הסימפטום המפתיע: למה קורבן טראומה מתקשה לזהות שפגעו בו

"יש פצעים שלעולם לא מופיעים בגוף, שהם עמוקים ופוגעים יותר מכל מה שמדמם" – לורל ק. המילטון

מפעם לפעם שומעים על אדם שעבר/ה התעללות במשך זמן ולא אמר/ה כלום. ועשויה להעלות שאלה, אם זה היה כל כך בולט לעין ומתמשך, איך הוא לא שיתף אף אחד? למה היא לא ברחה משם?

מה שעלינו להבין, זה שכמו שיש לטראומה סימפטומים של פלאשבקים שהם בלתי נשלטים, יש לה גם סימפטומים של ספק. מה שמהצד נראה ברור כשמש, לחווה הטראומה לא מרגיש ברור.

למה זה קורה?

קודם כל, כי בטראומה יש הצפה רגשית שמקשה לעשות עיבוד קוגניטיבי ולראות את הדברים בצורה בהירה.

מעבר לכך, יש מניפולציות של הפוגע שמנרמל את מה שקרה, מאשים את הקורבן וזורע בו ספק, בלבול ופחד.

דבר נוסף הוא, שהרבה מהפגיעות מתחילות בגיל צעיר, כשאין עוד הבנה מה הם חיים נורמלים ואיך מערכות יחסים אמורות להיות, הקורבן לא יודע שיש אפשרות אחרת ושמשהו מאוד לא תקין.

ואולי הכי מפתיע זה שהספק מהווה גם מקור לתקווה. מאוד קשה להכיר בכך שאדם קרוב שאמור להגן עליי, פוגע בי. קשה להכיר בכך שאין צדק והעולם התאכזר אליי. היפרדות מהספק היא סוג של אובדן והכרה במציאות כואבת.

מהסיבות האלו ונוספות, אנשים לא מסוגלים לראות שפגעו בהם והספק בפגיעה מזיק להם בדרכים רבות. קודם כל, כי זה גורם להם להישאר במערכת היחסים המתעללת ולא ללכת לטיפול או לבקש עזרה. מעבר לכך, אם יש לאדם ספק, הוא מרגיש: "אולי משהו בי לא בסדר", "אולי אני אשם", זה מוריד את הביטחון העצמי ומייצר סבל על גבי סבל.

אחת המובילות של המחקר בעולם היא ד"ר יעל להב, פסיכולוגית קלינית מומחית וראש המעבדה לחקר הטראומה באוניברסיטת ת"א. בפודקאסט (השני איתה) העמקנו בחווית הספק וגם דיברנו על איך מטפלים בטראומה, בעיקר בשיטת DBT.

הפרק הזה חשוב מבחינה חברתית, לכן גם אם הנושא לא רלוונטי אליכם אישית, אשמח שתצפו בו ותשתתפו, כי ההיכרות שלכם עם הדברים יכולה להציל נפשות.

את הפרק המלא אפשר לצפות למעלה, או להאזין בספוטיפיי.

טראומה, אשמה והזדהות עם התוקפן

"בריונים הם אולי מבצעי הרוע, אך הפאסיביות של מי שיודע מה קורה ולא מתערב, מנציחה את הרוע" – פיליפ זימברדו

למה אישה מוכה נשארת עם בעל מכה? איך ייתכן שאנשים שעברו התעללות מרגישים אשמה, למרות שהם הקורבנות?

שנדור פרנצי תיאר זאת כמנגנון הגנה, אותו כינה "הזדהות עם התוקפן". על פי פרנצי, אדם שחווה התעללות ותקיפה ממושכת הופך לרגיש לאופן ההתנהגות והחשיבה של התוקף. כך הוא יודע לזהות מתי התוקף מסוכן עבורו ואיך יוכל להרגיע ולרצות אותו, כדי להישאר מוגן ובטוח יותר.

לאורך זמן, מנגנון זה גורם לו להתנתק מהצרכים והרצונות של עצמו ומקשה עליו לזהות את ההתעללות או לברוח ממנה.

הסבר נוסף לאשמה הוא שמנקודת המבט של הקורבן הוא פעל בסדר, לא פגע באף אחד ועדיין פגעו בו. חוויה כזו מנפצת את תחושת השליטה ומעוררת חוסר אונים הקורבן חווה כעת את העולם כמקום לא הוגן ומסוכן, ללא אפשרות למנוע פגיעה.

כמנגנון הגנה הקורבן לוקח על עצמו את האשמה לפגיעה, מה שעוזר לו לתחושה מדומה של שליטה – התעללו בו כי זה הגיע לו, הייתה לכך סיבה. גם מנגנון זה פוגע ביכולת של האדם להבחין שמתעללים בו ומונע ממנו להאמין שהוא בכלל ראוי לקשר טוב.

כל הרעיונות האלו יפים ונהדרים, אך עד לאחרונה לא היה להם ביסוס מחקרי, ואת המשימה למחקר לקחה על עצמה ד"ר יעל להב, ראש המעבדה לחקר הטראומה באוניברסיטת ת"א.

