הביקורת על הפסיכואנליזה מוכרת ולא מנומסת: זו שיטה לא פרקטית, אתם חופרים בעבר, ממציאים מושגים שאינם מדעיים, ועל זה מטפלים באדם. כששאלתי את עמית פכלר בדיוק ככה, התשובה הראשונה שלו לא הייתה הגנה.

אין לי אלא להסכים. אולי נחשוב פה ביחד על משהו אחר.

ומשם הוא לוקח את זה למקום אחר לגמרי: זו שיטת טיפול בת מאה שלושים שנה בערך, אם לוקחים בנדיבות את השנים שלפני 1900, כשזיגמונד פרויד הנוירולוג חיפש את דרכו כרופא נפש. מאה שלושים שנה לרפואת נפש זה לא הרבה, במיוחד כשהיומרה גדולה: לתהות על קנקנו של האדם, על מה שבתוכו ולא רק על מה שרואים כשמסתכלים עליו. בתחום צעיר עם יומרה כזאת, אומר פכלר, קל מאוד ליפול לקלישאות ולהיכנס למניירות.

מה המילה עצמה אומרת

לפני הכל, המילים. פסיכה היא נפש ביוונית. אנליזה היא פירוק של החומר לגורמיו, כדי לתהות על כל רכיב ולראות איך הם מרכיבים ביחד את השלם. כמו שבכימיה מפרקים מים ליסודות שלהם, פסיכואנליזה היא אנליזה של הנפש. המושג הנלווה, ולעיתים המילה הנרדפת, הוא הגישה הפסיכודינמית: דינמיקה, כלומר תנועה של כוחות שמחוללת התנהגות, רגשות ומחשבות.

ומה עם החפירה בעבר? פרויד באמת היה מוקסם מארכיאולוגיה. הוא היה אספן של עתיקות והעיד על עצמו שקרא ספרות ארכיאולוגית יותר מכל ספרות אחרת. הדימוי שלו היה חורבות פומפיי לפני שהלבה כיסתה אותה: אם נגרד מספיק שכבות, נגלה לאט לאט את האבנים של הפסיפס. אבל הפסיכואנליזה, כפי שפכלר רואה אותה, היא הרבה יותר מהחיפוש אחרי הרגע ההוא בגיל ארבע וחצי שמסביר את הפחד ממקומות סגורים.

זו נקודה שנשמעת כמו קטנוניות של מונחים, והיא בעצם ההבדל המרכזי. בכל אדם יש את הרובד הגלוי, המודע, החיצוני: מה שאפשר לשמוע שהוא אומר, לראות שהוא עושה, ולפעמים גם להריח ולחוש. ויש רובד שני, והוא נפרד לחלוטין. מערכת בפני עצמה.

לכן גם בפסיכואנליזה יגידו לא מודע, לא יגידו תת מודע. כי תת מודע מניח שזה כאילו התחתית של המודע. לא, זה לא מודע, והוא מופרד לחלוטין.

ההבדל אינו סמנטי. אם הרובד השני הוא רק "התחתית" של המודע, אפשר בעיקרון לרדת אליו ישירות. אם הוא מערכת נפרדת, אין אליו גישה ישירה בכלל. הגישה אליו היא רק דרך פונקציות מתווכות בתוך הנפש, ולכן העבודה עליו נראית עקיפה ואיטית. מי שרוצה להעמיק במושג המקביל שנפוץ יותר בשפה היומיומית, כתבתי עליו בנפרד במאמר על התת מודע.

מה פרויד באמת חידש, ומה לא

נקודה שפכלר מקפיד עליה: פרויד לא גילה את הלא מודע ולא טען שגילה. פילוסופים דיברו על זה לפניו, והוא עצמו כתב לסופרים ולמשוררים שהם הקדימו אותו. לארתור שניצלר הוא כתב שהוא מקנא בו, שהוא אומר בסיפורים שלו את מה שפרויד מזיע כדי לנסח.

מה שפרויד כן עשה היה להתחייב למבנה נפשי ולקטלוג של מאפיינים שחוזרים על עצמם אצל בני אדם שונים.

איך הלא מודע מלשין על האדם עצמו

מהקטלוג הזה עולות שלוש תכונות שחוזרות, וכל אחת מהן ניתנת לזיהוי בחיים היומיומיים בלי שום הכשרה.

1. כוח העילוי: הוא לא אוהב להישאר סגור

ללא מודע יש לחץ להתבטא, מין דחיפה כלפי מעלה. הוא לא אוהב להישאר מערכת סגורה ונידחת, אלא מחפש לפרוץ החוצה. זה מה שמייצר פליטות פה, וזה גם מה שעומד מאחורי הביטוי על ראש הגנב בוער הכובע.

2. אנחנו עיוורים לעצמנו וחכמים על אחרים

בהגדרה, אנחנו עיוורים יותר למה שאנחנו לא יודעים על עצמנו. אבל הזולת, אומר פכלר, מספר לנו על עצמו הרבה יותר ממה שהוא התכוון. הדוגמה של פרויד היא של אדם שפותח משפט בקידומת: "זה לא ש… אני לא רוצה להעליב, אבל השמנת?"

אומר פרויד, נוריד את הלא, נקבל את מה שהוא רוצה באמת.

3. אחדות הניגודים: מי ששונא, גם נמשך

התכונה השלישית דומה למשהו שיונג יאמר בהמשך. בלא מודע יש אחדות של ניגודים, כמו יין ויאנג: אם אתה רואה משהו שחור, שם קיים גם הלבן. מי שאומר "אני שונא אותה, שונא אותה" גם אוהב אותה מאוד, או לכל הפחות אכפת לו ממנה מאוד, והוא רוצה שיהיה אכפת לה ממנו.

הכלל שפכלר מנסח מזה חד: כל פעם שיש משהו קיצוני מבחינה רגשית, בלא מודע רשום גם ההפך הגמור שלו. אחרת אנחנו פשוט אדישים.

הדוגמה שהוא נותן היא הומופוביה: ככל שאדם צורח חזק יותר שהוא נגד, אפשר להניח שבלא מודע שלו מאיימת לעלות, בכוח העילוי, דווקא המשיכה שלו לזה. פרויד קרא לזה תגובת היפוך. מנגנון קרוב הוא פיצוי: מי שנכשל בלימודים מנסה להיות הכי חכם, ומי שחסר לו ביטחון בתחום חברתי מסוים מנסה להיות הדומיננטי ביותר חברתית. אלה חלק ממשפחה שלמה של מנגנוני הגנה.

המושג שיונג נתן לזה הוא הצל: מה שיש לנו בנפש ואיננו רוצים להכיר בו כשלנו. אנחנו מתכחשים לו, ואז רואים אותו באנשים אחרים וכועסים עליהם, שונאים אותם, ולפעמים רוצים להשמיד אותם.

פכלר מסייג את זה נכון. לא מדובר בעצבים רגעיים על מישהו שחתך אותך בכביש, אלא במי שמפעיל אותך לאורך זמן. הסימן, בניסוח שלו, הוא הפסים שרצים בראש אחרי המפגש:

אני מוצא את עצמי חושב, איך לא אמרתי לו ככה, איך הוא מעיז, והוא השיג. בעצם בעצם בעצם אני רוצה להיות הוא.

