בשנת 1956 היה צריך למצוא שם. עד אז קראו לחומרים האלה psychotomimetics, מחקי פסיכוזה, וזה תיאר בדיוק את מה שהמדע ציפה למצוא בהם: מודל מעבדתי למחלת נפש. הפסיכיאטר הבריטי ד"ר המפרי אוסמונד, שעבד אז בסאסקצ'ואן, התכתב עם אלדוס האקסלי וחיפש מילה טובה יותר. הוא הרכיב אחת משתי מילים יווניות, psyche, נפש, ו-deloun, לגלות או להפוך לנראה, ושלח להאקסלי חרוז:

לפַתות גיהינום או להמריא כמלאך, פשוט קח קורט של פסיכדלי.

אוסמונד הודה שאחת הסיבות לבחירה היא ש"זה נשמע נחמד". פרופ' רובין קרהארט-האריס, נוירומדען, ראש המרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון ופרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה ב-UCSF, נוהג לצטט את החרוז הזה ולהוסיף מיד: "כאן שמים את הדיסקליימר".

בעברית קוראים להם היום בכמה שמות: חומרים פסיכדליים, סמים פסיכדליים, או חומרים משני תודעה. הניסוח המדויק ביותר הוא חומרים שמייצרים מצבי תודעה שונים, ומה שהשיח מכנה הרחבת תודעה הוא בפועל שינוי באופן שבו המוח מעבד את מה שכבר קיים.

70 שנה אחר כך, המילה הזאת מתארת לפחות 12 חומרים שונים. ושניים מהם, שני הנחקרים ביותר בעולם היום, לא עומדים בהגדרה הצרה שלה בכלל.

ההגדרה הצרה: מי שנקשר לקולטן 5-HT2A

ההגדרה שרוב הכימאים עובדים לפיה היום היא מכנית ופשוטה. פסיכדלי קלאסי הוא חומר שנקשר לקולטן סרוטונין מסוג 5-HT2A ומפעיל אותו. לפי הקריטריון הזה נכנסים 4 חומרים: פסילוסיבין (נכתב גם פסילוציבין), LSD, DMT ומסקלין (מסקאלין). שמות החומרים האלה מופיעים בעברית בכמה תעתיקים, וזה מקור נפוץ לבלבול בחיפוש.

ההגדרה הזאת לא נשענת על תחושה. יש מאחוריה 3 קווי ראיה בלתי תלויים, שאותם מונה ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס:

ולמה קטמין ו-MDMA נכללים כאן בכל זאת

קטמין לא נוגע בקולטן 5-HT2A. הוא פועל על מערכת הגלוטמט, וההשפעה שלו נקראת דיסוציאציה: תחושת ניתוק מהגוף, מהסביבה או מהעצמי. MDMA לא נקשר לקולטן ומפעיל אותו, אלא מציף את הסינפסה בסרוטונין. זה גם מה שהופך אותו לחומר שנחקר דווקא מול פוסט טראומה, ולא מול דיכאון. ג'ונסון נותן לזה תמונה שקל לזכור: הפסיכדליים הקלאסיים מחקים את הכדור שנכנס לכפפה, ואילו MDMA עובד מצד הזורק.

אז למה שניהם בכל זאת נמצאים בדף הזה, ובכל דיון על התחום?

ויש נימוק שלישי, פשוט יותר, והוא מעשי. בפועל משתמשים בשלושתם באותו אופן. אותו חדר שנראה כמו סלון, אותה מסכת עיניים, אותה מוזיקה בלי מילים, אותם 2 מלווים בחדר, ואותו מבנה של מפגשי הכנה לפני ומפגשי אינטגרציה אחרי. השם המקצועי המדויק לכל הטיפולים הפסיכדליים האלה הוא פסיכותרפיה בסיוע פסיכדליים, ולא במקרה: מייקל פולן מציין שה-FDA מפקח על תרופות ולא על טיפול, "אז איך הוא יתמודד עם הדבר הזה? זה יתד מרובעת בחור עגול". הפרוטוקול הקליני של MAPS, ההתאחדות הרב-תחומית ללימודים פסיכדליים, מגדיר יחס של 6 מפגשי שיחה על כל מפגש חומר אחד, וזה המבנה שמזין את כל התחום, בלי קשר לשאלה על איזה קולטן החומר יושב.

הדרך היחידה שלא להתבלבל בין החומרים היא לסדר אותם לפי המערכת שהם נוגעים בה, ולא לפי כמה הם חזקים או כמה הם מפחידים. 4 מערכות, ומהן נגזר כמעט כל השאר.

נקודת מפגש אחת כן קיימת. לפסיכדליים הקלאסיים יש אפקט במורד הזרם של הגברת ההעברה הגלוטמטרגית, וזו כנראה נקודת החיבור עם קטמין. כלומר שני מסלולים שונים לגמרי מגיעים בסופו של דבר לאותו אזור.

4 פרטים שמסבירים למה החומרים כל כך שונים זה מזה

ופרט אחד ששווה להכיר, כי הוא מסביר למה ההשפעה הגופנית של החומרים האלה כה בולטת: 90 אחוז מהסרוטונין בגוף נמצא מחוץ למוח, בעיקר במעי. הבחילה, ההקאה והתחושה הגופנית המוזרה אינן תופעת לוואי מקרית של מערכת שעוסקת רק במצב רוח.

ההסבר הרווח הוא שהחומר סוגר את רשת ברירת המחדל, הרשת המוחית שמזוהה פחות או יותר עם תחושת העצמי, כאילו מדובר במתג. זה לא מה שהמחקר מראה, והאדם שאומר את זה בקול הרם ביותר הוא בדיוק מי שגילה את התופעה.

הסקירה המרכזית בנושא (Gattuso ועמיתיו, 2023, PMID 36272145) מנסחת את זה אחרת לגמרי: שיבוש הקישוריות בתוך הרשת, ובמקביל עלייה בקישוריות בין הרשתות השונות. הרשת ממשיכה לעבוד, היא פשוט מפסיקה לעבוד לבד. ואותה סקירה עצמה מוסיפה סייג שכמעט אף פעם לא מצוטט: לא ברור עד כמה הרשת הזאת מרכזית לאפקט הטיפולי.

