בטקס באמזונס ישבו באותו חדר שתי קבוצות. אחת שתתה איוואסקה, והאחרת שתתה קקטוס. אחרי כארבע עד שש שעות האיוואסקה נגמרה, האורות נדלקו, המנחים התחילו לקפל מזרנים והלילה הסתיים.

אחד המשתתפים, שקיבל את המנה הגבוהה ביותר של סן פדרו בבניין, היה בדיוק בשיא. לפניו נותרו עוד שבע שעות לפחות.

זו לא אנקדוטה על טקס אחד. זה המאפיין המרכזי של החומר. במחקר מבוקר, כפול סמיות, שנערך בבית החולים האוניברסיטאי בבאזל, מנה של 800 מ"ג מסקלין נמשכה בממוצע 14 שעות, עם סטיית תקן של 3.7 שעות. באותה קבוצת מחקר, מנה של 20 מ"ג פסילוסיבין נמשכה 4.9 שעות.

מה מסקלין עושה בקולטן, ואיך יודעים שזה באמת שם

מסקלין נקשר לקולטן הסרוטונין 5-HT2A, אותו קולטן שאליו נקשרים גם LSD וגם פסילוצין, החומר הפעיל בפטריות ההזיה. עד כאן זה נשמע כמו טענה שאי אפשר לבדוק, כי אין דרך להסתכל פנימה ולראות מולקולה יושבת על קולטן.

אבל יש דרך אחת, והיא נעשתה. בניסוי של קבוצת באזל, 16 מתנדבים בריאים קיבלו מסקלין במינונים שונים, ובאחת הזרועות הם קיבלו מנה גבוהה של 800 מ"ג יחד עם 40 מ"ג קטנסרין, חומר שחוסם את קולטן 5-HT2A. התוצאה, בלשון המחברים: מתן משולב של קטנסרין הקטין וקיצר את התגובה הסובייקטיבית ל-800 מ"ג מסקלין עד שהיא נעשתה דומה לתגובה למנה של 100 עד 200 מ"ג.

כלומר: חוסמים קולטן אחד, והחוויה כמעט נעלמת. זו ההוכחה הישירה ביותר לכך שכל מה שקורה, על כל 14 השעות שלו, עובר דרך אותו קולטן.

המולקולה שנראית כמו דופמין ומתנהגת כמו סרוטונין

פסילוסיבין ו-LSD הם טריפטמינים, כלומר וריאציות מבניות על מולקולת הסרוטונין עצמה. מסקלין הוא משהו אחר לגמרי: פנתילאמין, ומבחינת המבנה הוא דומה יותר לדופמין.

ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס, מנסח את זה כאחד הדברים המוזרים בתחום: המולקולה נראית כמו משפחה אחת ומתנהגת כמו אחרת. אותו קולטן, אותה חוויה בקווים כלליים, ומבנה כימי ממשפחה שונה.

למה זה נמשך כל כך הרבה זמן, ולמה זמן מחצית החיים לא מסביר את זה

זמן מחצית החיים של מסקלין בפלזמה הוא 3.6 שעות. אם משך החוויה היה נגזר מפינוי החומר מהדם, מסקלין היה אמור להיות קצר יחסית. הוא ההפך.

ההסבר שנתנו החוקרים בבאזל מדויק ושווה קריאה איטית: משך הפעולה הארוך של מסקלין בהשוואה ל-LSD נובע מהתחלה איטית יותר, מזמן ארוך יותר עד לאפקט המרבי, ומרמת שיא רחבה יותר. לא מכך שהחומר נשאר יותר זמן, אלא מכך שהוא עולה לאט ונשאר בפסגה זמן רב.

בפועל זה נראה כך:

מתוך מחקר מינון כפול סמיות מבוקר פלצבו ב-16 מתנדבים בריאים, בית החולים האוניברסיטאי בבאזל (Klaiber ועמיתיו, Translational Psychiatry 2024, PMID 39349427). המספרים הם מה שנמדד בקליניקה, לא המלצת מינון.

כמה זמן נמשך מסקלין בהשוואה ל-LSD ולפסילוסיבין

במחקר נפרד של אותה קבוצה, 32 מתנדבים קיבלו את שלושת החומרים בסבבים, בסמיות כפולה, כך שאפשר להשוות אותם על אותם אנשים:

מתוך Ley ועמיתיו, Neuropsychopharmacology 2023, PMID 37231080. מחקר אקראי כפול סמיות מבוקר פלצבו בהצלבה, 32 משתתפים בריאים.

שימו לב למספר אחד בטבלה: 22 שעות. זה לא ממוצע וזה לא סיפור מהאינטרנט, זה הקצה העליון של הטווח שנרשם בחדר מחקר, אצל מתנדב בריא שקיבל מנה מדודה של חומר טהור.

רוב התיאורים של חוויה פסיכדלית משתמשים בשפה של גלים. עולה, מגיע, שוקע, ואז גל נוסף. מי שתיאר חוויות מסקלין אחרי שהכיר גם פטריות וגם LSD תיאר משהו אחר לגמרי.

עם מסקלין לא היו רמות, ולא היו עליות וירידות. זה היה יותר כמו שדלת נפתחת לאט, ובסוף הטריפ נסגרת לאט, אבל כל עוד היא פתוחה שום דבר לא נעצר ושום דבר לא מתנדנד.

