למה הגבתי ככה? הרגע שכולנו מכירים

כולנו מכירים את הרגע הזה: מישהו אומר לנו משהו שנוגע בנקודה רגישה, ועוד לפני שהספקנו לחשוב, כבר יצאה מאיתנו תגובה. בדיחה. התקפה חזרה. "לא נכון, אתה סתם מגזים". שינוי נושא אלגנטי. ואחר כך, בדרך הביתה, השאלה המציקה: למה הגבתי ככה? הרי זה בכלל לא מה שהתכוונתי להגיד.

התשובה היא שברגע ההוא לא אנחנו דיברנו. דיבר מנגנון.

מנגנון הגנה הוא תגובה אוטומטית שהנפש מפעילה כשמשהו מאיים להציף אותה, והיא עושה את זה בלי לבקש רשות ובלי להודיע. זה החלק שמפתיע אנשים בפעם הראשונה שהם לומדים על זה: ההגנות שלנו לא רק מסתירות דברים מאחרים. הן מסתירות אותם קודם כל מאיתנו. ולכן קל לנו כל כך לראות את ההגנות של בן הזוג, של אמא, של הקולגה, וכמעט בלתי אפשרי לראות את שלנו.

במאמר הזה נעשה משהו שרוב האנשים לא עושים אף פעם: נסתכל על ארגז הכלים הסמוי שמנהל חלק גדול מהתגובות שלנו. חלק מהדברים יפתיעו אתכם. למשל, שחלק מההגנות הן דווקא סימן לבריאות נפשית, ושמחקר שעקב אחרי אנשים במשך שמונים שנה מצא שסוג ההגנות שאדם משתמש בהן מנבא את הבריאות והאושר שלו טוב יותר כמעט מכל דבר אחר.

מה זה מנגנון הגנה, ולמה יש לנו אותם בכלל?

מנגנון הגנה הוא פעולה נפשית לא מודעת שמרחיקה מהתודעה שלנו משהו שקשה מדי לשאת: רגש עוצמתי, זיכרון כואב, עובדה מאיימת, או דחף שאסור לנו להודות בו.

שימו לב לניסוח: לא "חולשה", לא "בעיה", לא "שקר עצמי". פעולה שמרחיקה. כי זה מה שזה: פעולת הצלה.

תחשבו על זה ככה. הנפש מגינה על עצמה כמו שהגוף מגליד פצע. אם כל רגש היה נחווה במלוא העוצמה שלו, בכל רגע, בלי שום מסנן, אי אפשר היה לתפקד. ילד שגדל בבית שבו אבא מתפרץ בזעם לא יכול להרשות לעצמו להרגיש את מלוא הפחד ואת מלוא הכעס, אז הנפש שלו מוצאת פתרון: היא מנתקת, או מדחיקה, או הופכת אותו לילד הכי מצחיק בכיתה. הפתרון הזה גאוני. הוא מאפשר לילד לשרוד, לתפקד, אפילו לפרוח.

הבעיה מתחילה עשרים שנה אחר כך, כשהילד הזה כבר מבוגר, בזוגיות בטוחה, עם אנשים שאוהבים אותו, וההגנה עדיין שם. עדיין מנתקת. עדיין מתלוצצת דווקא ברגע שבן הזוג מנסה להתקרב.

זה העיקרון שהכי חשוב להבין על הגנות, והוא ילווה אותנו לאורך כל המאמר: ההגנה לא טיפשה, היא לא מעודכנת. היא פועלת לפי מידע ישן. תדמיינו שומר שהוצב בכניסה למבצר בזמן מלחמה, עם פקודה ברורה: אף אחד לא נכנס. המלחמה נגמרה מזמן, אבל אף אחד לא טרח לעדכן את השומר. אז הוא עדיין עומד שם, נאמן ומסור, ועוצר גם את מי שבא לעזור.

העבודה עם הגנות, כמו שנראה בהמשך, היא לא לפטר את השומר. היא לגשת אליו, להצדיע לו על שנות השירות, ולהגיד לו בעדינות שהמלחמה נגמרה.

מי גילה את מנגנוני ההגנה, ולמה הרעיון שרד יותר ממאה שנה?