מצב רגיל תחת פסיכדלי

◄►

גררו את הכפתור: המוח במצב רגיל מול המוח תחת חומר פסיכדלי

קרהארט-האריס נותן לזה אנלוגיה שקל לראות. במוח רגיל התקשורת מתנהלת בתוך מודולים, מערכת הראייה מדברת בעיקר עם עצמה, וזה נראה כמו קליקות במסיבה. תחת החומר התקשורת חוצה מודולים, וזה נראה כמו מסיבה שבה כולם מדברים עם כולם. עוצמת האפקט הזה מתאמת עם עוצמת החוויה הסובייקטיבית, והירידה במודולריות נמדדה ב-2 ניסויי דיכאון ופעם שלישית באנשים בריאים. גודל האפקט היה בקורלציה עם השיפור בציוני הדיכאון.

ויש ממצא שני, שנמדד אחרת לגמרי. במדידת גלי מוח (EEG) נראית עלייה במורכבות האינפורמציונית: הפעילות החשמלית נעשית קשה יותר לחיזוי לאורך זמן. קרהארט-האריס קורא לזה המוח האנטרופי, וככל שהחוויה עזה יותר כך האפקט גדול יותר. זה אחד הממצאים המשוחזרים ביותר בתחום.

נוירופלסטיות: מה נמדד, ובאיזה יצור

זו הנקודה שבה השיח הפופולרי והמחקר מתרחקים זה מזה יותר מכל מקום אחר. מחקרים של ד"ר דיוויד אולסון, פרופסור חבר לכימיה, ביוכימיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה דייוויס, ושל ד"ר בריאן רות' מאוניברסיטת דיוק, הראו צמיחת דנדריטים וחיבורים חדשים בין נוירונים בימים שאחרי מתן החומר.

ג'ונסון מגדיר את גבול הידיעה בשתי מילים: התרגום לאדם הוא "נחשב, אך לא ידוע". קרהארט-האריס חד יותר:

ראיות אנושיות לנוירופלסטיות, זה עוד לא ממש שם. כל הסיפור מבוסס על עבודה במוחות של עכברים קטנים, ולא הרבה יותר מזה, למען האמת.

ופרופ' אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה ולאופתלמולוגיה באוניברסיטת סטנפורד, מוסיף את המשפט שראוי להיצמד לכל אזכור של המילה:

פלסטיסיות היא לעולם לא המטרה. פלסטיסיות מכוונת-מטרה היא המטרה. פגיעת ראש גם היא מובילה לחיווט מחדש.

תיאוריית התקופות הקריטיות, והממצא שהופך את סט וסטינג לביולוגיה

המעבדה של דולן מציעה מודל מתחרה, והיא אומרת במפורש שהוא מתחרה ולא משלים. הרעיון מגיע מקונרד לורנץ ומאווזי השלג: אפרוח שרואה עצם מעופף שאינו אמו בתוך 24 השעות הראשונות ייצור אליו היקשרות לכל החיים, ואם ממתינים 48 שעות מהבקיעה, ההיקשרות כבר לא נוצרת. חלון שנפתח ונסגר.

דולן גילתה תקופה קריטית חדשה בעכברים, של למידת תגמול חברתי, ומצאה שמתן MDMA לעכבר בוגר פותח אותה מחדש למשך כשבועיים.

דולן מסייגת פעמיים, וחובה להביא את הסייג יחד עם הממצא: היא אומרת שמתחילים לראות ראיות לכך שזה מכליל על פני חומרים נוספים ולא מוגבל ל-MDMA, ומוסיפה מיד ש"זו עדיין רק היפותזה". וכשנשאלה על משך החלון באדם, ענתה שזה לא ידוע: "אולי שווה ערך לשבועיים באדם, ואולי יותר, אולי חודשיים. אנחנו לא באמת יודעים את יחס ההמרה".

ותיקון אחד לתיאוריית שסתום ההפחתה של האקסלי

האקסלי תיאר את המוח כשסתום שמסנן את המציאות, ואת החומר ככלי שמרחיב את הסינון ומכניס יותר מידע. דולן אומרת שיש עכשיו ראיות לכך שזה לא המקרה. מה שקורה במקום הוא חיזוק של ההנחות המוקדמות שהמוח כבר החזיק.

הדוגמה שלה קונקרטית: מציגים תצלום סטטי של מפל. אנשים תחת חומר פסיכדלי נוטים לפרש אותו כמים נעים. הידע המוקדם "במפל מים זזים" מנצח את הידע "תמונות על קיר הן סטטיות". וכך גם במבחן מסכת החלל, שבו מסכה קעורה נראית קמורה כי המוח מתעקש שפנים תמיד קמורות. תחת פסיכדליים ההיפוך הזה לא קורה, וכך גם אצל אנשים עם סכיזופרניה.

ולמדידה של החוויה הזאת יש מקור מכונן: המחקר של פרופ' רולנד גריפית'ס מג'ונס הופקינס מ-2006 (Griffiths 2006), שהראה שפסילוסיבין מחולל חוויות מסוג מיסטי בעלות משמעות אישית ורוחנית מתמשכת. זה המחקר שהצית מחדש את התחום כולו.

ההצבה של שני התיאורים זה לצד זה אינה מהלך פיוטי. הטקסט בן 2,500 השנה לא מתחרה בהסבר הנוירולוגי, הוא מפה של אותו טריטוריה. ד"ר וולטר פנקה, שערך את "ניסוי יום שישי הטוב", בנה טיפולוגיה בת 9 קטגוריות לחוויה מיסטית, שממנה נגזר עד היום שאלון MEQ30, וכומר זן שסקר אותה מצא לרוב הקטגוריות מקבילה בודהיסטית מדויקת: אחדות פנימית ואי-דואליות, פרדוקסליות ו"צורה היא ריקות", ידיעה תובנתית ופראג'נה.

מה שמתואר כאן הוא הפרוטוקול הקליני של ג'ונס הופקינס ואימפריאל קולג' לונדון, כלומר המסגרת המחקרית ולא טקס. הוא מובא כאן משתי סיבות: זה התיאור המפורט ביותר שקיים, וכל שאר המסגרות נמדדות מולו.

ומה קורה כשהחוויה קשה

בסביבה אידיאלית, אחרי ההכנה הטובה ביותר שיש, ובמינון גבוה של כ-30 מ"ג פסילוסיבין, כשליש מהאנשים מדווחים שבשלב כלשהו הייתה חרדה חזקה, פחד או תחושת איבוד שפיות. אותו אדם עצמו יכול לחוות דקות ספורות אחר כך אחת מהחוויות המשמעותיות בחייו.

מייקל פולן, סופר ועיתונאי, מחבר How to Change Your Mind, מלמד בהרווארד ובברקלי, נותן את ההגדרה המדויקת ביותר: "טריפ רע הוא בעצם תגובת פאניקה נגד מה שקורה בראש שלך". המטפלים מעדיפים את המונח "חוויה מאתגרת", ולא בגלל נימוס.

