום להם להיות כל הזמן בחוסר סיפוק.

הדוגמה שהוא נותן היא מודל הרזון. יצרו דמות של אישה אולטימטיבית ושתלו בראש שככה זה אמור להיות. וביחס לדמות הזאת אני תמיד בחוסר סיפוק, בין אם עליתי ובין אם ירדתי.

בעולם שבו אנשים מסופקים מעצמם ואוהבים את הגוף שלהם, אין כסף. כי לא חסר להם כלום מבפנים.

ושחר מציב מולו התנגדות הוגנת: אולי הבעיה בכלל לא רגשית אלא תרבותית וכלכלית. אולי המהנדסים הכי טובים בעולם פשוט גורמים לנו להתמכר.

יגאל רווה לא מכחיש את הכוח הזה, אבל ממקם אותו. התרבות והכלכלה הן תומכות של הבעיה, לא השורש שלה. השורש הוא הרגע שבו נופל הטריגר, וזה קורה כשמשהו בפנים חסר.

מבחנת הצרכים והלופ שיורד למטה

הדימוי שיגאל רווה עובד איתו הוא מבחנה. לכל אחד מהצרכים הבסיסיים יש מבחנה שאמורה להיות מלאה, ואם היא מלאה, האדם מסופק ולא זקוק לאוכל שם.

אבל נניח שאתה בעבודה שלא מגשימה אותך, והמבחנה של הערך העצמי נמצאת על 40. המוח צועק תמלא אותי, כי קשה לחיות בלי ערך עצמי. ואתה לא יכול לעזוב, כי בדיוק לקחת משכנתא ונולד ילד.

ומכאן זה יורד לבד

וכאן הוא מתאר את הלולאה שלב אחר שלב, וזה החלק שהכי קל לזהות בו את עצמך.

אף אוכל בעולם לא ימלא לך סיפוק עצמי. אין אוכל כזה, ואין דיאטה כזאת.

וזו גם התשובה לשאלה שנשמעת לא אינטואיטיבית: למה דווקא קבלה עצמית מקטינה אכילה רגשית. כי הלקאה עצמית מייצרת עוד רגע שלילי, ועוד רגע שלילי מוריד את המבחנה, ומבחנה נמוכה קוראת לעוד אוכל.

למה שחרור מאכילה רגשית הוא בעצם התבגרות

אחרי שנים של עבודה, יגאל רווה מנסח את משוואת ההתמכרות כמורכבת משני חלקים בלבד. ובלי שניהם יחד, אין התמכרות.

החלק הראשון הוא חוסר סיפוק במצב שלך עכשיו. דברים שציפית להם לא קרו, ולכן אתה נמצא מיד בפער. וכאן הוא מזכיר את העיקרון הבודהיסטי: ככל שאתה מכור לציפיות שלך, כך תהיה יותר בחוסר סיפוק, כי המציאות משתנה.

והחלק השני הוא השאלה אם יש לך יכולת לסגור את הפער הזה. וזו הנקודה שמכריעה.

מה שגיליתי זה שהשחרור מאכילה רגשית הוא בעצם התבגרות. כי רק הילד הפנימי שלנו לא מסוגל להכיל סיטואציות.

והוא מונה את הציפיות שהילד הזה בועט בהן: ציפיתי שהעוקבים יעלו במאתיים החודש, ציפיתי שיעשו לי לייקים, ציפיתי שאמא שלי תגיד משהו אחר, ציפיתי שהמסעדה תהיה פתוחה והיא סגורה. והבוגר שבנו יודע להכיל את כל אלה, ולכן הוא לא צריך פיצוי.

ואיפה בדיוק נכנסת האחריות

שחר מחבר את זה לנוכחות ברגע ושואל אם אפשר להיות נוכח לגמרי ועדיין להיות באכילה רגשית. והמושג שיגאל רווה מכניס לתשובה הוא אחריות.

אם אתה מודע לכך שאתה חושש ממשהו בעוד חודש, אתה בונה לזה תוכנית פעולה. ואם אתה מודע לכך שחלק מהסטרס שלך מבוסס על משהו מהעבר, אתה לוקח על זה אחריות, וזה לא מתפרץ החוצה בהתנהגות.

ברגע שאתה לוקח אחריות על חרדות העבר שלך ועל דאגות העתיד שלך, אין סיכוי שאתה תהיה בתוך אכילה רגשית. זו בדיוק הבגרות.

הפצע מגיל 12, והחיווט שמגיע לצלחת ב-2025

לפעמים המבחנה לא התרוקנה השבוע. לפעמים היא נפצעה מזמן.

יגאל רווה מונה את מה שפגש בפועל: חרם כיתתי שנמשך שנה שלמה, טראומות מיניות, ובת שדודה שלה אמרה מילה אחת על איך שהגוף שלה נראה בגיל שתים עשרה, ומאותו רגע החיים שלה השתנו.

והשאלה שהמטפלים שלו שואלים

בקורס המטפלים שלו שואלים אותו את השאלה המתבקשת: עד שלא נפתור את הפצע מגיל שתים עשרה, לא נפתור את האכילה הרגשית. והוא עונה לא.