הדימוי הזה מתיישב בדיוק עם מה שנמדד במעבדה. "רמת שיא רחבה" בשפת המחקר היא בדיוק "הדלת נשארת פתוחה" בשפת מי שחווה.

לא הזיות: חידוד של העולם שכבר נמצא שם

אחת ההפתעות הגדולות למי שמגיע עם ציפייה לגיאומטריה צבעונית: הרוב המכריע של החוויה קורה על העולם האמיתי, לא במקומו.

זה לא יוצר הזיות ויזואליות כמו ש-LSD עושה. זה יותר משפר את היכולת לתפוס את העולם ויזואלית. כל צל, כל קמט, כל השתקפות היו זמינים לי.

הפרט שחוזר הכי הרבה בדיווחים הוא דווקא פנים של אנשים. אחד המדווחים כתב שכל זיף על פני האדם שמולו היה יקום בפני עצמו, והוסיף משפט שקשה לשכוח: מדהים כמה אנשים מזיזים את שרירי הפנים שלהם.

גיאומטריה בעיניים עצומות דווקא כן מופיעה, ובעיקר במנות גבוהות. אבל היא לא הכותרת של החוויה, והיא לא מה שאנשים מספרים עליו כשהם מסכמים מה קרה להם.

הבחילה, וההבדל בין הקליניקה לטקס

בחילה איננה תופעת לוואי שולית של מסקלין. במחקר המינון בבאזל היא הוגדרה במפורש הגורם המגביל את המינון, כלומר הדבר שקובע כמה אפשר לתת. הקאה נרשמה אצל 2 מתוך 16 המשתתפים במנה של 400 מ"ג, ואצל 7 מתוך 16 במנה של 800 מ"ג.

זה בקליניקה, עם אבקה מדודה. בטקס עם קקטוס זה קשה יותר, כי לא רק המולקולה נכנסת פנימה אלא גם רקמת הצמח.

העלייה: 20 דקות באבקה, עד שלוש שעות בקקטוס

כאן נמצא אחד הפערים המסוכנים בין מה שכתוב במחקר לבין מה שקורה בשטח.

בקליניקה, עם מסקלין הידרוכלוריד טהור, תחילת ההשפעה נמדדה בין 0.3 ל-0.6 שעות. כלומר בערך 20 עד 35 דקות. אבל דיווחים חוזרים על שתיית מרתח קקטוס מתארים משהו אחר: שעה, שעתיים, ולפעמים שלוש, עד שמשהו קורה בכלל.

בשעה 15:00 הסקתי שהניסוי שלי נכשל. גיליתי שהייתי נמהר מדי. מסקלין לוקח הרבה זמן להיכנס, אבל כשהוא נכנס הוא נכנס חזק. עד 16:00 הייתי בעיצומו של הטריפ הכי מדהים שחוויתי.

ציר הזמן, שעה אחר שעה

מה כן קורה, ומה דווקא לא

ומה קורה כשהמנה גבוהה מדי

במנה גבוהה במיוחד, החוויה עוברת מחידוד תפיסה להתפרקות. תיאור אחד מפורט במיוחד, מטקס ואצ'ומה מסחרי, מתאר את הרצף:

הפסקתי לדעת שפה. ירדתי במדרגות, איבדתי זיכרונות, איבדתי את ההבנה איפה אני, לאט לאט התחלתי לשכוח מי אני.

ואז מגיע החלק שהופך את זה לקשה: כשמתחילים לשכוח, נכנסת המחשבה שאולי זה לא יחזור. אותו אדם ניסח את זה כ"פחד מטירוף" שזוחל פנימה. זה בדיוק הרגע שבו ההכנה וזהות המלווה מכריעות את כיוון החוויה.

על פסילוסיבין יש ניסויים קליניים במטופלים. על מסקלין אין. מה שכן קיים הוא מחקר אחד גדול יחסית שניגש לשאלה מהצד השני: לא לתת את החומר ולמדוד, אלא למצוא אנשים שכבר לקחו אותו ולשאול אותם מה קרה.

בשנת 2021 פורסם סקר מקוון של 452 מבוגרים שדיווחו על שימוש במסקלין בסביבה טבעית, לא קלינית. מבין המשיבים שדיווחו על היסטוריה של דיכאון, חרדה, פוסט טראומה, או הפרעת שימוש באלכוהול ובחומרים, בין 68 ל-86 אחוז דיווחו על שיפור סובייקטיבי בעקבות החוויה המשמעותית ביותר שלהם עם מסקלין.

Agin-Liebes ועמיתיו, ACS Pharmacology & Translational Science 2021, PMID 33860184.

מה בתוך החוויה עצמה ניבא את השיפור

החלק המעניין באותו מחקר הוא לא האחוזים אלא מה שנמצא בתוכם. מי שדיווח על שיפור דיווח גם על ציונים גבוהים משמעותית בשלושה מדדים של החוויה החריפה עצמה:

זה מהדהד בדיוק את מה שנמצא במחקר הפסילוסיבין: השרשרת איננה חומר ואז תוצאה, אלא חומר, ואז חוויה, ואז תוצאה. וזה בניגוד גמור למה שנמצא בקטמין, שם דווקא נראה שהחוויה איננה התרופה.