ואז מגיעה ההיפוך: אני לא רק דוחה אותו ושונא אותו ורואה בו משהו נתעב, אלא רואה בו דווקא מישהו קרוב אליי מדי, ולכן כל כך אכפת לי.

הגשר לתפיסות המזרח

כשהעליתי את הרעיון שמוכר מהקרמה, שמה שאתה רואה בעולם ורוצה לשנות בו הוא בעצם מה שצריך להשתנות אצלך, פכלר הקדים והבהיר שאין לו בקיאות בתורות המזרח הרחוק. אבל הוא כן חיבר את זה, ודרך רעיון אחד:

כולנו רקמה אנושית אחת חיה. אזי מה שמקפיץ אותי בו, זה שאולי אני מזהה את עצמי בו יותר מדי באופן לא מודע, וזה מאיים עליי במידה כזאת שאני פשוט לא יכול לשאת את זה, לא יכול לשאת אותו, ואומר לעצמי שאני לא כזה.

ההערה שלו על הפסיכואנליזה עצמה מעניינת כאן: כתיאוריה מערבית היא קצת מתעלמת מהעיקרון הבסיסי הזה של הקיום, למרות שחלק מהתיאוריות החכמות בתוכה גזורות ממנו.

מה קורה ברגע שאדם באמת מזהה את הצל שלו

נניח שהזיהוי קרה. אדם שחשב "כל העולם רודפי בצע וגנבים וכולם דפוקים סביבי" עוצר רגע ואומר, אולי הדברים האלה נמצאים אצלי. פכלר קורא לזה התקדמות אדירה, ומיד מנמיך ציפיות לגבי מה שבא אחריה.

כי השלב הבא אינו שינוי. השלב הבא הוא היכולת לשאת את מה שזיהית. הרי יש סיבה לכך שזה נדחק ללא מודע מלכתחילה: זה הגן עלינו. לכן זה נקרא מנגנון הגנה. הוא שומר עלינו מפני חרדה איומה שתציף אותנו אם נחשוב שאנחנו באמת גם כאלה.

וכשההכרה מתקרבת, הנפש עושה מה שילדים קטנים עושים: אוטמת אוזניים, לא לא לא, שום דבר לא ייכנס פנימה, אני לא כאן. האלטרנטיבה קשה יותר. פכלר מתאר אותה במילה אחת: מערער.

ואז, לפעמים, הצבעים משתנים

הרגע הזה הוא אחד היפים בשיחה, והוא גם מתועד בספרות המקצועית. כשמטופל מגיע להכרה חדשה ואמיתית ביחס לעצמו, קורה משהו ברמת החושים:

גם בפגישה עצמה וגם כשהוא יוצא מהחדר, פתאום הצבעים. נגיד מאחוריך דרך החלון יש עץ עם פריחה צהובה, יותר צהובים. השמיים פתאום יותר כחולים.

התפיסה נעשית חדה ונעימה יותר, והעולם הופך נסבל יותר ולכן מקום טוב יותר להיות בו. אלה רגעים קטנים, ופכלר לא מבטיח כמה זמן הם מחזיקים. אבל כשאדם יכול לשאת את ההפכים שבתוכו, כשהוא מתיידד עם הצל של עצמו, נפתחות אפשרויות. זו, לדעתו, הסיבה שבגללה אדם בא לטיפול מלכתחילה.

עד כאן דיברנו על סוג אחד של תוכן מודחק: תכונות שאיננו אוהבים בעצמנו. אבל בכספת נמצאים גם דברים אחרים, ודווקא מהם התחיל כל התחום.

הפעם הראשונה שפרויד השתמש במושג פסיכואנליזה הייתה בהקשר של הבנה וטיפול בטראומה. המילה טראומה במקור פירושה חבלה, ולאט לאט התחילו לזהות חבלות גם נפשיות ולא רק גופניות. פרויד תיאר את זה כזיכרון שסוגרים במגירה וזורקים את המפתח, ובגלל שהוא עדיין שם, הוא מתגלגל גופנית: תופעות פסיכוסומטיות, או כפי שקראו לזה אז, היסטריה. שיתוקים לא מוסברים, איבוד תחושה, גוף שמתכופף ולא מצליח להתיישר, בלי סיבה ביולוגית אמיתית.

וזו נקודת ההתחלה של הכל: פרויד וברויר התחילו להקשיב לחולים כמו שאף אחד לא הקשיב להם.

למה שלא נשאיר הכל במודע

ההגיון של הנעילה פשוט. בכספת נמצאים זיכרונות של פציעה, נטישה, מוות, אובדן של אנשים יקרים, כאב פיזי והכאב הנפשי שנגרם מהם. אם כל זה יהיה כל הזמן במודעות שלנו, נרצה להישאר במיטה עם השמיכה מעל הראש ולהגיף את התריסים. פשוט יותר מדי מידע.

הבעיה היא שהחומר הנעול מכתיב לנו את סדר היום דווקא כשאנחנו כן יוצאים מהבית, והוא עושה את זה בצורות שלא משרתות לא אותנו ולא אחרים.

הדרך הראשונה: לייחס לעצמנו שליטה על מה שלא היה בשליטתנו

אחת הצורות שבהן הנפש מתמודדת עם חוויות קשות היא לייחס לעצמה שליטה על אירועים שאינם בשליטתה. פכלר נזכר בפרסומת ישנה, ילד שדורך רק על הקווים במרצפות: אם רק אדרוך על הקווים, אם רק לא אבכה, אבא לא ירביץ.

אותו מנגנון מופיע בשלב המיקוח בחמשת שלבי האבל של אליזבת קובלר רוס: אם היא יוצאת מזה, אני מתחיל להניח תפילין כל יום. אם אני צולח את המשבר, אני מפריד בשר מחלב. גם אנשים שאינם דתיים בכלל.

בשוחות אין אתאיסטים. כולנו נהיים מאמינים כשאנחנו במצוקה.

וכשהדבר הרע כבר קרה ואי אפשר לשלוט בו, המנגנון מייצר דברים כמו סימפטומים כפייתיים: לבדוק עשרות פעמים אם ננעלה הדלת או כובה הגז, למרות שקוגניטיבית אתה זוכר שכן. פכלר מביא כאן את ויניקוט, שאמר שהפחד מהעתיד הוא פחד ממה שכבר קרה, ומוסיף דימוי משלו: זה כמו שאומרים שהצבא מתכונן למלחמה הקודמת.

הדרך השנייה: האשמה שמזמינה עונש

הצורה השנייה עדינה יותר ויומיומית הרבה יותר. אני מסתובב עם הרגשה שמלווה אותי כמו ענן, שאני בעצם רע. אילו הייתי טוב, זה לא היה קורה.

ילדים טובים, ההורים שלהם לא מפתחים דיכאון. לא מגיעה אליהם רווחה הביתה והם לא מגיעים לפנימייה. ילדים טובים, אבא שלהם לא מת במלחמה.

ואם אני אשם, אני אחפש ביומיום ביטויים לעונש. פכלר מפרט איך זה נראה בפועל, ורשימת הדוגמאות שלו קונקרטית מאוד: לעשות בחירות שיביאו עליי כאב ואכזבה ומכה, להימשך לאנשים שבסופו של דבר ישברו לי את הלב, ללכת דווקא למי שמבטיח ומפר את ההבטחה, ולהיכנס בעיניים עצומות, למרות שאני אדם נבון ומתפקד, לפרויקטים שיביאו עליי קריסה כלכלית.

