הפרק המלא: הסיבה המפתיעה שעוצרת אותך מלגלות את הייעוד

לא נטען? לצפייה ישירה ביוטיוב

למה אתה לא צריך לדעת בדיוק מה הייעוד שלך כדי להתחיל?

יש הנחה שקטה שמשתקת הרבה אנשים, ורובם לא שמים לב שהם מחזיקים בה: שכדי לצאת לדרך צריך קודם לדעת בדיוק, בדיוק, מה הייעוד. משהו חד וסופי. כמו סנה בוער שנדלק וקול שאומר לך במפורש מה התפקיד שלך.

שחר מציב מול ההנחה הזאת דוגמה שמפרקת אותה: גם למשה היה ספק אחרי שזה קרה לו. אז אפילו אם ההתגלות המושלמת תגיע, כנראה שעדיין תישאר איתנו השאלה אם זה באמת זה.

הרבה פעמים אנשים שומעים את המילה ייעוד והיא נשמעת להם כזאת מפוצצת, שכאילו הם חייבים למצוא משהו מדויק מדויק מדויק בשביל לצאת לדרך.

ומה שקובע בפועל אם תגשים את הייעוד או תישאר עם הידיעה מה הוא בלי לעשות איתה כלום, זו לא רמת הדיוק של התשובה. זו היכולת שלך לנוע תוך כדי, ולהסכים לגלות בדרך.

ולמה בכלל טוב שלא הכול ידוע מראש

לירז נותנת לזה דימוי פשוט: מה הכיף לשבת ולראות משחק כדורגל כשאתה כבר יודע איזו קבוצה תנצח. זו לא תהיה אותה חוויה. וזה בעצם מסע החיים: ללכת בדרך ולהסכים לגלות בה עוד דברים תוך כדי.

מי שרוצה לעבוד קודם על שלב הזיהוי עצמו, הפרק הקודם עם לירז עסק בדיוק בזה, ובאתר יש אתגר 14 הימים למציאת הייעוד שכולל אותו יחד עם מדיטציה ושאלון.

שלב החיפוש ושלב ההגשמה הם שתי צורות חשיבה שונות

הנקודה הזאת נשמעת טכנית והיא לא. החיפוש וההגשמה אינם שני חצאים של אותו תהליך. אלה שתי פעולות שונות לגמרי, ושתי צורות חשיבה שונות לגמרי.

בשלב החיפוש אני חוקר, לומד, נחשף, בודק מה מתאים לי. זה נעים, זה מסקרן, ואני לא מחויב לשום דבר. לירז מדמה את זה לקורס התפתחות אישית או לתחביב חדש: זה כיף, וזה לא דורש ממני כלום.

בשלב ההגשמה השאלות משתנות לגמרי. מה המוצר שאני מפתח. לאיזה אנשים. באיזו צורה. מה המטרות שלי ברמת היום יום. ופתאום אני צריך לפתור בעיות, לבנות תוכנית, ולקבל החלטות שיש להן מחיר.

הפרק הקודם בפודקאסט עסק בשלב הראשון, בשישה שלבים למציאת הייעוד. אם עוד לא יש לך אפילו רמזים לכיוון, שם נכון להתחיל:

מה קורה כשאתה קם לאותו לוח זמנים שלוש שנים ברצף?

יש הנחה נוספת שכדאי לפרק, והיא שההגשמה היא תחנה סופית. הגעת, סידרת, וזהו. לירז אומרת שזה בדיוק המקום שבו הדבר מת.

גם כשאתה כבר מגלה ואתה מגשים את עצמך, אם לא יהיו דברים חדשים ומרגשים, ואם אתה תקום כל בוקר ללוח זמנים שנראה אותו דבר שנה, שנתיים, שלוש, אתה תגיע לאותן תחושות שהיו קודם.

היא מדגימה את זה על עצמה: אם הייתה קמה כל בוקר רק לקליניקה, זה היה נהיה די משעמם. אבל בוקר אחד לצלם פרק, בוקר אחר להרצות במקום אחר, ואז יש גיוון. והגיוון הזה, הריגוש הזה, הוא אנרגיית החיים בתוך העשייה.

