קרל יונג: מי הוא היה, ומה הרעיונות שלו עושים לחיים שלך

מי היה קרל יונג, ולמה אתם מדברים בשפה שלו בלי לדעת

כל מי שאומר על עצמו שהוא מופנם מדבר בשפה של יונג. המילה שהוא טבע היא introversion, וממנה נולד גם "מוחצן". כל מי שאומר "יש לי קומפלקס עם זה" מדבר בשפה שלו. כל מי שמדבר על "הצל שלי" או על "ארכיטיפ", אפילו בפרסומת למותג, משתמש במילים שהוא הכניס לעולם. אנחנו חיים בתוך אוצר המילים שלו ולרוב לא יודעים.

קרל גוסטב יונג נולד ב-1875 בכפר קטן בשווייץ, בן לכומר פרוטסטנטי, ומת ב-1961. הוא היה פסיכיאטר במקצועו, עבד בבית החולים בורגהולצלי בציריך, והיה במשך כמה שנים התלמיד המובהק של זיגמונד פרויד. ואז הם נפרדו, בצורה שקרעה את שניהם.

הוא גם אחד ההוגים המצוטטים ביותר ברשת, ובאופן אירוני חלק ניכר מציטוטי קרל יונג שרצים בעברית כלל לא נכתבו על ידו. הדבר שהופך אותו לרלוונטי היום הוא לא הביוגרפיה ולא הציטוטים. זו העמדה שלו. יונג לא שאל "מה קרה לך", הוא שאל "מה בחרת לא להיות כדי להיות מי שאתה כן". זו שאלה אחרת לגמרי, והיא מובילה למקום אחר לגמרי.

על מה בדיוק נפרדו יונג ופרויד?

הם נפגשו לראשונה במרץ 1907 בווינה ודיברו, לפי העדויות, שלוש עשרה שעות ברצף. פרויד ראה ביונג את יורשו. הקרע התרחש בין 1912 ל-1914, והוא היה גם רעיוני וגם אישי.

הוויכוח המרכזי היה על הליבידו. פרויד ראה בו אנרגיה מינית בעיקרה. יונג טען שזו אנרגיית חיים רחבה יותר, שהמיניות היא רק ביטוי אחד שלה. מתחת לוויכוח הזה ישב הבדל עמוק יותר: פרויד הסתכל אחורה, אל הילדות ואל מה שנפגע. יונג הסתכל גם קדימה, אל מה שהנפש מנסה להיות.

אחרי הפרידה נכנס יונג לתקופה של כמה שנים שהוא עצמו תיאר כמסוכנת, שבה הוא ירד במכוון אל הדימויים והחזיונות שלו ותיעד אותם. מהתקופה הזאת נולדו כמעט כל המושגים שלו, וגם הספר האדום.

מבנה הנפש לפי יונג: האגו, הפרסונה, הצל והעצמי

הנפש, בעיניו, איננה ישות אחת אלא מערכת עם כמה שכבות. ההבחנה הזאת היא הבסיס לכל השאר.

הפרסונה: איפה עובר הגבול

אנליטיקאית יונגיאנית בשם מרגרט קלנק מספרת סיפור אמיתי מגן ילדים. המשימה הייתה לצייר דיוקן עצמי. המורה עברה בין הילדים, הגיעה לילדה אחת ואמרה לה: "לא, זה לא נראה כמוך. תציירי מחדש". הילדה התרסקה, וכל הכיתה נבהלה, כי איך אפשר לעשות דיוקן עצמי לא נכון.

הדיוקנאות העצמיים של אנשים נדחים על ידי המשפחות שלהם ועל ידי התרבות שלהם, והפרסונה שלהם נבנית כתגובה נגד הפצע הזה.
מרגרט קלנק, אנליטיקאית יונגיאנית

המבחן שקלנק מציעה הוא לא אמת מול שקר, אלא יישור: האם הפרסונה שלכם מיושרת עם מי שאתם, או שהיא עומדת נגדו. פרסונה בריאה היא נחוצה ורצויה. פרסונה שיצאה מיישור גובה מכם אנרגיה כל יום.