התפקיד שלנו זה קודם כל להביא למודעות שאת אוכלת כדי לפצות על פצע מגיל שתים עשרה. ואוכל בשנת 2025 לא יכסה לך משהו שחווית לפני שלושים שנה. ברגע שאתה חותך את החיווט הזה, אתה מפנה את האדם לטפל בפצע האמיתי.

וההשוואה שהוא נותן מסדרת את סדר הפעולות: מי שנפצע ברגל לפני שלושים שנה ולוקח מורפיום מאז, צריך שמישהו יאמר לו להפסיק עם המורפיום ולטפל בפצע. הניתוק מהאכילה הרגשית הוא מה שמאפשר לגשת אל הפצע בכלל.

ושחר מוסיף כאן הסתייגות שיגאל רווה מקבל: אחרי שנים רבות ההרגל עצמו כבר נעשה עצמאי. המוח מחווט, יש טריגרים של שעה ושל מקום, ולכן צריך גם וגם. לטפל בשורש בלי לשנות את ההרגל לא יספיק, ולשנות את ההרגל בלי השורש לא יחזיק.

הבחור בנשף: איך צורך הופך להתמכרות

את המנגנון הזה יגאל רווה מסביר דרך סיפור אמיתי ששמע בכפר הגמילה, והוא נשאר בראש הרבה אחרי הפרק.

בחור בן שבע עשרה או שמונה עשרה בנשף סוף י״ב. כולם הלכו לרקוד והוא נשאר בצד. הוא ראה בחורה שרצה לרקוד איתה, התבייש לגשת, וישב ואכל את עצמו על כך שהוא לא מסוגל לקום.

אז מלצר חילק כוסות על השולחן. הוא לקח אחת ושתה הכול בבת אחת, והגרון נשרף, כי זו לא הייתה מים אלא וודקה.

ומה קרה תוך שבוע

אחרי הכוס השנייה הוא היה הרקולס. קם, רקד איתה, וכולם ראו את מי שישב בצד. הם קבעו להיפגש למחרת.

ולמחרת בבוקר הביטחון לא היה שם. הוא התבייש לצאת מהבית ולא ידע איך יפגוש אותה בכלל. אז הוא ירד לפיצוצייה וקנה שתי כוסות, ועשה בדיוק כמו אתמול. וכך גם ביום שאחריו.

ביום השלישי המוכר אמר לו למה אתה קונה כוסות, תקנה בקבוק. הוא קנה בקבוק, שם אותו מתחת למיטה, והתחיל לשתות שלוש וארבע, כי שתיים כבר לא השפיעו.

אחרי שבוע אחד בלבד הוא גילה שהבחורה כבר לא מעניינת אותו. מה שמעניין אותו זה איפה הוא משיג את הבקבוק הבא.

וזו הנקודה שכל הסיפור נבנה אליה: האלכוהול גנב לו את הביטחון העצמי, ועכשיו הוא זה שנותן לו אותו בחזרה. בדיוק כמו מעשן שאומר שהסיגריה מרגיעה אותו, בזמן שהיא זו שיצרה את הסטרס מלכתחילה.

ולמה עם סוכר זה נראה אחרת

מנגנון הסבילות עובד אותו דבר: המוח מסתגל, ובפעם הבאה צריך יותר. ופרופסור לתזונה אמר ליגאל רווה משפט שממחיש את זה בילדים.

אתה רואה ילדים ביום הולדת שהם לא משחקים, הם משתוללים. ביום הולדת נורמלי לגמרי ילד אוכל פי שלושים סוכר ממה שהגוף שלו מסוגל להכיל, ולכן הוא חייב להשתולל כדי להוציא את זה.

ומבוגרים אוכלים סוכר ולא משתוללים, כי המוח כבר הסתגל. ועכשיו בלי סוכר חסר להם משהו.

לחפור בעבר או להתקדם איתו

שחר מציב את המחלוקת הוותיקה: יש הגורסים שצריך לחזור לעבר ולנקות טראומות, ויש הגורסים שדי לחפור ושצריך לעבוד בהווה. והתשובה של יגאל רווה מפתיעה משני הכיוונים.

הרבה מאוד פצעי עבר שטיפלתי בהם לא היו קיימים בכלל. אנשים לא אמרו את מה שהם אמרו, וזו לא הייתה הסיטואציה. בתור ילד חשבת משהו, ואז חטפת פצע.

ומכאן ההגדרה שלו: פצע עבר הוא סרט מפחיד שנתקע לך בפנים. חשוב מאוד ללכת אל הסרט הזה כדי לשחרר אותו, וחשוב מאוד לא לחפור שם, כי אין שם כלום.

ואיך הוא עשה את זה בעצמו

ואז הוא מספר על עצמו, וזה מה שהופך את הכלל לשמיש. תלמידים אמרו לו במשך שלוש שנים לצאת לאינסטגרם, והוא נתן תירוצים. עד שעצר ואמר שיש בו פחד.

הוא הלך אחורה בזמן ומצא פצע של דחייה חברתית, וראה את הסרט: אם תוציא סרטון, יגידו עליך כך וכך. ואז, במקום להמשיך לחפור, הוא עבר לשלב המעשי והתחיל לזוז ביחד עם הפחד.

אחרי שניים שלושה סרטונים לא קרה שום דבר. אף אחד לא אמר עליי כלום. הסרט המפחיד התפוגג.

