פסילוסיבין: מה זה, ובאילו פטריות הוא נמצא
בני אדם אוכלים את הפטריות האלה מאז שיש תיעוד. ציורי קיר באלג'יריה, פסלוני אבן במרכז אמריקה, טקסים שנמשכו אלפי שנים. המחקר המדעי הרציני הראשון על פסילוסיבין בבני אדם פורסם ב-2006.
9,000 שנה של שימוש, ו-20 שנה של מדע.
שמעתי המון על פסיכדליים. המון דעות לכאן ולכאן, ורובן נאמרות בביטחון גדול. כדי להחליט בעצמי אם להתנסות, עברתי על עשרות פודקאסטים, ראיונות עומק, מאמרים אקדמיים ומדריכים.
באתי בלי החלטה, ומה שכתוב כאן הוא תהליך החשיבה עצמו.
הסכנות, ההתוויות נגד, האינטראקציות עם תרופות וההתנגדויות הרוחניות נמצאות בשליש האחרון של הדף, ולא כי הן פחות חשובות. הסדר הזה נבחר כדי שאפשר יהיה לקרוא אותן אחרי שברור מה בכלל עומד על הפרק. מי שרוצה אותן קודם, הן נמצאות כאן.
פסילוסיבין הוא לא החומר שפועל במוח
זו ההפרדה הראשונה שכדאי להחזיק, כי כמעט כל בלבול בהמשך מתחיל ממנה. פסילוסיבין הוא פרו דראג, כלומר חומר שהגוף צריך לשנות לפני שהוא עושה משהו.
הגוף מפרק ממנו מולקולת פוספט והופך אותו לפסילוצין, וזו המולקולה שמגיעה למוח. במחקר הפרמקוקינטי המכונן, שבדק 12 מבוגרים בריאים, לא נמצא פסילוסיבין כלל בדם ובשתן. ההמרה מלאה עד כדי כך שהחומר שנבלע פשוט נעלם.
באילו פטריות הוא נמצא, וכמה יש בהן
מעל 200 מיני פטריות מכילים פסילוסיבין, ורובם שייכים לסוג Psilocybe. אבל התכולה איננה קבועה, וזה הפרט המעשי החשוב ביותר כאן.
| מה נמדד | הממצא |
|---|---|
| שונות בין קטיפים של אותה תרבית ואותו זן | פי 4, בלי שום מגמה |
| שונות בדגימות ממקורות חיצוניים | פי 10 ומעלה |
| הפרש בין הזן החזק לחלש מתוך 5 זנים | פי 1.55 |
| ריכוז בכובעים מול רגליים | כפול בערך, אך ההבדל לא היה מובהק סטטיסטית |
| ריכוז בנבגים | 0 |
הנתונים ממחקר צ'כי שניתח 226 גופי פרי מ-82 אוספים, וממחקרי מעבדה בתרבית מבוקרת.
המחברים של המחקר הצ'כי ניסחו את המסקנה בלי לרכך: ריכוזי הטריפטמינים בפטריות משתנים באופן קיצוני, ומהווים בעיה עבור צרכנים בשל הסיכון הברור למנת יתר.
מה פסילוסיבין עושה במוח?
פסילוצין נקשר לקולטן סרוטונין 5-HT2A, אותו קולטן שדרכו פועלים גם LSD ומסקלין. ד"ר מת'יו ג'ונסון מג'ונס הופקינס מתאר את זה כך: הפסיכדליים הקלאסיים מחקים את הכדור שנכנס לכפפה.
מה קורה לרשתות המוח
הניסוח הרווח הוא שפסילוסיבין מכבה את רשת ברירת המחדל. הוא פשוט ונוח, והוא גם לא מדויק.
סקירה שיטתית שסקרה את כל המחקרים בתחום מצאה תמונה עקבית: הקישוריות בתוך רשת ברירת המחדל משתבשת, ובמקביל הקישוריות בין רשתות המוח עולה.
המוח לא נכבה. הוא מפסיק להישאר בתאים המסודרים שלו ומתחיל לערבב.
הדימוי שמסביר את זה הכי טוב הגיע מהסרטון הנצפה ביותר בנושא: במצב רגיל אזורי המוח מתנהגים כמו קליקות במסיבה, כל קבוצה מדברת עם עצמה. תחת פסילוסיבין זו מסיבה שכולם מדברים עם כולם.
מה קורה לתפיסה, ולמה זה לא מה שחשבנו
ההסבר הישן, של אלדוס האקסלי, אמר שפסיכדליים מרחיבים מסנן ומכניסים יותר מידע. פרופ' גול דולן מתקנת: יש עכשיו ראיות שזה לא המקרה.
מה שקורה במקום הוא הפוך. העיבוד מושפע יותר מהאסוציאציות שהמוח כבר החזיק. בתצלום סטטי של מפל, אדם תחת פסילוסיבין נוטה לראות מים נעים, כי הידע המוקדם "במפל מים זזים" מנצח את הידע "תמונות על קיר הן סטטיות".
ומייקל פולן מצטט נוירומדען בניסוח שקשה לשכוח: החוויה שלנו מהחיים האמיתיים היא, בעצמה, הזיה מבוקרת.
מה קורה למבנה עצמו
המחקר שמצוטט הכי הרבה בהקשר הזה נעשה בעכברים. מנה בודדת הגדילה בכ-10 אחוזים את גודל וצפיפות הקוצים הדנדריטיים בקליפה הקדמית של עכבר, תוך 24 שעות, והשינוי החזיק חודש.
אבל הנקודה החשובה כאן איננה המספר. ד"ר אנדרו הוברמן מסטנפורד ניסח אותה בחדות:
חיווט מחדש של המוח אינו המטרה. חיווט מחדש אדפטיבי הוא המטרה. פגיעת ראש גם היא מובילה לחיווט מחדש של המוח.
והמטאפורה שלו: פסיכדליים יוזמים את תהליך הנוירופלסטיות, אבל הם אינם התהליך עצמו. הם טריז שנכנס מתחת לסלע.
המחברים של הסקירה על רשת ברירת המחדל כותבים שלא ברור עד כמה היא מרכזית לפוטנציאל הטיפולי. והמחברים של מחקר העכברים פותחים את התקציר בהצהרה שהיקף ההשפעה במוח יונק אינו ידוע. השיטה דורשת חלון גולגולתי, ולכן לעולם לא תיעשה בבני אדם.
מה קרה לאנשים אחרי מנה אחת של פסילוסיבין?
הדבר שהכי קשה להסביר בנושא הזה הוא לא המנגנון. זה למה אנשים בכלל טורחים.
מייקל פולן תיאר את זה דרך חולי סרטן סופניים, ולא דרך אחוזים:
בדרך כלל אנחנו נותנים להם מורפיום כדי לטפל בכאב, או כדי לעמעם להם את החוויה. וכאן יש משהו שמחדד את החוויה, שעוזר להם לחקור את המצב שהם נמצאים בו. ומסיבות שאנחנו לא לגמרי מבינים, זה מפייס רבים מהם עם המוות.
מורפיום מעמעם. פסילוסיבין מחדד. זה ההבדל שכל השאר נגזר ממנו.