את המושג טבע זיגמונד פרויד (Sigmund Freud) עוד ב-1894, אבל מי שבאמת פתחה את התחום הייתה דווקא בתו, אנה פרויד (Anna Freud). בספר שלה מ-1936, "האני ומנגנוני ההגנה", היא עשתה מהלך שנשמע טכני אבל שינה את הטיפול הנפשי מהיסוד: היא אמרה שההגנות עצמן הן הסיפור. לא רק מה שמוסתר מאחוריהן. הדרך שבה אדם מסתיר היא תעודת הזהות הנפשית שלו.

מאז עברו תשעים שנה, פסיכולוגיות שלמות קמו ונפלו, ורעיון ההגנות דווקא התחזק. למה? כי הוא נבדק. חוקרים כמו ג'ורג' ויילנט (George Vaillant) מהרווארד ופיבי קריימר (Phebe Cramer) לקחו את הרעיון הקליני ומדדו אותו לאורך עשרות שנים, והתוצאות (נגיע אליהן) היו חד משמעיות. וקלינאיות כמו ננסי מקוויליאמס (Nancy McWilliams), מחברת ספר הלימוד המשפיע ביותר באבחון פסיכודינמי, הפכו אותו למערכת עבודה שמטפלים ברחבי העולם משתמשים בה כל יום.

מקוויליאמס, אגב, הוסיפה את התובנה שאני הכי אוהב בתחום הזה: ההגנה המרכזית של אדם היא לא משהו שהוא "עושה". היא מי שהוא. אדם שההגנה האוטומטית שלו היא השלכה ("הבעיה היא תמיד באחרים") לא משתמש בהשלכה, הוא בנוי ממנה. האישיות שלנו, במידה רבה, היא אוסף ההגנות שהתקבעו.

מפת מנגנוני ההגנה: הרשימה המלאה עם דוגמאות מהחיים

יש עשרות מנגנוני הגנה בספרות המקצועית. כאן תמצאו את העשרים החשובים, מחולקים לשלוש קומות: ההגנות הפרימיטיביות (שנוצרות מוקדם בחיים ומעוותות הכי הרבה), ההגנות הנוירוטיות (של כולנו, בימים רגילים), וההגנות הבשלות (שהן בעצם סימן לבריאות). זו גם, פחות או יותר, החלוקה במאמר קודם ותמציתי יותר שכתבתי על מנגנוני הגנה פסיכולוגיים; כאן נצלול לעומק המלא.

שלוש קומות ההגנות: ככל שהקומה נמוכה יותר, ההגנה חזקה יותר ויקרה יותר

הקומה הראשונה: ההגנות הפרימיטיביות

אלה נוצרות בשנות החיים הראשונות, לפני שהילד מסוגל בכלל להבחין בבירור בין עצמו לעולם. הן החזקות ביותר, והן שגובות את המחיר הכבד ביותר.

הכחשה. הסירוב לקלוט מציאות שנמצאת ממש מול העיניים. האדם שמקבל תוצאות בדיקה מדאיגות ופשוט לא הולך לרופא. מי שהחשבון שלו במינוס עמוק וממשיך להזמין חופשות. זה לא שהם "יודעים ומעמידים פנים": המידע באמת לא נקלט. תדמיינו הודעה שמנצנצת על המסך ואתם פשוט לא פותחים אותה, כי משהו בכם יודע שברגע שתפתחו, יהיה צריך להתמודד. להכחשה הקדשתי מאמר מעמיק משלה, כולל ההוכחה הנוירולוגית המפתיעה שהיא יושבת במוח עצמו.

פיצול. חלוקת העולם למלאכים ושדים, בלי אמצע. הבוס החדש הוא "הדבר הכי טוב שקרה לחברה", עד היום שבו הוא "אסון מוחלט". מי שחי בפיצול לא משקר ולא מגזים; הוא באמת חווה כל פעם רק צד אחד, כמו מתג תאורה שיש לו רק שני מצבים, אור מלא או חושך, בלי עמעם.

השלכה. לקחת רגש שקשה להחזיק בפנים ולראות אותו אצל אחרים. האדם שכועס ובטוח שכולם כועסים עליו. מי שנמשך למישהי אסורה ופתאום "כל העולם מתנהג מופקר". זה כמו להסתכל על העולם דרך זכוכית עם כתם ולהיות בטוחים שהכתם נמצא בנוף.