וכעבור חודש תלמידה קפצה אליו לעשות סטורי והוא עשה אותו ספונטנית, ותלמידה אחרת אמרה שלפני חודש הוא היה מתייבש במקום.

הוא מחבר את זה לעקרון החשיפה המבוקרת: מי שעברה תאונת דרכים מועלית על רכב בהדרגה. קודם לשבת ברכב חונה, אחר כך להתניע, אחר כך סיבוב בחניה, ורק בסוף כביש מהיר. אותו דבר עם כל פחד.

ששת הטריגרים, ושני כלים לרגע עצמו

לשאלה מתי בדיוק זה קורה, ליגאל רווה יש רשימה סדורה של שישה מצבים, והוא מעלה שניים מהם לגמר.

ושני הראשונים בגמר: אכילה לילית ואכילה בהיסח הדעת. אלה שני המצבים שמובילים להגזמה בכמויות ולאכילה מהירה.

ולגבי האכילה הלילית הוא מציע שאלה במקום איסור. אם זה הרגע שלך, למה לא עשית לעצמך עוד רגעים כאלה במהלך היום? ומה שמתגלה הוא שלאנשים אין זמן לעצמם כלל, ולכן הרגע ההוא מול הטלוויזיה עולה לדרגה של טקס.

כלי ראשון: איפוק

הדימוי שהוא פותח בו הוא אמא בחנות צעצועים שאומרת לילד שאין תקציב, והילד נשכב על הרצפה ועושה סצנה, כי הוא עוד לא למד להחזיק את עצמו.

ומכאן: איפוק הוא כלי התפתחותי, לא כלי הגבלה. וזה כל ההבדל בין דיאטה שאוסרת עליך לבין אימון שאתה בחרת בו.

אתה יכול לקחת שקיות מהסופר ולהרגיש שכבד לך, ואת אותו משקל בדיוק בחדר כושר הוא גורם לך לפתח שרירים. באחד המשקל הוא עומס, בשני הוא התפתחות.

ושחר מוסיף לזה את שכבת הניסוח, שהיא לדעתו מכריעה. יש הבדל גדול בין אסור לי לאכול את זה לבין אני בדרך להיות אדם חזק מזה. וכשההתנגדות מגיעה מאנרגיה של איסור, היא מייצרת בדיוק את התוצאה ההפוכה.

יגאל רווה מסכים ומוסיף את התנאי: ברגע שיש לך למה, אתה יכול להתקדם. וכשאין לך משמעות ללא, אתה פשוט נאבק בתוך עצמך ומייצר רגרסיה.

כלי שני: הסחת דעת

הכלי השני פשוט יותר והוא מודה שהוא גם חלש יותר. ברגע שהטריגר תוקף, לעשות מהלך שמסיח את הדעת: להיכנס הביתה ולגשת לילדים במקום למקרר, לקחת טלפון במקום שלט, לצאת להליכה, לקפל כביסה.

ההיגיון מאחוריו: הטריגר משתמש בתשומת הלב כדי לתקוף, וברגע שמסיטים אותה, אפשר גם לשכוח ממנו. אבל זו תרופה לרגע, ולא התפתחות אישית.

אפקט האדוות: למה חמלה עצמית היא תנאי ללמידה

לפני שמדברים על הצד החיובי, יגאל רווה מוסיף מילה על מה שההתמכרות מגדלת סביבה. היא מייצרת תתי התמכרויות: לקורבנות, למסכנות, לחוסר אונים, לתלונה קבועה.

ואז מגיעה השאלה למה השינוי מרגיש בלתי אפשרי. והתשובה שלו לא מרככת ולא מייאשת:

השינוי קשה כשאתה משתמש בכלים הלא נכונים. אם מישהו רוצה להיגמל מאכילה רגשית ומשתמש בכלים של דיאטה, זה כמו לנסות לצאת מהחדר דרך הקיר ולא דרך הדלת.

וברגע שמגדירים את הבעיה נכון ונותנים את הכלים הנכונים, זה מתחיל להיות קל יותר. זה היה קשה כי אמרו לך את הבעיה הלא נכונה.

ולמה בלי חמלה זה לא יקרה

וכאן הוא נוגע במה שלדעתו התנאי הבסיסי ביותר. מי שבא מהעולם האימפולסיבי מצפה לתוצאה מיד, וכל יום שלא היה מושלם נחווה ככישלון.

הדימוי שהוא נותן הוא תלמיד שבא ללמוד שפה חדשה: ביום הראשון לומדים אלף בית, ולא מצפים לדבר עם מבטא.

מי שאין לו חמלה עצמית בתהליך הלמידה ימשיך להלקות את עצמו, והלקאה עצמית היא ההפך מלמידה.

והוא מביא דוגמה מהחיים שלו מאותם חודשים: הוא החליט ללמוד לשחות לבד, בלי קורס, וחודשיים היה מתוסכל כי הדברים הלכו לאט מאוד. ולולא החמלה, והיכולת לראות שיפור של עוד מטר ועוד קצת, הוא היה מוותר.

ומה שמתחיל לקרות אז הוא מה שהוא קורא לו אדוות חיוביות: אנשים מתחילים לפרגן על דברים שלא קשורים למשקל בכלל. שנעשית סבלן יותר, אימפולסיבי פחות, צועק פחות.