3 אנשים, ומה שקרה להם
שלושת הראשונים אמיתיים באותה מידה. זו הסיבה שהמאמר הזה לא נגמר בסקציה הזאת.
מה נמדד, ולא רק דווח
כל הנתונים ממחקרים במסגרת מבוקרת, עם סינון מקדים ושני מלווים בחדר.
הפרט שהופך את המספר הראשון מדיווח עצמי לנתון: במחקר של ג'ונס הופקינס רואיינו גם בני המשפחה, והם הסכימו עם הדיווחים.
ולמה זה עובד בכלל
ההסבר המשכנע ביותר לא מדבר על סרוטונין בכלל. ד"ר מת'יו ג'ונסון מנסח אותו כך: לכל ההפרעות האלה יש מכנה משותף, רפרטואר מנטלי והתנהגותי שהצטמצם. פסיכדליים מסוגלים לפוצץ אנשים החוצה מהתלמים האלה.
ופרשנות אחת מסבירה במיוחד את הממצא על חרדת מוות: אחת הדרכים להפחית חרדה מפני מוות היא להגדיל את המשמעות המורגשת בחיים. אם אדם מפוחד מהתמותה שלו, ייתכן שמסלול החיים שהוא הולך בו אינו עשיר מספיק כדי לחצוץ בינו לבין העובדה הזאת.
החוויה המיסטית: מה זה, ואיך מבדילים אותה מהתקף חרדה
זו השאלה שהכי הרבה אנשים מחפשים עליה תשובה, והמקום שבו רוב הכתבות מתחמקות.
המדע דווקא נכנס לכאן, ואפילו מדד. בכלי המחקר המקובל, החוויה המיסטית מורכבת מ-6 ממדים: תחושת אחדות, ודאות של ידיעה, התעלות מעל זמן ומרחב, מצב רוח קדוש, אי אפשרות להביע במילים, וחוויה חיובית עמוקה.
מה זו התמוססות אגו
כשהקישוריות בתוך רשת ברירת המחדל משתבשת, הגבול בין מי שאנחנו לבין מה שמסביבנו נעשה רך.
פולן תיאר את זה מהחוויה שלו:
ראיתי את עצמי, ואני יודע שזה נשמע מוזר כי מי עושה את הראייה, מתפוצץ לענן של פתקיות נייר דביקות שנפלו לרצפה והתפרשו על משטח של צבע כחול. הסתכלתי על זה ואמרתי: זה אני.
ריק דובלין מדייק את המונח, וזו לא סמנטיקה: "מוות אגו" היא המילה הלא נכונה. "התמוססות אגו" היא הדרך הנכונה לדבר על זה, כי עדיין יש שם עצמי מתבונן.
⭐ הרגע שמבדיל בין השניים
כאן נמצא התיאור המעשי ביותר של ההבדל, והוא של רם דאס.
בטריפ הראשון שלו, בבית של טימותי לירי בליל שלג, הופיעה מולו דמות בגלימה וכובע אקדמי. זה היה החלק שבו שהוא פרופסור בהרווארד. הוא ויתר עליה. אחר כך הופיעה זהות אחרת, ועוד אחת. ואז נעלם גם הגוף.
הוא עצמו קורא למה שקרה עד כאן "דיווח על טריפ רע". ומיד אחריו:
"קול אינטימי שאל, בשקט רב ואפילו באופן מבודח בהתחשב במידת המצוקה שלי: אבל מי שומר על החנות? הבנתי שאף שכל מה שדרכו הכרתי את עצמי נעלם, עדיין הייתי מודע במלואי. ולא רק זה: המודע הזה, אני, צפיתי בכל הדרמה כולה, כולל הפאניקה, בשלווה ובחמלה."
ההבדל התפעולי, בשורה אחת: בהתקף חרדה המודעות נבלעת בפחד. בהתמוססות אגו נשארת נקודת תצפית שמתבוננת בפחד.
הממצא שמסדר את כל התמונה
שני צוותי מחקר עצמאיים, בשני מרכזים שונים, מצאו בנפרד שהחוויה המיסטית ביום המפגש תיווכה את השפעת המינון על התוצאה הטיפולית.
לא חומר ואז תוצאה. אלא חומר, ואז חוויה מיסטית, ואז תוצאה. מי שלקח את המינון ולא עבר את החוויה, לא קיבל את התוצאות.
המשמעות המעשית חדה: החומר איננו התרופה. הוא הכלי שמייצר את התרופה, וזו החוויה. מכאן נגזרות כל הסקציות הבאות על ההכנה, על המוזיקה ועל האינטגרציה.
ומה שכן ניבא תוצאה טיפולית, לפי המחקרים, זה לא עוצמת ההזיות אלא תובנה, שחרור רגשי, ותחושת חיבור.
ומה שהמסורות אמרו קודם
רם דאס סיפר שכשלירי הראה לו את ספר המתים הטיבטי, הוא הגיע לפרק על הזיות הברדו השני. שם, בפירוט מדוקדק, היה תיאור של החוויה שעבר בליל חמישי שלפני כן.
הטקסט בן 2,500 השנים לא מתחרה בהסבר הנוירולוגי. הוא המפה של אותה טריטוריה.
איך נראה יום טיפול בפסילוסיבין, שעה אחר שעה?
התיאור הבא הוא של מפגש מחקרי. זו הצורה היחידה שיש עליה תיעוד שיטתי.
| מתי | מה קורה |
|---|---|
| הבוקר | ארוחה קלה, ואז קפסולה. החדר נראה כמו סלון: ספה, שמיכה, אור טבעי. מסכת עיניים ואוזניות |
| אחרי כ-30 דקות | תחילת ההשפעה |
| השעה הראשונה | העלייה. משתתף אחד תיאר אותה כמו לטפס על האוורסט כשרמות החמצן יורדות |
| שעתיים עד 3 | השיא |
| 5 עד 8 שעות | הדעיכה. החוויה נעשית עדינה, וזה הזמן שבו אנשים כותבים |
| למחרת בבוקר | המשתתף חוזר וכותב דוח. חלק מהפרוטוקול, לא תוספת |
כל המפגשים במחקרים המכוננים תוכננו כ-8 שעות מהבליעה ועד הסוף.
מה עושים המלווים, ומה הם לא עושים
ההנחיה היחידה שנותנים היא להפנות את תשומת הלב פנימה. זה לא מפגש מונחה, ואף אחד לא מכוון את התוכן.
שני מלווים יושבים בחדר לאורך כל היום, ותפקידם לספק ביטחון אם עולים פחד או חרדה. הנוכחות עצמה היא גם מנגנון הגנה: שניים בחדר הוא הכלל שמונע ניצול.
למה מסכת עיניים, ולמה מוזיקה
ג'ונסון מסביר שמסכת העיניים נועדה למנוע התקבעות על האפקטים הוויזואליים, שהוא מגדיר במפורש כהיבט טריוויאלי ולא כהיבט הטיפולי. פולן מנגיד: ילדים שלוקחים פטריות והולכים ליער, שם הכל סביב הריגושים החושיים.
