ספר יצירה: מה כתוב בספר הקבלה הקדום ביותר, ומה הוא יודע על התודעה שלנו

ספר יצירה הוא חיבור עברי קצר שמתאר את בריאת העולם כפעולה של ספירה, כתיבה ודיבור. אין בו סיפורים, אין בו הלכות ואין בו תפילות. יש בו מבנה: 32 "נתיבות פליאות חכמה", שהן עשר ספירות ועשרים ושתיים אותיות, ותיאור של איך האל "חקק וחצב" בהן את כל מה שקיים.

הוא נפתח כך:

בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק יה יהוה צבאות… וברא את עולמו בשלשה ספרים, בספר וספר וספור.ספר יצירה, פרק א משנה א

וזה, פחות או יותר, כל הסיפור. שאר הספר מפרט: מה הן עשר הספירות, איך מתחלקות עשרים ושתיים האותיות לשלוש קבוצות, ואיזו אות אחראית על איזה כוכב, איזה חודש ואיזה איבר בגוף. הכל בסגנון של משנה: משפטים קצרים, מספרים, בלי הסברים. כל המספרים שהספר בנוי עליהם, ועוד עשרים, מסודרים עם מקור לכל אחד בדף משמעות המספרים ביהדות ובקבלה.

כמה הוא קצר, ולמה יש לו כמה גרסאות

קצר מאוד. אריה קפלן (Aryeh Kaplan), שתרגם אותו לאנגלית ופירש אותו, מונה ארבע גרסאות עיקריות: הגרסה הקצרה בערך 1,300 מילים, הגרסה הארוכה בערך 2,500, וביניהן נוסח רס"ג ונוסח הגר"א, שבו כ-1,800 מילים. הנוסח שמופיע בספריא, ושעליו נשען המאמר הזה, הוא שישה פרקים ו-48 משניות, כ-1,600 מילים.

למה יש כמה גרסאות? כי הספר עבר מיד ליד במשך מאות שנים לפני שהודפס לראשונה במנטובה ב-1562, וכל מעתיק שינה, השמיט או הוסיף. כבר במאה העשירית התלונן על זה רס"ג. לפי התרגום של קפלן, הוא כתב שזה אינו ספר נפוץ, ושרבים שינו והחליפו בו את הנוסח בלי זהירות. אלף שנה אחר כך, הבעיה עדיין קיימת.

מפת ששת הפרקים

אם רוצים דף אחד לחזור אליו, זה הדף. ככה מחולק הספר בנוסח המקובל:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

לפי נוסח ורשה 1884, כפי שהוא מופיע בספריא. בנוסח הגר"א החלוקה שונה מעט, ובנוסח רס"ג יש שמונה פרקים.

הטקסט המלא פתוח לקריאה חינם, ולא צריך לקנות כלום: ספר יצירה בספריא, עם נוסח הגר"א ופירושים לצידו. מי שרוצה מהדורה מבוארת בעברית ימצא כמה, ומי שקורא אנגלית יגיע כמעט תמיד לקפלן. על זה בהמשך.

מה המסורת אומרת

הספר עצמו נגמר באברהם. המשנה האחרונה מתארת אותו כמי ש"צפה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף וצר, ועלתה בידו", ורק אז "נגלה עליו אדון הכל" וכרת איתו ברית. לא כתוב שאברהם כתב את הספר. כתוב שהוא הבין את השיטה. רבי יהודה הלוי, בכוזרי, כבר קורא לו בפשטות "ספר יצירה, והוא לאברהם אבינו", וכך גם כתוב על שער רוב המהדורות המודפסות.

יש מסורת שנייה שמייחסת אותו לרבי עקיבא, ולפי המסורת שמביא רמ"ק בפרדס רימונים, אברהם חיבר ורבי עקיבא ערך. ויש מסורת שלישית, שלפיה אדם הראשון קיבל אותו ואברהם רק העלה אותו על הכתב.

מה התלמוד אומר

בתלמוד הסיפור מופיע פעמיים, בשני נוסחים, והוא מפורסם. בסנהדרין דף ס"ה מסופר שרבא ברא אדם ושלח אותו לרבי זירא, ורבי זירא, שראה שהאיש לא עונה, אמר לו "מן חבריא את, הדר לעפריך": אתה מהחבורה, חזור לעפרך. ומיד אחריו:

רב חנינא ורב אושעיא הוו יתבי כל מעלי שבתא ועסקי בספר יצירה, ומיברי להו עיגלא תילתא ואכלי ליה.תלמוד בבלי, סנהדרין ס"ה ע"ב

כלומר: כל ערב שבת הם עסקו בספר יצירה, נברא להם עגל, ואכלו אותו. נשמע כמו הוכחה שהספר היה קיים בתקופת התלמוד. אבל אותו סיפור בדף ס"ז מנוסח אחרת: שם הם עסקו "בהלכות יצירה", לא בספר. ובקטע הגניזה היחיד של דף ס"ה, וגם בשני כתבי יד קדומים, הגרסה היא גם כן "הלכות". אז ייתכן שהתלמוד מכיר תחום עיסוק בשם "יצירה", ולאו דווקא את הספר שבידינו.