זו הטבלה שממנה נגזר כמעט כל שיקול מעשי. שימו לב במיוחד לעמודת המינון: בין LSD למסקלין יש פער של פי 5,000 בכמות שנדרשת לאותה מטרה, וזה אותו הבדל בדיוק שבו נעוץ ההסבר למה LSD פועל במיקרוגרמים ומסקלין בגרמים.

מה מסוכן בכל חומר, ומה המעמד החוקי שלו

6 החומרים שיש להם דף מלא באתר

לכל אחד מהחומרים האלה יש מאמר נפרד שמפרט את המנגנון, את החוויה, את ההכנה, את הסיכונים ואת מה שהמסורות אומרות עליו.

6 החומרים הנוספים, LSD, DMT, 5-MeO-DMT, סלוויה, אמניטה מוסכריה וקמבו, מקבלים סקציה מלאה בחלק י׳.

יש כאן פער עקבי בין מה שהתקשורת מדווחת לבין מה שהמאמרים אומרים, והוא כמעט תמיד לאותו כיוון. אז הנה הסדר: קודם מה שנמצא, ואז מה שנעצר.

כל מספר כאן מגיע ממקור עם מזהה. המספרים שמסתובבים ברשת ואין להם מקור מופיעים בטבלת ההכרעה למטה, עם ההסבר למה אין להשתמש בהם.

האם טיפול פסיכדלי הוא בסך הכול אפקט פלצבו?

שאלת הפלצבו חוזרת בכל דיון על התחום, ויש לה תשובה ישירה שאיננה טיעון אלא מדידה.

בניסוי שהשווה פסילוסיבין לאסציטלופרם (Carhart-Harris ועמיתיו, NEJM 2021, PMID 33852780) מדדו את הציפיות המוקדמות של המשתתפים בשתי הזרועות, לפני שקיבלו כלום. הציפיות מהאסציטלופרם ניבאו את התגובה לאסציטלופרם כמעט בכל אחד מ-12 סולמות הדירוג. הציפיות מהפסילוסיבין, שהיו גבוהות יותר, לא ניבאו את התגובה לפסילוסיבין באף אחד מהם.

קרהארט-האריס: "זו הייתה מכה בראש לרעיון שהטיפול הפסיכדלי הקלאסי הוא סוג של תגובת פלצבו".

ובאותה נשימה, הדיוק שכמעט תמיד נעלם מהדיווחים בעברית על אותו ניסוי עצמו: המדד הראשוני שלו לא היה מובהק. המדדים המשניים נטו לפסילוסיבין. שתי העובדות נכונות, והן באותו מאמר.

איפה המחקר נעצר, בלשונם של החוקרים עצמם

הבעיה האחרונה איננה תיאורטית, והיא זו שהפילה את בקשת האישור של MDMA. ב-4 ביוני 2024 הצביע פאנל המומחים של ה-FDA בשתי שאלות נפרדות: 2 בעד מול 9 נגד על השאלה אם יש ראיות ליעילות, ו1 בעד מול 10 נגד על יחס התועלת מול הסיכון. בוחן ה-FDA ניסח את הנימוק כך: "אף שיש לנו שני מחקרים חיוביים, התוצאות מגיעות בהקשר של שבירת סמיות דרמטית".

טבלת ההכרעה: 6 טענות שחוזרות, ומה באמת עומד מאחוריהן

סט הוא כל מה שאדם מביא איתו פנימה, וסטינג הוא המקום והאנשים שסביבו. הצירוף הזה נשמע כמו עצה כללית על אווירה, ויש לו 3 ביסוסים בלתי תלויים שהופכים אותו למשהו אחר לגמרי.

הכנה למסע פסיכדלי: כוונה מול ציפייה

כוונה היא מה שאדם בא איתו לחוויה. ציפייה היא מה שהוא דורש ממנה שתיתן לו. קרהארט-האריס מתאר את התוצאה של הבלבול ביניהן: משתתפים ששמעו את כל ההבטחות בתקשורת, וכשלא מתרחשת התמרה מיידית, מסיקים שמשהו לא בסדר איתם.

ההוראות שנותנים בג'ונס הופקינס רגע לפני הן 3 מילים, והן מיוחסות לד"ר ביל ריצ'רדס, פסיכולוג בג'ונס הופקינס ומחבר Sacred Knowledge: Trust, Let Go, Be Open. הפירוט של ג'ונסון: לסמוך על התהליך ועל עצמך; לשחרר כל תפיסה מוקדמת על מה החוויה אמורה להיות, ולא לנסות לשלוט; ולהיות פתוח, כלומר לא משנה לאן זה לוקח אותך, ללכת לשם.

מה עושים כשעולה קושי

4 מקורות בלתי תלויים מגיעים לאותה הוראה, וההוראה הזאת הפוכה לאינסטינקט.

ומיד אחרי זה, סייג שכמעט תמיד נשמט וחשוב מאוד. רמות חרדה סובייקטיביות גבוהות נמצאו בקורלציה שלילית עם תוצאה טיפולית טובה. מי שלא הגיב לטיפול דיווח על חרדה גבוהה יותר ממי שכן הגיב. כלומר ההוראה איננה "תיכנע ותחווה כמה שיותר חרדה", וזו קריאה שגויה שלה.

אינטגרציה פסיכדלית: מה עושים בשבועות שאחרי

קרהארט-האריס, כשנשאל כמה זמן נמשכת האינטגרציה, ענה: "כמה זמן זה נמשך? חיים שלמים", וציטט את ג'ק קורנפילד, מורה מדיטציה ופסיכולוג, מייסד שותף של Insight Meditation Society ושל Spirit Rock: "אחרי האקסטזה, הכביסה". הפתרון המעשי שהוא מציע הוא שהצוות מלווה עד נקודה מסוימת, ומשם זה הופך לתרגול, כמו תרגול מדיטציה.

ופרט אחד שסוגר את הפרק הזה. פולן שאל את מנהל ה-NIMH לשעבר למה החומרים האלה עובדים על כל כך הרבה הפרעות שונות, וקיבל תשובה: אולי הן לא הפרעות שונות אלא ביטויים שונים של אותו מוח שנתקע בדפוסי מחשבה. קרהארט-האריס קורא לזה היתקעות בחריץ, וזו אותה שאלה שעומדת בבסיס העיסוק בגמישות מוחית. ופולן עצמו הוסיף מיד את הסייג ההוגן ביותר בכל החומר: "זה נשמע קצת טוב מדי מכדי להיות אמיתי".