אז גם בתוך שלב ההגשמה עצמו צריך להמשיך לפתח יכולות, להתקדם, ולצאת מאזור הנוחות. לא כי זה נחמד, אלא כי בלי זה אתה חוזר בדיוק לאותה תחושה שממנה יצאת.

הפחד האמיתי הוא לא מכישלון, הוא מהצלחה

זו הנקודה שנתנה לפרק את שמו, והיא הפוכה ממה שרוב האנשים מניחים על עצמם. כשמישהו לא מצליח לצאת לדרך, ההסבר המיידי שהוא נותן לעצמו הוא שהוא מפחד להיכשל. לירז אומרת שברוב המקרים זה פשוט לא נכון.

אנחנו לא באמת מפחדים להיכשל. בהרבה תחומים בחיים אנחנו רואים שדברים לא עובדים בדיוק כמו שרצינו, וממשיכים. הפחד שצף בשלב ההגשמה הוא אחר.

זה פחד מהצלחה, ובשורש שלו הוא מלווה בפחד מאחריות ובפחד ממחויבות.

מה בדיוק מפחיד בהצלחה

ברגע שאני לוקח את המשמעות שלי ומבטא אותה הלכה למעשה, אני מוריד אותה מהרוח לחומר. ואז מגיעות השאלות המעשיות: מה אתה עושה ברמת היום יום, מה המטרות, מה היעדים, לכמה אנשים אתה רוצה להגיע. שם הפחדים צפים.

ולירז מוסיפה משפט אחד שחשוב לשים לב אליו: הפחדים האלה קיימים גם כשהאדם לא יודע לנסח אותם. הוא מרגיש רק את התוצאה, כלומר שהוא לא זז, ומסביר אותה לעצמו בכל דרך אחרת.

למה יותר אנשים מחפשים ייעוד מאשר מגשימים אותו?

שחר מציע כאן מטפורה שמארגנת את כל השיחה, ולירז מאמצת אותה מיד: מציאת ייעוד דומה מאוד למציאת זוגיות.

גם בזוגיות יש יותר מבן זוג אחד שיכול להתאים. ומה שקובע בסוף הוא הרבה יותר מה שאנחנו עושים בתוך הזוגיות מאשר עצם המציאה. אנחנו לא מתחילים מאוהבים ביום הראשון. יש אולי הדלקות, אבל זו עוד לא אהבה. האהבה נבנית מתוך ההתמסרות.

הרבה יותר אנשים מחפשים איך למצוא זוגיות מאשר איך להפוך זוגיות לטובה ומאושרת יותר.

וזה בדיוק מה שקורה עם הייעוד. אדם רווק יכול להיות בטירוף גמור למצוא זוגיות, ולהקדיש לזה את כל מה שיש בו. ואז, ברגע שהוא בתוכה, זה הופך למטרה משנית והוא כבר פחות מתמסר ופחות משקיע.

לירז מאשרת את זה מהמספרים שהיא רואה בשטח: כמות האנשים שרוצים לגלות וכמות האנשים שיודעים ורוצים להגשים הם מספרים שונים לגמרי. משהו קורה בין שלב הגילוי לשלב העשייה בפועל.

מה קורה בדרך הביתה אחרי שגילית?

לירז מתארת מה קורה בחדר ברגע שאדם מגלה את הייעוד שלו, וזה תיאור פיזי לגמרי ולא רעיוני. זה לא מגיע מהשכל ולא מההיגיון. זה לא שאלון של מאה שאלות שבסופו מקבלים רשימת תחומים מתאימים.

קורה משהו ברמה הפיזית וברמה הרגשית. הם בוכים, הם צוחקים, הם מתרגשים. אדם שהיה בדיכאון זמן רב, פתאום נמרח חיוך על הפרצוף שלו ורואים את זה.

ולכן היא מצלמת את הרגע

ואז מגיע הפרט שהופך את זה לכלי. לירז מצלמת את הרגע הזה. לא בשביל תיעוד יפה, אלא בשביל מה שקורה מיד אחריו.

הם הולכים עם זה הביתה, ואז מתחילים הספקות והחששות. רגע, אני לא בטוח שזה כל כך זה. ומה שהיה בפגישה הקודמת זה לא הכי מדויק. ואז אני אומרת בוא נעצור, ובוא נסתכל על הפגישה הקודמת. צילמתי את הרגע הזה.