הצל: החלק שהכי מדברים עליו והכי מבינים לא נכון

הצל הוא המושג המפורסם ביותר של יונג, והיום גם המעוות ביותר. הוא לא "הצד הרע" שלכם. יונג ראה בו מאגר של אנרגיה וחיוניות שנדחו, ולא רק חומר שלילי. מכיוון שזה נושא שלם בפני עצמו, יש לו מדריך נפרד לעבודת צללים, כולל איך מזהים צל ומתי עדיף לא לעשות את זה לבד.

הלא מודע הקולקטיבי והארכיטיפים

זו הטענה הכי נועזת של יונג, וגם השנויה ביותר במחלוקת. לצד הלא מודע האישי, שמכיל את הביוגרפיה שלכם, הוא תיאר שכבה עמוקה יותר שמשותפת לכל בני האדם. שם, לדבריו, חיים הארכיטיפים.

ארכיטיפ הוא תבנית ולא תוכן. הארכיטיפ של "האם" אינו אמא שלכם, אלא הקיבול הריק של קשר, תלות וטיפול. אתם ממלאים אותו בסיפור של אמא שלכם, אבל הקיבול עצמו, לפי יונג, אוניברסלי. ארכיטיפים מרכזיים שהוא תיאר: הגיבור, הזקן החכם, האם הגדולה, הילד האלוהי, הטריקסטר, הצל והעצמי. ⚠️ ואגב, רשימת 12 הארכיטיפים שרצה ברשת איננה שלו כלל, היא נוצרה ב-2001 ככלי למיתוג מותגים.

אנימה ואנימוס

כל אדם, לפי יונג, נושא בתוכו גם את הקוטב ההפוך. אנימה הוא הקול הפנימי הרך, האינטואיטיבי והרגשי אצל גבר, ואנימוס הוא הקול הישיר, התוחם והמחליט אצל אישה. הוא השתמש בשפה מגדרית כי בשנות השלושים לא הייתה אחרת. היום ברור שאלה אנרגיות בנפש כל אדם ולא תכונות של מין.

מארי-לואיז פון פרנץ, תלמידתו הקרובה, מספרת על הפעם היחידה שראתה את זה אצלו. היא נכנסה לפגישה, והוא פתח מיד: "את באנימוס, ואי אפשר לדבר איתך היום." הוא צעק, היא בכתה, ואז כעסה וצעקה בחזרה, והם צעקו זה על זה זמן לא מבוטל. היא הלכה הביתה נואשת.

למחרת בבוקר צלצלה המזכירה ושאלה אם תוכל לבוא באחת עשרה. הוא אמר לה: "רציתי להתנצל. הייתי אתמול באנימה. משהו מאוד לא נעים קרה לי ממש לפני הפגישה, ולא היה לי זמן לתפוס את עצמי." ואז היא כתבה משפט שאולי הכי מסביר למה אנשים נשארו לידו: מאותו יום היה לה הרבה יותר ביטחון בו מקודם. לא כי הוא לא נכשל, אלא כי היא ידעה שכשייכשל, הוא יראה את זה ויבוא לקראת.

הסימן שהקוטב הזה נדחק הוא שהוא מופיע בחוץ: משיכה כפייתית לאדם מסוים, או הערצה ללא תנאי, או קול פנימי מבקר שלא נותן מנוח. ארכיטיפ נוסף שחוזר הרבה הוא הילד הפנימי, שיונג קרא לו הילד האלוהי, והוא מסמן לדבריו את מה שעדיין מסוגל להתחדש.

אינדיבידואציה: המשימה שיונג ראה כמטרת החיים

אינדיבידואציה היא המילה המרכזית של יונג, והוא טבע אותה. פירושה: התהליך של להפוך למי שאתה באמת, ולא למי שאתה חושב שאתה צריך להיות.