הסקציה הזאת היא הבסיס שכל שאר הדפים באתר נשענים עליו, והיא כתובה מתוך מקורות ראשוניים בלבד. יש לפניה משפט אחד שקובע את כל מה שבא אחריו:

למי אסור פסיכדליים: התוויות נגד מוחלטות

מה שמופיע כאן הוא קריטריון הדרה מוחלט בפרוטוקולים קליניים, או שילוב שתועדו בו מקרי מוות.

התוויות נגד יחסיות: מי צריך ליווי רפואי

ההבדל בין הרשימה הקודמת לזאת הוא פשוט. שם התשובה היא לא, נקודה. כאן התשובה היא לא בלי רופא, ולא בלי בדיקות.

ולזה מצטרפת בעיה שג'ונסון מדגיש והיא לא טכנית: אנשים הם שופטים גרועים של הנטייה של עצמם. ההתפרצות הפסיכוטית הראשונה מתרחשת בדרך כלל בגילאי העשרה או בתחילת שנות ה-20, כלומר בדיוק בגיל שבו מתנסים.

פסיכדליים ותרופות: טבלת האינטראקציות, וכלל האגודל שלפניה

🚩 דגלים אדומים בבחירת מלווה או מסגרת

HPPD, הפרעת תפיסה מתמשכת בעקבות הזיה, היא הנושא שבו הכותרות והמחקר אומרים שני דברים שונים. אז קודם מה זה לא: HPPD אינו פסיכוזה. אין בו הזיות ואין בו אמונות שווא. זו מוגבלות ויזואלית: שלג ויזואלי, תמונות שאריות, שובלי אור, הילות סביב עצמים. הכותרות שקוראות לזה "תקוע בטריפ שלא נגמר" שגויות, ומי שחי עם ההפרעה אומר שהן נכתבות כדי לגרוף קליקים.

המספרים, ומה כל אחד מהם באמת מודד

ולמה כמעט אין מחקר על זה? הניתוח החד ביותר בכל החומר מגיע מאנדרו קלגהן, שחי עם ההפרעה בעצמו: "יש שני לובי שמעורבים במחקר פסיכדלי. אלה שמחפשים להוכיח את היתרונות, ואלה שמחפשים להוכיח רק את הנזקים. HPPD לא מתאים לאף אחת מהאג'נדות, ולכן יש כל כך מעט מחקר עליו".

ובאשר לטיפול, יש שני סייגים שחייבים להופיע יחד עם כל אזכור: כאשר ה-HPPD נגרם על ידי LSD, בנזודיאזפינים לא היו יעילים. ומספר מחקרים תיארו החמרה בתסמינים דווקא בעקבות ריספרידון. וגם מיתוס אחד שנשלל במפורש: הרעיון ש"צריך פשוט לטרפ הרבה יותר חזק כי לא השלמת את הטריפ". ריאן: "הצד השני של המטבע הוא שזה פשוט יכול להחמיר את ה-HPPD".

קשיים מתמשכים, במספרים

ג'ולס אוונס, פילוסוף וחוקר, הקים פרויקט שסופר דווקא את מי שנפגע. בסקר של 608 אנשים שחוו קשיים אחרי פסיכדליים (PLOS ONE 2023), שליש דיווחו על קשיים שנמשכו יותר משנה, ושישית על יותר מ-3 שנים. הקשיים השכיחים: חרדה, ניתוק חברתי, דה-ריאליזציה, מאבק קיומי ועיוותי ראייה מתמשכים.

מה שניבא קשיים קצרים יותר: ידיעת המינון וסוג החומר, ורמת קושי נמוכה יותר בזמן החוויה עצמה. ומה שניבא טווח קשיים צר יותר: נטילה במסגרת מונחית.

ולצד זה, שני מספרים שיש להציב זה מול זה. בסקר גדול של משתמשי פסיכדליים, כ-7.8 אחוז פנו לעזרה פסיכיאטרית בעקבות חוויה קשה. ובניסויים המבוקרים: "כאלף מינונים לאנשים שעברו סינון, לא היה אירוע שלילי חמור אחד". הפער בין שני המספרים האלה הוא הסיפור: מה שמגן הוא הסינון והמסגרת, לא החומר.

ומה שכן עוזר, בעדות של מי שמלווה: אי אפשר לדבר אדם החוצה מלולאה מחשבתית באמצעות היגיון. מה שעוזר הוא לשנות את הסביבה הפיזית, את התאורה ואת המוזיקה, ולעבור מבפנים החוצה או מבחוץ פנימה. ועוד הוראה שנשמעת קטנה ואיננה: אם המלווה עצמו מתחיל להפגין חרדה, זה מאשר למי שנמצא בחוויה שבאמת יש ממה לדאוג.

LSD (אל אס די): 100 מיקרוגרם, ו-12 שעות שאפשר להסביר

ד"ר אלברט הופמן סינתז את LSD ב-1938 בסנדוז, מפטריית הארגוט שגדלה על שיפון. הוא היה התרכובת ה-25 בסדרה, ומכאן השם. התכונות הפסיכדליות שלו התגלו רק 5 שנים אחר כך, ב-1943, בחשיפה מקרית.

סף האפקט הפסיכדלי נמצא סביב 100 מיקרוגרם, שהם עשירית מיליגרם, וזה מה שהופך אותו לחומר החזק ביותר במשפחה במונחי המסה הנדרשת. ההשפעה נמשכת 8 שעות ומעלה, ולפעמים עד 15, וכפי שנכתב למעלה, לזה יש הסבר מולקולרי: הקולטן מתקפל מעל המולקולה ויוצר מכסה, והתא נאלץ לשאוב את הקולטן כולו פנימה כדי לפרק את החומר.

2 ממצאים שכדאי להכיר: במחקר על 20 מתנדבים בריאים שקיבלו 75 מיקרוגרם, שבועיים אחר כך נמדדו ציונים גבוהים יותר באופטימיות ובפתיחות. ובמחקר כפול סמיות על מיקרודוזינג, במינונים של 13 ו-26 מיקרוגרם מול פלצבו, לא נמצאו הבדלים מובהקים בין 3 הקבוצות.

DMT: דקות ספורות, וישויות

DMT בעישון נמשך כ-30 דקות, וכשהוא מגיע דרך איוואסקה ההשפעה נמשכת שעה או פחות בכל גל. הוא פחות פוטנטי מפסילוסיבין בסדר גודל אחד, אבל זה חסר משמעות מעשית כי המינון גדל בהתאם. הוא נמצא באופן טבעי ביותר מ-100 צמחים.