ואת המעבר עצמו הוא מגדיר בלי לייפות: המעבר מאכילה רגשית לחיים משוחררים הוא להיכנס לכיתה א׳. ללמוד מחדש איך אוכלים, מתי, כמה, ואיך מקבלים את ההחלטות האלה. עד שזה הופך לאזור הנוחות החדש.

למה שינוי הרגלי אכילה נתקל בהתנגדות פנימית?

עד כאן הובהר שהאכילה איננה הבעיה אלא הבריחה ממנה. מכאן מתחילה השאלה המעשית: אם זה כך, למה אנשים שכבר מבינים את זה עדיין נכשלים ברגע שהם מנסים לשנות בפועל. על החלק הזה נסבה השיחה השנייה שלנו.

והתשובה מתחילה מאותה נקודה בדיוק. האכילה הרגשית מגנה עלינו מכאב, ולכן היא לא תיעלם רק מפני שהחלטנו על תפריט חדש.

ומכאן נגזרת המסקנה שמסבירה כמעט כל כישלון של דיאטה. אם מנסים ליצור שינוי בחוץ, דרך התנהגות והרגלים, בלי לטפל בשורש, יהיה בנו חלק שיתנגד לשינוי. כי יש חלק שמאמין שהאכילה חשובה ושהיא משרתת אותנו.

שבעה צרכים שהמוח מחפש כל היום

בעולם הפסיכולוגי, מסביר יגאל רווה, יש הנחת מוצא שלכל אדם יש סט של צרכים. הוא עובד עם מודל של שבעה. והמוח פועל כמו רדאר, כל היום, כדי למלא אותם.

אנשים הולכים לעבודה ורוצים לדעת שהם בעלי ערך: האם התייחסו למה שאמרתי בישיבה, האם זה היה חשוב. להרגיש מובן זה צורך אמיתי. להרגיש בעל ערך זה צורך אמיתי. להרגיש חופש זה צורך אמיתי.

ולכל אחד יש דרך שונה למלא את אותו צורך. אפשר למלא אותו בדרך בת קיימא שאפשר לתחזק לאורך זמן, ואפשר למלא אותו בדרך שרק נותנת תחושה לרגע. וכשלא מצליחים בדרך הראשונה, פונים לשנייה.

הצורך בחופש: למה הנשנוש מגיע דווקא בערב

הדוגמה הראשונה היא גם המוכרת ביותר, והיא מסבירה למה השעה של הנפילה כמעט תמיד זהה.

הורה רגיל קם בבוקר, מארגן כריכים, מריץ ילדים לבית ספר, רץ לעבודה, חוזר, רץ בין חוגים, מנקה ומסדר, ארוחת ערב, והילדים הולכים לישון. כל היום התרוצצת בשביל אנשים אחרים.

הצורך בחופש הוא כמו סוללה שהתרוקנה במשך כל היום. היית עבור אחרים, ועכשיו אתה עושה למען עצמך.

ואז אומרים לך אל תאכל בלילה, זה חלבונים וזה פחמימות ואכילה לילית. ואתה אומר עזבו אותי, לא נשארה לי אנרגיה, אני צריך את החופש שלי.

ואז מגיעה ההצעה

כאן, אומר יגאל רווה, האכילה הרגשית לוחשת באוזן ומציעה פתרון: החופש הוא לנשנש מה שבא לך, לקחת חטיף, משהו מתוק, לאכול מול הטלוויזיה. ובאותו רגע היא באמת הפתרון, כי היא מציעה משהו במקום שאין בו כלום.

הבעיה מתגלה חצי שעה אחר כך. לא רק שלא מילאת את הצורך בחופש, לקחו לך אותו. ועכשיו נוספו לזה גם אכזבה, גם רגשות אשם וגם ביקורת עצמית.

הצורך בערך עצמי, והנבואה שמגשימה את עצמה

הצורך השני הוא להרגיש בעל ערך, וכאן הסיפור מורכב יותר. מדובר במי שמרגיש שהוא לא ממצה את הפוטנציאל שלו. יש לו חלומות במגירה ורעיונות שהוא רוצה ללכת איתם, אבל בשביל זה הוא יצטרך לעזוב עבודה, או לעמוד על במה, או להגיד לבוס שלו משהו.

ויגאל רווה מביא את זה על עצמו. במקור הוא מהנדס, והוא זוכר את עצמו בישיבות בהייטק רוצה לומר לחבריו שהם לא בכיוון, ומפחד נורא על הערך העצמי שלו. כשפתח עסק משלו הוא הבטיח לעצמו שזה לא יקרה שוב.

בעולם שלנו נותנים הרבה כוח לאינטליגנציה ולציונים, אבל לא מעריכים מספיק אומץ. והוא חשוב יותר מהציונים.

ילד אחד שהפך פחד למציאות

וכאן הוא מסביר את המנגנון דרך דוגמה שקל לזהות. ילד שחושב מהר יותר מהמורה שלו מתחיל להשתעמם. הוא רוצה להגיד רעיון, אבל מפחד שהכיתה תצחק או שיגידו לו שהוא לא צודק.