שימו לב להבדל, כי הוא עדין וחשוב. אינדיבידואציה היא לא להיות טוב יותר. היא להיות שלם יותר, כולל החלקים שדחיתם. אדם מאוזן ומתפקד שמעולם לא פגש את מה שסילק מעצמו, לא עבר אינדיבידואציה. הוא פשוט הצליח לשמור על הסדר.

איך זה נראה בפועל? הוליס הגיע לציריך בתוך אותו דיכאון, וחלם שהוא אביר על חומות טירה שנמצאת במצור, ובקצה היער עומדת דמות דמוית מכשפה שמכוונת את ההסתערות. הוא התעורר בחרדה, ולא היה בטוח שהטירה תחזיק מעמד.

האנליטיקאי שלו לא ניסה לפרש. הוא אמר: "נצטרך להוריד את הגשר הנייד ולצאת לדבר איתה, ולראות למה היא כל כך מעוצבנת עליך." התגובה הראשונה של הוליס הייתה שהאיש השתגע, הרי היא מנסה להרוג אותו. ובכל זאת הם עשו את זה. וברגע שיצא אליה, היא רמזה לו להיכנס ליער, ובסוף פתחה שם ספר סמלים גדול.

זה בדיוק המהלך: מה שהפחיד אותך הוא מה שאתה צריך לצאת לדבר איתו, ובדרך אתה מגלה שיש בך משאבים.

⚠️ ומילה על בלבול נפוץ: בעברית, "אינדיבידואציה" מופיעה לרוב בצירוף "ספרציה אינדיבידואציה", וזה מונח אחר לגמרי, של מרגרט מאהלר בפסיכולוגיה התפתחותית. אותה מילה, שתי תיאוריות.

למה בגיל ארבעים משהו נסדק, ומה יונג אמר על זה

זו אולי התרומה הכי מעשית של יונג, והיא כמעט לא מוכרת. הוא טען שהחיים מתחלקים לשני חצאים עם משימות הפוכות. בחצי הראשון המשימה היא לבנות: זהות, מקצוע, מעמד, משפחה. בחצי השני המשימה היא להשיל.

הבעיה היא שרוב האנשים ממשיכים לשחק את המשחק של החצי הראשון גם אחרי שהוא נגמר. אז מגיעה התחושה המוכרת: הכל בנוי, הכל עובד, ובלילה אתה שוכב ולא יודע מי אתה. יונג לא ראה בזה תקלה. הוא ראה בזה קריאה.

ג'יימס הוליס, אנליטיקאי יונגיאני שכתב על התקופה הזאת יותר מכל אחד אחר, קורא לה Middle Passage, המעבר האמצעי. הוא מתאר אותה כמצב שבו משהו מת ומה שרוצה להיוולד עדיין לא זמין. ⚠️ ובניגוד למה שמצטטים בשמו, הוליס עצמו אומר היום שהוא לא היה קושר את זה לגיל כרונולוגי בכלל.

הוליס עצמו הגיע לזה דרך הדלת האחורית. בשנות השלושים שלו, אחרי שהשיג כל מה שרצה, נפל לדיכאון. הוא הלך לפסיכיאטר, שרצה לתת לו תרופות, ואחרי כמה פגישות אמר לו משפט ששינה לו את החיים: "סוג השאלות שאתה מתעניין בהן. אתה באמת צריך לדבר עם יונגיאני."

במבט לאחור הוא מנסח את זה אחרת לגמרי מ"איך נפטרים מזה": לא ידעתי שאני מתחיל את החצי השני של החיים, ולא ידעתי שאני עומד להחליף מקצוע ולעבור יבשת. הדיכאון היה הדרך של הנפש לתפוס אותי ולומר: בוא נשים לב פה קצת.

מה תומך בך כשאין דבר שתומך בך?
שאלה שהוליס מייחס ליונג, וחוזר אליה לדבריו כמעט מדי יום

מי שרוצה להעמיק בשאלת המשמעות עצמה ימצא קרבה מפתיעה בין יונג לויקטור פרנקל, שהגיע למסקנה דומה מכיוון אחר לגמרי.