ולגבי המוזיקה, ההסבר המוחשי ביותר מגיע ממדריך מעשי:
עשיתי את זה גם בחושך שקט וגם עם מוזיקה. החושך השקט הוא כמו להיזרק לנהר, והכל שחור משחור. מוזיקה היא כמו מגדלור: היא מראה את הכיוון הכללי לכוון אליו, במקום להיטלטל מקיר לקיר.
ובקליניקה זה מתוכנן: המוזיקה מתחילה בלי מילים ומרווחת, מתפתחת לאטמוספרית, וכלי המיתר נכנסים בשיא. פולן עצמו סיפר שמוזיקת ניו אייג' שהוא שנא יצרה לו נוף שחור שממנו לא הצליח לצאת, ושהמעבר לסוויטה לצ'לו סולו של באך הפך את כל החוויה.
הפרדוקס של הטריפ הקשה
בסקר על החוויה הגרועה ביותר בחיים, 62 אחוזים דירגו אותה כאחת מ-10 הקשות בחייהם. ובאותו סקר, 60 אחוזים דירגו אותה כאחת מ-10 המשמעותיות. אותם אנשים, אותה חוויה.
עוצמת הקושי נמצאה מתואמת חיובית עם משמעות אישית, אבל משך הקושי נמצא מתואם שלילית. מי שמלווה חוויה קשה לא אמור להנמיך את השיא, אלא לקצר את הזמן שבו האדם תקוע בו.
איך מתכוננים: כוונה, מוזיקה ובחירת מלווה
אם החוויה היא מה שמרפא ולא החומר, אז כל מה שמשפיע על החוויה הוא חלק מהטיפול. זו לא פילוסופיה, זו המסקנה הישירה מהממצא בחלק ד׳.
כוונה מול ציפייה, וההבדל שהכל תלוי בו
ד"ר סטיב תייר, פסיכולוג קליני, ניסח את זה בצורה שנתקעת:
שמעתי פעם שקוראים לכוונות תקווה שאוחזים בה ברפיון. וזה מה שמבדיל אותן מציפיות. הציפיות שלנו אומרות: זה מה שחייב לקרות, ואם זה לא יקרה אתאכזב מאוד.
ואיך מנסחים כוונה בפועל:
ומטופל אחד סיכם את התוצאה במשפט אחד: לא קיבלתי מה שביקשתי, אבל קיבלתי מה שהייתי צריך.
סט וסטינג: מה זה בעצם, ולמה זה לא סיסמה
המונח מחלק את התנאים לשניים. סט הוא מה שהאדם מביא איתו: מצב הרוח, הכוונה, מה קרה לו בשבוע האחרון, ומה הוא מצפה שיקרה. סטינג הוא הסביבה: החדר, האנשים, הרעש, וגם התחושה אם מותר להיות פגיע במקום הזה.
מה שהפך את זה מעצה לעובדה הוא ממצא מהעכברים. פרופ' גול דולן מצאה שאותה מנה בדיוק פותחת את התקופה הקריטית במוח כשהעכבר נמצא בחברת עכברים אחרים, ולא פותחת אותה כשהוא לבד בכלוב. ההקשר החברתי איננו נחמד שיש. הוא חלק מהמנגנון.
איפה זה קורה בפועל
| המרחב | מה זה עושה לחוויה |
|---|---|
| חדר שנראה כמו סלון | הבחירה של כל מרכזי המחקר. ספה, שמיכה, אור טבעי, בלי ציוד רפואי גלוי. המטרה היא שהגוף לא יהיה בכוננות |
| בטבע, ביער או בשטח פתוח | פולן מנגיד את זה ישירות לפרוטוקול: שם הכל סביב הריגושים החושיים. זו חוויה אחרת, לא חוויה טובה יותר, ובלי מסכת עיניים היא נוטה החוצה ולא פנימה |
| פסטיבל, מסיבה, קהל | הסטינג המנוגד לחלוטין. רעש, אנשים לא מוכרים, חוסר שליטה על מה שיקרה, ואין לאן ללכת. זה גם המקום שבו מתועדות רוב החוויות הקשות שדרשו התערבות |
| לבד בבית | המקום שבו נופל מנגנון ההגנה המרכזי: אין מי שיבדוק דופק, אין מי שישנה את המוזיקה, ואין מי שיזכיר שהזמן לא נעצר |
הכלל המעשי שחוזר בכל המקורות: לוודא לפחות 14 שעות פנויות, בלי דדליין ובלי טלפון, ועם אדם פיכח אחד שיודע מה קורה.
כמה הכנה צריך, במספרים
התשובה מגיעה מפרוטוקול קליני ולא מדעה. במדריך הטיפול של MAPS המבנה הוא 3 מפגשי הכנה, מפגש חומר, ו-3 מפגשי אינטגרציה.
כלומר 6 מפגשי שיחה על כל מפגש חומר אחד. בפרוטוקול המחקרי של פסילוסיבין: לפחות 8 שעות הכנה לפני המפגש הראשון.
איך בוחרים מלווה
לפני כל רשימה, יש עובדה מבנית שכדאי לומר בקול. בניגוד למקצועות הבריאות, בעולם הטקסים אין קוד אתי מחייב ואין גוף שאוכף אותו. מה שבניסוי קליני הוא קריטריון הדרה מוחלט, בטקס הוא במקרה הטוב שאלה בטופס.
- הוא לא שאל. לא שאל מה נלקח ובאיזו כמות, לא שאל על מצבים רפואיים ולא על תרופות. מי שלא שואל גם לא יידע לזהות
- הוא דוחף תפיסה. מלווה טוב לא מתערב בחוויה ולא דוחף את ההשקפות שלו על מה צריך לקרות
- הוא לא פיכח. הכלל הוא תמיד מלווה פיכח, ובוודאי כשמלווים יותר מאדם אחד
- אין תוכנית למה שאחרי. לפתוח אנשים ואז לא לספק תמיכה זה לא אתי, ובמחקרים זה חלק מהפרוטוקול
ויש קו אחד שאין עליו ויכוח באף מקור: האחריות על גבולות מיניים היא על המלווה ולא על המשתתף. בפרוטוקולים הקליניים מגע מיני בין מטפל למטופל אסור לחלוטין, ובעולם הטקסים אין כלל מחייב מקביל.
מייקל פולן אמר על השדה הזה את המשפט הכי לא נוח: אם הביקוש יזנק, ייכנסו למרחב אנשים שיקראו לעצמם מטפלים פסיכדליים ועשויים להיות מתחזים, וזה בלי ספק קורה.
מה עושים כשעולה קושי בטריפ?
לפני הכל, ההגדרה. פולן מגדיר טריפ רע בפשטות: תגובת פאניקה נגד מה שקורה בראש שלך. המטפלים מעדיפים את המונח טריפ מאתגר.
מה עושה מי שמלווה
וכשאין מה לעשות, ההנחיה היא פשוט לשבת ליד באהבה ולחכות, ולהזכיר שהחומר יעזוב את הגוף עם הזמן.
ומה עושה מי שנמצא בפנים
התנגדות היא הגורם העיקרי לטריפ קשה. כניעה היא התרופה.