המטרה הלא מודעת של כל אלה זהה: לזמן עוד ועוד עונשים כדי להצדיק את החוויה שאני מסתובב איתה באשר אלך, שאני רע ואני לא בסדר.

הגחלת שנשארה

אז למה אנשים מגיעים לטיפול? כאן פכלר נותן את הדימוי שנשאר איתי הכי הרבה זמן אחרי השיחה. הוא לוקח אותו ממנגל בסוף היום, כשהגחלים כמעט אפורות:

ויש גחל אחד שעוד יש עליו קצת כתום ורדרד כזה, שאם תעשה פו אז אולי זה שוב יתלקח. נשאר אצלם הפס הזה הוורדרד הקטנטן הזה. הם רוצים שמישהו איש מקצוע, אשת מקצוע, יעזרו להם לעשות פו על האור הקטן שאומר אולי, אולי יש לי סיכוי בעולם הזה, בגלגול הנוכחי, להיות טוב, לאהוב את עצמי.

ובשביל זה, הוא אומר, צריך להתיידד עם חלקים שאני לא רוצה להכיר בהם כשלי בכלל. הצל הוא אחד השמות שלהם. וזה כואב.

מה עוד נעול באותה כספת: אינטואיציה, יצירתיות והשראה

זה החלק שהכי קל לפספס. הכספת אינה מכילה רק שדים. באותה מידה שנמצאים בה הזיכרונות הכואבים ביותר והשדים המפחידים ביותר, נמצאים בה גם הכוחות הגדולים ביותר שלנו.

פרויד אמר שהעצה הישנה, אם יש בעיה לך לישון עליה ותקום עם התשובה, היא נכונה. הלא מודע הוא גם המקור של אינטואיציה, חושים, יצירתיות, מוזה והשראה. כלומר בדיוק הדברים שנותנים לאדם משמעות טובה לקיום שלו, ועוזרים לו ליצור ולשמור על מה שיצר.

ומכאן נובעת המסקנה המעשית של החלק הזה:

אתה לא יכול לנעול בכספת רק את הצד הלא רצוי. אם אתה נועל בכספת, אתה נועל את זה ביחד.

שלושה סיפורים על אותו רעיון

פכלר תולה את זה בשלושה מקורות תרבותיים, וכולם אומרים את אותו הדבר. פיטר פן, שמגיע לוונדי כדי שתתפור לו בחזרה את הצל. הסיפור של אנדרסן על המלומד והצל שלו, שמתפצלים עד שהצל משתלט. ויין ויאנג, שבו יש נקודה שחורה בלב הלבן ונקודה לבנה בלב השחור.

והדוגמה העדכנית ביותר מגיעה מסרט אנימציה: ב"הכל בראש", השיער של שמחה הוא בצבע כחול, כמו של עצב.

זה אומר שאין אחד בלי השני. בזיכרון כואב מאוד יכול להיות גם הניצן להתפתחות טובה. ובשמחה מאוד גדולה יכול להיות גם געגוע למשהו שלא יהיה.

כמו בחתונה, הוא מוסיף, שבה נזכרים ולפעמים גם מציינים את אלה שלא איתנו היום. הם שלובים. השאלה היחידה היא אם הנפש שלנו יכולה לשאת את השילוב הזה לא רק בתוך הכספת, אלא גם כשהוא עולה למודעות.

למוות כנושא נפשי יש שני היבטים נפרדים, ופכלר מפריד ביניהם בבירור. הראשון הוא הסופיות שלנו, מאה ועשרים של כל אחד מאיתנו, פלוס מינוס. השני הוא מוות שכבר חווינו, לפעמים באופן מטאפורי: הילדות שלי נגמרה מוקדם מדי בגלל טראומה, או אנשים אהובים שהלכו ולא חזרו מוקדם מדי בחיים שלנו. גם הגירה, הוא מוסיף, היא טראומה מהמשפחה הזאת.

והדברים האלה, בניסוח שלו, מפעילים אותנו עשרים וארבע שבע הרבה יותר ממה שנדמה. הביטוי היומיומי ביותר שלהם הוא היחס שלנו לחוקים, מסגרות וגבולות.

למה סוף פגישה טיפולית הוא עניין כזה גדול

לכאורה מדובר בדבר בנאלי: חמישים דקות נגמרו. פכלר מבהיר שחמישים דקות אינן מספר קסם, ושפגישה לא חייבת להיות באורך הזה, אבל היא כן צריכה להיות קבועה. ומה שקורה בדקה האחרונה נוגע בכספת:

הוא כאילו מרעיד את הכספת, כאילו מישהו שם מתעסק בקוד, תכף היא נפתחת, לסופים אחרים.

מבחינת הלא מודע, אין ביטחון שהחדר הזה יהיה כאן בפעם הבאה, ושהאדם שבאנו לפגוש יהיה כאן גם הוא. לא בגלל סיבה מציאותית, אלא כי החיים לימדו אותנו, וזה נרשם עמוק, שיש דברים טובים שמסתיימים כשאיננו רוצים שיסתיימו. אנחנו פוחדים מאובדן כזה, ופוחדים מלהתחבר לאובדנים הקודמים.

ולכן גם ההתנגדות לגבולות בכלל היא ביטוי של אותה חרדה. אמירות כמו "חוקים נועדו שיישברו" ו"אני לא מסתדר עם מסגרות" הן, בקריאה הזאת, צורות שונות של אותה התנגדות. פכלר מחבר לזה גם את השורה של דילן תומאס, do not go gentle into that good night: התנגד לגבולות, התנגד למוות.

איחורים ודחיינות: מה הם מספרים על חרדת מוות

מכאן מגיע החלק הכי בר-בדיקה בשיחה, ואולי הכי לא נוח. הטענה: מאחרים כרוניים ודחיינים מספרים סיפור שהם לא יודעים שהם מספרים, והסיפור הוא על מוות.

המנגנון עובר דרך מי שמחכה. פכלר מפרק את החוויה של ההמתנה לשלבים שכולנו מכירים: קודם חושבים שהשתגענו, אולי טעיתי בתאריך, בואו נבדוק מה קבענו. אחר כך מתחילה הדאגה, אולי קרה משהו. אחר כך זה הופך לכעס: לא קרה כלום, הוא פשוט שכח אותי, אני הפכתי עולמות כדי להגיע ולמצוא חנייה ולקחת בייביסיטר, ובשבילו אני עוד אחד. ואז מגיעה ההתנצלות, וחוזר חלילה.

אנחנו, המחכים למאחר, חווים אובדן בקטנה, עד שהוא שוב מופיע.

המסקנה שלו: יש כאן מיקרו חוויית מוות, לפחות פוטנציאלית. ומי שגורם לה לא מרגיש אותה, כי הוא זה שמייצר אותה אצל האחר. בפסיכואנליזה קוראים למהלך הזה הזדהות השלכתית: הוא זורק אל תוכם את פחד המוות שלו, הם ירגישו אותו במקומו, הם ירעדו במקומו.