מה שמייחד אותו בדיווחים הוא המפגש עם ישויות. ג'ונסון עושה כאן הפרדה שראוי לאמץ לכל התחום:

מקובל מדעית לומר, כן, מספר לא מבוטל של אנשים שלוקחים את הסם הזה חושבים שפגשו ישות כלשהי. אבל זה אומר בדיוק אפס על השאלה אם באמת פגשת מלאך או חייזר.

5-MeO-DMT: חזק פי 10 עד 20 מ-DMT, וכמעט בלי חזיונות

המקור הוא הפרשת בלוטות של קרפדת סונורה, ומכאן הכינוי בופו. ההפרשה מכילה כ-25 עד 30 אחוז 5-MeO-DMT מהמשקל היבש. החומר נמצא גם ב-30 עד 40 צמחים, ובאופן מפתיע הוא אנדוגני בבני אדם, כלומר הגוף מייצר אותו, ולא ידוע מתי, למה ואיפה.

הוא חזק פי 10 עד 20 מ-DMT. אבל הממצא שמבדיל אותו מכל השאר הוא דווקא מה שאין בו. ד"ר אניה ארמקובה, חוקרת עצמאית מ-King's College London ומ-Beckley Psytech, השוותה בין מחקרי ה-DMT למחקרי ה-5-MeO:

זה היה מאוד מעניין להשוות עם מחקר ה-DMT, שבו הרבה אנשים מדווחים על נוכחות של ישויות. עם 5-MeO כמעט לא היה שום דבר כזה. אף אחד לא דיווח על ישויות או נוכחויות חיצוניות. אם כבר, אנשים אמרו: אני הולך פנימה, לתוך המוח שלי.

המהלך שהיא מתארת: התנועה הראשונה גופנית, ויברציות ונמלולים ושינויי טמפרטורה, ורק אז התחושות הגופניות מתחילות להיעלם. בשיא, בין 10 ל-20 דקות, נעלמים גם המחשבות, גם המודעות החיצונית, גם תחושת הגוף וגם הזמן. וזה בדיוק הרגע שאנשים לא מצליחים לתאר אחר כך.

סלוויה: 2 דקות לשיא, ומנגנון מקבוצה אחרת לגמרי

סלוויה, שנכתבת לפעמים גם סלביה (Salvia divinorum), איננה פסיכדלי סרוטונרגי. החומר הפעיל בה, סלווינורין A, הוא אגוניסט לקולטן אופיואידי מסוג קאפא, שהוא קולטן שונה לגמרי מהמו-אופיואידים הממכרים. במילים אחרות, מבחינה פרמקולוגית היא שייכת לקבוצה נפרדת מכל שאר החומרים בדף הזה.

המחקר האנושי המבוקר היחיד שפורסם הוא של המעבדה של ג'ונסון (Johnson ועמיתיו, 2011, PMID 21131142): 4 מתנדבים בריאים ומנוסים, כפול סמיות ומבוקר פלצבו, 16 מינונים עולים בשאיפה מ-0.375 ועד 21 מיקרוגרם לקילוגרם. עוצמת ההשפעה הגיעה לשיא כבר בדקה השנייה, שהיא נקודת המדידה הראשונה, והאפקטים המובהקים נעלמו כ-20 דקות אחרי השאיפה. לא נמדדה עלייה מובהקת בדופק או בלחץ הדם.

מה שכן דווח: אובדן התמצאות מרחבית, ותכנים חוזרים שכללו זיכרונות ילדות ומפגש עם ישויות. וסייג אחד למי שמחפש: כוונת החיפוש על השם הזה מפוצלת, כי סלוויה היא גם שם של סוג צמחי נוי נפוץ.

אמניטה מוסכריה: הפטרייה האדומה שאיננה פטריית הזיה

אמניטה מוסכריה, שנכתבת גם אמניטה מוסקריה, היא הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות. והיא לא פטריית פסילוסיבין, וזו לא הערת שוליים. החומרים הפעילים בה הם מוסקימול, שהוא אגוניסט של קולטני GABA-A, כלומר של המערכת המעכבת, וחומצה איבוטנית, שפועלת דווקא על קולטני NMDA-גלוטמט, המערכת המעוררת. פסילוסיבין פועל על קולטן סרוטונין. השכנים הפרמקולוגיים של המוסקימול הם בנזודיאזפינים, ברביטורטים ואלכוהול, לא LSD ולא מסקלין.

ואין ולא יכול להיות לה מינון יציב, וזו מסקנה פרמקולוגית ולא זהירות יתר: הפטרייה מכילה בעיקר חומצה איבוטנית, שהופכת למוסקימול בייבוש, בחימום ובחומציות הקיבה, וההמרה חלקית ולא מבוקרת, כ-10 עד 20 אחוז. אותה פטרייה עצמה, בטיפול שונה, נותנת חומר שונה בעוצמה שונה. הפירוט המלא, כולל מה שנמצא בפועל בבדיקות מעבדה של מוצרי "אמניטה חוקית", נמצא במאמר על פסילוסיבין ופטריות הזיה.

קמבו: הרבה סיכון, ואפס פסיכדליה

קמבו נמצא כמעט תמיד באותם מקומות שבהם נמצאים החומרים האחרים בדף הזה, ולכן הוא מופיע כאן. אבל הוא לא פסיכדלי, וזו לא שאלה של הגדרה אלא ממצא מדוד.

מדובר בהפרשה של הצפרדע האמזונית Phyllomedusa bicolor, שנמרחת על כוויות שטחיות שנוצרות בעור. במחקר רטרוספקטיבי שפורסם ב-Scientific Reports ב-2020 (PMID 33298999), שבחן 22 משתמשים, המסקנה הייתה חד משמעית: השינויים הפסיכולוגיים היו קלים עד בינוניים, ולא נמצאו עיוותי תפיסה או חשיבה מהסוג הפסיכדלי.

מה שכן מתועד היטב הוא הצד הגופני. במחקר תצפיתי שעקב אחרי 147 משתתפים ב-241 טקסי קמבו, התגובות השכיחות היו נפיחות בפנים (70.5 אחוז), הזעה (53.3 אחוז), יציאה (45.2 אחוז) והתעלפות (10.4 אחוז). ובספרות המקרים מופיעים דיווחים חמורים בהרבה: דלקת כבד רעילה (PMID 28856288), היפונתרמיה קשה (PMID 31859994) ואפילו מקרה של היפונתרמיה שהובילה למוות מוחי (PMID 40502907), ופגיעה חדה בעצבים ההיקפיים (PMID 41567366).