ולצידו, 4 כלים מעשיים שחוזרים בקורפוס:
- להזכיר לעצמך שזה זמני. החוויה נמשכת 6 עד 8 שעות, ולא לנצח
- לפתח סקרנות במקום התנגדות. במקום להיאבק בתחושה, לשאול למה היא מרגישה שלילית
- לא לתייג את כל הטריפ כרע בגלל רגע. לחוויה יש פסגות ועמקים, והיותך בעמק לא אומרת שתישאר שם
- לא לגעת בטלפון. הודעה אחת יכולה לשלוח את החוויה לכיוון חדש לגמרי
הוראות הטיסה של ג'ונס הופקינס מצטמצמות לשלוש מילים: אמון, הרפיה, פתיחות. ועל פחד ההנחיה מפורשת: להסתכל למפלצת בעיניים וללכת לקראתה, ואז לשאול אותה מה היא עושה במוח שלך.
ואלן ואטס תיאר את אותו דבר בשתי תמונות: ערבי בסופת חול יודע שאין אפשרות לנצח את הסופה, ולכן הוא כורע ומכסה את עצמו ומחכה שתעבור. ואוניית נוסעים בטייפון פשוט מכבה מנועים ונסחפת.
"פשוט תשחרר ותחווה כמה שיותר חרדה" הוא ייעוץ שגוי. במחקרים, חרדה גבוהה נמצאה מתואמת שלילית עם תוצאה טיפולית. ההנחיה היא לא להיאבק, וזה משהו אחר לגמרי מלהזמין.
אינטגרציה: מה קורה ביום שאחרי, ולמה זה קובע
המטאפורה שחוזרת יותר מכל אחרת בספרות המקצועית שייכת לד"ר ריד רובינסון, פסיכיאטר וחוקר:
אתה מקבל שכבת אבקה טרייה במוח, ופתאום יש לך אפשרויות שלפני כן היו רק מסלולים מסודרים. אבל אם לא תעשה עם זה כלום, החיים שלך יחזרו למקום כמו גומייה. שכבת האבקה תימס בסוף, ומתחתיה נמצאים החריצים הישנים. אם לא תחרוט נתיבים חדשים בזמן שהאבקה שם, אתה בהכרח תיפול חזרה לחריצים הישנים.
זו גם התשובה לשאלה למה אצל חלק מהאנשים ההשפעה נשארה שנים, ואצל אחרים היא נעלמה תוך חודשים.
מה עושים ביום שאחרי
הסכנה החברתית שאף אחד לא מזהיר ממנה
ג'ונסון מצטט את יוסטון סמית' על מה שקורה למחרת: החברים אומרים "אחי, היית מסטול". הוא קורא לזה החיזוק החברתי לפטור את החוויה.
מה שרוצים במקום, במילים שלו, הוא משפט אחד: ספר לי עוד על זה.
הסדר הנכון, כשיש טראומה
ג'ק קורנפילד מנסח את התשתית של האינטגרציה, והיא מגיעה מעבודה עם טראומה: אם אין יציבות מסוימת, אדם נסחף על ידי הטראומה ומקבל רה טראומטיזציה. השיטה: למצוא עוגן, לגשת מעט, ואז מספיק, ולחזור ליציבות.
קרהארט-האריס לא מייפה: אפשר להחמיר. זה יכול לקרות כי פותחים קופסת תולעים, ולפעמים פשוט הייתה חוויה גדולה מאוד ועכשיו האדם לא יודע מה אמיתי.
ובפאנל מומחים דווח גם על משבר מושהה שהופיע רק 3 עד 4 שבועות אחרי. מי שמניח שאם עברו כמה ימים בשלום הסיפור נגמר, מניח לא נכון.
מה שכן עוזר בשלב הזה הוא תרגול קבוע ולא דרמטי. מדיטציה יומית קצרה נותנת מסגרת שחוזרת על עצמה, וזה בדיוק מה שהאינטגרציה דורשת.
מינון פסילוסיבין: מה נבדק, ולמה אין תרגום לגרמים?
הטבלאות כאן הן דיווח על מה שנמדד. לא המלצה ולא פרוטוקול.
| המטרה | מה נמצא |
|---|---|
| דיכאון עמיד לטיפול | מנה בודדת. ירידה של 12 נקודות בסולם הדיכאון, והפרש מובהק של 6.6 מול הביקורת |
| דיכאון מג'ורי מול תרופה | המדד הראשוני לא היה מובהק. הפרש של 2.0 נקודות בלבד |
| גמילה מעישון | 40.5% הימנעות מאומתת בחצי שנה, מול 10% במדבקת ניקוטין |
| הפרעת שימוש באלכוהול | 9.7% ימי שתייה כבדה מול 23.6% בפלצבו פעיל, לאורך 32 שבועות |
| חרדה קיומית בסרטן | 60 עד 80 אחוזים המשיכו עם ירידה מובהקת בחצי שנה, בשני מרכזים בנפרד |
ההסבר המוחשי ביותר להבדל בין מינונים
הוא לא מגיע ממאמר אקדמי אלא ממדריך מעשי:
5 גרם ומעלה זה כמו לצלול עם מכלים כשפני המים נאטמו מעליך ואין דרך החוצה. 2 עד 3 גרם זה כמו שנורקלינג: רואים מה קורה למטה, וגם אפשר להרים את הראש ולנשום בכל רגע.
למה אין המרה מדויקת לגרמים
המינון הקליני הקנוני הוא 25 מ"ג. הוא נבחר אחרי שנמצא שהוא מקביל בקירוב לחשיפה מותאמת משקל, ולכן כל הניסויים הגדולים התכנסו אליו.
לגבי השקילות בפטרייה יבשה מסתובבות 3 הערכות שונות, בטווח של כ-2.5 עד 4 גרם. הפער איננו חוסר ידע אלא תוצאה ישירה של השונות שהופיעה בטבלה בחלק א׳: אותה תרבית, אותו זן, ופי 4 הבדל בין קטיף לקטיף.
מאיפה מגיע החומר, ולמה זו שאלת בטיחות
כל המספרים למעלה מגיעים ממחקרים שבהם החומר סונתז במעבדה, נשקל, ונבדק. מחוץ למסגרת הזאת אין פיקוח, אין בדיקת מעבדה, ואין דרך לדעת מה בפנים.
- מוצרים שנמכרו כחוקיים. בבדיקת מעבדה של 6 חבילות, 4 מהן הכילו פסילוסיבין או פסילוצין שכלל לא סומנו על האריזה. באותה בדיקה נמצאו גם קפאין, אפדרין ומיטרגינין
- מוצר שסומן במפורש כנטול פסילוסיבין נמצא חיובי לפסילוסיבין
- קטיף עצמי. הסוג Galerina דומה למראה וגורם לכשל כבדי. זו הסכנה המוחשית ביותר בכל הרשימה, והיא לא קשורה לפסילוסיבין עצמו
- וגם כשהחומר הוא באמת מה שהוא אמור להיות, הכמות בו משתנה פי 4 בין קטיף לקטיף באותה תרבית מבוקרת, ופי 10 ומעלה בדגימות מהשטח
המשמעות המעשית פשוטה: המספרים שמופיעים במחקרים מתארים מנה ידועה. מחוץ למעבדה, המנה איננה ידועה, וזה משנה את כל חישוב הסיכון.