שתי בדיקות שאפשר לעשות

כאן פכלר עושה משהו שהוא עומד מאחוריו לאורך כל השיחה, והוא מציע דרך להפריך את עצמו. כששאלתי מאיפה הוא הביא את ההסבר הזה, ולמה זה לא פשוט הפרעת קשב, הוא לא התווכח. הוא הציע שתי בדיקות.

ולפני שהמסקנה נשמעת גורפת מדי, פכלר מזכיר את האמירה המיוחסת לפרויד, שלפעמים סיגר הוא רק סיגר, ומוסיף עליה הערה חדה: פרויד עצמו מת מסרטן הלסת שנגרם מעישון יותר מדי סיגרים. במקרה שלו זה לא היה רק סיגר.

פסיכואנליזה, כל זמן שהיא רעיונות קסומים באוויר, באמת אפשר לזרוק אותה לפח. אבל אם אפשר לבדוק את זה, אני מציע לבדוק את זה.

"כמה הספקתי היום": פרודוקטיביות כתשובה למוות

סיפרתי לו בשיחה שכששואלים אותי איך היה היום, האוטומט שלי הוא לבדוק כמה הספקתי, ושהתשובה טוב או בסדר נקבעת לפי רמת הפרודוקטיביות. שאלתי אם זה קשור לחרדת מוות. התשובה שלו לא הותירה מקום לספק, והיא גם הסבירה למה.

ההיגיון פשוט: אילו היינו חיים לנצח, למושג "הספקתי" לא הייתה שום משמעות. מה שלא הספקתי היום, אספיק מחר. כל הרעיון של להספיק נגזר אך ורק מכך שהזמן מוגבל. ופכלר מוסיף שזה פועל בכל רובד, לא רק ברמת החיים כולם: כמה זמן חי פרפר, יממה? אז בשבילו יממה היא מאה ועשרים שנה. כל יום הוא כמו חיים שלמים.

תהילה כביטוח נגד מוות

מכאן הוא עובר לצורה מוכרת יותר של אותו מנגנון, ופותח דווקא בשיר הנושא של הסדרה "תהילה": remember my name, I'm gonna live forever. מה הרעיון בזה שפודקאסט זוכה לעשרות אלפי צפיות? למה זה משנה למישהו?

נגיד אני יוצא מפה, רחוב רמב"ם 7, פוגע בי מטאור. אבל אם זה יקרה, אני יודע שאני משאיר אחריי משהו. באופן סימבולי אני יוצר פה משהו שמבטח לי על מוות, סימבולי. ככל שיהיו יותר צפיות, אני בעצם יותר חי. איפה אני חי? אני מתנחל בלבבות.

וזה, הוא מדגיש, בסדר גמור. "שום בעיה בזה, זה מצוין, לכן אני פה." לא כל דבר שאיננו מודעים לו הוא בעיה, ואין צורך להמציא בעיות כשיש מספיק גם ככה.

המחיר השני הוא נוכחות. אם אני מנסה כל הזמן להנציח את עצמי ומרגיש שהשעון מתקתק, אני כל הזמן רץ. פכלר הדגים את זה על השיחה עצמה: אילו היה עסוק רק בלהרשים אותי ואת הצופים, השיחה בינינו הייתה הרבה יותר מעיקה, כי הוא לא היה נמצא בה. וכשכן נמצאים, אמר, אז יוצאים החוצה והפריחה על העץ צהובה יותר.

בפתיחת השיחה אמרתי לפכלר שאני מתרגש ושזו התגשמות של חלום. הוא חזר לזה באמצע, ואמר שזה יפה בעיניו, כי הרבה אנשים לא מדברים ככה. יש איזה פסון: אני דוקטור לפסיכולוגיה, אני מעל זה, אתה צריך להגיד תודה שפיניתי זמן לבוא אליך. הוא עצמו מדבר על פרויד אחרת לגמרי: "אני קורא לו זיגי".

אנחנו כל החיים, וכל רגע נתון כמעט, זזים ונעים בין פסון, הפרסונה, איזושהי פוזה חיצונית, לבין פגיעות. וזה מאוד תלוי אינטראקציה.

ככל שאנחנו מרגישים בטוחים יותר, אפשר להיות אמיתיים יותר. ולעומת זאת, אם אני צריך לעמוד על המשמר ולצפות פגיעה, כדאי שתהיה לי היכולת לשמור פסון ולתפוס מרחק. פכלר לא מציג את הפרסונה כדבר רע, אלא ככלי שנדרש בסביבה מסוימת.

הפרדוקס של גראוצ'ו מרקס

בעולם הדייטים, ובעצם גם בראיונות עבודה, מופיע קונפליקט מוכר: אתה רוצה להפגין התלהבות, כי כולנו רוצים שיתלהבו מאיתנו, אבל לא יותר מדי, כי התלהבות עודפת משדרת שאולי אתה נואש ואולי לא מספיק טוב. פכלר קושר את זה לאמירה של גראוצ'ו מרקס, שלא מוכן להשתייך למועדון שיקבל אותו לשורותיו.

ההסבר שלו למה זה קורה הוא החלק החזק:

כל אדם הוא באמת המשטרה והפרקליטות והבית משפט המחוזי והשופט הכי הכי הכי רע של עצמו. ואז הפחד הוא, מה יהיה אם יגלו מי אני באמת. כי אני יודע מי אני באמת.

הוא מוסיף לזה מונח שהגיע מתוכנית ריאליטי: אחת המשתתפות ב"חתונה ממבט ראשון" הסבירה שהיא פוחדת שזה לא יעבוד, כי ביחסים אמרו לה שהיא too much. פכלר לוקח את זה רחב: הרבה מאיתנו מסתובבים בעולם בהרגשה שאנחנו too much, ושאם יכירו אותנו מקרוב יראו לנו את הדלת.

השאלה ששווה לשאול את עצמך

כל טיפול פרטני הוא בעצם טיפול זוגי

מכאן מגיעה אחת האמירות שהכי נשארות מהשיחה. פכלר טוען שכל אדם שמגיע לטיפול פרטני מגיע קודם כל לטיפול זוגי, והשאלה היחידה היא באיזה זוג הוא רוצה לטפל. התשובה שלו: בזוג שהוא עם עצמו.

רק אם אני מתחתן עם עצמי, אם אני מתחייב להיות איתי בטוב וברע ויכול לשאת את הרע שבי, אז אני אוכל להיות עם מישהו אחר.

וזה מתחבר לצל ישירות: אם ההפכים נמצאים באותה נפש, אז מה שאני צריך ללמוד הוא לשאת את עצמי. להיות קודם כל חבר טוב של עצמי. מי שרוצה להעמיק בדיוק בנקודה הזאת, המאמר על קבלה עצמית נוגע באותו מקום מכיוון אחר.

זוגות שנראים הפכים, ומה באמת קורה ביניהם

הרעיון הזה מקבל הרחבה יפה לזוגיות. אנחנו רואים הרבה זוגות שכלפי חוץ נראים הפכים: היא היסטרית והוא אדיש, הוא קמצן והיא פזרנית. אבל אם הם הרבה זמן ביחד, אומר פכלר, הסוד שלהם הוא שכל אחד עושה את העבודה הרגשית המלוכלכת בשביל השני. לקמצן יש בתוכו פזרן, ולהיסטרית החרדתית שעושה עניין יש בתוכה אדיש.