הזדהות השלכתית. אחת ההגנות המרתקות שיש, ומגיע לה מאמר נפרד משלה. כאן אנחנו לא רק רואים את הרגש שלנו אצל האחר, אנחנו גורמים לו בפועל להרגיש אותו. האישה שבטוחה שבעלה הולך לכעוס, ומתנהגת מתוך זה בדריכות כזאת, שבסוף הוא באמת כועס. והנה ההוכחה שצדקה. מטפלים מכירים את זה מבפנים: מטופל מדבר בקור רוח מוחלט על ילדות קשה, והמטפל מוצא את עצמו מוצף כעס ששייך, בעצם, למטופל. הרגש עבר דירה.

אידיאליזציה ודוולואציה. ניפוח של אדם לכדי מושלמות ("המטפל הזה יציל אותי", "היא האישה המושלמת") ואז, באכזבה הראשונה, ריסוק מוחלט שלו. שני הצדדים הם אותה הגנה: כשקשה מדי לשאת שהאנשים שאנחנו תלויים בהם הם גם טובים וגם מאכזבים, מציירים אותם בלי צללים. והדיוקן הזה, בלי הצללים, נקרע בקלות. גם לאידיאליזציה מאמר מלא, מההתאהבות שקורסת ועד הגורואים.

דיסוציאציה. הניתוק. הגוף נשאר בחדר ומשהו בפנים יוצא לעמוד ליד הדלת, צופה מבחוץ. אנשים מתארים את זה כ"לראות סרט על החיים שלי". בעוצמות קטנות זה קורה לכולנו (הגעתם פעם הביתה בנהיגה בלי לזכור את הדרך?), אבל כתגובה לרגש חזק, זו הגנה שנולדה כמעט תמיד ממשהו שהיה גדול מדי. אם הנושא מדבר אליכם, כתבתי בעבר על ניתוק רגשי בהרחבה.

סומטיזציה. כשהנפש לא מקבלת מילים, הגוף מדבר במקומה. כאב הבטן שמופיע דווקא לפני הפגישות המשפחתיות. הצוואר שנתפס תמיד בשבוע הלחוץ. חשוב: הכאב אמיתי לחלוטין, זו לא העמדת פנים. הגוף פשוט נושא את מה שלא קיבל שפה.

אקטינג-אאוט. כשאין מילים, ההתנהגות מדברת. המתבגר שלא יודע להגיד "אני מפחד שנטשתם אותי" אז הוא נעלם ללילה שלם. העובד שלא מסוגל להגיד לבוס "נפגעתי" אז הוא מאחר, שוכח, מפספס משימות. הכלל: כשמישהו מתנהג "לא הגיוני", כדאי לשאול איזה משפט ההתנהגות הזאת מנסה להגיד.

הקומה השנייה: ההגנות הנוירוטיות, ההגנות של כולנו

אל תיבהלו מהמילה נוירוטי. במקור היא פשוט מתארת אדם מתפקד ובריא שמתמודד עם קונפליקטים פנימיים, כלומר, את כולנו. אלה ההגנות של החיים היומיומיים.

הדחקה. ההגנה המפורסמת ביותר, וכנראה הכי לא מובנת. הדחקה היא לא "החלטתי לא לחשוב על זה" (לזה קוראים דיכוי מודע, והוא דווקא בריא). הדחקה היא מנגנון אוטומטי: משהו כואב הבזיק לרגע, ונחסם. האדם שאומר "אין לי כמעט זיכרונות מהילדות" לא מסתיר, באמת אין לו גישה. זה כמו חדר בבית שסגרתם בו את הדלת מזמן: לא זרקתם את מה שבפנים, רק עברתם לגור בשאר הבית. הרחבתי על הצד הרגשי במאמר על הדחקה רגשית, ועל המנגנון עצמו, כולל הוויכוח המדעי הגדול סביבו, במאמר מלא על הדחקה.

רציונליזציה. ההסבר ההגיוני שמגיע מהר מדי. פוטרתם? "ממילא חיפשתי שינוי". הוא לא חזר אליכם אחרי דייט? "לא היה שם באמת חיבור". והנה הדפוס: ההסבר תמיד קצת נכון, וזה מה שהופך אותו להגנה כל כך יעילה. הבעיה היא לא שההסבר שגוי. הבעיה שהוא הגיע לפני האכזבה במקום אחריה, כמו תעודת סיבה רשמית שמנפיקים עוד לפני שבדקנו אם נפגענו. במאמר המלא על רציונליזציה: הכת שחיכתה לסוף העולם, וניסוי הדולר המפורסם.