אז הוא מפסיק להקשיב ומתחיל לצייר. הציונים שלו יורדים. הילדים לא חושבים שהוא הגאון, כי הגאון הוא זה שמצביע. והמורה מתייחסת אליו כתלמיד בינוני.

הפחד שלו ייצר בדיוק את המציאות שממנה פחד: הסביבה באמת מעריכה אותו כבינוני, כי הוא לא נתן ליכולות שלו לצאת החוצה. וזו נבואה שמגשימה את עצמה.

הצורך להיות מובן: למה אף אחד לא באמת מקשיב

הצורך השלישי הוא להרגיש מובן, ולא במובן של תוכן. להרגיש שמבינים אותי בכלל. וכאן, אומר יגאל רווה, נמצאים הקונפליקטים הגדולים ביותר בחיים: בזוגיות, עם הילדים, בעבודה.

הוא נותן דוגמה שכמעט כל זוג יזהה. אישה חוזרת הביתה ומספרת לבן זוגה כמה היא נסערת ממשהו שקרה בעבודה. והוא מפסיק אותה באמצע ונותן לה הוראות: תעשי את זה, ואת זה, ואת זה.

ואז היא הולכת לדבר עם חברה שעתיים, ולבסוף מרגישה מובנת. היא לא רצתה הקשבה טכנית של מה צריך לעשות. היא רצתה הקשבה רגשית.

ומה קורה בפועל: רוב האנשים לא מקשיבים, הם מחכים לדבר. ואתה לא מספיק לעבור אפילו את השלב הראשון, כי כבר אומרים לך שזה לא נכון ושהם לא מסכימים.

כשמישהו יקשיב לכל השלבים האלה, אתה תרגיש מלא. אתה לא תרצה מתוקים.

ולכן, הוא מוסיף, אנשים יושבים בערבי שישי ובחגים, ומרוב הרעש והמולה סביבם, פשוט אוכלים כמה שאפשר. כי אין שום סיכוי לקבל שם הקשבה, וכולם מנסים לגנוב תשומת לב.

איך ההגנה מייצרת בדיוק את מה שפחדנו ממנו

שחר לוקח את העיקרון הזה מחוץ לאוכל, כדי להראות שהוא לא שייך לתחום אחד. מי שמפחד מכישלון דוחה ודוחה, וכך יוצר לעצמו את הכישלון האולטימטיבי, כי מראש לא ניסה.

ויגאל רווה מוסיף דוגמה זוגית. אישה שחוששת שבן זוגה יינטוש מחזיקה אותו קצר מאוד, בודקת לו את הטלפון ושואלת איפה היה. ככל שהיא מחזיקה קצר יותר, הוא מרגיש חנוק יותר. וככל שהוא חנוק יותר, הוא רוצה להתרחק.

הפחד שלה שהוא ינטוש יצר בסופו של דבר מצב שבו הוא באמת התרחק. החרדה שלה הגשימה את עצמה.

וכשמחזירים את זה לאוכל, התמונה זהה. הניסיון להגן על עצמנו דרך אכילה רגשית מוביל לתוצאה ההפוכה: פחות חופש, כי אנחנו כלואים בביקורת עצמית. ופחות הערכה עצמית, לא יותר.

פירורים של צרכים: למה חצי שעה של חופש היא לא חופש

וכאן מגיע הניסוח שמסכם את כל החלק הזה, והוא חד במיוחד.

אכלן רגשי הוא אחד שמסתפק בפירורים של הצרכים. הוא מסתפק בחצי שעה של חופש ולא בחיי חופש. הוא מסתפק בחצי שעה של תחושת ערך עצמי ולא בחיים שלמים של ערך עצמי.

ולזה מצטרף משפט נוסף שיגאל רווה אומר לתלמידים שלו, ולפי דבריו הוא נכון כמעט לכל תחום בחיים: לעולם לא תהיו מסופקים מאוכל שאתם לא צריכים. אפשר להחליף את המילה אוכל בכל דבר אחר, והמשפט נשאר עומד.

המורפיום והפצע: מה ההבדל בין שיכוך לריפוי

את ההבחנה המרכזית של הפרק הוא מסביר דרך דימוי רפואי. תחשוב שיש לך פצע שאתה לא מטפל בו. כל מה שנשאר לך הוא מורפיום, משחה ופלסטרים.

אם ייקחו ממך את המשחה, נורא יכאב לך. אבל הכאב יזכיר לך ללכת לרפא את הפצע. זה התפקיד של הכאב. וכל זמן שאתה שם משככים, אתה תשכח שהוא בכלל קיים, ולכן הוא יישאר שם לתמיד.

ומהו הריפוי עצמו: לחזור להיות מי שאתה. יגאל רווה אומר שלאנשים באכילה רגשית יש חוסר גדול מאוד באהבה עצמית ובקבלה עצמית. הם שונאים את הגוף שלהם, לא אוהבים את ההתנהגות שלהם, ולא אוהבים את חוסר האונים שהם נמצאים בו.

האמונה הנפוצה ביותר, וזו שמפילה

ומכאן הוא מפרק את האמונה הנפוצה ביותר בתחום: אני היום במצב גרוע, וכשאהיה רזה הכול יסתדר ואז אוהב את עצמי.