וגם כאן, במקום להשאיר את זה כרעיון יפה, הוא נותן בדיקה: אם יעופו טילים בחוץ והיא פתאום תגיד שזה בסדר, נלך למקלט, זה לא היה ההסכם. ואז נראה את האדיש מתחיל לפחוד ולצלצל לאמא שלו.

המפה של יונג: ארכיטיפים, אנימה, צל ועצמי

יונג, בקריאה של פכלר, סרטט מפה אלטרנטיבית לזו של פרויד. פרויד עבר בין מודלים: מודע, סמוך למודע ולא מודע, ואחר כך סופר אגו, אגו ואיד. יונג אמר שללא מודע יש שני היבטים.

הראשון הוא הלא מודע האישי: אירועי עבר, תולדות חיים, ילדות, טראומות, אבל גם הפעם הראשונה שלקחו אותי ללונה פארק. השני הוא הלא מודע הקולקטיבי, שיונג התעכב עליו בניגוד לאחרים בפסיכואנליזה. זו ההמחשה לכך שכולנו, כבני אדם, חולקים תכנים בנפש העמוקה ביותר, וזה חוצה תקופות, גיאוגרפיה, עדה, דת, גזע, מין, גיל ומגדר. את התכנים האלה הוא כינה ארכיטיפים.

שאר המפה נפרשת משם. הפרסונה היא המסכה החברתית, כרטיס הביקור: "דוקטור עמית פכלר הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך". הצל הוא המאגר של כל מה שבי שאיננו סבבה, מה שהוא מכנה the dark side of the force, המקומות שבהם אני דיקטטור צפון קוריאני ולא נחמד לעצמי ולאחרים. האנימה והאנימוס הם היסוד הנשי והיסוד הגברי שקיימים בכל אחד. ובמרכז נמצא הסלף, העצמי: גרעין שלא ניתן לחלוקה, ומכאן המילה אינדיבידואציה. אצל מי שרוצה להעמיק ביונג, אספתי גם ציטוטים של קרל יונג בעברית.

למה אי אפשר להיות אותנטי בלי להיות טוב

הנקודה שסוגרת את החלק הזה היא מוסרית, ופכלר לא מתנצל עליה. יונג, לדבריו, הושפע מאוד מהאלכימאים, ואמר שיש אמיתות נצחיות: לא משנה אם אנחנו אומרים שניצור זהב ממתכות אחרות, או שנביא את הנפש להיות יסוד אחד אצילי ומזוקק. זו משימת החיים.

אי אפשר להיות אותנטי בלי להיות טוב. אתה לא יכול להיות דיקטטור ומניאק ועדיין אדם אמיתי. לא, אתה מנותק מהמהות שלך. כי במהות שלך יש לך אחריות לכלל הדברים, אתה חלק מהם. אם אתה חותך את זה ושולט והופך אחרים לחלשים ממך, אתה בוגד בעצמך.

וזה נכון, הוא מוסיף, בלי קשר לאיפה אתה גר, בקרמלין או במגדלי טראמפ או בכל מקום אחר שאתה אומר לעצמך שממלא אותך באושר.

כשההתלהבות של מישהו מרגישה לא אמיתית

שאלתי אותו על משהו שהעסיק אותי: לפעמים פוגשים אדם חיובי מאוד, שכותב במילים חמות ועם הרבה לבבות, ועל פניו זה טוב, אבל זה מרגיש too much ולא אותנטי. שאלתי אם האינטואיציה שלי מזהה שם משהו, או שאולי חסרה לי ההתלהבות הזאת ולכן זה מדליק אותי.

פכלר ענה משתי זוויות. בכובע של פרויד, זו יכולה להיות השלכה קלאסית: לך לא טוב, אז אתה רוצה שלשני לא יהיה טוב. בכובע של פרנצי, התשובה אחרת לגמרי. פרנצי דיבר על דיאלוג בין לא מודע ללא מודע, ואינטואיציה היא אחד השמות של זה. לפי הקריאה הזאת, אולי זיהית באדם השני משהו שהוא עצמו עיוור אליו, כי כאמור הלא מודע תמיד עיוור לעצמו וחכם על אחרים.

ואז הוא נתן דוגמה משנים של עבודה במחלקה סגורה. מגיע אדם במצב מאני, כולו בהיי, וזה מדבק כמו מופע סטנדאפ. אבל לפעמים מרגישים שזה לא רק היפי-הפי, ושאם מישהו קצת לא יסכים איתו, זה יתפרץ בצורה מפחידה. ולפעמים זה משהו אחר לגמרי:

מוכרחים להיות שמח, כדי שלא יראו את העצב, כדי שהוא לא ירגיש את הכאב.

האם בינה מלאכותית יכולה להחליף מטפל?

את השאלה הזאת הצגתי לו בפתיחת השיחה, והוא ענה עליה מיד, לפני כל השאר. התשובה שלו לא הייתה כן ולא הייתה לא.

התשובה היא, זה תלוי במטפל. אם המטפל מדקלם, אז התשובה היא כן, כמובן. אם הוא עושה עבודה אמיתית, אז אני לא רואה שבכמה אלפי שנים הקרובות איזשהו סטארט-אפ מחשבי יוכל להתקרב לזה אפילו.

הניסוח הזה מעביר את השאלה מהטכנולוגיה אל המקצוע. אם מה שקורה בחדר הוא שליפה של פרשנויות מוכנות מראש, זה אכן ניתן להחלפה. ואותו קו בדיוק חוזר בהמשך השיחה, כשהוא מדבר על הפסיכואנליזה עצמה: כל זמן שהיא רעיונות קסומים באוויר, אפשר לזרוק אותה לפח ולהחליף אותה בבינה מלאכותית או בכל דבר אחר. מה שמחזיק אותה הוא היכולת להעמיד את הטענות שלה לבדיקה.

נרקיסוס ואיכו: מאיפה הגיעה המילה, ומה היא באמת מתארת

בשיחה שלישית ישבנו על נרקיסיזם, ופכלר פתח דווקא מהמיתוס. נרקיסוס היה יפה עד כדי כך שכל הנימפות ביער רדפו אחריו, והוא ברח מכולן. עד שהגיע לאגם, הביט במים, וראה שם את היצור היפה ביותר שנתקל בו אי פעם. הוא התקרב, התקרב, ונפל פנימה וטבע. הדמות, כמובן, הייתה בבואתו שלו.

אבל הפרט שפכלר מדגיש הוא דווקא הדמות המשנית. אחת הנימפות שרדפו אחריו הייתה איכו, שקוללה שלא תוכל לומר לעולם דבר מקורי משלה, אלא רק לחזור על המילים האחרונות שהיא שומעת. השם שלה פירושו הד.

הפרדוקס של משה רבנו: מנהיג שאומר "לא איש דברים אנוכי"

מהמיתוס היווני עברנו למקום אחר לגמרי. אם נרקיסיזם מספק ביטחון ונוכחות, שאלתי, האם מנהיג בלי שמץ ממנו בכלל יכול לקום. וכאן פכלר מצביע על משה.