ומה המסורת אומרת שהיא נותנת

הסקר מודד תסמינים. המסורת הילידית מתארת משהו אחר לגמרי, ושווה להביא אותו במילים שלה ולא בתרגום לשפה קלינית.

עבורי הפיוטה היא צמח מרפא אינטימי מאוד. אנחנו משתמשים בה כמדריך. אנחנו משתמשים בה כאמצעי להסתנכרן עם היקום. הסבים שלי הסבירו לי בגיל צעיר מאוד שאנחנו יכולים להשיג כל הצלחה דרך התרופה והפיוטה, אם ניגשים אליה בכוונה הנכונה.

אדריאן פרימו, דור שישי של אנשי פיוטה, בסרט התיעודי של NOVA PBS.

ודוגמה קונקרטית אחת, שמראה איך זה נראה כשזה מתורגם להחלטה בחיים: עורך דין יליד תיאר שבמהלך פגישת פיוטה אחת הוא הבין שהרבה מהבעיות של הקהילה שלו הן בעצם בעיות משפטיות, והחליט שם ללמוד משפטים.

אישה נאוואחו בשם אליס אל-באהי, שאיבדה את אביה לקורונה ביוני 2020, מתארת את התפקיד בזמן אבל:

אנחנו אוכלים פיוטה כדי להתפלל לעצמנו, למשפחה שלנו ולאדמה. בסופו של דבר להחלים פיזית, מנטלית, רגשית ורוחנית. הפיוטה היא ישות חיה שמאפשרת לנו להתאסף יחד ולצבור כוח לאורך הלילה.

ההסבר של המילטון מוריס לעמידות המסורת

המילטון מוריס, מגיש Hamilton's Pharmacopeia, ליווה מרפא פרואני שלוגם סן פדרו כמעט בכל טקס שהוא מנחה. השאלה שהוא שאל בעצם היא למה מסורת כזאת שורדת מאות שנים, והתשובה שלו נטולת רומנטיקה:

פשוט, זה עובד. ומה שכנראה מדובר בו כאן זה מחלות פסיכוסומטיות, שהרפואה המודרנית עדיין לא ממש יודעת איך לטפל בהן.

ופרט אחד מאותו ביקור שמלמד הרבה על הפער בין הציפייה המערבית למציאות המקומית: המראיין שאל את המרפא אם הוא בכלל שותה מספיק כדי לקבל הזיות ויזואליות. השאלה נשאלה כי התשובה נראתה שלילית. המסורת המקומית לא מכוונת לחזיונות.

זו הסקציה שאליה כדאי לחזור, והיא מתחילה בתיקון של הבלבול הנפוץ ביותר בנושא.

סן פדרו וואצ'ומה פיוטה

◄►

גררו את הכפתור: סן פדרו הוא קקטוס עמוד גבוה ובעל קוצים, והפיוטה היא כפתור נמוך שיושב בקרקע. אותה מולקולה, צמח אחר.

שלושה מסלולים לאותה מולקולה

מה באמת מבדיל ביניהם

ההבדל שאי אפשר לראות: פי 90 בעוצמה

זו העובדה שמשנה בפועל את רמת הסיכון, יותר מכל הבדל אחר בין הקקטוסים.

בשנת 2010 פורסם במחקר שנעשה בשיטה אחידה ניתוח של ריכוזי המסקלין ב-14 זנים ותרביות של קקטוסי טריכוצראוס. הריכוזים שנמצאו נעו משתי סדרי גודל: מ-0.053 אחוז ועד 4.7 אחוז מהמשקל היבש. כלומר קקטוס אחד יכול להיות חזק פי 90 מאחר, ושניהם ייראו כמעט זהים.

הפיוטה נחשבת חזקה יותר בממוצע, בסביבות מספר אחוזים מהמשקל היבש, אבל גם שם השונות גדולה. ובניסוח קצר: אפילו בתוך אותו מין של קקטוס יש שונות גדולה בעוצמה.

הנתון על 14 הזנים מתוך Ogunbodede ועמיתיו, Journal of Ethnopharmacology 2010, PMID 20637277.

הדרך המהירה ביותר להבין את מצב הידע היא להשוות: על פסילוסיבין יש ניסויי שלב 3 בדיכאון עמיד, על MDMA יש תיק שהוגש ל-FDA, ועל קטמין יש חוזר של משרד הבריאות. על מסקלין יש קבוצת מחקר אחת בשווייץ, שעובדת עם מתנדבים בריאים.

מה נמדד ב-48 המתנדבים

ניתוח מאוחד של שני ניסויים אקראיים כפולי סמיות מבוקרי פלצבו כלל 48 משתתפים ו-96 מתן של מסקלין, במינונים שבין 100 ל-800 מ"ג. זה כל מאגר הבטיחות הקליני המודרני של החומר, ואלה המספרים:

מסקנת המחברים, בניסוח שלהם: מנות בודדות של מסקלין עד 800 מ"ג בטוחות במסגרת קלינית מבוקרת מבחינת נזק פסיכולוגי ופיזי חריף במשתתפים בריאים. תפקודי כליה וכבד וספירות דם נשארו תקינים לכל אורך המחקרים.

Klaiber ועמיתיו, British Journal of Clinical Pharmacology 2024, PMID 39587436.