הרבה ממי שמגיע לתחום מגיע דרך חיפוש של התעוררות רוחנית, ולא דרך חיפוש של טיפול. וזו בדיוק הנקודה שבה המסורות עצמן, מהשאמניזם האמזוני ועד הפוסקים בבני ברק, אומרות דברים חדים בהרבה ממה שנהוג לצטט מהן.

השאלה הרווחת בשיח היא אם מותר לעשות את זה כל יום, וכמעט כולם משיבים עליה לא. אבל זו לא השאלה המעניינת. השאלה המעניינת היא אם חוויה אחת, לצורך תובנה, היא בסדר. ולזה יש תשובות ברורות משני הכיוונים.

מי שאומר "גם חד פעמי לא", ב-4 קולות בלתי תלויים

אליהם מצטרפים הקטכיזם הקתולי בסעיף 2291 ("השימוש בהם, למעט על בסיס טיפולי מובהק, הוא עוון חמור"), פסק הלכה סוני שמחיל את הכלל "כל משכר הוא חראם" על פסילוסיבין ועל LSD בשמם, והקריאה המילולית של הכלל החמישי בבודהיזם תראוואדה: אפילו לא טיפה, בלי סף ובלי חריג לאירוע.

הצד השני: מי שאומר כן, ובאילו תנאים

ג'ק קורנפילד מדבר על זה כעל למידה אמיתית. כומר זן עם 18 שנות פרקטיקה מתאר את החוויה הפסיכדלית שלו כתנאי מכונן לכניסה לפרקטיקה, והמבחן שהוא מציע איננו "האם זה מותר" אלא "האם זה מוביל לפגיעה, לחוסר תשומת לב ולרשלנות?". ורם דאס מחזיק את הצד ה"בעד" ומנסח בעצמו את הביקורת הנוקבת ביותר עליו.

המונח שרץ ברשת הוא "מוות אגו", והוא לא מדויק. ריק דובלין מסביר למה: התמוססות אגו הוא הניסוח הנכון, כי גם בשיא החוויה נשארת נקודת תצפית שמתבוננת בכל מה שקורה.

ורם דאס מציב את עצמו מול רמנה מהרשי, שעבר בגיל 17 התמוססות אגו ספונטנית לגמרי בלי חומר, ומנסח את ההבדל:

ההבדל בין רמנה מהרשי לביני היה שאני ירדתי. הייתה לי חוויה בשבת בלילה והבטחתי לעצמי: הרגע נגעתי באמת החיה, אדע את זה לנצח. וביום רביעי כבר דיברתי על זה בלשון עבר, סיפרתי על החוויה הגדולה שהייתה לי.

זה המשפט שמכיל את כל הביקורת הרוחנית על פסיכדליה בגרסה ההוגנת ביותר שלה, והוא נאמר על ידי מי שהיה מהמצדדים הבולטים בעולם.

הציר האמיתי: לא כמה, אלא בתוך מה

ההנחה שאף אחד לא תומך בשימוש קבוע איננה מדויקת. יש מי שכן, ובגדול:

הביקורת שכמעט לא נשמעת בעברית

יש 3 קווי ביקורת שאינם דתיים ואינם רפואיים, והם כנראה המעניינים ביותר.

ולסיום הפרק הזה, ההערה שדובלין עצמו מנסח כמסגרת לכל השיחה: "שני הדברים העיקריים שאנחנו צריכים לעשות הם לא למכור את התועלות ביתר ולא להמעיט בסיכונים. אלה בדיוק הדברים שקרו בשנות ה-60: הממשלה הגזימה בסיכונים והכחישה שיש תועלות, והרבה מהתומכים הגזימו בתועלות והכחישו שיש סיכונים משמעותיים".

מי שמחפש טיפולים פסיכדליים בישראל נתקל בתמונה מבלבלת, והתשובה הקצרה היא זו: קטמין הוא הערוץ החוקי היחיד בישראל בפועל. DMT, פסילוסיבין, LSD, MDMA ומסקלין מוגדרים סמים מסוכנים לפי פקודת הסמים המסוכנים. פסילוסיבין ו-MDMA נגישים רק דרך מחקר מאושר. כל השאר מתקיים במחתרת, בלי רגולציה.

קטמין ואסקטמין: המסלול שקיים

אסקטמין נרשם בישראל ב-2020 כתכשיר לדיכאון מג'ורי עמיד, והוכלל בסל שירותי הבריאות לאותה שנה. חוזר חטיבת הרפואה מספר 5/2024, מ-7 במאי 2024, מסדיר את המסלול. ושתי נקודות מהחוזר עצמו הופכות את הניסוח "קטמין חוקי בישראל" למטעה: החוזר מגדיר את התכשיר סם מסוכן, ובשום שלב לא יימצא המטופל כשהתרופה ברשותו ללא השגחה.

הניסוח המדויק הוא שאפשר לקבל אותו בישראל כטיפול רפואי מוכר, בהתוויה מוגדרת, במרפאה מאושרת, עם השגחה של שעתיים לפחות אחרי כל מתן. הפירוט המלא של הזכאות, המוסדות והתהליך נמצא במאמר על קטמין.

המחקר הישראלי, ומה שרץ עכשיו

המכון לחקר הפסיכדליה (IPR-TLV) פועל בבית הספר סגול למדעי המוח באוניברסיטת תל אביב, והפעילות הרפואית שלו מתקיימת באיכילוב. באתר הרשמי הוא מתואר כמכון הראשון מסוגו בישראל, וכמרכז המחקר הראשון בישראל שנתן פסילוסיבין סינתטי לבני אדם. בראשו עומדים פרופ' תלמה הנדלר, ד"ר חגי שרון ופרופ' יוסי יובל, והדף הרשמי שלו מתפרסם באתר האוניברסיטה.

ויש כאן קו סיפור שלם. אותם חוקרים פרסמו ב-2019 ב-British Journal of Psychiatry את מחקר הקטמין הפומי מאיכילוב (PMID 30246667), שבו קטמין פומי במינון 1 מ"ג לקילוגרם, 3 פעמים בשבוע במשך 3 שבועות, היה עדיף משמעותית על פלצבו. ציון ה-MADRS ירד מ-33.4 ל-20.7 בקבוצת הקטמין, לעומת 30.0 ל-27.5 בפלצבו.