החששות והספקות לא עולים במקום הגילוי, הם עולים אחריו. יש רגע שאתה כמו על הפסגה, מתרגש, נהנה, ובדיוק כמו בזוגיות. ואז אתה שואל את עצמך אם זה באמת מה שחיפשת.

ומכאן, אומרת לירז, נכנסים מרכיבים אחרים לגמרי: ביטחון עצמי, דימוי עצמי, והשאלה מה רמת המסוגלות שלי להגיע למה שאני רוצה. אלה כבר לא שאלות על הייעוד. אלה שאלות עליי.

האם גילוי ייעוד הוא גם מוות של אפשרויות אחרות?

שחר מעלה כאן פחד שפחות מדברים עליו, והוא נשמע מוזר עד שמנסחים אותו: אם אגלה את הייעוד שלי, אגלה דבר אחד. ואולי לא בא לי להיות הדבר הזה.

זה גם, במרכאות, מוות של הרבה אפשרויות חיים אחרות.

הוא ממשיך את מטפורת הזוגיות עד הסוף: הבן אדם שאני מתחתן איתו קובע שהחיים שלי ייראו אחרת ממה שהיו נראים עם מישהי אחרת. וגם בייעוד, אם הייתי בוחר תחום עיסוק שונה לגמרי, הייתי בן אדם אחר.

התשובה: זה לא נעילה, זה פרח

לירז מסכימה עם התיאור ולא מסכימה עם המסקנה. כל האפשרויות נכונות. גם זוגיות היא דבר מתפתח: הגבר שהיא התחתנה איתו והאישה שהיא הייתה אז אינם דומים לגבר שיש לה היום ולאישה שהיא היום.

הדימוי שהיא נותנת קיצוני בכוונה: זה כמו להביא את כל האנשים שחשבת עליהם ולהתחתן עם כולם, אבל בפועל להתחתן עם אחת. כי לאחת הזאת יש את היכולת להיות כמה וכמה נשים בתוך הסיבוב הזה.

ואותו דבר בייעוד. אין לנו ייעוד אחד. זה מתפתח, זה כמו פרח, זה גדל וצומח ומבקש להביא עוד דברים. אתה לא יכול להישאר בנקודה שבה גילית, כי גם היא זזה.

מה ישתנה בחיים שלך אם מחר תדע בדיוק מה הייעוד שלך?

לפני שמדברים על פתרונות, יש עיקרון אחד שצריך להניח על השולחן: כל עוד הפחדים יושבים בתת המודע, חלק בתוכנו יחבל בתהליך. לא יאפשר לנו לראות את הכיוון, או ימצא בדיוק את הסיבה הנכונה לדחות את הצעד הבא. זה בדיוק אותו מנגנון שמוכר מדפוסי הרס עצמי: החלק שמחבל לא מרגיש כמו אויב, הוא מרגיש כמו היגיון.

ולכן השאלה הראשונה היא לא מה הייעוד שלי. השאלה הראשונה היא מה יקרה אם אדע אותו.

שחר מסביר למה הוא מכוון דווקא לעתיד ולא לעבר. יש שני צירים שאנשים נעים עליהם: הימנעות מכאב, והעתיד שהם כן רוצים לראות. השאלה הזאת מביאה את העתיד, ומתוכו אפשר לשאול איפה בדיוק שם יש פחד.

ולירז מוסיפה שהחקירה הזאת לא נעשית פעם אחת. שווה לשאול את השאלה שוב ושוב בווריאציות שונות, כי לכל אדם יעלו תשובות אינדיבידואליות לגמרי, ורוב האנשים לא יגידו לעצמם מיוזמתם שהם מפחדים למצוא.

למה עשייה היא הדרך היחידה להציף את הפחדים?

אחרי שהבנו שצריך להציף אותם, נשארת השאלה איך. ולירז חדה כאן: הדרך הכי טובה להציף את הפחדים היא עשייה. לא שיחה עליהם, לא הבנה שלהם, לא עוד קורס.

היא ממחישה את זה דרך ביטחון עצמי. אפשר ללמד אותי עשרים שעות בכיתה על ביטחון עצמי ועל איך לבטא את עצמי. אבל העלייה בביטחון העצמי היא נגזרת של עשייה, ורק של עשייה. על אותו עיקרון בנוי גם המחקר על תחושת המסוגלות העצמית.