זה לא קורה, הוא אומר, כי גם אחרי שירדה במשקל היא חוזרת אחורה. וגם אם היא רזה בחוץ, בראש היא עדיין שמנה.

הכיוון הנכון הפוך לגמרי: קודם להתחבר לעצמך ולאהוב את עצמך, ואז לכבד את עצמך ואת ההתנהגות שלך. ומי שמכבד את הגוף שלו כבר לא ירצה להכניס אליו מאכלים לא נכונים, ומשם הירידה במשקל היא כמעט טכנית.

מה טוב בזה? השאלה שמגיעה לשורש

הכלי המרכזי שיגאל רווה מציע לקוח מ-NLP, אבל הוא קיים בצורות שונות כמעט בכל שיטה. העיקרון: לכל התנהגות לא רצויה יש כוונה חיובית.

והשאלה שפותחת אותה פשוטה: מה טוב בזה? מה הרווח.

הרבה אנשים יענו שאין בזה שום דבר טוב. ואז אפשר לשאול מהכיוון ההפוך: מה יקרה אם מהיום זה נלקח ממך ואסור לך לאכול בערב. ואז פתאום עולה משהו: לא יהיה לי נוח, לא יהיה לי הזמן שלי להירגע, זה הזמן של הכיף שלי.

מה קורה כשממשיכים לשאול עוד שאלה אחת

וכאן, מזהיר יגאל רווה, נמצאת הטעות. אם נעצרים בתשובה הראשונה, לא באמת עשית את העבודה. צריך להמשיך ולשאול ומה אז יקרה, ושוב, עד שמגיעים לצורך עצמו.

והוא מביא דוגמה שהיא הרגע החזק בפרק. אישה שביקשה להיות רכה יותר עם עצמה, כי היא נוקשה מאוד סביב אכילה, גם אחרי שכבר ירדה במשקל.

ואז מגיע הפרדוקס במלוא עוצמתו, וכדאי לקרוא אותו לאט: כדי שאולי תאכלי פחות, ואולי כתוצאה מזה תהיי רזה יותר, ואולי כתוצאה מזה יחמיאו לך, ואולי כתוצאה מזה תרגישי טוב עם עצמך, את כבר עכשיו, בכל רגע, גורמת לעצמך להרגיש רע.

ויגאל רווה מדגיש למה זה עובד רק כך: כששומעים את זה על מישהו אחר, זה סתם רעיון. כשאדם אומר את זה במילים שלו, זה רגע של תובנה. חווייתי ורגשי, ולא שכלי.

כשהקרואסון הוא התשוקה: ההזדהות של המכור

לפני התופעה הבאה, יגאל רווה מקדים הבחנה: אכילה רגשית היא התמכרות לכל דבר, וצריך להתייחס אליה ככזאת.

ובהתמכרות יש שלב שבו מתפתחת תופעה שנקראת ההזדהות של המכור: אני מוציא תכונות אישיות מתוכי ומדביק אותן על החומר.

הוא שאל אישה מה הכי קשה לה לוותר עליו, והיא ענתה שיש קרואסון שוקולד שהיא אוכלת עם הקפה. כששאל למה קשה, היא אמרה שאם ייקח לה את זה, היא איבדה את התשוקה של החיים.

ומה שראיתי באותו רגע זה לא שהקרואסון נותן לה תשוקה. הקרואסון הוא התשוקה. זו תכונת התשוקה שלה, ואם תיקח לה אותו, אין לה תכונה משל עצמה.

ומישהו אחר יגיד את זה על ארוחת ערב שישי אצל אמא: אם תיקח לי את זה, לקחת לי את הנוסטלגיה ואת המשפחה.

ולכן, כשמישהו נשאל מה הרווח שלו בלהמשיך לאכול, התשובה האמיתית היא שהוא ממשיך לקבל בחזרה את התכונה של עצמו, כי אין לו אותה משלו. וזה בדיוק מה שהופך את החזרה לעצמך למהלך המרכזי.

למה החלק האימפולסיבי תמיד מנצח ברגע?

לשאלה למה אנשים חוזרים שוב ושוב לפעולה שהתוצאות שלה רעות, יגאל רווה עונה דרך מודל שהוא מלמד בסדנאות שלו, ומייחס אותו לפרופסור ג׳ונתן היידט.

המוח שלנו מפוצל. יש בו חלק אימפולסיבי ויש חלק רציונלי, וזה לא החלק הרגשי אלא משהו אחר.

החלק הרציונלי הוא כמו רוכב שיושב על גב של פיל. לרוכב יש מטרה והוא יודע לאן הוא רוצה להגיע. הפיל האימפולסיבי לא מסתכל קדימה, אין לו מטרות, והוא חי רק את הרגע הזה ברמה של סיפוק מיידי.

ומתי בדיוק הפיל מתעורר

הפיל מתעורר בכל פעם שרע לנו. כשיש ירידה באחד הצרכים: פחות חופש, עייפות, שעמום, בדידות. ואז הוא דורש פתרון עכשיו, מיד.

והדוגמה שהוא נותן ממחישה למה זה בלתי אפשרי. אדם שאינו בזוגיות מרגיש בדידות ביום חמישי בערב, והפיל דורש שייפתר עכשיו. אבל מאיפה מביאים אהבה עכשיו. אין פתרון לעכשיו.