ובמקביל, לפי ClinicalTrials.gov, רצים בישראל היום 8 ניסויים פעילים לפחות: פסילוסיבין לפוסט טראומה בסוראסקי, MDMA בטיפול קבוצתי מול פרטני בשיבא, MDMA ללוחמי יחידות מיוחדות במרכז הרפואי העמק, MDMA במרכז מיט"ב בבית החולים הרצוג, פסילוסיבין ל-OCD עמיד בבאר שבע, ועוד.

2 עוגנים היסטוריים, ומספר אחד ששווה לזכור

ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שאישרה תוכנית חמלה לגישה פסיכדלית, בפברואר 2019, לכ-50 מטופלי פוסט טראומה. התקדים היה אמיתי, והמימוש נשאר זעיר: נכון לסוף 2025 השתתפו בניסויי ה-MDMA בישראל רק כ-60 עד 100 אנשים בסך הכול.

והעוגן השני הוא אדם. פרופ' בני שנון ז"ל (1948 עד 2025), פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטה העברית, פרסם ב-2002 בהוצאת אוקספורד את Antipodes of the Mind, מחקר פנומנולוגי של חוויית האיוואסקה שנשען על מאות מרואיינים. ב-2008 הוא פרסם את ההשערה שטקסים מקראיים כללו צמחים פסיכואקטיביים, טענה שעוררה סערה, ושהוא עצמו הגדיר במפורש כספקולטיבית.

ומה קורה בשאר העולם

לסיכום: פסיכדליה, בשורה אחת

אוסמונד חיפש ב-1956 מילה שתחליף את "מחקי פסיכוזה", ומצא מילה שפירושה מנכיח את התודעה. 70 שנה אחר כך המילה הזאת עדיין מדויקת יותר ממה שהיא נראית, וגם בעייתית יותר.

מדויקת, כי זה בדיוק מה שקורה: החומרים האלה אינם מוסיפים תוכן ואינם מוחקים אותו. הם מרפים את המבנה שדרכו אדם רואה את עצמו, לכמה שעות. ג'ונסון קורא להם מגברים לא ספציפיים, ומכאן נגזר שאי אפשר להבטיח כיוון. קרהארט-האריס אומר את זה בלי לרכך: "יש כנות מסוימת בפסיכדליים הקלאסיים: זה גיהינום כמו גם גן עדן. וזאת הנפש. זה לא הכל ורדים".

ובעייתית, כי המילה מכסה 12 חומרים שפועלים על 4 מערכות שונות במוח, עם משכים שנעים בין 2 דקות ל-36 שעות, ועם פרופילי סיכון שאין ביניהם שום דמיון. פסילוסיבין ו-LSD מדורגים הנמוכים ביותר בטבלאות הנזק, ואיבוגאין מאריך מרווח לבבי במשך עד 12 ימים אחרי שהחוויה נגמרה. אלה לא אותו דבר, וכל דיון שמתייחס אליהם כאל דבר אחד כבר טועה.

מה שכן משותף לכולם הוא דווקא לא החומר. הממצא שחוזר בכל מקום הוא שהתוצאה נקבעת על ידי מה שסביב: ההקשר שפותח את החלון בעכברים של דולן, הראפור שנמדד בבוקר המנה ומנבא את התוצאה חודשים אחר כך, הסינון שמסביר את הפער בין 7.8 אחוז שפנו לעזרה מחוץ למסגרת לבין אפס אירועים חמורים באלף מינונים בתוכה, והמסורות שכולן, בעד ונגד, מדברות בסופו של דבר על אותו דבר. לא כמה, אלא בתוך מה.

הוברמן מנסח את זה בדימוי אחד: אלה להבים חדים. עם להבים חדים אפשר לעשות דברים מדהימים, ואפשר גם לחתוך את עצמך קשות מאוד. ומה שמפריד בין השניים איננו החומר שנכנס לגוף, אלא מי נמצא בחדר ומה עושים עם מה שנפתח.

שאלות ותשובות

גילוי נאות

אני לא רופא, וזה לא ייעוץ רפואי. מה שכתוב כאן הוא סיכום של מה שהמחקר מצא, של מה שתועד קלינית, ושל מה שכתוב במסמכים הרשמיים, כדי שיהיה אפשר לשאול את השאלות הנכונות. אין כאן המלצת מינון, אין הנחיית שימוש, ואין שום מידע על השגה של חומר. רוב החומרים שמוזכרים בדף הזה הם סמים מסוכנים לפי החוק בישראל. את ההחלטות עצמן מקבלים עם איש מקצוע רפואי שמכיר אתכם ואת התיק שלכם, ומצב הרגולציה והמחקרים מתעדכן, ולכן כדאי לאמת אותו מול המקורות הרשמיים.

המקורות

כל המקורות למטה מקושרים לפאבמד. כל מזהה נשלף מהמסד עצמו ולא נכתב מהזיכרון, כל כותרת הושוותה לטענה שבגללה הובאה, וכל קישור נבדק בבדיקה חיה.

ההגדרה, המנגנון והמוח

• Gattuso JJ · 2023 · Int J Neuropsychopharmacol · Default Mode Network Modulation by Psychedelics: A Systematic Review
• Johnson MW · 2011 · Drug Alcohol Depend · Human psychopharmacology and dose-effects of salvinorin A, a kappa opioid agonist hallucinogen present in the plant Salvia divinorum

פסילוסיבין

• Griffiths RR · 2006 · Psychopharmacology (Berl) · Psilocybin can occasion mystical-type experiences having substantial and sustained personal meaning and spiritual significance
• Carhart-Harris R · 2021 · N Engl J Med · Trial of Psilocybin versus Escitalopram for Depression
• Bogenschutz MP · 2022 · JAMA Psychiatry · Percentage of Heavy Drinking Days Following Psilocybin-Assisted Psychotherapy vs Placebo in the Treatment of Adult Patients With Alcohol Use Disorder: A Randomized Clinical Trial
• Szigeti B · 2021 · Elife · Self-blinding citizen science to explore psychedelic microdosing

קטמין

• Krystal JH · 1994 · Arch Gen Psychiatry · Subanesthetic effects of the noncompetitive NMDA antagonist, ketamine, in humans. Psychotomimetic, perceptual, cognitive, and neuroendocrine responses
• Zarate CA Jr · 2006 · Arch Gen Psychiatry · A randomized trial of an N-methyl-D-aspartate antagonist in treatment-resistant major depression
• Kishimoto T · 2016 · Psychol Med · Single-dose infusion ketamine and non-ketamine N-methyl-d-aspartate receptor antagonists for unipolar and bipolar depression: a meta-analysis of efficacy, safety and time trajectories
• Domany Y · 2019 · Br J Psychiatry · Repeated oral ketamine for out-patient treatment of resistant depression: randomised, double-blind, placebo-controlled, proof-of-concept study