יונג המיסטי: הספר האדום, המנדלות והאלכימיה

אחרי הקרע עם פרויד ניהל יונג יומן אישי מאויר, שנודע כהספר האדום (Liber Novus). הוא כתב אותו בערך בין 1914 ל-1930, צייר בו בכתב יד קליגרפי, ואז החביא אותו. המשפחה שמרה אותו כחמישים שנה, והוא ראה אור רק באוקטובר 2009, בעריכת ההיסטוריון סונו שמדסני.

שמדסני, שמכיר את החומר טוב מכל אדם חי, מתקן שם כמה מיתוסים. אחד מהם: זה לא היה יומן פרטי שנחשף במקרה. לפי הראיות המבניות, יונג כתב אותו כספר, ואפילו התלבט בפרסום.

שני מושגים נוספים מהתקופה הזאת. המנדלה, הציור המעגלי, שיונג ראה בו ביטוי ספונטני של העצמי, ולכן נהג לומר למטופלים לצייר. והאלכימיה, שבה הוא ראה מפה מוצפנת של תהליכים נפשיים ולא מדע כושל: החומר הגס שהופך לזהב הוא האדם שעובר טרנספורמציה.

ולחלומות היה אצלו מקום מרכזי במיוחד. בעוד שפרויד ראה בחלום הסוואה של רצון אסור, יונג ראה בו מסר ישיר מהלא מודע שכדאי להקשיב לו. ולכן גם השאלה שלו על חלום הייתה אחרת: לא מה זה אומר על החיים שלי, אלא מי הופיע כאן ומה הוא רוצה.

סנכרוניות

יונג טבע את המונח יחד עם הפיזיקאי וולפגנג פאולי, והוא מתאר צירוף מקרים בעל משמעות שאין בו קשר סיבתי. חשוב לדעת שהוא לא הציג את זה כתזה מטאפיזית מחייבת, אלא כתצפית: לפעמים, כשמשהו זז בנפש, העולם עונה. הרבה ממה שמיוחס לו בתחום הזה רחוק ממה שהוא באמת כתב.

איך יונג עומד מאחורי 12 הצעדים של אלכוהוליסטים אנונימיים

זה אחד הסיפורים המשפיעים ביותר במאה העשרים, וכמעט אף אחד בעברית לא מספר אותו.

איש עסקים אמריקאי בשם רולנד הזארד, אלכוהוליסט, הגיע ליונג לטיפול. יונג אמר לו בכנות שהמקרה שלו מעבר ליכולת של פסיכואנליזה, ושהתקווה היחידה שלו היא חוויה רוחנית ושינוי פנימי עמוק. הזארד הצטרף לקבוצות אוקספורד, העביר את המסר הלאה, והשרשרת הגיעה לביל ווילסון, מייסד אלכוהוליסטים אנונימיים.

⚠️ הערה היסטורית: המסורת של AA מספרת שהטיפול היה ב-1931. מחקר ארכיוני שפורסם ב-2006 קבע שהאנליזה המוקדמת הייתה למעשה ב-1926. מי שכותב 1931 מעתיק שגיאה שנשתלה בדיווח המקורי.

ב-23 בינואר 1961 כתב ביל ווילסון ליונג מכתב תודה. יונג ענה תוך שבוע, למרות שהיה חולה, וארבעה חודשים לפני מותו. במכתב הוא כתב שהצמא של הזארד לאלכוהול היה המקבילה, ברמה נמוכה, לצמא הרוחני של האדם לשלמות. ואז הוא ניסח את זה בלטינית:

spiritus contra spiritum.
קרל יונג לביל ווילסון, 30 בינואר 1961

המילה spiritus בלטינית פירושה גם אלכוהול וגם רוח. הנוסחה אומרת: רוח נגד רוח. את החוסר הרוחני אפשר למלא בבקבוק, או במשהו אמיתי.