כשאלוהים שולח אותו, משה עונה שהוא כבד פה וכבד לשון, לא איש דברים אנוכי. כלומר: אני מגמגם, אני לא יודע לדבר. ואז מגיעה הנקודה:

איך קוראים לספר האחרון בחמישה חומשי תורה? דברים. זה שאמר לא איש דברים אנוכי, בסוף יש ספר שלם של דברים שהוא אמר.

הקריאה של פכלר: משה עבר תהליך של להכיר בכך שלמרות הפגם, ולמרות חוסר הביטחון החברתי, יהיה לו מה להציע. ובעצם, היציאה שלו לחופש מתחילה מהשעבוד הפנימי של "אני לא מספיק טוב, לא מגיע לי", ורק אחר כך הוא מוציא עם שלם משעבוד.

ולמה זה נוגע לקליניקה של היום

מכאן הוא עובר לביקורת שהפתיעה אותי, כי היא מופנית פנימה, אל המקצוע שלו. באקלים מערבי קפיטליסטי, הוא אומר, קל מדי ליפול למלכודת שבה המטופל לומד לומר שההורים היו רעים ושהוא לא היה רע, ונתקע בדיוק שם.

הוא נשאר בשלב שבו הוא קורבני. והוא עכשיו רוצה שישימו לב לצרכים שלו, כי הוא לא השמיע אותם. והוא היה מרצה עד היום, והגיע הזמן שגם הוא יקבל את מה שמגיע לו.

זה נכון וחשוב, מדגיש פכלר, אבל אם עוצרים שם מפספסים את המטרה: להמשיך גם לתת, להיות שותף, לקבל ביקורת בלי להתפרק ממנה, ולהכיר בכך שגם קורבן אינו מושלם. אחרת, במילותיו, הקליניקה של ימינו יכולה לייצר עוד ועוד הלך רוח נרקיסיסטי, כזה שאומר או שאני בראש הפירמידה או שאני שובר את הכלים. האיזון שהוא מחפש הוא בדיוק זה של משה: להכיר בפגמים וגם להיות מסוגל להוביל אחרים.

המלך בנסיך הקטן, ולמה נרקיסיסט לא צריך לצעוק

הנסיך הקטן עלה בשיחה משני הכיוונים באותו שבוע. בספר יש את הגאוותן, ויש את המלך שמצווה על השמש לשקוע ואז מראה שהיא אכן שקעה. לפי פכלר, סנט אכזופרי פיצל שם דמות אחת לשתיים: הגאוותן הוא הפרעת האישיות, והמלך הוא הגרסה השלטונית.

הוא מוסיף הערה קטנה על השמש, שמככבת בדימויים נרקיסיסטיים: אומרים על מישהו שהוא חושב שהשמש זורחת בשבילו. וזו בדיוק החשיבה המאגית שפגשנו קודם, אותו ילד שדורך רק על הקווים.

מלך הוא תינוקי. His Majesty the Baby. הוא זקוק לזה שההורים יסגדו לו אפיים ארצה, ויהדהדו את דף המסרים שלו כמו איכו.

ההבדל בין מלך למי שאינו מלך

ואז מגיע הרעיון שהכי נשאר לי מהחלק הזה, והוא מגיע דווקא מעולם המשחק. ניסן נתיב, המורה לתיאטרון, לימד איך לשחק דמות של מלך:

ההבדל בין מלך לבין מי שלא מלך, זה שמי שלא מלך כועס אם מכעיסים אותו, מתעצבן. מלך מרים את הגבה. וכל הממלכה עוברת לדום, איפה נתקן את הפשלה.

פכלר מתרגם את זה לדינמיקה: הנרקיסיסט המנוסה כבר לא צריך התקף זעם, הוא מפעיל דרך טרור שקט. בהתחלה הוא נותן טנטרום אחד כדי שיבינו שלא כדאי, ואחרי שהמסר מופנם הוא לא יגיד "עוף לי מהעיניים", הוא יגיד "טוב, הזמן שלך בטח יקר". מי שרוצה את המנגנון המלא, כתבתי עליו במאמר על גזלייטינג.

החלום על העקרבים: מה פכלר עושה עם סינכרוניות

בסוף הפרק סיפרתי לו על חלום שחלמתי באותו לילה, בלי לתכנן, כי הוא סיפר על משל העקרב והצפרדע. בחלום עליתי על ספינה, ידעתי שיש עקרבים קטנים צמודים לדפנות, פחדתי כל הזמן שהם יעלו, והם לא עקצו.

מה שעניין אותי היה מה הוא יעשה עם זה. והתשובה שלו לא הייתה פירוש של החלום.

אני שומע בחלום שלך מוטיב של עקרבים, ואני סיפרתי את הסיפור של העקרב והצפרדע, ונזכרתי בנסיך הקטן ואתה השבוע נזכרת בו, ונזכרתי בסוקרטס ואתה נזכרת בו. אם אנחנו זקוקים להוכחה קטנה, מקומית, נקודתית, לזה שיש משהו שקושר בין כולנו, אז קיבלנו שלושה סימנים.

זה בדיוק הקו שפרנצי דיבר עליו בפרק הראשון, על דיאלוג בין לא מודע ללא מודע. ומכאן, אומר פכלר, צומח הסיכוי שאדם אחד גדל ונרגע דרך שיחה עם אדם אחר.

בשיחה מאוחרת יותר הגענו לשאלה כבדה יותר: מאיפה מגיעה אכזריות. לא זו של פושע בודד, אלא זו שמאורגנת בתוך תרבות ועוברת מדור לדור. וכאן פכלר חולק על שני שמות גדולים בבת אחת.

פרויד טען, ב-1920, אחרי מלחמת העולם הראשונה ואחרי שבתו גססה מהשפעת הספרדית, שכל בני האדם נולדים עם יצר מוות: דחף מולד להשמדה עצמית ולהשמדת האחר, שמגיע איתנו לעולם כמו זוג עיניים. מלאני קליין, שפכלר מכנה כמעט הנכדה שלו, לקחה את זה רחוק יותר והדגישה את הרצון הסדיסטי שקיים כבר אצל התינוק.

אני חושב שגם פרויד וגם מלאני קליין פספסו פה בגדול. אנחנו לא נולדים אובדניים וסדיסטים.

העמדה שלו: אנחנו באים לעולם עם מוטיבציה פנימית עמוקה לצמוח, להתפתח ולהיות בריאים. אכזריות, סדיזם ותוקפנות הם לא תכונות מולדות אלא התנהגויות שמתפתחות כדרך התמודדות גרועה במיוחד עם קשיי החיים, עם טראומות, ועם העובדה שאנחנו סופיים. ובניגוד לתכונה מולדת, דרך התמודדות כזאת יכולה להנציח את עצמה דור אחרי דור.

שימו לב שזה בדיוק אותו קו שעבר בשיחה על הלא מודע, רק שהוא נמתח עד הקצה. שם חרדת המוות הופיעה כאיחור ודחיינות. כאן היא מופיעה כאלימות.