אינטלקטואליזציה. הבריחה אל הראש. במקום להרגיש את הפחד מהגירושים, לקרוא שלושה ספרים על "התמודדות עם פרידה". במקום לפגוש את האבל, לנתח אותו. אנשים חכמים במיוחד חשופים להגנה הזאת, כי היא באמת מרשימה: הניתוח מבריק, מדויק, ולגמרי במקום ההרגשה. כמו מלח שבזמן סערה רץ לחדר המכונות לכוון צינורות, במקום לעמוד על הסיפון ולהרגיש את הרוח.

בידוד רגשי. אח קרוב של האינטלקטואליזציה, אבל שקט יותר: העובדות נשארות, הרגש נעלם. האיש שמתאר את התאונה שעבר בטון של קריין חדשות. בקבוצת לימוד של פסיכיאטרים בכירים תיארו מטופל בן חמישים שראה בילדותו אלימות קשה בבית, ותיאר אותה באופן מכני, כמו פרוטוקול. המחיר התגלה במקום אחר: הוא לא מצליח ליהנות מאוכל, מנוף, משקיעה. מי שמנתק את צינור הכאב מגלה מאוחר מדי שזה אותו צינור של השמחה.

תזוזה (הסטה). הרגש נשלח לכתובת בטוחה יותר. הדוגמה הקלאסית, שמקוויליאמס מתארת כמעט מילה במילה: הבוס צועק על האיש, האיש צועק על אשתו, האישה גוערת בילד, הילד בועט בכלב. שרשרת שלמה של כעס שיורד במדרג הכוח, כי בכל תחנה אסור לו לעלות כלפי מעלה. אם אתם מתפרצים על האנשים הלא נכונים, השאלה הנכונה היא לא "למה אני עצבני" אלא "על מי אסור לי לכעוס".

תצורת נגד. הפיכת הרגש להיפוכו המוגזם. העוינות שהופכת למתיקות דביקה. התלות שהופכת ל"אני לא צריך אף אחד" מופגן. איך מזהים? לפי ההגזמה והנוקשות. רגש אמיתי מכיל גוונים וסתירות; תצורת נגד היא חד צבעית. מטפל אחד תיאר מטופל שחזר ותיאר את נישואיו כ"מושלמים", שוב ושוב, במילים הולכות וגדלות. חודשיים אחר כך עלה כעס עצור של שנים. ההכרזות על השלמות היו בגובה הכעס שמתחתן.

ביטול. הפעולה הסמלית שמוחקת. מתנה יקרה אחרי התפרצות זעם. טקס בדיקות אינסופי אחרי מחשבה "אסורה". הנפש מנסה לעשות קסם: אם אעשה את הפעולה הנכונה, המעשה או המחשבה הקודמים יימחקו. ברמה הקיצונית זה הופך לטורדנות כפייתית, אבל הגרסאות העדינות נמצאות אצל כולנו.

רגרסיה. הנסיגה לגיל מוקדם יותר. המבוגר העצמאי שהופך תלותי וילדותי בכל מחלה. ואגב, ההגנה הראשונה בחיים שייכת לקטגוריה הזאת: תינוקות שמוצפים פשוט נרדמים. מכירים את הסטודנט שנרדם דווקא בערב לפני המבחן הגדול? זה לא עצלנות. זו נפש שמצאה את כפתור הכיבוי.

הקומה השלישית: ההגנות הבשלות, אלה שכדאי לשאוף אליהן

וכאן מגיעה ההפתעה של התחום כולו: יש הגנות שהן סימן לבריאות. הן עדיין מרחיקות כאב, אבל הן עושות את זה בלי לעוות את המציאות ובלי לפגוע בקשרים. ולפעמים הן אפילו מייצרות ערך.

הומור. היכולת לראות את הצד המצחיק של המצב בלי להכחיש את הכאב שבו. אנשים שעברו דברים קשים ומספרים עליהם עם חיוך חכם לא בורחים, להפך: ההומור מאפשר להם להישאר בקשר עם הכאב במינון נסבל. (ההבדל מהתאום הרשע שלו, ההומור שחוסם כל מגע, הוא בשאלה אחת: הבדיחה מקרבת אתכם לרגש או מפזרת אותו?)

סובלימציה. הפניית הדחף לערוץ יוצר. התוקפנות שהופכת לקריירת ספורט. הכאב שהופך לאמנות. ההורים ששכלו ילד והקימו עמותה. פרויד טען שהתרבות האנושית כולה, מהאדריכלות ועד המוזיקה, היא תוצר של סובלימציה: דחפים שקיבלו צורה שהעולם יכול לקבל.