ולכן, אומר יגאל רווה, מה שנשאר הוא לברוח: בירה, פופקורן, בינג׳ בטלוויזיה. אבל השאלה עצמה נשארת שם, ולכן הבריחה תחזור בעוד יומיים.

האכילה הרגשית היא בריחה מכל דבר שאין לך פתרון עבורו. כי אם היה לך פתרון, היית עושה אותו.

ושחר מוסיף שזה קורה באופן לא מודע לחלוטין, וזו הסיבה שקשה כל כך לתפוס את זה בזמן אמת. אותו מנגנון פועל גם בהדחקה רגשית, ששם הוא מוכר יותר.

שיחת הרופא הפנימי

והוא מדמה את זה לשיחה אצל רופא: אתה מתלונן על כאב גב, והוא אומר שהניתוח מסובך ולא נעשה אותו עכשיו. אז אתה אומר שלפחות ייקח לך את הכאב, והוא נותן לך מורפיום.

זו בדיוק השיחה שמתרחשת בפנים, ומכאן ההכרעה שהוא מבקש: שהרוכב יחליט ולא הפיל. שהרוכב יגיד אני הולך על ריפוי, לא על שיכוך.

למה עולם הדיאטה מזין את הלופ במקום לשבור אותו?

ומכאן מגיעה הטענה שנתנה לפרק את שמו, והיא לא זהירה. הבעיה בעולם הדיאטה היא שהוא בכלל לא נוגע במקומות האלה.

הוא אומר לך אל תאכל את זה ותאכל את זה. יש אוכל מותר ואסור, טוב וגרוע, משמין ולא. ואז, על אדם שכבר נמצא בחוסר אונים, מטילים עוד מגבלות, עוד שעות נכונות ולא נכונות, ועוקבים אחרי הכול.

אז עכשיו אתה עוד יותר במצוקה, אז ברור שתברח לעוד גלידה ועוד עוגת גבינה. כי אתה צריך לברוח מההגבלות האלה. אתה רוצה חופש.

ולכן, לדבריו, עולם הדיאטה לא יצליח לעולם, כי הוא עצמו חלק מהלופ. הוא מייצר את מודל הרזון, שמולו האישה מרגישה לא מסופקת, אז היא אוכלת, אז היא עושה דיאטה, וחוזר חלילה.

ויגאל רווה מוסיף שגם הירידה במשקל עצמה היא לא היעד. ירידה במשקל היא פועל יוצא של התנהגות, בדיוק כמו שעושר הוא פועל יוצא של לקחת את היכולות שלך ולהגשים אותן. אי אפשר ללמד ישירות את התוצאה.

ארבעת הלבנים: מה קורה בחודש של ניקוי סוכר

שחר מציב את השאלה שנשארת פתוחה: נניח שאדם זיהה את הצורך והתחיל לעבוד עליו. אבל כבר נוצרה תלות פיזיולוגית. מה עושים איתה.

יגאל רווה עונה מהניסיון שלו. השינוי הגדול בחייו התחיל בפברואר 2017, ודווקא בתהליך פיזיולוגי לפני הפסיכולוגי. הוא נכנס לחודש של ניקוי סוכרים.

ומה שהוא הבין שם היה ההגדרה עצמה: סוכר הוא לא רק הסוכר הלבן. סוכר הוא כל דבר שהגוף מפרק מהר, מכניס לדם ומקפיץ דופמין למוח.

והתגלית הראשונה הייתה כמה סוכר היה בחיים שלו בלי שידע. אם היו שואלים אותו כמה סוכר הוא אוכל, הוא היה עונה כמעט כלום, אולי שתי עוגיות. ובפועל: קוסקוס בצהריים, כריך בבוקר, כריך בערב, משהו בארבע, רוגלך עם הקפה.

איך עוברים את תסמיני הגמילה בלי לשבור?

מה שקרה אחר כך היה קשה. תוך ארבעה או חמישה ימים הוא חטף התקפה. זרמים ברגליים, סחרחורות, כאבי ראש, ויום שלא הצליח לקום מהמיטה. הוא כמעט הלך לרופא, והחליט לעזוב את התוכנית ולחזור לאכול רגיל.

ורגע לפני, הוא רצה להבין מה הוא עובר. הוא נתקל במאמר של דיאטנית ובמשפט אחד שלדבריו הציל את הכול:

ככל שאתה סובל יותר בתקופת הניקוי, מסתבר שהגוף שלך יותר רעיל.

ואז מה שהוא עבר קיבל תרגום אחר לגמרי. הכאבים הפכו לכאבים לטובה, והוא החליט להמשיך עוד קצת. לקח בערך עשרה ימים עד שהגוף והמוח חזרו למצב טבעי.

אחר כך הוא עשה את אותו דבר עם קפאין, ושם זה לקח ארבעה חודשים להתנתק לגמרי. ארבעה חודשים שבהם הוא הגיע למשרד והעיניים נסגרו לו.

רגע אחד שבו נשברת התלות

ומה שהחזיק אותו הוא מסגור מסוים של התהליך, והוא הופך אותו למבחן ולא לעונש.

אתה עכשיו במבחן: האם אפשר לסמוך עליך או לא. ברגע שאתה מפסיק וחוזר לקפה, אי אפשר לסמוך עליך. אבל אם תתעקש, בסוף נגיד לך שאפשר.