איך תרבות מתכנתת פוטנציאל לפעולה

ההקדמה השנייה שלו נשענת על יונג. ארכיטיפ, כזכור, הוא רעיון שיש בו פוטנציאל פעולה. פכלר מציע ניסוי מחשבתי כדי להראות עד כמה זה אוניברסלי: אם היינו מושיבים את כל האנושות סביב שולחן אחד, היום או לפני אלף שנה, ומבקשים מכולם לכתוב אסוציאציות למילה אמא, היינו מקבלים חפיפה גדולה בהרבה מהשוני.

אבל לכל קבוצה יש וריאציה משלה על אותו נושא אוניברסלי, והווריאציה הזאת מגיעה מהסמלים, מהשפה, מסיפורי הילדים ומהמיתוסים שעליהם היא גדלה. וזה מה שמעניין אותו: לא הארכיטיפ עצמו, אלא הווריאציה המקומית שלו.

הדוגמה שהוא נותן, והיא לא נוחה

באגדות האחים גרים, בהנזל וגרטל, שני ילדים אבודים ביער נקלעים לבית של מכשפה שזוממת לאכול אותם, והיא דוחפת אותם לתנור. בסיפור גרמני ותיק אחר, על ילדים שעושים תעלולים ומשגעים את המבוגרים, גם שם הסוף הוא תנור. פכלר שואל אם זה מקרה שהעם שגדל דורות על הסיפורים האלה בחר, כשהחליט להשמיד עם אחר, לעשות את זה במשרפות.

זה כנראה לא מקרה. יש כאן סמל תרבותי שנכנס ל-DNA. שוב, לא כי הוא יצר מולד כלל אנושי, זו הטעות של פרויד וקליין, אלא הוא מתחיל להיות בתורשה כמו הפזמון והדגל וההמנון והאוכל.

"אף אחד לא מעולל רע ביודעין": המנגנון שמאפשר אכזריות

נקודת ההנחה שפכלר מניח על השולחן מוקדם, ומדגיש שהיא לא נועדה לפתור אף אחד מאחריות, היא שאדם אינו יכול לדעת בזמן אמת שהוא מתנהג ברוע לשמו. הוא תמיד ייתן לעצמו צידוקים, וגם לאחרים.

הוא תולה את זה בסוקרטס, באחד הדיאלוגים של אפלטון, ומוסיף הערה מטרידה: ככל שאדם או תרבות חכמים יותר, כך הם מיטיבים למצוא נימוקים.

למה צריך להתנתק כדי להיות אכזרי

התנאי לביצוע רוע, לפי פכלר, הוא ניתוק. לא ניתוק מהאחר אלא ניתוק מעצמך. והדימוי שהוא בוחר להסביר את זה מגיע מהארי פוטר.

וולדמורט מחפש חיי נצח, ומגלה קסם אפל: אפשר לקרוע חלק מהנשמה ולהפקיד אותו בתוך כלי קיבול, הורקרוקס. למה זה קסם אפל? כי כל קריעה כזאת של חלק מהנשמה כרוכה ברצח.

זה רעיון פסיכואנליטי מאוד עמוק של ג'יי קיי רולינג, שכמובן מוכשרת יותר מכל הפסיכואנליטיקאים, ולכן היא כתבה את הארי פוטר ולא עוד תיאוריה.

הרעיון: אם אני מתכחש לחלק בעצמי, או אם אני פוגע במישהו, אני מתנתק מהוויה כוללת שמחברת בין כולנו. ולכן, כדי לעולל רע, אני חייב קודם להתנתק מעצמי.

הפיצול של דמות האישה, ולמה הוא מוביל לאלימות

החלק הזה מתחיל אצל פרויד בווינה של סוף המאה ה-19, בסביבה שפכלר מתאר כצבועה עד כדי מחנק. נשים לא לימדו דבר על הגוף שלהן, וברויר, המנטור של פרויד, כתב שנשים חוות את ליל הכלולות כאונס פשוט מפני שאינן מבינות מה קורה. במקביל התמסדה בעיר תעשיית זנות שלמה, מגובה עירייה.

ומזה נולדה התובנה: יש קושי מובנה, אצל גברים ונשים כאחד, לקלוט שאותה דמות שמאכילה, מפנקת ומודדת חום היא גם אדם עם תשוקות משלו. הפתרון של הנפש הוא פיצול: מפרידים את הדמות לשתי נשים שונות, אחת טהורה ואחת מופקרת, ואסור להן להיפגש באותו גוף.

איפה זה הופך לתוקפנות

כאן נכנס מנגנון שכבר פגשנו, תגובת ההיפוך. ככל שהספק עמוק יותר, כך אתנהג חזק יותר בכיוון ההפוך ממנו. פכלר מתאר את הדמות של מי שמטיף נגד כל גילוי של מיניות, ומוצא את עצמו עסוק בזה כל היום:

הבן אדם בפריאוקופציה, הוא כל הזמן עסוק בדבר שהוא יוצא נגדו, כי זה הדבר שבעצם מגרה אותו. במקום שהוא ינשום עמוק ויגיד אוקיי, אפשר להירגע ולתת לזה מקום, הוא מכריז על זה כעל הדבר שצריך למגר מן העולם.

וכששאלתי אותו איך מסבירים את זה בשפה של אנרגיה נשית וגברית, הוא לא דחה את השפה אלא תרגם אותה. פרויד עצמו, לדבריו, פחד מנשים והודה בזה ("מה רוצה האישה? יבשת אפלה"). מי שכן נגע בזה היה יונג, עם האנימה והאנימוס:

הוא אמר, הם חייבים לדור בחפיפה אחת בתוך אותה נפש. אם אנחנו מדירים אחת מהן, אז מתחילות הצרות.

גבר שדוחה את הצדדים הנשיים של עצמו, ממשיך פכלר, רואה אישה שמגלמת בדיוק את מה שהוא לא יכול לשאת בתוכו, ואז הוא צריך שהיא תעוף לו מהעיניים.

למה קורבן הופך לתוקפן

אם איננו נולדים עם דחפים בלבד, מה כן? כאן פכלר מזדהה עם קו אחר בפסיכואנליזה, של רונלד פיירברן, ג'ון בולבי ודונלד ויניקוט: אנחנו נולדים עם נטייה מולדת לחפש קשר.

וזה בדיוק מה שהופך את הפגיעה למתמשכת. אם החיים המוקדמים נצבעו בהתעללות, בדחייה ובקור, אז מאחר שאנחנו מחפשים קשר בכל מחיר, זה הקשר שנכיר. וזה מה שנשחזר.

לזה מצטרפת עוד שכבה, וזו האמירה שהכי נחרתה לי מהשיחה. פיירברן ניסח אותה כך:

עדיף להיות חוטא בעולם שנשלט על ידי אלוהים, שאלוהים הוא טוב תמיד, מאשר להיות צדיק טוב בעולם שנשלט על ידי השטן.

כלומר: קל יותר לילד להאמין שהוא עצמו רע ופגום, מאשר להאמין שההורים שאחראים עליו רעים. ולכן אדם יכול להסתובב בעולם שנים עם הרגשה שהוא פגום, ומאיפה הוא יודע? מזה שההורים לא היו שם בשבילו.

המשימה הקשה ביותר: לפרוץ את התוכנה

מכאן פכלר מגיע למה שהוא מגדיר כאחד האתגרים הגדולים ביותר של אדם: לזהות שהקוד שעליו גדלת חולה. שההורים, המורים והמורים הרוחניים טעו, ושאפשר להיות בריא בלעדיהם.