הסיפור מהתקופה שהייתה סוכנת סמויה

ואז היא מביאה את הדוגמה מהחיים שלה, וזה החלק שנשאר בראש. לירז הייתה סוכנת סמויה במשטרה.

זה דרש ממני לעשות בבת אחת כל כך הרבה דברים שלא הכרתי קודם. לבוא לאנשים ולדבר איתם, ליצור חברויות, לקחת טלפונים. דברים שמאתגרים המון אנשים עם חרדה חברתית ופחדים וחששות. והדבר היחיד שעזר לי להתגבר על זה היה לעשות את זה.

היא מוסיפה סייג אחד שחשוב: וכמובן שיש מישהו בדרך שמלווה אותך בזה. זו לא קפיצה למים לבד.

שחר מחבר לזה את הצבא. ילד מפונק נכנס למקום שדורש ממנו לעשות דברים שלא האמין שהוא יכול, ואחר כך היכולות האלה הן בדיוק מה שמאפשר לו לעשות דברים באזרחות. הוא לא למד שהוא מסוגל. הוא גילה את זה תוך כדי.

ולמה זה חוזר גם אחרי הגילוי

לירז מסבירה שהפחדים לא מופיעים פעם אחת. כבר בשלב גילוי הייעוד היא חושפת אותם, כדי להבין מה במפת תת המודע עלול לעכב. אבל כשאדם רוצה לצאת לדרך ולהגשים, הוא פוגש את אותם פחדים עצמם מרובד עמוק בהרבה. כי הפעם הוא צריך לעשות.

איך נכנסים לשדה הקרב כשהרגליים לא רועדות?

מהצבא לירז לוקחת את הדיון למקום שהוא בעצם הכלי המרכזי של הפרק. היא שואלת: אותו ילד מפונק שנכנס לשדה הקרב, בשם מה הוא נכנס. מה נותן לו את המסוגלות שהרגליים שלו לא ירעדו.

שחר עונה: הוא מתחבר לתמונה הגדולה. זה בדיוק העיקרון שויקטור פרנקל תיאר בספרו על החיפוש אחר משמעות. הוא נכנס בשם הגנה על העם שלו. יש פה משהו הרבה יותר גדול מדוד או ממשה שנכנסו לשם.

כדי להתגבר על הפחד אני חייבת להתחבר לתמונה גדולה יותר. זה אחד הכלים הכי חזקים להתמודדות עם פחד.

וכאן יש דיוק שחשוב לא לפספס. אי אפשר לבטל את הפחדים בשלב הגשמת הייעוד. לירז לא מבטיחה את זה ולא מנסה. מה שכן אפשר הוא למצוא את התמונה הגדולה, את החיבור למשמעות, את המשימה שמאפשרת להיכנס לשדה הקרב למרות הפחד.

והאם הייעוד בכלל פרטי

מהתמונה הגדולה עולה שאלה נוספת: אם החייל נכנס בשם משהו גדול ממנו, האם הייעוד שלי הוא באמת שלי. שחר אומר שהוא כללי לא פחות משהוא פרטי.

הוא מדמה את זה לגוף: יש תא של כבד ותא של לב, ואז יש את הכבד ואת הלב, ואז יש את האדם כולו. התפקיד של הלב הוא לשרת את כלל הגוף. אם החלק הזה לא עובד, שום חלק אחר לא יכול לעבוד. וכך זה עולה במעגלים: אני, המשפחה, הסביבה הקרובה, הקבוצה, העם, האנושות.

המקום הפרטי נשאר קיים, ולירז לא מוותרת עליו: אם אני לא אקום בבוקר בתשוקה ובהתלהבות ואעשה את מה שבאתי לעשות, אז גם הכללי לא יקרה.

הייעוד הוא מצפן, לא יעד

שחר מציע כאן ניסוח שסוגר את כל ההתלבטות על הדיוק. הייעוד הסופי שלך יתברר רק בסוף הסיבוב הזה. כל עוד אתה חי ובדרך, הייעוד מהווה עבורך מצפן לכיוון שאתה צריך ללכת אליו.