דיכוי מודע. ההחלטה המודעת לדחות התמודדות לזמן מתאים. "אני לא אחשוב על הריב הזה עכשיו, יש לי מבחן, אחזור לזה בערב". ההבדל מהדחקה עצום: כאן אנחנו יודעים מה אנחנו דוחים, והתוכן נשאר זמין. זו לא בריחה, זה תזמון.

אלטרואיזם. נתינה אמיתית שמתוכה אנחנו גם מתמלאים. הפיכת הכאב שעברנו למנוע של עזרה לאחרים.

אנטיציפציה. דאגה בתשלומים. במקום להדחיק את הקושי שמתקרב או להיות מוצפים ממנו, לפגוש אותו מראש, במנות קטנות: להתכונן, לתכנן, לדמיין את התרחישים. זו ההגנה הכי משעממת ברשימה, והיא מהיעילות שבהן.

ההיררכיה הזאת היא לא רשימה: היא סולם

עכשיו אפשר לגלות את הסוד של החלוקה לקומות. היא לא רשימת מכולת, היא ציר התפתחות. פסיכיאטר בשם ג'ורג' ויילנט הראה במחקר מפורסם (נגיע אליו עוד רגע) שאנשים מטפסים על הסולם הזה לאורך החיים: מהגנות פרימיטיביות לנוירוטיות, מנוירוטיות לבשלות. לא כולם, ולא באותו קצב. אבל הכיוון קיים, והוא אחת הבשורות הטובות שיש בפסיכולוגיה: ההגנות שלנו הן לא גזר דין. הן שלב.

גם אצל ילדים רואים את הסולם: פיבי קריימר הראתה בסדרת מחקרים התפתחותיים שילדים קטנים נשענים בעיקר על הכחשה, ילדים גדולים יותר על השלכה, ומתבגרים על הזדהות, מנגנון מורכב ובוגר יותר. ההגנות מתחלפות כשהנפש גדלה. ומה מזיז מבוגרים על הסולם? לא כוח רצון. שני דברים: מודעות (הגנה שרואים אותה מאבדת את האוטומטיות שלה) וביטחון (ככל שיש פחות ממה להתגונן, צריך פחות הגנות). על שניהם אפשר לעבוד.

איך מזהים את מנגנוני ההגנה של עצמנו?

וכאן מגיע החלק הקשה באמת. כי כאמור, הגנה עובדת רק כשהיא שקופה למי שמפעיל אותה. אם היינו רואים אותה בפעולה, היא לא הייתה יכולה לעשות את עבודתה. אז איך בכל זאת רואים משהו שנועד להיות בלתי נראה?

לא בהסתכלות ישירה. בעקבות. כמו רוח, שלא רואים אותה אבל רואים את העצים זזים. הנה חמישה סוגי עקבות:

1. התגובות הלא פרופורציונליות. בכל פעם שהתגובה שלכם גדולה בהרבה מהאירוע (זעם על הערה קטנה, מועקה כבדה מביקורת עדינה), עצרו. עוצמה עודפת היא סימן שהאירוע הנוכחי דרך על משהו ישן שההגנה שומרת עליו.

2. הדפוסים שחוזרים. פעם אחת זה מקרה. שלוש פעמים זה מנגנון. אם אתם שוב ושוב "נופלים על" בני זוג מרוחקים, שוב ושוב מפוטרים "בגלל פוליטיקה", שוב ושוב מתלהבים ממישהו ומתאכזבים קשות, יש תסריט קבוע, ומישהו כותב אותו.

3. מה שאחרים אומרים לכם, ואתם מיד דוחים. יש משפט שכמה אנשים שונים אמרו לכם לאורך השנים, ובכל פעם ביטלתם אותו מיד? ("אתה תמיד בורח כשנהיה רציני", "את הופכת כל דבר לבדיחה", "אתה אף פעם לא באמת כועס"). הדחייה המיידית, זו שמגיעה לפני המחשבה, היא כמעט תמיד חתימת ההגנה. דברים לא נכונים בדרך כלל לא צריך לדחות בכזאת מהירות.