והוא ממחיש את זה בסצנה מסרט: אדם מגיע לבנקאי בשווייץ ודורש פרטים על לקוח אחר. הבנקאי מסרב. הוא קושר אותו, מוציא אקדח, סופר עד שלוש, והבנקאי לא מוסר. ואז הוא מוריד את האקדח ואומר שהוא רוצה לפתוח שם חשבון.

וזו בדיוק אותה נקודה: רוצים לראות אם אתה רציני. ואם אתה רציני, משחררים.

ומה שמקבלים בסוף הוא לא רק גמילה מחומר אחד. מי שעובר דבר כזה מקבל כוחות נפש ועובר מעין חיסון נפשי, ומאותו רגע הוא יכול לעבור עוד שינויים, כי הוא פתאום סומך על עצמו.

שני הביסים הראשונים: מה מגלים אחרי הניקוי

אחרי חודש הניקוי הוא רצה לבדוק אם ייפול בחזרה, ולקח את הבת שלו לגלידרייה. בדרך כלל היה מזמין שני כדורים עם קצפת, והפעם הזמין אחד.

הביס הראשון היה תענוג ממש, כי כל בלוטות הטעם נפתחו אחרי חודש בלי סוכר. הביס השני היה זהה לראשון. והביס השלישי כבר היה משעמם.

רק שני הביסים הראשונים טעימים. כל השאר אנחנו אוכלים בשביל לגמור את זה, כי זה ביד.

הוא זרק את השאר לפח, ובדק את זה שוב בפעם הבאה. ובתו הציעה לו הצעה הגיונית: פשוט תבקש שתי טעימות.

ושחר מוסיף לזה את ההסבר מעולם ההתמכרויות: המכור תמיד שואף להחזיר לעצמו את הטעם הראשוני, את הסיגריה הראשונה ואת הביס הראשון. ולכן הוא ממשיך לאכול, גם כשזה כבר לא מה שהיה.

מה ההבדל בין חובב יין לאלכוהוליסט?

בסוף השיחה יגאל רווה מתקן תפיסה מוטעית לגבי מה שמחכה בצד השני. אנשים לא מבינים מה זה משוחרר.

משוחררים הם לא אנשים שלא אוכלים. הם אנשים שאוכלים הכול, מה שהם רוצים, אבל הם נהנים ממה שהם אוכלים.

וההבחנה שהוא נותן לזה מדויקת: חובב יין נהנה מכל לגימה. אלכוהוליסט ששותה בקבוקים שלמים לא נהנה, הוא חייב לשתות.

ואותו דבר באוכל. אפשר ליהנות מאוד מקינוח וממתוק. אבל אתה לא חייב אותו, וזה כל ההבדל.

הוא מוסיף גם עדות מהצד השני של הניקיון: היום הוא חזר לקפה, אבל שותה שתי קפסולות עד עשר בבוקר ולא נוגע כל היום. אם ישתה אחרי אחת עשרה, הוא כבר לא נרדם בלילה. ושחר מזהה את אותו דבר אצלו עם קוביית שוקולד. דווקא הניקיון הוא שהחזיר את הרגישות.

לסיכום: האוכל הוא לא האויב

השיחה הזאת מסבירה למה דיאטות לא עובדות, ולא דרך משמעת. אנחנו משתמשים באכילה כדי למלא צורך אמיתי, ובפועל היא מרוקנת בדיוק את אותו צורך. מי שאוכל בשם החופש מוצא את עצמו כלוא בביקורת עצמית, ומי שאוכל בשם ההקלה מגלה שהוא הוסיף לעצמו אכזבה.

וזה קורה באופן אוטומטי ולא מודע, ברובד התת מודע ולא בהחלטה. ולכן כל עוד לא הופכים את זה למודע, כל שינוי התנהגותי ייתקל בחלק פנימי שמסכל אותו, ותסמיני הגמילה יהפכו לסבל מיותר שלא מוביל לשום מקום.

מה שכן צריך לקרות מסודר בשני שלבים: קודם לזהות איזה צורך האוכל ממלא, דרך שאלת מה טוב בזה שממשיכים לשאול אותה עד השורש. ורק אחר כך לעבוד על ההרגל עצמו, כולל הצד הפיזיולוגי, שהוא אמיתי וקשה בפני עצמו.

ובסוף, מה שמחכה שם הוא לא רשימת איסורים חדשה. זה מצב שבו אתה אוכל מה שאתה רוצה ונהנה מזה, ופשוט כבר לא חייב את זה.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

יגאל רווה

מהנדס בהכשרתו, שהקים עסק בתחום שינוי התנהגותי ולמד פסיכולוגיה, פילוסופיה, NLP והתמכרויות. ב-2017 עבר בעצמו גמילה מסוכר, כתב על כך ספר, ומאז הוא עוסק בשחרור מאכילה רגשית דרך קורסים וקהילות מקוונות גדולות. הוא מעביר גם סדנה שבועית בזום ללא עלות.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.

שני הפרקים המלאים עם יגאל רווה: אכילה רגשית היא לא הבעיה, היא הפתרון ודיאטות לא עובדות למי שלא מבין את זה