לירז מוסיפה לזה הבחנה לשונית קטנה שמשנה את התחושה: נתיב הוא לא דרך. דרך היא ציבורית, פתוחה לכולם. נתיב הוא משהו ייחודי לי.

ברגע שאני מסכימה לעלות על הנתיב הזה, אני גם סקרנית לגלות דברים שיקרו שם, ואני מתרגשת לפגוש אנשים שלא פגשתי קודם.

ההבדל בין מצפן ליעד הוא לא סמנטי. יעד מחייב אותך לדעת מראש. מצפן מחייב אותך רק לזוז לכיוון הנכון, ולתקן תוך כדי. וזו בדיוק הפעולה שהשיחה הזאת מבקשת.

למה עיסוק סתמי גורם לך להרגיש בן אדם סתמי?

יש סיבה מעשית לגמרי לכך שכדאי שהעיסוק יהיה מחובר למשמעות, ולירז מתחילה ממנה: רוב שעות היום שלנו אנחנו בעשייה. זו גם הנקודה שבה הנושא נפגש עם הגשמה עצמית והשגת מטרות. וכשאני מגשים את עצמי, אני לא עובד עוד יום אחד בחיים שלי.

היא מתארת את זה מהגוף: אני יכולה לעשות כל היום דברים בתוך העסק, לא לשים לב שלא אכלתי, וגם לא להיות רעבה. קורה שם משהו ברמת האנרגיה הפנימית.

וההשפעה על תחושת הערך

שחר לוקח את זה לכיוון שהוא עסק בו הרבה. לעסוק בעיסוק משמעותי הוא הדבר שהכי בונה ביטחון, כי כל פעולה שלי אומרת לי משהו על מי אני.

אם רוב העיסוק שלי הוא סתמי, אז אני מרגיש בן אדם סתמי. וכשאני עוסק במשהו יותר גדול, אז אני גדול מעצמי, אני מרגיש משמעותי.

ואז הוא מדייק את המושג, וזו הבחנה ששווה להחזיק. ביטחון עצמי ותחושת ערך אינם אותו דבר. אדם יכול להיות בטוח בעצמו חברתית, כריזמטי לגמרי, ובכל זאת להרגיש חסר ערך. שחר אומר שהכיר אנשים כריזמטיים מאוד שהיו בדיכאון בדיוק מהסיבה הזאת.

לירז מחזקת את ההבחנה מהצד שלה: ביטחון עצמי הוא כותרת גדולה מדי. אין דבר כזה שאין לך ביטחון עצמי בכלל. אין לך ביטחון עצמי בלהציג את עצמך, או בלנהל תקשורת, או בלפתוח עסק. זה אף פעם לא גורף.

ההחלטה הראשונה: להתפטר בלי מודל עסקי

באמצע השיחה לירז הופכת את הכיוון ושואלת את שחר על עצמו: מה הרגשת בשלב שבין לבין, כשעברת מלהיות אדם אחד לאדם שפתח עסק.

התשובה שלו מפרקת ציפייה. לא היה רגע דרמטי אחד שבו קרה שיפט מאפס לאחד. זו הייתה התפתחות הדרגתית, עם כמה נקודות של החלטות משמעותיות בדרך. היה לו חזון לפני כמעט עשר שנים, דומה במידה מסוימת למה שקרה בפועל, אבל הוא לא באמת ידע איך זה יתגלגל.

ידעתי את הכיוון שלי, אבל לא היה לי מושג איך באופן ספציפי זה הולך לקרות.

ההחלטה האחת שכן הייתה דרמטית

ואז לירז מבקשת החלטה קונקרטית, ושחר חוזר להתחלה ממש. הוא השתחרר מהצבא, רצה לקחת קצת זמן לעבוד על הדברים, ובפועל מישהו הציע לו עבודה והוא התחיל יום אחרי השחרור. העבודה הייתה בסדר גמור.

אבל עם הזמן הוא הרגיש קוצים. מה אני עושה, על מה אני מבזבז את הזמן שלי. ואז הגיע רגע ההחלטה.

אמרתי די, אני מתפטר, ואני הולך ומתחיל לכתוב. רציתי לכתוב ולבנות אתר. לא היה לי שום מודל עסקי. אמרתי אני הולך ומשקיע את כולי רק ביצירה, עד שיקרה משהו.