הפרשה שאי אפשר לדלג עליה: יונג והנאציזם

אי אפשר לכתוב על יונג בכנות בלי זה, וחשוב לא להצטרף לאף אחד משני המחנות שמפשטים את הסיפור.

מה שמפליל. ב-1933, כשנשיא האגודה הרפואית הגרמנית לפסיכותרפיה התפטר עם עליית הנאצים, יונג קיבל את הנשיאות ואת עריכת כתב העת. ב-1934 פרסם מאמר שבו כתב משפטים קשים על "הלא מודע הארי" מול "הלא מודע היהודי". ב-1936, במאמר על ווטן, כתב שאולי נכון יותר לראות את הגרמנים כקורבנות. גם אנליטיקאים יונגיאנים יהודים מגדירים את זה כאמירה קשה לעיכול.

מה שמזכה. יונג יזם שינוי תקנון שאפשר לרופאים יהודים גרמנים, שהוצאו מהגוף הגרמני, להישאר חברים בגוף הבינלאומי. הוא התפטר ב-1939 כשלא קיבל התחייבות שלא יוחלו תקנות גזע. מטופליו היהודים העידו שלא חשו יחס אנטישמי. בשנות המלחמה הוא סייע לשירות המודיעין האמריקאי.

ומה שהוא עצמו אמר. ב-1946 הוא נפגש בציריך עם הרב ליאו בק, ניצול טרזיינשטט. הפגישה נמשכה שעתיים, בק הוכיח אותו, ויונג הודה בשגיאה במילים "I slipped up". במקום אחר אמר: לא הבנתי שיש כאן רוע מוחלט.

ולשאלה שנשאלת הרבה: לא, יונג לא היה יהודי. הוא נולד למשפחה נוצרית שווייצרית ואביו היה כומר. השאלה עולה כנראה בגלל הקרבה שלו לקבלה בשנות חייו האחרונות, ובגלל הבלבול עם פרויד.

מאיפה להתחיל לקרוא את יונג

הוא כתב הרבה, וחלק ניכר מזה קשה מאוד. אלה שלוש נקודות הכניסה, לפי סדר:

מה המחקר אומר על התיאוריה של יונג?

בקצרה, וכדאי להיות ישרים לגבי זה: התיאוריה של יונג היא מסגרת מחשבה, לא מדע מוכח. הביקורת המרכזית היא שקשה מאוד לבדוק את הטענות שלו, ולא שהוא טעה. הוא הסיק ממטופלים, ממיתוסים ומהתבוננות עצמית, לא מניסויים מבוקרים. הטענה שארכיטיפים עוברים בתורשה היא הנקודה החלשה ביותר, ואת הביקורת הזאת משמיעים גם אנליטיקאים יונגיאנים מבפנים.

מה כן. סקירה של מחקרי תוצאה על פסיכותרפיה יונגיאנית מצאה שיפורים משמעותיים במחקרי שדה בגרמניה ובשווייץ, עם ההסתייגות שאלה לא ניסויים אקראיים מבוקרים. וגם: הנוירומדע אישר שחלק ניכר מהעיבוד שלנו מתרחש מתחת לסף המודעות. זה לא מאשר את "הלא מודע היונגיאני" על כל מה שנטען עליו, אבל זה מאשר את הכיוון.

הדרך השפויה להשתמש בו היא כמפה: מפה טובה עוזרת לנווט גם כשהיא לא צילום לוויין.

לסיכום: מה קרל יונג משאיר לכם

אם צריך לקחת דבר אחד מיונג, זה לא רשימת מושגים. זו שאלה: מה ויתרתם עליו כדי להיות מי שאתם, והאם זה עדיין משרת אתכם.

הוא לא הבטיח ריפוי ולא הבטיח שלווה. הוא הציע משהו צנוע יותר וגדול יותר: להכיר את כל מי שאתם, כולל החלקים שהחלטתם שהם לא אתם. זו עבודה שנמשכת כל החיים, ולפי יונג היא המשימה עצמה, לא הדרך אליה.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.