מה קרה כשהשוו מסקלין ל-LSD ולפסילוסיבין

המחקר היחיד שהשווה את שלושת החומרים על אותם 32 אנשים מצא משהו שהפתיע חלק מהתחום. הממצא: במנה של 500 מ"ג, מסקלין הפיק אפקטים סובייקטיביים דומים ל-LSD ולפסילוסיבין בכל תתי הסולמות שנמדדו.

כלומר, כשמשווים מנות שקולות מבחינת עוצמה, שלושת החומרים מייצרים חוויה דומה במדדים. ההבדל המובהק שנשאר ביניהם הוא הזמן.

ומה פשוט לא נבדק

הפער הגדול הוא לא במה שנמצא, אלא ברשימת מה שאין:

• אין ולו ניסוי קליני אחד במטופלים. כל מה שנמדד קלינית נמדד במתנדבים בריאים
• אין נתונים על שימוש חוזר. המסקנה על בטיחות מתייחסת ל"מנות בודדות"
• אין מחקר על אינטראקציות תרופתיות ספציפיות למסקלין. מה שמופיע בחלק ח׳ נגזר מהיקש על פסיכדליים סרוטונרגיים אחרים
• אין נתוני מעקב ארוכי טווח על אנשים שהשתמשו בקביעות שנים, למעט תיאורים אתנוגרפיים

יש כאן פרדוקס שכמעט לא מדברים עליו, והוא מסביר את כל מצב המחקר.

5,700 שנה: מה שנמצא בשני כפתורים במערה בטקסס

שני כפתורי פיוטה שנשמרו באוסף מוזיאון וויט בסן אנטוניו, ושמקורם ככל הנראה במערת שומלה שעל הריו גרנדה, עברו תיארוך פחמן. התוצאה הצביעה על הטווח שבין 3780 ל-3660 לפני הספירה, כלומר כ-5,700 שנה.

ואז נעשה הדבר שהופך את זה מממצא ארכיאולוגי לממצא כימי: מהדגימות הופקו כ-2 אחוזים אלקלואידים, ובשתיהן זוהה מסקלין. אלה כנראה דגימות הצמח העתיקות ביותר שאי פעם הניבו חומר פעיל בניתוח כימי.

El-Seedi ועמיתיו, Journal of Ethnopharmacology 2005, PMID 15990261.

1897: המולקולה הפסיכדלית הראשונה שבודדה אי פעם

בשנת 1897, בלייפציג, בודד הכימאי ארתור הפטר את המסקלין מקקטוס הפיוטה. הוא ניסה כמה מהאלקלואידים שהפיק על עצמו, וכך קבע איזה מהם אחראי לאפקטים. זו הייתה הבידוד הראשון של חומר פסיכדלי טבעי בצורה טהורה, יותר מארבעים שנה לפני שאלברט הופמן סינתז LSD.

ב-1919 סינתז הכימאי ארנסט שפאת מסקלין במעבדה באוניברסיטת וינה, והפך אותו לחומר הפסיכדלי הראשון שיוצר באופן מלאכותי.

1953: איך המילה "פסיכדלי" נולדה ממסקלין

במאי 1953 נטל הסופר אלדוס הקסלי מסקלין, בליווי הפסיכיאטר הבריטי המפרי אוסמונד. מהחוויה הזאת נולד הספר "דלתות התפיסה", שיצא ב-1954 והוא כנראה הטקסט המשפיע ביותר שנכתב על חומר משנה תודעה.

ואז, ב-1956, בחליפת מכתבים בין השניים, חיפשו השניים מילה חדשה לתאר את קבוצת החומרים הזאת. הקסלי הציע חרוז שהתבסס על "phanerothyme". אוסמונד השיב בחרוז משלו: "כדי לרדת לגיהינום או להמריא כמלאך, קח קמצוץ של פסיכדלי".

14 שעות: החישוב שמוציא את מסקלין מהמשחק

ההסבר איננו קונספירציה, והוא בעיקר אריתמטיקה.

הפרוטוקול הקליני המקובל לטיפול בסיוע פסיכדליים דורש שני מטפלים בחדר לאורך כל מפגש החומר, מהמנה ועד הסוף, עם ניטור לחץ דם ודופק לאורך הדרך. בפסילוסיבין המשמעות היא כ-6 עד 8 שעות של שני אנשי מקצוע. במסקלין, במנה שמייצרת אפקט שקול, מדובר על 14 שעות ומעלה, כלומר שתי משמרות.

וזה מוליך למסקנה שנוגעת גם למי שלא מתעניין בכלכלת תרופות: הסיבה שאין מחקר על מסקלין איננה שנמצא שהוא פחות יעיל. הוא פשוט ארוך מדי וזול מדי מכדי שמישהו ישקיע בו. זה סוג הפער שכדאי לזכור בכל פעם שקוראים ש"אין מספיק ראיות" על חומר כלשהו.

רוב מדריכי ההכנה בעולם הפסיכדלי נכתבו סביב פטריות, שנמשכות 4 עד 6 שעות, או סביב LSD. במסקלין חלק מההנחיות פשוט לא מחזיקות, כי הן נבנו סביב פרק זמן אחר.

הכלל שמשתנה כשהחומר ארוך

ההנחיה המקובלת למלווים אומרת שאם ידוע שהחומר נמשך 8 עד 12 שעות, צריך לוודא שיש לפחות 14 שעות פנויות עם האדם שמלווים, ושיצירת דדליין היא רעיון גרוע.