4. הרגעים שבהם אתם "נעלמים". תפסו את הרגעים שבהם אתם מוצאים את עצמכם פתאום בטלפון, פתאום רעבים, פתאום נזכרים במשהו דחוף. אם זה קורה שוב ושוב באותן נקודות בשיחה (כשמתקרבים לרגש, כשמישהו מתקרב אליכם), זו לא הסחת דעת. זו יציאת חירום.

5. מה שאתם הכי שופטים אצל אחרים. לא תמיד, אבל מספיק פעמים כדי לבדוק: התכונה שהכי מקוממת אתכם אצל אחרים קשורה למשהו שאסור לו להתקיים אצלכם. מי שמתעצבן במיוחד על "אנשים חלשים שמתבכיינים" שווה שישאל את עצמו מה קורה אצלו עם חולשה ועם בכי.

ותרגיל אחד פשוט למי שרוצה להתקדם: שבוע אחד, ערב ערב, שתי דקות. שאלו את עצמכם: מתי היום הרגשתי אי נוחות רגשית, ומה עשיתי בשנייה שאחריה? התלוצצתי? הסברתי? האשמתי? נעלמתי לטלפון? אכלתי? אל תנסו לשנות כלום. רק לרשום. אחרי שבוע יהיה לכם מסמך מרתק: קטלוג ההגנות האישי שלכם. ומודעות, כמו שאמרנו, היא חצי הדרך: הגנה שנצפית מאבדת את האוטומטיות שלה. מי שרוצה להעמיק את שריר ההתבוננות הזה, המדיטציות המודרכות שלי הן מגרש אימונים מצוין בדיוק לזה.

מתי הגנה היא דווקא דבר טוב?

אחרי כל מה שקראתם, הייתם אולי מצפים שהמסקנה תהיה "בואו נתפטר מההגנות". אז לא. ההפך. וזו אולי הנקודה הכי חשובה במאמר.

הגנות הן לא האויב. הן מערכת החיסון של הנפש. השאלה הנכונה היא אף פעם לא "האם יש לי הגנות" (יש, לכולם, תמיד) אלא ארבע שאלות אחרות:

האם ההגנה גמישה או תקועה? אדם בריא משתמש במגוון הגנות, לפי ההקשר. הבעיה היא לא ההגנה, אלא ההגנה היחידה: מי שההומור הוא התגובה שלו לכל דבר, מי שהניתוק הוא הפתרון לכל רגש.

מה המחיר שלה? בידוד רגשי אצל מנתחת באמצע ניתוח הוא הסתגלות מושלמת; בלעדיו היא לא תוכל לחתוך. אותו בידוד, בערב מול בן הזוג, הוא הקיר שהזוגיות נשברת עליו. ההגנה לא השתנתה. ההקשר כן. אחות אחת תיארה איך בימי הקורונה יצאה מחדר של חולה גוסס ונכנסה ישר לחדר של חולה אחר, שהיה זקוק לחיוך ולשיחה. היכולת שלה למדר הצילה את שניהם. השאלה היא רק אם היא יודעת להוריד את המידור בבית.

האם היא מתאימה לזמן? הכחשה בשבוע הראשון של אבל: בריאה. אחרי שנתיים: כלא. דיכוי מודע לפני מבחן: חכם. כשיטת חיים קבועה: הימנעות.

ולאן היא שייכת בסולם? וכאן חוזרות ההגנות הבשלות. הומור, סובלימציה, אנטיציפציה, אלטרואיזם ודיכוי מודע הן לא "פחות הגנות". הן הגנות משוכללות: הן מרחיקות את הכאב מספיק כדי לתפקד, בלי לעוות את המציאות ובלי להרוס קשרים. השאיפה היא לא נפש בלי שריון. השאיפה היא שריון שאפשר להוריד.

סיפור אחד על הגנה: האיש שלא בכה

בואו נראה איך כל זה נראה בחיים אמיתיים. הסיפור הבא מבוסס על מקרה שתיאר פסיכיאטר בשם דיוויד פודר, שמלמד מנגנוני הגנה לאנשי מקצוע (שיניתי פרטים, כמקובל).

גבר בשנות הארבעים שלו מגיע לטיפול בגלל בעיה בזוגיות. אשתו איבדה לאחרונה מישהו יקר, והיא מתאבלת. והוא, במילים שלו, "לא מצליח להיות שם בשבילה". הוא רוצה, הוא מנסה, הוא יושב לידה, אבל משהו בו קפוא. היא בוכה והוא מביא כוס מים ומרגיש כמו רובוט. היא כבר אמרה לו: "אתה כאילו לא פה". הוא מגיע לטיפול בטוח שמשהו פגום בו, שאולי הוא "לא בנוי לרגש".