"מנת גיבור" הוא מונח תרבותי שהתפשט מאז שנות ה-80, ואין לו הגדרה בספרות המדעית.
טבלה שמתרגמת מינון למספר שעות לא קיימת. מה שידוע: זמן מחצית החיים הוא כ-3 שעות, והמפגשים המחקריים תוכננו כ-8 שעות.
מיקרודוזינג פסילוסיבין: מה מצאו המחקרים?
את ההכרעה כאן אפשר להביא מהמקום שהכי קשה להתווכח איתו. רובין קרהארט-האריס, החוקר הפרו פסיכדלי ביותר בתחום:
אני אוהב את התיאוריה. אני חושב שכנראה יש בזה משהו. והסייג שאני חייב לעשות כי אני חייב להיות מונחה ראיות הוא שהראיות עד כה קצת מאכזבות לגבי מיקרודוזינג.
| המחקר | מה נמצא |
|---|---|
| סמיות עצמית, 191 משתתפים | כל המדדים השתפרו, וגם קבוצת הפלצבו השתפרה. לא נמצאו הבדלים מובהקים בין הקבוצות |
| כפול סמיות, 34 משתתפים | אפקטים חזקים יותר מפלצבו, אבל רק אצל מי שזיהה נכון באיזו קבוצה הוא נמצא |
| אותו מחקר, מדידה אובייקטיבית | ירידה אמיתית בהספק ה-EEG בפס התטא, כלומר שינוי מדיד בגלי המוח |
| אותו מחקר, שאר המדדים | אפס אפקט, למעט שינויים קטנים לכיוון פגיעה קוגניטיבית |
הפרט שכמעט תמיד מפוספס
המינון שנמכר כמיקרודוז, 1 עד 3 מ"ג, הוא בדיוק המינון ששימש כזרוע הביקורת בניסוי הגדול בתחום. ואפילו 10 מ"ג לא נבדלו ממנו סטטיסטית.
ההודאה הכי מעניינת מגיעה מבפנים. ג'ורדן גרובר, שותפו של האיש שהפך את המונח לפופולרי, אמר שהמילה "סאב-פרספטואלי" הייתה קצת טעות, כי רוב האנשים מודעים לזה שהם על מיקרודוז, וזו אחת הסיבות שהמדע כאן כל כך קשה לעיוור.
ד"ר דיוויד אולסון ערך שני מחקרים בכרסמים. מנה גבוהה בודדת הובילה לצמיחה חזקה של נוירונים, ומנה נמוכה שניתנה כל 3 ימים לאורך חודשיים הובילה לתוצאה ההפוכה: נסיגה של נוירונים. התאים גוזמים את הסינפסות כדי לא להיות מגורים יתר על המידה.
מסקנתו: באופן נוגד אינטואיציה, מיקרודוזינג עשוי להיות מסוכן יותר ממתן בודד של מנה גבוהה. גם כאן, מודל כרסם.
והוגן לומר את הצד השני: קרהארט-האריס מונה 3 בעיות מתודולוגיות אמיתיות, ובהן מעט ניסויים ומשכי מינון קצרים מדי. הראיות מאכזבות, וזה לא אותו דבר כמו סגורות.
אמניטה מוסכריה: למה היא לא פטריית פסילוסיבין?
הפטרייה האדומה עם הנקודות הלבנות, זו של מריו, היא כנראה המזוהה ביותר בעולם. היא לא מכילה פסילוסיבין, והיא פועלת בכיוון ההפוך.
| פסילוסיבין | אמניטה מוסכריה |
|---|---|
| פועל על קולטן סרוטונין 5-HT2A | המוסקימול פועל על קולטני GABA-A |
| כיוון מעורר | כיוון מעכב ומרגיע |
| השכנים הפרמקולוגיים: LSD ומסקלין | השכנים: בנזודיאזפינים, ברביטורטים ואלכוהול |
| חוויה שמתוארת כמיסטית | שכרות דמוית אלכוהול, סדציה ושינה עמוקה |
לפי סקירה מקיפה על הפטרייה, המוסקימול הוא ביואיזוסטר של GABA עצמו: אותו שלד מולקולרי ואותו פיזור מטענים. המוח בולע אותו כאילו היה הנוירוטרנסמיטר המעכב של עצמו.
למה אין ולא יכול להיות לה מינון
הפטרייה מכילה בעיקר חומצה איבוטנית, שהופכת למוסקימול בייבוש, בחימום ובחומציות הקיבה. ההמרה חלקית ולא מבוקרת, בסביבות 10 עד 20 אחוזים, והמוסקימול חזק פי 10 מהחומצה שממנה נוצר.
אותה פטרייה עצמה, בטיפול שונה, נותנת חומר שונה בעוצמה שונה. זו הסיבה שדיווחי החוויה סותרים זה את זה.
מה באמת נמצא במוצרים שנמכרים כ"אמניטה חוקית"
| הבדיקה | מה נמצא |
|---|---|
| בדיקת רשות המזון והתרופות האמריקאית | מתוך 22 חטיפי שוקולד, רק 9 הכילו מוסקימול בכלל |
| בדיקה בווירג'יניה | 4 מתוך 6 חבילות הכילו פסילוסיבין או פסילוצין שלא סומנו. 5 אנשים הגיעו לבית חולים, בהם ילד בן 3 |
| בדיקה בפורטלנד | לא נמצאו כלל מוסקימול או חומצה איבוטנית בשני מוצרים שטענו להכיל תמצית אמניטה |
ההתפרצות שנקשרה למותג אחד הסתכמה ב-180 מקרים ב-34 מדינות, 73 אשפוזים, ו-2 מקרי מוות.
במקרים רבים לא הייתה שם אמניטה בכלל, אלא בדיוק החומר האסור שהמוצר התיימר להחליף.
מוסכריה איננה פלואידס. שתי הפטריות באותו סוג ולכן השם דומה, אבל "כובע המוות" מכיל אמאטוקסינים, תוקף את הכבד, והתמותה ממנו נעה בין 10 ל-20 אחוזים. אותם רעלנים אחראים לכ-95 אחוזים ממקרי המוות מהרעלות פטריות.
לאמניטה מוסכריה אין אותם בכלל. היא פוגעת במערכת העצבים המרכזית, והתמותה ממנה נדירה. מה שכן שכיח אצלה הוא אשפוז והנשמה.
סכנות פסילוסיבין: מי לא צריך להתקרב, ומה מתנגש עם מה
- היסטוריה אישית של פסיכוזה, סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית: קריטריון הדרה מוחלט בכל פרוטוקול מחקרי קיים
- נטילת ליתיום: תועדו פרכוסים. ההתוויה החד משמעית ביותר ברשימה
- משבר טרי, אובדן או פרידה: לא עכשיו. ההמלצה שחוזרת אצל מלווים מנוסים היא להתרחק מהחומרים האלה לגמרי עד שהעניינים מסתדרים
| מי | למה |
|---|---|
| קרוב משפחה מדרגה ראשונה עם סכיזופרניה או דו קוטבית עם מאפיינים פסיכוטיים | הנחיית זהירות קלינית. ראו את ההסתייגות מיד אחרי הטבלה |
| קטינים | כל המחקרים הקליניים גייסו מגיל 25 ומעלה |
| הריון והנקה | אין נתוני בטיחות |
| גילאי 18 עד 25 | ליווי רפואי, לא איסור |
| מחלת לב או יתר לחץ דם | עלייה בדופק ובלחץ הדם בזמן החוויה |
שורת ההיסטוריה המשפחתית ראויה לדיוק. ד"ר וסלי ריאן, פסיכיאטר התמכרויות, אמר עליה שהאקדמיה רק עכשיו חושבת לבדוק אותה פורמלית, ושאין דרך טובה לחזות את זה ואין נתונים טובים. זו זהירות שנשענת על היגיון, והיא עדיין נהוגה בכל מקום שבו נערך מחקר.