במסקלין, עם ממוצע של 11 עד 14 שעות ועם קצה עליון של 22, החישוב הזה מתחיל ב-16 שעות ומעלה. בפועל זה אומר שיום שמתחיל בשעה 10 בבוקר נגמר אחרי חצות, ושהמלווה צריך להיות ער כשהאדם שהוא מלווה עדיין בשיא.

כוונה מול ציפייה, וזו לא סמנטיקה

הניסוח החד ביותר של ההבחנה הזאת בא מד"ר סטיב תייר, פסיכולוג קליני:

שמעתי פעם שקוראים לכוונות "תקווה שאוחזים בה ברפיון". וזה מה שמבדיל אותן מציפיות. הציפיות שלנו אומרות: זה מה שחייב לקרות, ואם זה לא יקרה אתאכזב מאוד.

שלוש פעולות מעשיות שחוזרות אצל כמעט כל מי שמנחה תהליכים כאלה:

1. לכתוב את הכוונה על נייר. ההיגיון פשוט: בתוך חוויה ארוכה ועזה סביר לשכוח למה נכנסים אליה מלכתחילה
2. לומר אותה בקול. יש הבדל בין לחשוב אותה לבין להשמיע אותה
3. להתחיל מהשאלה "למה". ריפוי? פתרון בעיה? חקירה רוחנית? הנאה? התשובה משנה כמעט הכל

והמשפט שסוגר את הפער בין השניים, מפי מטופל: לא קיבלתי מה שביקשתי, אבל קיבלתי מה שהייתי צריך.

מה מחפשים במלווה, ומה הדגלים האדומים

ההגדרה הפשוטה ביותר לשאלה מי מתאים ללוות: מישהו שהייתם מפקידים בידיו את חייכם. והפירוט:

מייקל פולן, סופר ועיתונאי ומחבר How to Change Your Mind, מנסח את הבעיה המבנית בלי לרכך: יש בשדה הזה גם שרלטנים, ולחלק מהאנשים שראיין הוא לא היה מפקיד את המוח שלו. והוא מוסיף אזהרה שרלוונטית בדיוק עכשיו: ככל שהביקוש עולה, נכנסים אנשים שקוראים לעצמם מטפלים פסיכדליים ועשויים להיות מתחזים.

הסביבה החברתית היא משתנה, לא רקע

אחד הדיווחים המפורטים ביותר על חוויית מסקלין שהשתבשה איננו עוסק במינון בכלל. הוא עוסק באדם אחד שישב בחדר.

המדווח לקח מנה גבוהה יחד עם אישה שהייתה בהחלמה מקשר פוגעני. במהלך העלייה היא החלה לרמוז שאין לסמוך עליו, ושאלה אותו אם לא מוזר שבת הזוג שלו השאירה אותו לבד איתה. וכך הוא תיאר את מה שקרה:

ככל שאיבדתי את תחושת העצמי, כך נעשיתי יותר נתון להשפעה מדעות של אחרים.

והמסקנה שלו נוגעת ישירות לכל מי שמתכנן חוויה כזאת: ההרגשה שאתם נכנסים איתה לחוויה תכתיב את סוג החוויה שתהיה, כי פסיכדליים שואבים ממה שמרגישים ומגזימים אותו.

מה עושים כשעולה קושי

שתי טכניקות שהמדווח מהטקס הקשה ציין כמה שעבד בפועל, ושתיהן פשוטות בכוונה:

ומצד המלווה, ההנחיות המקובלות: לשנות את הסביבה הפיזית במקום לנסות לשכנע (אי אפשר לדבר מישהו החוצה מזה לוגית), לשמור על טון קול רגוע כי חרדה של המלווה מאשרת שיש ממה לפחד, ולהזכיר שהזמן זז נורמלי, כי מה שעבור המלווה הוא 10 דקות יכול להרגיש כמו 40 ויותר. גישות נוספות לעבודה עם חרדה, גם מחוץ להקשר הזה, מרוכזות במדריך להתקף חרדה.

הסיכון של מסקלין איננו רעילות. במינונים שנבדקו הוא לא פגע בכליות, בכבד או בספירות דם. הסיכון הוא בשלושה מקומות אחרים: מי נכנס, מה עוד נמצא בגוף, וכמה בדיוק נלקח.

מי לא נכנס בשום מצב

ובנוסף, קבוצה שצריכה ליווי רפואי ולא החלטה עצמאית: מי שנוטל תרופות פסיכיאטריות, מי שיש לו הפרעת חרדה, מחלת לב או יתר לחץ דם, מי שנמצא במשבר חיים טרי, ומי שכבר סובל מ-HPPD.

מה מתנגש עם מסקלין

אין מחקר אינטראקציות שנעשה על מסקלין עצמו. מה שמופיע כאן נגזר מהמנגנון המשותף לפסיכדליים הסרוטונרגיים:

הסכנות שהמספרים לא תופסים

HPPD, במספרים שאפשר לעמוד מאחוריהם

HPPD הוא ראשי תיבות של Hallucinogen Persisting Perception Disorder, הפרעת תפיסה מתמשכת בעקבות הזיה: תופעות ראייה שנשארות אחרי שהחומר פג.