בשיחות עולה, כמעט בדרך אגב, פרט ביוגרפי: כשהיה בן שמונה, החבר הכי טוב שלו חלה בסרטן ומת. בהלוויה, כל המשפחה בכתה. הוא עמד שם, ילד בן שמונה, ולא הוריד דמעה. מישהו אפילו שיבח אותו: "איזה ילד חזק". ומאז, הוא נזכר, הוא לא באמת בכה. שלושים שנה.

עכשיו תסתכלו על התמונה דרך המשקפיים של המאמר הזה. ילד בן שמונה, מוצף באבל שגדול ממנו בהרבה, מוקף מבוגרים שקורסים בעצמם. אין מי שיחזיק אותו, אז הנפש שלו מוצאת פתרון: היא סוגרת את חדר האבל, ומקבלת מהסביבה פרס על זה ("ילד חזק"). ההגנה הזאת עבדה שלושים שנה. היא עזרה לו לתפקד, להצליח, להיות "היציב" בכל חברותא.

ועכשיו היא גובה את המחיר: האישה שהוא אוהב מתאבלת, והחדר הסגור שלו לא מבחין בין האבל שלה לאבל שלו. הקיפאון מול הדמעות שלה הוא לא חוסר אהבה. הוא נאמנות של הגנה בת שלושים שנה לפקודה שקיבלה מילד בן שמונה.

מה עושים עם זה בטיפול? הרבה פחות ממה שנדמה. המטפל במקרה הזה אמר משפט אחד ששווה לשנן, כי הוא ההפך הגמור מ"תשחרר, תבכה":

אין פה שום לחץ לבכות. אתה לא חייב לבכות. אני לא אחשוב עליך שום דבר. פשוט, מה שעולה, תן לו לעלות.

תראו מה יש במשפט הזה: אפס לחץ. כי ההגנה נבנתה תחת לחץ, והיא תתפרק רק בתנאים ההפוכים. לאט, לאורך חודשים, ליד מישהו שלא דורש ממנו כלום, החדר התחיל להיפתח. קודם עצב על החבר. אחר כך, לאט, היכולת לשבת ליד אשתו בלי לקפוא.

הסיפור הזה הוא כל המאמר בקטן: ההגנה שנוצרה בגיל שמונה כפתרון גאוני, המשיכה לפעול בלי עדכון, נחוותה כפגם אישי ("אני לא בנוי לרגש"), והתחילה להשתחרר לא כשנלחמו בה, אלא כשסוף סוף הפסיקו.

מה המדע אומר על מנגנוני הגנה, אחרי שמונים שנות מעקב?

נשמע לכם שכל התיאוריה הזאת יפה אבל קצת ספקולטיבית? ככה חשבו גם באקדמיה, עד שהגיע המחקר האורכי המפורסם בעולם.

מחקר גרנט של הרווארד (Harvard Study of Adult Development) התחיל ב-1938 ועוקב מאז, כבר יותר משמונים שנה, אחרי חייהם של מאות גברים: 268 בוגרי הרווארד ועוד 456 צעירים משכונות מצוקה בבוסטון. זה המחקר שבדק דור שלם מהקולג' ועד הקבר: בריאות, קריירה, נישואים, הכל.

הפסיכיאטר ג'ורג' ויילנט, שניהל את המחקר יותר משלושים שנה, עשה בו משהו שאיש לא עשה לפניו: הוא דירג את מנגנוני ההגנה של המשתתפים לאורך חייהם (מתוך ראיונות עומק חוזרים), וחיכה לראות מה יקרה להם. הממצאים, שפורסמו בכתבי העת המובילים בפסיכיאטריה:

בשלות ההגנות ניבאה את איכות ההסתגלות לחיים במתאם של 0.65, מספר גבוה מאוד במדעי החברה (לשם השוואה, רוב הקשרים שמתפרסמים ככותרות הם סביב 0.3). מי שהשתמשו בהגנות בשלות בגיל העמידה היו בריאים יותר פיזית בגיל 70, 75 ו-80. והקשר בין בריאות נפשית בצעירות לבריאות גופנית בהמשך היה כה חזק, שויילנט פרסם אותו בכתב העת הרפואי היוקרתי בעולם כבר ב-1979. ובספרו על הזדקנות מוצלחת: מבין הגברים שהזדקנו "מאושרים ובריאים", כשני שלישים השתמשו בהגנות בשלות לפני גיל 50. מבין אלה שהזדקנו "עצובים וחולים"? כעשירית.