מה מתנגש עם מה
הפסקת תרופה פסיכיאטרית היא פעולה רפואית מסוכנת בפני עצמה, ונעשית רק בליווי הרופא הרושם. המספרים כאן הם מינימום שמופיע בפרוטוקולים ובתוויות תרופה, לא הוראה אישית.
| מה נלקח | מה קורה, וכמה ימי הפסקה |
|---|---|
| ליתיום | פרכוסים בדיווחי מקרה מרובים. התווית נגד מפורשת, ומספר ימים אחיד לא קיים בספרות |
| מעכבי MAO מרשמיים | הסיכון החמור ביותר. 14 יום לפחות, והספרות מציינת שייתכן שלא די בכך |
| נוגדי דיכאון מסוג SSRI | בעיקר עמעום של האפקט, לא סכנה. 14 יום לפחות, או 5 זמני מחצית חיים |
| פלואוקסטין בנפרד | מטבוליט פעיל ארוך במיוחד. 5 עד 6 שבועות |
| תרופות אנטיפסיכוטיות | חוסמות לחלוטין את ההשפעה. "אנטיפסיכוטי הוא כמעט מילה נרדפת לאנטי פסיכדלי" |
| בנזודיאזפינים | מחלישים, ותלוי מאוד במינון ובתדירות |
כלל האגודל בפרוטוקולים: המאוחר מבין 14 יום, או 5 זמני מחצית חיים של התרופה ושל המטבוליט הפעיל שלה.
הטענה שהשילוב עם SSRI מסוכן אינה נתמכת ברמת הסכנה. מה שכן נתמך היטב הוא שה-SSRI מחליש את האפקט משמעותית.
הסכנה האמיתית והמתועדת היא ליתיום ומעכבי MAO. בסקירה השיטתית המרכזית, שסרקה 7,102 רשומות וכללה 52 מחקרים, המסקנה נוסחה כך: למעט דיווחי מקרה בודדים, לא תוארו אירועים חמורים במחקרים שנכללו.
ההבחנה הזאת נכונה לפסילוסיבין ולא לכל חומר. באיוואסקה, שמכילה מעכב MAO מובנה, מדובר בסיפור אחר לגמרי.
הסיכון שהכי קל לשכוח
הוא לא רעילותי אלא התנהגותי. קרהארט-האריס: שיקול דעת פגום זה סיכון מרכזי, אנשים חושבים שזה מיתוס אורבני וזה לא לגמרי, היו מקרים של אנשים שנפלו או קפצו מגובה או שחשבו שהם יכולים לשחות ונכנסו לים.
ופרט שכדאי לדעת: הדלוזיה המסוכנת לא דורשת מנה חריגה. ד"ר וסלי ריאן מתאר שראה בדיוק את זה ממנה חזקה סטנדרטית, כמו 3.5 גרם פטריות מיובשות.
כמה נפוצות חוויות קשות
| מה נמדד | האחוז |
|---|---|
| העמידו את עצמם או אחרים בסיכון לפגיעה פיזית | 11% |
| קיבלו עזרה רפואית בזמן החוויה | 2.7% |
| פנו לטיפול בגין תסמינים מתמשכים | 7.6% |
| דיווחו שהפיקו תועלת למרות הקושי | 84% |
מתוך סקר מקוון בבחירה עצמית של 1,993 איש, שבו כל אחד נשאל על החוויה הקשה ביותר בחייו. המספרים מתארים את הקצה ולא את הממוצע.
ובמחקר נפרד שספר דווקא את מי שנפגע, מתוך 608 אנשים שדיווחו על קשיים, שליש דיווחו על קשיים שנמשכו יותר משנה. מה שניבא טווח קשיים צר יותר היה נטילה במסגרת מונחית.
חום גוף גבוה, נוקשות ורעד עם רפלקסים מוגברים, בלבול חריף עם דופק מהיר ולחץ דם גבוה, פרכוסים, קושי בנשימה, או התנהגות שמסכנת את האדם או את מי שסביבו.
הצירוף הראשון הוא תמונה של תסמונת סרוטונין, וההופעה שלה מהירה.
מה אומרות המסורות הרוחניות על פסיכדליים
מי שמחפש התנגדות רוחנית מוצא בעיקר ציטוטים של אלן ואטס, של סאדגורו ושל הגורו של רם דאס. וכשקוראים אותם עד הסוף מגלים שאף אחד מהם לא באמת מתנגד.
ואטס נתן את הדימוי הכי מדויק לעמדה הזאת, והוא מתאר פסנתר:
הנה לכם פסנתר מפואר של סטיינווי. כל מי שאינו יודע דבר על נגינה יכול לרפרף באצבעותיו עליו, וזה מפיק צלילים מצוינים כשלעצמם, כי הפסנתר הוא כלי משובח. אבל הם אינם מסודרים בשום קוהרנטיות מוזיקלית. תנו את אותו כלי למומחה, והוא ישתמש בו באופן נפלא. וזה בדיוק אותו דבר עם כימיקלים פסיכדליים.
זו לא התנגדות. זו עמדה של תומך מסויג.
ההתנגדות האמיתית, ואיפה היא נמצאת
| מי | מה נאמר |
|---|---|
| ועידת הרבנים המרכזית, 1985 | נשאלה השאלה המדויקת: האם שימוש בפסיכדליים כדחף לתובנה דתית מוצדק ביהדות. התשובה: הדרך אל הידיעה הדתית היא השכל הצלול ולא הרגשות המבולבלים, וכל ערפול חושים הוא מכשול לעבודה אמיתית |
| אג'אן אמארו, נזיר תראוואדה | "לעולם לא הייתי ממליץ לאנשים לקחת פסיכדליים. הסיכון לנזק בלתי הפיך גדול הרבה יותר מכל תועלת שעשויה לצמוח מהם" |
| 4 נשיאי כנסיות ילידיות, בהצהרה משותפת | למי שאינו יליד ומחפש קשר עם תרופות ריפוי: "שיחפשו תרופות אחרות". הנימוקים: סכנה משפטית, שימור אקולוגי, וכבוד רוחני |
| הכומר ג'ו ולקר | "האם המשמעות והעומק אמיתיים או פשוט מדומים? איך בכלל אפשר לסמוך על מנגנון יצירת המשמעות שלנו תחת ההשפעה?" |
שימו לב להבדל. 3 הראשונות מתנגדות בגלל סיכון או בגלל שייכות. הרביעית מתנגדת לעצם הדבר: חוויה מיוצרת, לשיטתו, היא לא חוויה. ולפי ההיגיון הזה חד פעמיות לא מקלה, היא מחמירה.