ד"ר להב ושות' גילו שהמנגנון של הזדהות עם התוקפן אכן קיים בקרב אנשים שחוו טראומה והתעללות, ושהוא אכן מגביר את הסיכוי לחזור בעתיד למערכת יחסים מתעללת. הזמנתי את ד"ר להב לפודקאסט שבו העמקנו במנגנון הפסיכולוגי הזה ובאופן כללי שוחחנו על טיפול בפוסט טראומה, על דיסואציסציה, ניתוק רגשי ועוד.

מסתבר שהרבה מהקשיים הנפשיים, כמו חרדות, דיכאון, בעיות במערכות יחסים ועוד, מקורם בטראומה ולכן זה פרק שחובה לצפות בו, בו אנו מתמקדים באיך להבין אשמה. הקישור ליוטיוב מוטמע בתוך המאמר.

מעבר לכך, ד"ר להב נתנה טיפים מה לעשות מיד אחרי שחווים טראומה כדי למנוע PTSD – ידע שבמדינה כמו שלנו חשוב להכיר.

הפרק זמין גם להאזנה בספוטיפיי.

מנגנוני ההגנה שמסתירים כאב רגשי מודחק

"ריפוי רגשי כרוך באי נוחות ונגיעה כאב, אך ההימנעות ממנו כרוכה בכאב גדול יותר"

לרוב כדי לרפא מצוקות נפשיות נדרש לגעת גם בכאב רגשי מודחק, אך הבעיה היא שיש סיבה למה הוא מודחק, יש לנו חלק לא מודע שרוצה להימנע בכל מחיר מלהציף את הכאב וכך מתפתחים מנגנוני הגנה ששומרים שלא נגע ברגש.

חלק מהמנגנונים הללו ממש מפתיעים ואולי כלל לא הייתם מזהים אותם כהגנות, הנה כמה דוגמאות:

ציניות וליצנות: אנשים שמגחיכים כל דבר ואי אפשר לדבר איתם ברצינות על רגשות.

הפגנה מוגזמת של עוצמה: אנשים שלא מביעים פגיעות וחולשות ובטח לא ידברו על כאב.

דיבור בקול רם: מה שגורם לאנשים לשמור מרחק ויוצר חוסר נוחות בשיחה על נושאים אישיים.

ועוד מגוון רחב של מנגנונים שברגע שיודעים לזהות אותם ומבינים את הכוונה החיובית שלהם, זה עוזר להסיר אותם לאט לאט, כדי לאפשר ריפוי (כמובן בהדרכה מקצועית).

וכדי לתת לכם עוד ידע ותובנות בנושא, הזמנתי לפודקאסט את הרב יהונתן ידווב, פסיכותרפיסט ומנהל מרכז המטפלים של מכון אבולעפיה, נושא הפרק הוא טיפול בחרדות, אבל הרחבנו הרבה מעבר, על מנגנוני הגנה בתקשורת, על מערכות יחסים ועל שיטות טיפול מודרניות שעובדות דרך הגוף. הפרק מוטמע בתוך מאמר על התקפי חרדה וחרדות, ואיך להתמודד איתם.

הפרק זמין גם להאזנה בספוטיפיי.

ריפוי טראומה דרך הבנה עצמית: המחיר של אסטרטגיות הימנעות

"המפתח לריפוי טראומה הוא לא לשחזר אותה, אלא להשלים את התגובות הטבעיות שנקטעו" – פיטר לוין

בעבר דיברנו שאם אני מנסה לברוח מהכאב, אז במקום שאסבול רק את הכאב הראשוני, עכשיו יש לי גם תסכול, אשמה, קורבנות ועוד מחשבות שמעצימות את הכאב.

היום אני רוצה לדבר על תהליך נוסף ועמוק יותר. אם אני לא מסוגל לשהות בכאב, אז באופן לא מודע אבנה מנגנוני התמודדות שיעזרו לי להימנע מחוויה שלו בעתיד, ובמשך השנים, המנגנונים הללו עשויים להפוך לדפוסי אישיות של ממש.

אתן דוגמה בנוגע למה שנחשב הכאב הרגשי השורשי ביותר והוא תחושת חוסר ערך. אם אדם חווה תחושה כזו בעקבות דחייה, כישלון או נטישה ולא הצליח להכיל את הכאב, הוא יפתח אסטרטגיות לא מודעות שיעזרו לו להימנע מלחוות את זה שוב בעתיד.

למשל: לרצות את כולם ולהיות הכי נחמד; להיות הכי חכם ומשכיל; להפוך לפרפקציוניסט.

במבט ראשון נראה שדרכי ההתמודדות האלו טובות ועוזרות לבנות תוכנות אופי חיוביות, אבל הבעיה איתן היא שמכיוון שהיסודות שלהן מושתתים על פחד וניסיון לגונן על פצע, הדפוס יהפוך לאובססיבי ונוקשה.