בניתוח המאוחד של הניסויים בבאזל נרשמו תופעות דמויות פלאשבק ב-2 אחוזים מ-96 המתנים. מעבר לכך, המספרים המבוססים בתחום כולו אינם ספציפיים למסקלין: בקוהורט פרוספקטיבי, 32.1 אחוז מהמשתתפים דיווחו על לפחות אפקט אחד דמוי-HPPD ארבעה שבועות אחרי, אבל פחות מאחוז אחד תיארו אותו כמטריד. הפער הזה בדיוק הוא ההבדל בין אפקט תפיסתי שאריתי לבין הפרעה.

מה שכן נמצא כמנבא סיכון איננו כמות השימוש אלא מי מגיע: חרדה קיימת ותשישות פוסט-ויראלית עלו כמנבאים בניתוח של יותר מ-25 אלף אנשים עם אבחנת HPPD.

רשימת דגלים אדומים קל להסכים איתה וקשה לזהות בזמן אמת. לכן שווה לעבור על מקרה אחד מתועד, שבו כל אחד מהם הופיע בנפרד ואף אחד מהם לא נראה חמור לבדו.

המקרה הוא של יוצר תוכן שהשתתף בטקס ואצ'ומה מסחרי בן שמונה ימים באמזונס, ותיעד אותו בפירוט. הוא לא נגמר באסון, וזה בדיוק מה שעושה אותו שימושי.

בכל דיון על פסיכדליים ומסורות מופיע בשלב מסוים המשפט "הילידים עשו את זה אלפי שנים". כמעט אף פעם לא מופיעה השאלה מה אותם ילידים אומרים היום, ולמי.

במקרה של הפיוטה יש תשובה, והיא מנוסחת, חתומה ומתוארכת.

ההצהרה של ארבעת הנשיאים

ב-30 במרץ 2020 פרסמו המועצה הלאומית של הכנסיות הילידיות (NCNAC) ויוזמת השימור הילידית של הפיוטה (IPCI) הצהרה משותפת בנוגע לדה-קרימינליזציה של פיוטה. על ההצהרה חתומים:

לצידם חתמה דון ד' דייויס, חוקרת פיוטה מקהילת ה-Newe (שושוני-באנוק), וכן הדירקטוריון והצוות של יוזמת השימור.

והמשפט המכריע, בתרגום:

אנשים שאינם ילידים ורוצים לזכות ביחסים עם תרופות ריפוי אנתאוגניות, שיחפשו תרופות אחרות.

ההצהרה המלאה פורסמה על ידי מכון Chacruna.

ולצידו, בהצהרה עצמה, גם קביעה עובדתית: החזקה, הובלה ושימוש בפיוטה על ידי מי שאינם ילידים אינם חוקיים לפי החוק הפדרלי ולפי חוקי המדינות.

שלושת הנימוקים, ורק אחד מהם ניכוס

קל להניח שהטיעון כולו הוא טיעון של ניכוס תרבותי, וזו קריאה חלקית. ההצהרה מונה שלושה נימוקים נפרדים:

הנימוק השני הוא זה שנוטים לפספס, והוא זה שאפשר לבדוק במספרים.

הפיוטה מסווגת פגיע, וזה לא סמלי

קקטוס הפיוטה מסווג Vulnerable, פגיע, ברשימה האדומה של IUCN. ההערכה נערכה על ידי מרטין טרי ופורסמה ב-2017.

הסיבה המבנית פשוטה: זה צמח שגדל לאט בצורה קיצונית. בטבע, פיוטה עשוי להזדקק ל-10 שנים ויותר כדי להגיע לבגרות, ויש דיווחים על עד 30 שנה. הוא גדל באזור צר בדרום טקסס ובצפון מקסיקו, ובאותו שטח עצמו מתרחשות גם התפשטות חקלאית וגם קטיף.

"זה לא סם, זה סקרמנט"

הטענה הילידית השנייה איננה משפטית אלא לשונית, והיא חוזרת שוב ושוב.

התקשורת מציגה את הפיוטה כסם או כחומר שנותן היי, ולכן לא-ילידים צריכים להבין שזה מזלזל בי, בעם שלי ובקרובים ילידים אחרים.

אליס אל-באהי, אישה נאוואחו מרזרבציית נאוואחו באריזונה.

מנהיג בכנסייה הילידית האמריקאית ניסח את אותו דבר מזווית אחרת, ומהניסיון האישי שלו:

אני אישית משתמש בתרופה האלוהית הזאת מינקות. מעולם, אף פעם, לא הייתה לי חוויה הזייתית. מעולם לא השתמשתי בתרופה הזאת כדי להשיג מצב של אופוריה.

וההשוואה שמסבירה למה זה מרגיז: לדבר על פיוטה כנרקוטיקום זה כמו לדבר על היין באוכריסטיה הנוצרית ולקרוא לו בוז. יש בערך אותו היגיון בשתי ההגדרות.

המקרה שהפך את זה לסוגיה משפטית ממחיש את הפער בשתי שורות: כשאדם יליד פוטר מעבודתו ב-1984, המעסיק שאל אותו אם בלע את הפיוטה משנת התודעה. תשובתו הייתה שלא, אבל הוא כן לקח את הסקרמנט הקדוש.