⭐ והשאלה שכולם שואלים לא נכון
השאלה הרווחת היא כמה. פעם בחיים, פעם בשנה, כל שבוע. וזו לא השאלה הנכונה.
UDV בברזיל שותים איוואסקה כל שבת שנייה. סנטו דיימי מקיימים עבודות כ-3 פעמים בחודש, מהשקיעה עד הזריחה. הכנסייה הילידית של צפון אמריקה מקיימת טקסי פיוטה סדירים.
כלומר יש מי שעושה את זה קבוע. אבל כולם עושים את זה בתוך דת שלמה, עם קהילה, לוח שנה, סמכות ומבנה.
ומי שעושה את זה כאירוע חד פעמי, לרוב עושה את זה בלי אף אחד מאלה. אז השאלה איננה כמה. השאלה היא בתוך מה.
הביקורת הכי חדה, מפי המצדד הכי גדול
רם דאס היה הפנים של התנועה. מאוחר יותר בחייו הוא אמר:
הבעיה היא שהם לא מאפשרים לך להפוך לאפשרות. הם רק מראים לך את האפשרות, ואחרי כמה שעות אתה מאבד את המראה שלה, ויש לך אותה רק כזיכרון.
הוא סיפר גם שהייתה לו חוויה בשבת בלילה, והבטיח לעצמו שהרגע נגע באמת החיה ויידע את זה לנצח. ביום רביעי הוא כבר דיבר על זה בלשון עבר.
ומהצד השני, ג'ק קורנפילד, מורה מדיטציה ופסיכולוג, אמר שלמד משהו מלקיחת פסיכדליים בדיוק כמו שלמד מדברים אחרים. ומיד אחרי זה הוסיף משפט שהוא בעצמו תרומה: הריפוי אינו עניין אינדיבידואלי, אנחנו צריכים לשמוע זה את זה ולנחם זה את זה.
פסילוסיבין בישראל: מה מותר ומה אסור?
| מה | המעמד בישראל |
|---|---|
| פסילוסיבין, LSD, DMT, MDMA, מסקלין | סמים מסוכנים לפי פקודת הסמים המסוכנים |
| קטמין | תרופת מרשם חוקית, והערוץ החוקי היחיד בפועל |
| פסילוסיבין ו-MDMA בהקשר טיפולי | מחקר בלבד |
יש כאן פרט היסטורי שרוב הישראלים לא מכירים. בפברואר 2019 ישראל הייתה המדינה הראשונה בעולם שאישרה תוכנית חמלה לגישה פסיכדלית, ל-50 מטופלי פוסט טראומה.
התקדים היה אמיתי, והמימוש נשאר זעיר. עד סוף 2025 עברו במסגרות האלה, לפי הדיווחים, בין 60 ל-100 אנשים בסך הכל.
לסיכום: פסילוסיבין, בשורה אחת
מה שעולה מכל החומר הזה הוא לא תשובה של כן או לא. זה שינוי בשאלה.
המחקר לא מראה שהחומר מרפא. הוא מראה שהחוויה מרפאה, ושהחומר מייצר אותה. וברגע שמבינים את זה, הוויכוח על גרמים ועל זנים נעשה פחות מעניין, והשאלה מי נמצא בחדר ומה קורה בשבועות שאחרי הופכת למרכזית.
שכבת האבקה נמסה בסוף. מה שקובע זה מה נחרט מתחתיה בזמן שהיא עוד שם.
שאלות ותשובות
מה ההבדל בין פסילוסיבין לפסילוצין, ולמה זה משנה?
פסילוסיבין הוא פרו דראג. הגוף מפרק ממנו מולקולת פוספט והופך אותו לפסילוצין, וזו המולקולה שמגיעה למוח ופועלת שם. במחקר פרמקוקינטי על 12 מבוגרים בריאים לא נמצא פסילוסיבין כלל בדם ובשתן. זמן מחצית החיים של הפסילוצין הוא כ-3 שעות.
כמה זמן נמשכת ההשפעה של פסילוסיבין?
ההשפעה מתחילה בערך אחרי חצי שעה, השיא הוא סביב שעתיים עד 3, והחזרה לבסיס עד סוף היום. כל המפגשים במחקרים המכוננים תוכננו כ-8 שעות. אין בספרות טבלה שמתרגמת מינון מסוים למספר שעות מסוים, וכל טבלה כזאת ברשת אינה מגובה במקור קליני.
כמה גרם פטריות יבשות שקולים למינון שנבדק במחקר?
אין תשובה אחת, וזו התשובה. המינון הקליני הוא 25 מ"ג פסילוסיבין, ומופיעות 3 הערכות שונות לשקילות בפטרייה יבשה, בטווח של כ-2.5 עד 4 גרם. הריכוז עצמו משתנה פי 4 בין קטיף לקטיף באותה תרבית, ופי 10 ומעלה בדגימות מהשטח.
איך מבדילים בין התמוססות אגו לבין התקף חרדה?
ההבדל התפעולי הוא בשאלה מה קורה למודעות. בהתקף חרדה המודעות נבלעת בפחד. בהתמוססות אגו נשארת נקודת תצפית שמתבוננת בפחד. רם דאס תיאר את הרגע הזה כשאלה פנימית ששאלה אותו, בזמן שהגוף שלו נעלם מהתודעה: אבל מי שומר על החנות. ריק דובלין מדייק שהמונח הנכון הוא התמוססות אגו ולא מוות אגו, כי עדיין יש שם עצמי מתבונן.
למה אומרים שהחוויה המיסטית היא זו שמרפאה, ולא החומר?
שני צוותי מחקר עצמאיים מצאו בנפרד שהחוויה המיסטית ביום המפגש תיווכה את השפעת המינון על התוצאה הטיפולית. כלומר הקשר הסיבתי איננו חומר ואז תוצאה, אלא חומר ואז חוויה ואז תוצאה. מי שלקח את המינון ולא עבר את החוויה, לא קיבל את התוצאות. מה שניבא תוצאה טובה לא היה עוצמת ההזיות אלא תובנה, שחרור רגשי ותחושת חיבור.
מה עושים כשעולה קושי או פחד בטריפ?
הכלל שחוזר בכל המקורות: התנגדות היא הגורם העיקרי לחוויה קשה, וכניעה היא התרופה. מי שמלווה משנה את הסביבה הפיזית ולא מנסה לשכנע, שומר על טון קול רגוע, ומזכיר שהזמן לא נעצר. הוראות הטיסה של ג'ונס הופקינס מצטמצמות ל-3 מילים: אמון, הרפיה, פתיחות. ועל פחד ההנחיה היא להסתכל למפלצת בעיניים וללכת לקראתה.
האם אמניטה מוסכריה היא פטריית הזיה כמו פטריות פסילוסיבין?
לא. אמניטה מוסכריה אינה מכילה פסילוסיבין, והחומרים הפעילים בה הם מוסקימול וחומצה איבוטנית. המוסקימול פועל על קולטני GABA-A, כלומר על המערכת המעכבת, והשכנים הפרמקולוגיים שלו הם בנזודיאזפינים ואלכוהול. ההשפעה מתוארת כשכרות וסדציה, לא כחוויה מיסטית.