MDMA

• Mitchell JM · 2021 · Nat Med · MDMA-assisted therapy for severe PTSD: a randomized, double-blind, placebo-controlled phase 3 study
• Mitchell JM · 2023 · Nat Med · MDMA-assisted therapy for moderate to severe PTSD: a randomized, placebo-controlled phase 3 trial
• Jerome L · 2024 · Psychopharmacology (Berl) · Retraction Note: Long-term follow-up outcomes of MDMA-assisted psychotherapy for treatment of PTSD: a longitudinal pooled analysis of six phase 2 trials

איוואסקה ו-DMT

• Riba J · 2003 · J Pharmacol Exp Ther · Human pharmacology of ayahuasca: subjective and cardiovascular effects, monoamine metabolite excretion, and pharmacokinetics
• Dos Santos RG · 2017 · Ther Adv Psychopharmacol · Ayahuasca, dimethyltryptamine, and psychosis: a systematic review of human studies
• Bouso JC · 2022 · PLOS Glob Public Health · Adverse effects of ayahuasca: Results from the Global Ayahuasca Survey

מסקלין

• Ley L · 2023 · Neuropsychopharmacology · Comparative acute effects of mescaline, lysergic acid diethylamide, and psilocybin in a randomized, double-blind, placebo-controlled cross-over study in healthy participants
• Klaiber A · 2024 · Transl Psychiatry · Acute dose-dependent effects of mescaline in a double-blind placebo-controlled study in healthy subjects
• Ogunbodede O · 2010 · J Ethnopharmacol · New mescaline concentrations from 14 taxa/cultivars of Echinopsis spp. (Cactaceae) ("San Pedro") and their relevance to shamanic practice

אינטראקציות תרופתיות

• Sarparast A · 2022 · Psychopharmacology (Berl) · Drug-drug interactions between psychiatric medications and MDMA or psilocybin: a systematic review
• Halman A · 2024 · J Psychopharmacol · Drug-drug interactions involving classic psychedelics: A systematic review

HPPD וחוויות קשות ממושכות

• Baggott MJ · 2011 · Drug Alcohol Depend · Abnormal visual experiences in individuals with histories of hallucinogen use: a Web-based questionnaire
• Zhou K · 2025 · PNAS Nexus · Prediction of hallucinogen persisting perception disorder and thought disturbance symptoms following psychedelic use
• Neven A · 2025 · Harv Rev Psychiatry · Pharmacological Treatment of Hallucinogen Persisting Perception Disorder (HPPD): A Systematic Review
• Butler M · 2026 · Transl Psychiatry · Characterising the clinical associations of hallucinogen persisting perception disorder: a retrospective cohort study
• Evans J · 2023 · PLoS One · Extended difficulties following the use of psychedelic drugs: A mixed methods study

קמבו

• Schmidt TT · 2020 · Sci Rep · Acute and subacute psychoactive effects of Kambô, the secretion of the Amazonian Giant Maki Frog (Phyllomedusa bicolor): retrospective reports
• Pogorzelska J · 2017 · Clin Exp Hepatol · Toxic hepatitis caused by the excretions of the Phyllomedusa bicolor frog – a case report
• Campodónico J · 2019 · Rev Med Chil · [Severe hyponatremia secondary to Phyllomedusa bicolor (Kambó frog) poisoning. Report of one case]
• Tran CQ · 2025 · Cureus · Shamanic Kambô Frog Hyponatremic Toxicity Leading to Brain Death: A Case Report
• Mantilla-Pardo JC · 2026 · Toxicol Rep · Acute polyneuropathy associated with Kambo poisoning: An unusual case report

מי עומד מאחורי המאמר

המומחים שדבריהם, המחקרים שלהם או העמדות שלהם מובאים בדף הזה, עם התפקיד המלא של כל אחד.

• פרופ' רובין קרהארט-האריס, נוירומדען, ראש המרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון ופרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה ב-UCSF
• פרופ' רולנד גריפית'ס, פרופסור לפסיכיאטריה ולמדעי המוח בג'ונס הופקינס ומנהל המרכז לחקר פסיכדליים ותודעה
• ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
• פרופ' גול דולן, פרופסורית לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
• ד"ר דיוויד אולסון, פרופסור חבר לכימיה, ביוכימיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה דייוויס
• ד"ר בריאן רות', אוניברסיטת דיוק
• פרופ' אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה ולאופתלמולוגיה באוניברסיטת סטנפורד
• פרופ' תלמה הנדלר, מהעומדים בראש המכון לחקר הפסיכדליה באוניברסיטת תל אביב ובאיכילוב
• ד"ר חגי שרון, מהעומדים בראש המכון לחקר הפסיכדליה
• פרופ' יוסי יובל, מהעומדים בראש המכון לחקר הפסיכדליה
• פרופ' בני שנון ז"ל (1948 עד 2025), פרופסור לפסיכולוגיה קוגניטיבית באוניברסיטה העברית, מחבר Antipodes of the Mind
• ריק דובלין, מייסד ומנכ"ל MAPS
• מייקל פולן, סופר ועיתונאי, מחבר How to Change Your Mind, מלמד בהרווארד ובברקלי
• ד"ר סטניסלב גרוף, פסיכיאטר, ממייסדי הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית ומפתח הנשימה ההולוטרופית
• רם דאס (ריצ'רד אלפרט), מורה רוחני, לשעבר פסיכולוג בהרווארד
• אלן ואטס, פילוסוף ומרצה
• ג'ק קורנפילד, מורה מדיטציה ופסיכולוג, מייסד שותף של Insight Meditation Society ושל Spirit Rock
• ד"ר ביל ריצ'רדס, פסיכולוג בג'ונס הופקינס, מחבר Sacred Knowledge ושל "הוראות הטיסה"
• אלכסנדר "סשה" שולגין, כימאי, מחבר PiHKAL ו-TiHKAL
• ד"ר אלברט הופמן, הכימאי שסינתז LSD ב-1938 ובודד פסילוסיבין ב-1958
• ד"ר המפרי אוסמונד, פסיכיאטר בריטי, האיש שטבע את המילה "פסיכדלי" ב-1956
• ד"ר וולטר פנקה, עורך "ניסוי יום שישי הטוב" ב-1962

זו אינה רשימה מלאה. המאמר נשען על 31 מקורות מאומתים, והרשימה המלאה נמצאת בחלק המקורות שלמעלה.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.