וכדי שלא תחשבו שזה עניין של פריבילגיה: ויילנט בדק, ומצא שבשלות ההגנות מנבאת את התוצאות האלה ללא תלות במעמד חברתי, בהשכלה וברמת האינטליגנציה. זו לא מתנה של עשירים. זו מיומנות נפשית.

חשוב לי גם להגיד בכנות מה המחקר הזה לא אומר. המדגם המקורי היה גברים בלבד, לבנים, מאליטה אקדמית, ולכן ההכללה לכלל האוכלוסייה נשענת על מחקרים מאוחרים יותר. ויש בתחום ויכוח אמיתי על מדידה: הגנות, מטבען הלא מודע, קשות למדידה מדעית מדויקת. אבל שני ממצאים חזרו שוב ושוב גם במחקרים אחרים, על נשים וגברים, בכלים אחרים: אנשים במצוקה נפשית נשענים יותר על הגנות לא בשלות, והבשורה האמיתית, הגנות משתנות. מחקר מ-2012 שעקב אחרי מטופלים בפסיכותרפיה ארוכה מצא שההגנות שלהם הבשילו מדידות לאורך הטיפול, ושההבשלה הזאת ניבאה את השיפור בסימפטומים חמש שנים קדימה. ההגנות הן לא גורל. הן נקודת פתיחה.

אז מה עושים עם כל זה מחר בבוקר?

לא צריך טיפול פסיכולוגי כדי להתחיל לעבוד עם ההגנות של עצמכם (למרות שאם משהו כאן נגע בעצב חשוף, טיפול טוב הוא הדרך העמוקה ביותר). צריך שלושה דברים:

להכיר את החתימה שלכם. אחרי המאמר הזה אתם כבר יודעים לשאול: מה ההגנה הראשית שלי? מה אני עושה בשנייה שאחרי אי הנוחות? (התרגיל מסעיף הזיהוי העצמי הוא נקודת ההתחלה.)

להחליף מלחמה בסקרנות. ברגע שתפסתם את עצמכם באמצע הגנה, הדבר הכי גרוע לעשות הוא להתלהם על עצמכם ("הנה אני שוב בורח!"). זה רק מייצר עוד רגש קשה, שידרוש עוד הגנה. במקום זה, שאלה סקרנית אחת: ממה זה שומר עליי עכשיו? אם תתייחסו להגנה כמו לשומר מסור עם מידע ישן, ולא כמו לאויב, היא תתחיל להקשיב. זו בדיוק הרוח של חמלה עצמית, שהיא לדעתי כוח הרצון האמיתי.

ולהתאמן על הקומה השלישית. אי אפשר "להפסיק להתגונן", אבל אפשר לשדרג: לכתוב במקום להתפרץ (סובלימציה קטנה). להגיד "אני חוזר לזה בערב" במקום לקבור (דיכוי מודע). להתכונן מראש לשיחה הקשה במקום להדחיק אותה (אנטיציפציה). לצחוק על המצב ביחד עם מישהו, במקום להתלוצץ כדי לברוח ממנו.

לסיכום: מנגנוני הגנה הם שומרים שמחכים לעדכון

מנגנוני הגנה הם התגובות האוטומטיות שהנפש מפעילה כדי להרחיק רגש או מציאות מציפים: מהכחשה והשלכה, דרך הדחקה ורציונליזציה, ועד ההגנות הבשלות כמו הומור וסובלימציה. הם נוצרו כפתרונות הצלה, הם פועלים לפי מידע ישן, ומחקר של שמונים שנה מראה שבשלותם מנבאת בריאות ואושר, ושאפשר לטפס בסולם בכל גיל. ההגנות שלכם ליוו אתכם בנאמנות מהרגעים הקשים ביותר של חייכם. מהיום, כשתתפסו את עצמכם צוחקים בדיוק ברגע הלא נכון, או מסבירים בהיגיון מושלם משהו שאמור לכאוב, אולי תיזכרו לרגע בשומר שבשער: הוא לא נגדכם. הוא פשוט עוד לא שמע שהמלחמה נגמרה. תגידו לו אתם. מאחל לכם להכיר את השומרים שלכם, שחר כהן.

שאלות ותשובות

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.