זה הדבר הכי קשה בעולם. זה ללכת נגד עצמך כדי להיות יותר בעד עצמך.

והמחיר כבד: זה לא אדם שיהיה לו אחר כך קשר טוב עם מי שגידל אותו, והם לא ישמחו בשמחות שלו. אבל, במילותיו, הוא מציל את נפשו.

האם מותר למטפל לומר שמשהו רע?

הסיפור הזה עלה בשיחה כמעט כאגב, והוא נשאר איתי הכי הרבה. פכלר סיפר על מטופלת שהגיעה אליו אחרי משבר עם החלטה מוכנה מראש, ועם רשימת נימוקים מנוסחת היטב, ללכת לזנות לתקופה קצרה. היא לא קראה לזה בשם.

הוא לא פתח במונולוג. הוא שאל שאלות, כיוון, וראה שאין תזוזה. ואז אמר לה מה הוא חושב, מאיפה לדעתו זה מגיע, ומה המחירים. אחר כך התייעץ עם המדריך שלו.

והוא אמר לי, זה שיפוטי מה שאתה עושה. מי אמר שזה דבר רע? אתה כופה את עולם הערכים שלך על העולם שלה.

הוא פנה למדריכה שנייה, שעוסקת בנשים שנפגעו מינית, וקיבל תשובה כמעט זהה: אתה לא מגלה אמפתיה לזכות הבחירה שלה, ולא תפקידך כמטפל להביע דעה. ואז הוא היה צריך להכריע, כי הפגישה כבר הסתיימה. הוא בחר להתערב, ליזום שיחה נוספת, ולומר את דעתו בזהירות. הסיפור נגמר טוב.

העמדה שלו, וזה החלק שחשוב

כששאל אותי מה אני חושב, עניתי דרך שתי דוגמאות: רופא משפחה שמטופל לב מספר לו שהוא חוזר לעשן שתי קופסאות ביום, ומטופלת שמספרת שהיא חוזרת לחתוך את עצמה כדי להירגע. האם זו שיפוטיות לחשוב שמדובר בנזק?

התשובה של פכלר חדה, והיא נוגעת במשהו רחב הרבה יותר ממקרה אחד:

אם אתה עובד בבריאות הנפש, אתה בזה אומר אמירה שיפוטית ערכית, כי בריאות היא הגדרה ערכית שיפוטית לעומת חולי. אתה לא רוצה להיות שיפוטי? תעבוד עם ספרות ועם קוד תוכנה.

הוא מסייג נכון: יש סכנה אמיתית בכך שמטפל ידחוף למטופל את האמונות הפרטיות שלו, ובזה צריך להיזהר. אבל יש הבדל בין ערכים אינדיבידואליים לבין ההנחה שקיים דבר כזה טוב, ושהוא לא יחסי.

ואיך הוא קורא את זה פסיכואנליטית

השאלה שהוא מציע לשאול היא לא מה נכון, אלא למה היא סיפרה לו בכלל. היא יכלה לעשות מיליון דברים בלי להזכיר אותם ברמז. בקריאה שלו, המטופלת הביאה לחדר את שני הקולות: זה שמושך אותה לשם, וזה שמנסה להציל אותה. ואז היא שואלת, בלי לומר את זה במילים, את מי מהשניים אתה הולך לחזק.

היא אומרת לך, אני פה כדי להציל את נפשי. נכון שיש טוב ורע? נכון שכדאי לא להתבלבל, כי כבר התבלבלתי כל כך הרבה פעמים בעצמי? האם גם אתה תתבלבל?

דחף רוחב הלב: התשובה של פכלר ליצר המוות

את השיחה הוא סוגר עם ספר. על רוחב הלב, של הפסיכואנליטיקאי הבריטי אדם פיליפס וההיסטוריונית ברברה טיילור, יצא בעברית בהוצאת כרמל בסדרה פסיכואנליטית שפכלר עורך. הוא מקפיד לציין שהוא אינו מקבל תשלום על מכירות.

ובספר הזה יש פרק שנקרא דחף רוחב הלב. כלומר: במקום יצר מוות מולד, יצר נדיבות מולד. וההגדרה שם, שפכלר מצטט, אינה רכה בכלל:

ההגדרה שפכלר קורא משם מונה שלושה תנאים, וכולם קשים: רוחב לב מחייב לשאת קונפליקט, גם בתוך האדם עצמו וגם בינו לבין אחרים. הוא מחייב לוותר על רגשנות לטובת המציאות. והוא מחייב לראות אחרים כפי שהם, ולא כפי שהיינו רוצים לראות אותם. ומכאן ההגדרה המסכמת: לדאוג לאחרים בדיוק במקום שבו הם נמצאים.

פכלר מוסיף על זה הערה משלו על סנטימנטליות: "זה תמיד נראה טוב, זה מגרה, זה נחמד, אבל זה שקר." ואת הרעיון של לדאוג לאחרים במקום שבו הם נמצאים הוא מפרש בצורה שאינה מובנת מאליה: לקחת בחשבון שאם הם רעים, מצבם גרוע משלי, כי הם פחות חיים.

וזה, בעיניו, מה שמחזיר אותנו לדיבר על כיבוד הורים ולהבטחה למען יאריכון ימיך. לא בהכרח יותר שנים, אלא יותר חיים בזמן שאתה חי. פחות התבלבלתי, פחות קרעתי חלק מהנפש שלי כמו וולדמורט.

לסיכום: מה עמית פכלר מציע לקחת מכאן

השיחה הזאת לא נותנת טכניקה, והיא גם לא מבטיחה שינוי מהיר. מה שיש בה הוא מפה, ושלוש נקודות שאפשר לבדוק בעצמך כבר היום.

הראשונה: מה שמפעיל אותך באדם אחר לאורך זמן, ומשאיר לך פסים בראש אחרי שהוא הלך, מצביע קרוב לוודאי על משהו שלך. לא כי אתה אשם, אלא כי אתה מזהה בו את עצמך יותר מדי, וזה מאיים.

השנייה: הכספת שנועלת את הכאב נועלת איתו גם את האינטואיציה, את היצירתיות ואת ההשראה. אי אפשר לבחור מה נשאר בחוץ.

השלישית: חרדת מוות אינה רק מחשבות על הסוף. היא יושבת בדברים היומיומיים ביותר: בהתנגדות לגבולות, באיחור הכרוני, ובשאלה כמה הספקתי היום.

ומעל הכל, הדבר שפכלר חוזר אליו שוב ושוב: קודם צריך להיות מסוגל לשאת את מה שגילית, ורק אחר כך אפשר לשנות משהו. או במילים שלו, קודם להיות חבר טוב של עצמך.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ד"ר עמית פכלר

פסיכולוג קליני מומחה ומדריך בפסיכותרפיה. מלמד קורסים בפסיכואנליזה במגוון מקומות, למטפלים ולקהל הרחב, וכותב על פסיכואנליזה.

הפרקים המלאים עם ד"ר עמית פכלר: פסיכואנליזה וסודות הלא מודע · השורש הנפשי לאכזריות, טראומות ומוסר · נרקיסיזם, גזלייטינג ולמה נופלים בקסמיו של נרקיסיסט

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.