למה אומרים שאין ולא יכול להיות מינון לאמניטה מוסכריה?
כי הפטרייה מכילה בעיקר חומצה איבוטנית, שהופכת למוסקימול בייבוש ובחימום, וההמרה חלקית ולא מבוקרת. המוסקימול חזק פי 10 מהחומצה שממנה הוא נוצר. כלומר אותה פטרייה עצמה, בטיפול שונה, נותנת חומר שונה בעוצמה שונה.
האם מיקרודוזינג של פסילוסיבין באמת עובד?
בכל המחקרים כפולי הסמיות עד היום, מיקרודוזינג לא ביצע טוב יותר מפלצבו. במחקר על 191 משתתפים כל המדדים השתפרו, אבל גם קבוצת הפלצבו השתפרה ולא נמצאו הבדלים מובהקים. ויש פרט שמפוספס כמעט תמיד: המינון שנמכר כמיקרודוז הוא בדיוק זרוע הביקורת בניסוי הגדול בתחום.
האם פסילוסיבין ממכר?
לפי הספרות, לא. חיות ניסוי לא נותנות לעצמן אותו, ובניסויי התניה הוא נראה דווקא כמו עונש. אין תסמונת גמילה מתועדת ואין כמיהה. זה לא אומר שאי אפשר להשתמש בו באופן מזיק, וזה כן אומר שהמנגנון ההתמכרותי המוכר לא קיים כאן. החומר במשפחה שנבדק ישירות מול תלות באופיאטים הוא אחר לגמרי: איבוגאין, שעוצר את תסמיני הגמילה תוך יממה ונושא בתמורה סיכון קרדיאלי ממשי.
מי לא צריך להתקרב לפסילוסיבין בכלל?
מי שיש לו היסטוריה אישית של פסיכוזה, סכיזופרניה או הפרעה דו קוטבית, ומי שיש לו קרוב משפחה מדרגה ראשונה עם סכיזופרניה או דו קוטבית עם מאפיינים פסיכוטיים. גם קטינים, נשים בהריון ובהנקה, ומי שנוטל ליתיום. שורת ההיסטוריה המשפחתית היא הנחיית זהירות קלינית ולא ממצא מדוד.
אפשר לקחת פסילוסיבין כשנוטלים נוגדי דיכאון?
הטענה שהשילוב עם SSRI מסוכן אינה נתמכת ברמת הסכנה. מה שכן נתמך הוא שה-SSRI מחליש את האפקט משמעותית. הסכנה האמיתית והמתועדת היא ליתיום ומעכבי MAO. כלל האגודל בפרוטוקולים הוא המאוחר מבין 14 יום או 5 זמני מחצית חיים, והפסקת תרופה נעשית רק בליווי הרופא הרושם.
גילוי נאות
אני לא רופא, וזה לא ייעוץ רפואי. מה שכתוב כאן הוא סיכום של מה שהמחקר מצא ושל מה שתועד קלינית, כדי שיהיה אפשר לשאול את השאלות הנכונות. את ההחלטות עצמן מקבלים עם איש מקצוע רפואי שמכיר אתכם ואת התיק שלכם.
המקורות
כל המקורות למטה מקושרים לפאבמד. כל מזהה נשלף מהמסד עצמו ולא נכתב מהזיכרון, כל כותרת הושוותה לטענה שבגללה הובאה, וכל קישור נבדק בבדיקה חיה.
המנגנון, המוח והנוירופלסטיות
- Gattuso JJ · 2023 · Int J Neuropsychopharmacol · Default Mode Network Modulation by Psychedelics: A Systematic Review
- Shao LX · 2021 · Neuron · Psilocybin induces rapid and persistent growth of dendritic spines in frontal cortex in vivo
מה נמדד בבני אדם
- Griffiths R · 2008 · J Psychopharmacol · Mystical-type experiences occasioned by psilocybin mediate the attribution of personal meaning and spiritual significance 14 months later
- Brown RT · 2017 · Clin Pharmacokinet · Pharmacokinetics of Escalating Doses of Oral Psilocybin in Healthy Adults
מיקרודוזינג
- Szigeti B · 2021 · Elife · Self-blinding citizen science to explore psychedelic microdosing
- Cavanna F · 2022 · Transl Psychiatry · Microdosing with psilocybin mushrooms: a double-blind placebo-controlled study
הפטרייה, המוצרים והתכולה בפועל
- Gotvaldová K · 2022 · Int J Mol Sci · Extensive Collection of Psychotropic Mushrooms with Determination of Their Tryptamine Alkaloids
- Michelot D · 2003 · Mycol Res · Amanita muscaria: chemistry, biology, toxicology, and ethnomycology
- Michienzi A · 2024 · MMWR Morb Mortal Wkly Rep · Notes from the Field: Schedule I Substances Identified in Nootropic Gummies Containing Amanita muscaria or Other Mushrooms – Charlottesville, Virginia, 2023-2024
- Correia MS · 2025 · Clin Toxicol (Phila) · Quantitative analysis of recreational psychoactive mushroom gummies in Portland, Oregon
חוויות קשות ואינטראקציות תרופתיות
- Carbonaro TM · 2016 · J Psychopharmacol · Survey study of challenging experiences after ingesting psilocybin mushrooms: Acute and enduring positive and negative consequences
- Halman A · 2024 · J Psychopharmacol · Drug-drug interactions involving classic psychedelics: A systematic review
מי עומד מאחורי המאמר
המומחים שדבריהם, המחקרים שלהם או העמדות שלהם מובאים בדף הזה, עם התפקיד המלא של כל אחד.
- פרופ' רובין קרהארט-האריס, נוירומדען, ראש המרכז למחקר פסיכדלי באימפריאל קולג' לונדון ופרופסור לנוירולוגיה ופסיכיאטריה ב-UCSF
- ד"ר מת'יו ג'ונסון, פרופסור לפסיכיאטריה ומדעי ההתנהגות בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
- פרופ' גול דולן, פרופסורית לנוירוביולוגיה בבית הספר לרפואה של ג'ונס הופקינס
- ד"ר דיוויד אולסון, פרופסור חבר לכימיה, ביוכימיה ומדעי המוח באוניברסיטת קליפורניה דייוויס
- פרופ' אנדרו הוברמן, פרופסור לנוירוביולוגיה ולאופתלמולוגיה באוניברסיטת סטנפורד
- ריק דובלין, מייסד ומנכ"ל MAPS
- מייקל פולן, סופר ועיתונאי, מחבר How to Change Your Mind, מלמד בהרווארד ובברקלי
- רם דאס (ריצ'רד אלפרט), מורה רוחני, לשעבר פסיכולוג בהרווארד
- אלן ואטס, פילוסוף ומרצה
- ג'ק קורנפילד, מורה מדיטציה ופסיכולוג, מייסד שותף של Insight Meditation Society ושל Spirit Rock
זו אינה רשימה מלאה. המאמר נשען על 12 מקורות מאומתים, והרשימה המלאה נמצאת בחלק המקורות שלמעלה.
שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.