הוא מוסיף שתי הסתייגויות. הראשונה, שזה מהלך שאפשר לעשות בגיל צעיר: היום הוא היה אומר לצעיר ברור שתעשה את זה, מה כבר יש לך להפסיד, מקסימום תגור עם ההורים. אבל אז, בזמנו, זו הייתה החלטה מפחידה.

והשנייה חשובה יותר: ככל שמתקדמים, ההחלטות נעשות גדולות יותר, אבל במקביל נבנה גם ביטחון שאתה יודע לקבל החלטות. וזה מה שמאפשר לקחת החלטות גדולות יותר.

הבגידה בעצמי

לירז שואלת אותו את השאלה החדה ביותר בשיחה: מה היה קורה אם היית מבין מה אתה רוצה לעשות, ולא עושה?

זו אולי אפילו בגידה בעצמי.

ושחר ממשיך למה שקורה בפועל, וזה בדיוק המנגנון שמחזיק אנשים במקום: מתחילים להסביר לעצמנו למה זה לא באמת מה שאני צריך לעשות. כי אי אפשר לחיות עם פער כזה. אז במקום לסגור אותו, מבטלים את הצד השני שלו.

לנסוע בחושך: מאה מטר בכל פעם

שחר עוצר כאן ומתקן משהו בתמונה שיכולה להשתמע. מה שהביא אותו לתוצאות זה לא הקפיצות. נכון שהיו החלטות דרמטיות, לעזוב מקומות עבודה, לקחת השקעה כספית גדולה. אבל לא הן היו העיקר.

מה שהביא אותי לשם זה האופי שלי. שכל הזמן אני עושה, כל הזמן עושה, ואז כבר דרכים מתגלות.

גם בהחלטה הדרמטית הזאת, הוא כבר התחיל ליצור ולעשות עוד לפניה. הוא התקדם צעד צעד, וקפץ רק כשבאמת היה צריך, ואחרי שהתכונן לקפיצה כמה שאפשר. יש אנשים שמוכנים ישר לקפוץ, ולזה יש סיכוי גדול יותר ליפול. זה תלוי אישיות.

נסיעה בחושך, מאה מטר בכל פעם

ואז הוא נותן את הדימוי שמסכם את כל השיחה: נסיעה ברכב בחושך.

אתה נוסע בחושך, וכל פעם מתגלים עוד מאה מטר, ועוד מאה מטר, ועוד מאה מטר. ולפעמים מגיעים לצומת שצריך רגע להבין אם ממשיכים ימינה או שמאלה. אבל רוב הזמן זה פשוט לנסוע.

והנקודה שסוגרת אותו: כדי בכלל להגיע למצב שאפשר לקבל בו החלטה משמעותית, צריך קודם להגיע לצומת. מי שעומד במקום לא מגיע לשום צומת, ולכן גם אין לו מה להחליט.

שלב המה ושלב האיך: שתי שאלות שונות לגמרי

בחלק האחרון של השיחה לירז מסדרת את הכול לשני שלבים, וזו החלוקה שהכי קל לקחת ממנה משהו.

שלב הגילוי הוא שלב המה. מה אני רוצה. מה אני רוצה להביא. מה המתנות שלי. מה הייחודיות שלי. מה המשמעות שלי.

השלב הבא הוא שלב האיך. ושם השאלות אחרות לגמרי: איך אני רוצה לבטא את זה. באיזו צורה. כמה. איפה. על מי אני רוצה להשפיע, ובאיזו עוצמה.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

שני השלבים רצים במקביל. הטבלה מפרידה ביניהם כדי שיהיה ברור באיזה מהם אתה עכשיו, לא כדי לסדר אותם בתור.

ולירז מתקנת: אין נקודת סיום

שחר מנסח את המסקנה כ"צריך לעבור לשלב האיך לפני שסיימתי את שלב המה", ולירז מתקנת אותו. זה לא שעוברים לפני שסיימו. זה שמבינים ששלב המה הוא שלב מתפתח, ולכן אין נקודה שבה הוא נגמר.

העבודה על המה כן צריכה להיעשות, עם הרמזים ועם כל השאר. מה שאסור הוא לצפות לתשובה סופית לפני שיוצאים לדרך. ייתכן שתגיע תשובה סופית, אבל היא גם תשתנה בשלב האיך.