למשל, רמת פרפקציוניזם שגורמת לחרדת ביצוע ולדחיינות כרונית, כי היא נובעת מתוך פחד גדול לטעות וניסיון להימנע מכישלון.

בעיה נוספת היא שאם אסטרטגיית ההימנעות לא צלחה והאדם עשה טעות, זה יכול להיות משבר שמציף רגשית, כי הוא לא למד לווסת את הכאב ולשהות איתו ואז כדי מהר לכבות את השריפה, הוא עלול ליפול להתמכרויות או אכילה רגשית.

עוד חיסרון של אסטרטגיות הימנעות זה שהן כל הזמן יוצרות סטרס ברקע, כי כל הזמן יש את החשש שהפצע יפתח.

וסטרס כרוני, אתם הרי יודעים לא מועיל לבריאות, לכן ניתן לומר שחוסר היכולת לשהות בכאב, גם גורם למחלות בטווח הארוך.

אם אתם רוצים להרחיב על הנושא, אני ממליץ על פודקאסט שעשיתי עם ד"ר אריאל וורנר, בעלת תואר שני במדעי הרפואה ודוקטורט בפסיכולוגיה טרנס-פרסונלית.

הפרק היה מראש חזק ואז תוך כדי חוויתי בעצמי כאבים (פיזיים) עזים, וזה הפך אותו גם לדוגמה בלייב ולאותנטי.

הפרק זמין גם להאזנה בספוטיפיי.

עזרה ראשונה נפשית: מה לעשות מיד אחרי אירוע טראומטי

מחקרים מראים שהימים הראשונים לאחר הטראומה משפיעים במיוחד על הסיכוי לפתח הפרעה פוסט טראומטית, לכן מצרף כמה טיפים מתוך הפודקאסט עם ד"ר יעל להב, פסיכולוגית קלינית וראש המעבדה לחקר הטראומה באוניברסיטת ת"א, על מה לעשות כדי לצמצם את הסיכון לסימפטומים של PTSD.

א' – הרבה אנשים שעוברים אירוע טראומתי מגיבים ברעד, בכי ודרכים גופניות נוספות בניסיון לפרוק את העוררות הפיזיולוגית העצומה בתוכם. רצוי לתת מקום לתגובות הגופניות האלו, גם אם זה מביך וליד אנשים, כי אחרת המתח העצום של מערכת העצבים הסימפטטית נותר תקוע. אפשר גם ליזום תנועות של ניעור ושיקשוק או קולות של אנחה, זעקה או שירה. ובאופן כללי תנועה היא טובה.

ב' – לנסות להימנע מתרופות הרגעה וכדורי שינה. מחקרים מראים שזה פוגע ביכולת של המוח לעבד את הטראומה ועדיף לסבול קצת יותר עכשיו מאשר לסבול מצלקת כרונית.

ג' – תמיכה חברתית היא אחד הגורמים שהכי מגנים עלינו מ-PTSD, נסו להיות בסביבת אנשים תומכים ולספר את מה שקרה. כמובן שגם מגע הוא מרפא ועוזר.

ד' – תיקוף עצמי – להיות התומכים של עצמנו ולתת לעצמנו חיבוק ורשות לכאוב. להימנע מהלקאה עצמית, ולהגיד לעצמנו, "זה בסדר שאני נסער, זה בסדר שקשה לי, אני אנושי/ת".

ה'- להימנע ככל האפשר מסרטוני זוועה. אמנם זה מסקרן, אבל אחרי שצופים אי אפשר להוציא את התמונות מהמוח. הזיכרון הוא לא כמו במחשב שפשוט עושים דליט.

כמו בסיפור על אשת לוט, לא סתם אומרים לא להביט, יש לכך מחירים ואם אין צורך ממשי, עמדו בפיתוי והימנעו. גם החדשות המצונזרות ועצם הידיעה על מה שקורה זה איום וקשה להכלה, לא צריך להכביד על הנפש עוד יותר.

אל תרגישו מנותקים או אדישים אם אתם לוקחים רגע להירגע או להירדם. חשוב לנוח, זה לא מועיל לאף אחד שתהיו בחרדה, להפך, ככל שאתם יותר בריאים נפשית, אתם יכולים להביא את התרומה שלכם וגם לתמוך באחרים.

לסיכום: טראומה והדרך לריפוי

טראומה לא תמיד נראית כמו שמדמיינים. לפעמים הסימן הבולט ביותר שלה הוא דווקא הספק, וקשיים נפשיים כמו חרדות ודיכאון הם פעמים רבות תוצאה שלה ולא בעיה נפרדת. מנגנוני ההגנה שפעם שירתו אותנו, מהזדהות עם התוקפן ועד ציניות והימנעות, משמרים את הכאב במקום לרפא אותו. הדרך החוצה עוברת דרך מודעות, נכונות לגעת בכאב בקצב הנכון, ותמיכה, וכשמדובר באירוע טרי, הפעולות של הימים הראשונים יכולות למנוע פוסט טראומה.

שאלות ותשובות

על הכותב

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.