איך זה נראה בפועל: טקס פיוטה, שלב אחר שלב

התיאור שלהלן מבוסס על תיעוד של הכנסייה הילידית. שווה לשים לב עד כמה הוא רחוק ממה שמדמיינים כשחושבים על "טקס פסיכדלי":

1. הפתיחה איננה בחומר. הטקס מתחיל כשנותן חסות מציג לאיש-הדרך (roadman) טבק קדוש. מישהו ביקש את הטקס בשביל משהו
2. הטיפי מוקם בקפידה. "עושים הכל נקי ומושלם ככל שאנחנו יכולים"
3. מזבח סהר עשוי אדמה מקיף את האח. הסהר מסמל את דרך החיים במישור הארצי
4. האש היא לא תאורה. בוחרים את סוג העץ הנכון. "הלהבות של האש הקדושה הן הלשון של אלוהים שמדברת אלינו"
5. יושבים במעגל סביב האש, בולעים, ומרימים קול בשיר, "כדי שהמוחות שלנו יתמזגו לאחד". זה אירוע מוזיקלי מתמשך של לילה שלם, לא ישיבה שקטה
6. סדר התפילה קבוע, וזה החלק המפתיע: כל הלילה מחזיקים במחשבה את התפילה של האדם שביקש את הטקס. "יהיה זמן בבוקר להתפלל בשבילך ובשביל המשפחה שלך, אבל את זה אתה עושה תמיד אחרון"
7. עם עלות השחר אישה מכניסה את המים. ההסבר שניתן: נשים נשפו חיים לעולם, והן תמיד אלה שמחדשות אותם

הסעיף השישי הוא ההבדל המהותי בין הטקס הזה לבין כמעט כל שימוש מערבי. במסגרת הזאת המסע איננו עבור מי שנוטל אותו.

ואצ'ומה: מסורת שמדברת אחרת

חשוב לא למתוח את ההצהרה הילידית על כל הקקטוסים. היא נכתבה על פיוטה, ובהקשר צפון אמריקאי מסוים: צמח נדיר, דת מוכרת בחוק, ומחסור מתועד.

המסורת האנדינית של ואצ'ומה שונה בכמה מובנים. הקקטוס נפוץ וגדל מהר, מרפאים מקומיים מארחים מבקרים מבחוץ, וטקסים מסחריים מתקיימים בגלוי. אבל גם שם יש אמירה שכדאי לשמוע, והיא לא רומנטית:

כמו איוואסקה, ואצ'ומה שימש גם לריפוי ולתודעה גבוהה וגם למטרות כישוף, להשגת כוח, כשההבדל נקבע כולו על ידי הכוונה של המתרגל.

המסורת עצמה, כלומר, מכירה באפשרות של שימוש לרעה. וההוראה המרכזית שחוזרת בה מנוסחת בשש מילים: הצמח הוא המדיום, הוא לא המסר.

בעד ונגד: מי אומר מה

מה שמייחד את התובנות שעולות בחוויה כזאת הוא לא התוכן שלהן אלא העוצמה שבה הן מורגשות. אנשים מתארים שהם ידעו את הדבר גם קודם, בראש, ורק עכשיו הם מרגישים אותו בעצמות.

וזו בדיוק הבעיה: תחושה מתפוגגת. לכן העבודה שאחרי איננה תוספת אלא חלק מהתהליך.

הסכנה החברתית ביום שאחרי

ד"ר מת'יו ג'ונסון מצביע על תופעה שקורית כמעט תמיד, ושהיא הרסנית בשקט: החברים אומרים למחרת משהו בסגנון "היית מסטול". זה נקרא בפיו החיזוק החברתי לפטור את החוויה, והוא מוחק אותה.

מה שרוצים במקום, במשפט אחד: ספר לי עוד על זה.

שתי שאלות שמחזיקות אינטגרציה

שתי השאלות שד"ר ריד רובינסון שואל תמיד, ושתיהן פשוטות מספיק כדי לזכור:

1. איך אתה עלול לעמוד בדרך של עצמך?
2. מה דבר אחד לפחות שאתה יכול לעשות ביום או יומיים הקרובים כדי לתמוך באינטגרציה שלך?

ומבחן הלקמוס לכל פעולה כזאת: האם היא פותחת את הלב, או שהיא מכווצת, סוגרת ומבריחה. תרגול מדיטציה קבוע הוא אחד הכלים המקובלים בשלב הזה, ואפשר להתחיל ממנו גם בלי שום קשר לחומרים; יש אוסף מדיטציות מודרכות שמתאים בדיוק לזה.

זה החלק הפחות מרתק בדף, ולכן הוא בסוף. הוא בכל זאת חשוב, כי בלעדיו אפשר להחמיץ את הדבר הפשוט ביותר: מה בכלל מותר.

מה אומר החוק הישראלי

מסקלין (Mescalinum) מופיע בתוספת הראשונה לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973. כלומר הוא סם מסוכן לכל דבר ועניין: ייצור, החזקה, שימוש, העברה וסחר הם עבירות פליליות.

אין בישראל מסלול טיפולי חוקי במסקלין, אין מרפאה, ואין מחקר קליני מאושר. מבין כל החומרים באשכול הזה, החומר היחיד שאפשר לקבל בישראל במסגרת רפואית מוכרת הוא קטמין.

ארצות הברית: החוק שנכתב, בוטל, ונכתב שוב

ההיסטוריה המשפטית של הפיוטה בארצות הברית היא כנראה המקרה הידוע ביותר של התנגשות בין חוק סמים לחופש דת, והיא נמשכה 30 שנה:

הפטור הזה חל על חברי הכנסייה הילידית האמריקאית. הוא איננו חל על אף אחד אחר, וזו בדיוק הקביעה שההצהרה מ-2020 חוזרת עליה.