המלכודת: אני רק צריך ללמוד גם את זה

יש מעבר אחד שלירז מתארת כמעבר בראש, והוא נשמע קטן והוא לא. המעבר משלב התלמיד לשלב הסטאז׳.

עכשיו אני עוצר את הלמידה. לא בגלל שאני עוצר אותה, אני אמשיך ללמוד, אבל עכשיו אני רוצה ליישם את מה שלמדתי הלכה למעשה.

וזו כבר קבלת החלטה, לא הבנה. השאלה הראשונה שכדאי לשאול היא האם אני מרגיש שאני יכול לקבל את ההחלטה הזאת עכשיו. כי תחושת המשמעות, גם אם גילית את הייעוד, לא תישאר לאורך זמן אם לא תיישם. אתה פשוט תחזור אחורה.

מה כן משתנה במעבר

לירז נותנת לזה כלי אחד קונקרטי, והוא נוגע במי שאתה מקשיב לו. אם עד היום הקשבת רק לתכנים של התפתחות אישית על כל גווניה, עכשיו צריך להתחיל להקשיב גם לאנשים שעושים את זה הלכה למעשה. לעקוב אחרי מי שכבר מפתח את מה שאתה רוצה לפתח.

והיא מספרת שגם אצלה זה עבד בדיוק ככה. כשפתחה עסק היא הייתה צריכה לעשות פעולות שנראו לה בהתחלה טכניות, סתמיות ומשעממות, ולא בא לה לעשות אותן. מה שאפשר לה לעשות אותן בצורה הכי טובה היה לראות את התמונה הגדולה של השליחות. ברגע שמסתכלים על העסק כעל עשייה שמחוברת למשמעות, האתגר הטכני נהיה כמו משחק.

שחר מוסיף כאן הסתייגות הוגנת: יש בזה קצת ביצה ותרנגולת. אנשים אומרים שאין להם בעיה להיכנס לגמרי, אבל הם ייכנסו לגמרי כשידעו באמת מה זה. ויש דברים, כמו הקמת סטארטאפ, שבהם באמת צריך להיכנס חזק ואי אפשר לעשות אותם צעד צעד.

כבר שנתיים בתנועה וזה עדיין לא זה. מה עכשיו?

שחר מעלה את המקרה של מי שכבר עשה את הכול נכון: הוא בתנועה שנה, שנתיים, שלוש, והתחושה עדיין לא מדויקת. לירז לא שולחת אותו לחזור לשלב החיפוש, אלא למפות את מה שכבר קורה.

אני אעשה רשימה של כל הדברים שאני עושה, ואנסה לראות איפה רמת האנרגיה שלי הכי גבוהה. התשוקה, המשמעות. ושם אני אגביר עשייה, ובמקומות שהם פחות, אני אמעיט.

וזה מחזיר אותנו בדיוק לרמזים של שלב המה, רק שהפעם הם נאספים מתוך עשייה אמיתית ולא מתוך דמיון. אחרי שהתחלת לעשות, הדרך מדייקת את עצמה.

ולמה זה עובד רק אחרי שזזים

לירז מוסיפה למה השלב הזה כל כך יעיל: אם עלית על נתיב שהוא פחות נכון לך, אתה מרגיש את זה מיד. אתה כבר נמצא במודעות גדולה מאוד למי ומה שאתה, ואי אפשר לזייף את זה.

הלולאה המלאה נראית כך: עושים את שלב המה עד לרמזים, יוצאים לשלב האיך בקצב שנכון לי, מנסים. אם זה תופס, מגבירים. אם לא תופס, חוזרים לרגע למה כדי לדייק, וממשיכים. אבל הבדיקה עצמה קורית רק בתנועה.

הייעוד המשותף: הכד שנשבר לרסיסים

לקראת הסוף שחר שואל את לירז על ייעוד במעגל רחב יותר, ברמת הקהילה והעם, והיא עונה מתוך עולם הקבלה שהיא עוסקת בו שנים. היא מתייחסת לקבלה לא כדת אלא כמו ספר חוקים, והחוקים לדעתה פשוט עובדים, בין אם אתה רוצה ובין אם לא.