ההערכות על גודל הקהילה

אין מפקד רשמי. הנתון שמופיע בתיעוד מ-1994 הוא כ-300 אלף חברים בכ-70 שבטים בארצות הברית, במקסיקו ובקנדה. הערכות עדכניות יותר נעות סביב 250 אלף, וחלקן מגיעות עד 400 אלף. את כל המספרים האלה צריך לקרוא כהערכות, ולא כספירה.

סן פדרו: המקום האפור

בפרו הקקטוס גדל בטבע ומשמש במסורת מקומית פעילה. בארצות הברית ובאירופה הוא נמכר כצמח נוי, והאיסור חל על הפקת המסקלין ולא על החזקת הצמח החי. דיווח מ-2004 תיאר את זה כיתרון מעשי מול הפיוטה.

לסיכום: מסקלין, בשורה אחת

מסקלין הוא החומר שהתחיל את הפסיכדליה המערבית: הראשון שבודד, הראשון שסונתז, זה שנכתב עליו הספר, וזה שבחליפת המכתבים עליו נולדה המילה עצמה. ובכל זאת, מאה שנה אחר כך, הוא נמצא בשלב שבו בודקים אותו על מתנדבים בריאים.

הסיבה מסתכמת במספר אחד. 14 שעות זה יותר מדי בשביל קליניקה, יותר מדי בשביל טקס שמארח גם חומרים אחרים, ויותר מדי בשביל מלווה שהתכוון לערב. המשך הוא לא פרט על החומר, הוא כמעט כל מה שיש לדעת עליו.

ולצד זה, שתי אמירות שלא סותרות זו את זו: בקליניקה, מנות עד 800 מ"ג נמצאו בטוחות באנשים בריאים תחת ניטור. ובעולם, ארבעה נשיאי כנסיות ילידיות אמרו למי שאינו יליד לחפש תרופות אחרות. הראשונה עוסקת בגוף, השנייה עוסקת במי שהצמח שייך לו, ומי שקורא רק אחת מהן מקבל חצי תמונה.

שאלות ותשובות

גילוי נאות

אני לא רופא, וזה לא ייעוץ רפואי. מה שכתוב כאן הוא סיכום של מה שהמחקר מצא, של מה שתועד בשטח ושל מה שכתוב במסמכים הרשמיים, כדי שיהיה אפשר לשאול את השאלות הנכונות. אין כאן המלצת מינון, אין הנחיית שימוש ואין מידע על השגה או הכנה. מספרי המינון שמופיעים בדף הם דיווח על מה שנמדד במחקר מבוקר, ולא הצעה. את ההחלטות עצמן מקבלים עם איש מקצוע רפואי שמכיר אתכם ואת התיק שלכם.

המקורות

כל המקורות למטה מקושרים לפאבמד. כל מזהה נשלף מהמסד עצמו ולא נכתב מהזיכרון, כל כותרת הושוותה לטענה שבגללה הובאה, וכל קישור נבדק בבדיקה חיה.

הניסויים המבוקרים בבאזל

• Klaiber A · 2024 · Transl Psychiatry · Acute dose-dependent effects of mescaline in a double-blind placebo-controlled study in healthy subjects
• Klaiber A · 2024 · Br J Clin Pharmacol · Safety pharmacology of acute mescaline administration in healthy participants
• Ley L · 2023 · Neuropsychopharmacology · Comparative acute effects of mescaline, lysergic acid diethylamide, and psilocybin in a randomized, double-blind, placebo-controlled cross-over study in healthy participants

שימוש טבעי ותוצאות מדווחות

• Agin-Liebes G · 2021 · ACS Pharmacol Transl Sci · Naturalistic Use of Mescaline Is Associated with Self-Reported Psychiatric Improvements and Enduring Positive Life Changes

הקקטוסים, הכימיה וההיסטוריה

• Ogunbodede O · 2010 · J Ethnopharmacol · New mescaline concentrations from 14 taxa/cultivars of Echinopsis spp. (Cactaceae) ("San Pedro") and their relevance to shamanic practice
• El-Seedi HR · 2005 · J Ethnopharmacol · Prehistoric peyote use: alkaloid analysis and radiocarbon dating of archaeological specimens of Lophophora from Texas

מי עומד מאחורי המאמר

המומחים שדבריהם, המחקרים שלהם או העמדות שלהם מובאים בדף הזה, עם התפקיד המלא של כל אחד.

• ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
• מייקל פולן, סופר ועיתונאי, מחבר How to Change Your Mind, מלמד בהרווארד ובברקלי
• ג'יימס פאדימן, חוקר פסיכדליים, מחבר Microdosing for Health, Healing and Enhanced Performance
• ד"ר המפרי אוסמונד, פסיכיאטר בריטי, האיש שטבע את המילה "פסיכדלי" ב-1956
• ד"ר אלברט הופמן, הכימאי שסינתז LSD ב-1938 ובודד פסילוסיבין ב-1958

זו אינה רשימה מלאה. המאמר נשען על 6 מקורות מאומתים, והרשימה המלאה נמצאת בחלק המקורות שלמעלה.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.