הדימוי שהיא נותנת פשוט וקל לזכור. דמיינו כד אחד שנפל על הרצפה והתנפץ לאלפי רסיסים. כל אחד מאיתנו הוא רסיס אחד.

חוויית החיים שלנו כאן היא חוויה של נפרדות גמורה, כי לכל אחד יש את הגוף שלו, את הבית שלו ואת הסביבה שלו. אבל ההבנה הגבוהה יותר היא שכולנו חלק מהשלם הזה, וכל פעם שאנחנו חווים נפרדות אנחנו מתרחקים ממנה.

ולמה זה קשור לייעוד הפרטי

וכאן שני המעגלים נסגרים זה על זה. הרסיס שאתה והרסיס שאני לא משלימים את אותו חלק בכד. ולכן זה בסדר שאתה שונה, וזה בסדר שאתה לא חושב כמוני, ואני עדיין אשב איתך על אותו שולחן ואשתה איתך קפה.

המשפט היחיד שאנחנו כל הזמן נמצאים תחתיו הוא ואהבת לרעך כמוך. אני מבינה שאתה שונה ממני, אבל זה עדיין לא אומר שאני לא אוהבת אותך.

לירז מדגישה שזה לא טבעי. מאוד לא טבעי לנו לאהוב מישהו אחר ולפרגן לו, ודברים שנראים מנומסים מאוד קשה לנו לעשות בפועל. יש כאן התגברות על משהו, וזו העבודה עצמה.

עצור תגובה, ותגיב מהאור

ואת הכלי המעשי היא נותנת בשתי דוגמאות. הראשונה: אם תיכנס לחדר חשוך לחלוטין ותלחץ על המתג, החושך לא יגיד רגע, אני הייתי פה קודם, אני לא הולך. הוא ילך, ומה שיהיה זה אור. אנחנו חיים בתוך חוויית אשליה שהחושך חזק יותר, וזו לא האמת.

והשנייה היא הכלל היומיומי שנגזר מזה, והוא נשמע כמו הוראה לרגע אחד: עצור תגובה, ותגיב מהאור.

וזה חוזר לרמות הכי קטנות, לא לרמות הגדולות. לא צריך ללכת רחוק. זה מתחיל במי שמתעצבן עליך בכביש ובאיך שאתה מגיב לו, ובשני אנשים שרבים על שטויות בסופר, ובתוך הבית שלך, בזוגיות שלך ועם הילדים שלך.

לסיכום: הגשמת ייעוד מתחילה בצעד, לא בתשובה

השיחה הזאת מזיזה את השאלה ממקום למקום. במקום לשאול מה בדיוק הייעוד שלי, היא שואלת מה מונע ממני לזוז לכיוון שכבר יש לי רמזים אליו.

והתשובה מפתיעה: הפחד שם הוא לא פחד מכישלון אלא פחד מהצלחה, ומתחתיו פחד מאחריות וממחויבות. לזהות אותו אפשר רק דרך שאלה שמסתכלת קדימה, ולפרק אותו אפשר רק דרך עשייה בפועל.

שאר הכלים נגזרים מזה. הייעוד הוא מצפן ולא יעד, ולכן הוא מתחדד בדרך. שלב המה ושלב האיך רצים במקביל ולא בתור. ומי שממתין לתשובה מדויקת יגלה שהיא לא מגיעה, כי היא בכלל מתפתחת רק תוך כדי תנועה.

ואם צריך לקחת מכאן משפט אחד, זה כנראה זה: כדי להגיע לצומת שבה אפשר להחליט משהו, צריך קודם כול לנסוע.

שאלות ותשובות

הדוברים בפרק

לירז כהן קולטון

יועצת אישית וזוגית, מטפלת בתת מודע, בתקשורת מקרבת ובתודעה. בשנים האחרונות היא עוסקת בעיקר בחקר נושא ייעוד האדם, פיתחה שיטה משלה לגילוי הייעוד, והובילה מאות אנשים בתהליכי מציאת הייעוד התעסוקתי דרך הרצאות, הנחיית קבוצות וליווי אישי. האתר של לירז כהן קולטון.

שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים.

הפרק המלא עם לירז כהן קולטון: זו הסיבה המפתיעה שעוצרת אותך מלגלות את הייעוד