מה המחקר אומר

כאן זה נהיה מעניין, כי החוקרים הרציניים לא מסכימים, ופער של מאות שנים ביניהם מעיד עד כמה הטקסט חמקמק:

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

רוב החוקרים מקבצים את הספר בין המאה השנייה לשישית, לפי סקירת המהדורות של דון קאר. המהדורה הביקורתית המקיפה ביותר היא של פיטר היימן (2004), והיא בונה נוסח משוחזר משלושת הנוסחים במקום להכריע על תאריך.

מה שכן בטוח: ב-931 כתב רס"ג את הפירוש הראשון המתוארך, ב-946 כתב שבתאי דונולו את "חכמוני", ועשור אחר כך דונש בן תמים. משם והלאה נכתבו על הספר למעלה משמונים פירושים, לפי ספירתו של קפלן. ספר שאיש לא יודע מתי נכתב, ושכולם רצו לפרש.

לפי ספר יצירה, העולם נברא "בשלשה ספרים: בספר וספר וספור". שלוש מילים מאותו שורש, ס-פ-ר, ובעברית השורש הזה מחזיק שלושה דברים שנראים לנו נפרדים לגמרי: ספר (טקסט כתוב), מספר (כמות), וסיפור (נרטיב). לכתוב, לספור, לספר.

מה שהספר טוען, בלי לומר את זה במפורש, הוא שאלה שלוש פעולות של אותו דבר. וזה לא רעיון מיסטי. תחשבו מה עושה מוח כשהוא פוגש מציאות: הוא סופר (כמה, איפה, מתי), הוא רושם (מקודד, שומר), והוא מספר לעצמו סיפור (למה זה קרה, מה זה אומר עליי). שלוש הפעולות האלה הן איך תודעה הופכת גירויים לעולם.

רבי יהודה הלוי, שהכיר את הספר טוב מאיתנו, פירש את שלושת הספרים ככה, ובמילים יפות משלי:

הנה שב הספר והספור והספר בחק האל דבר אחד, ובחק האדם שלשה, מפני שהוא משער בשכלו, ומדבר בפיו, וכותב בידו הדיבור ההוא.רבי יהודה הלוי, הכוזרי, מאמר רביעי, כ"ה

אצל האל, אומר ריה"ל, המחשבה, הדיבור והמעשה הם דבר אחד. אצלנו הם שלושה, ויש ביניהם פער. הפער הזה, בין מה שאנחנו חושבים למה שאנחנו אומרים למה שאנחנו עושים, הוא בערך כל העבודה של ההתפתחות האישית. ספר יצירה שם את האצבע עליו במשפט הראשון.

עשר ספירות בלימה, עשר ולא תשע, עשר ולא אחת עשרה. הבן בחכמה וחכם בבינה, בחון בהם וחקור מהם.ספר יצירה, פרק א משנה ד

מה הן העשר? הספר עונה במשנה הבאה, ואם קוראים אותה לאט מגלים שהיא מפה של תודעה ולא של שמיים:

"עומק ראשית ועומק אחרית, עומק טוב ועומק רע, עומק רום ועומק תחת, עומק מזרח ועומק מערב, עומק צפון ועומק דרום" (פרק א משנה ה).

שלושה צירים של מרחב, ציר אחד של זמן, וציר אחד של ערך. חמישה ממדים, כל אחד עם שני קצוות, ובכל קצה "עומק" שאין לו סוף. שימו לב מה נכנס לרשימה: טוב ורע יושבים ליד מזרח ומערב, כאילו הם כיוונים במרחב. ובאמת, אצל בני אדם, הם כאלה. אנחנו לא פוגשים אירוע ורק אחר כך שופטים אותו. השיפוט הוא חלק מהתפיסה עצמה, כמו המיקום.

"בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר"

המילה "בלימה" היא אחת החידות של הספר. יש שקוראים "בלי מה", כלומר ספירות ללא ממש, ויש שקוראים בלימה מלשון לבלום, לעצור. הנוסח שבידינו כותב את המילה בשתי הצורות, "בלימה" ו"בלי מה", ובמשנה ח' הוא הופך אותה להוראה:

עשר ספירות בלימה, בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואם רץ לבך שוב למקום.ספר יצירה, פרק א משנה ח

מי שתרגל פעם מדיטציה מכיר את ההוראה הזאת מכיוון אחר לגמרי. הלב רץ, וההנחיה היא "שוב למקום". לחזור, בלי להילחם. ספר יצירה לא קורא לזה תרגול, אבל הוא מתאר את המנגנון: יש רמה של מציאות שהמילים לא מגיעות אליה, ומי שרוצה לגעת בה צריך קודם להפסיק לספר לעצמו עליה.

ועוד משפט מאותו פרק, שחוזרים אליו הרבה בקבלה המאוחרת: "נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן, כשלהבת קשורה בגחלת". הסוף נעוץ בהתחלה. הלהבה לא נפרדת מהגחלת, גם כשהיא נראית כמו דבר אחר לגמרי.

הרעיון פשוט להפליא כשמפרקים אותו. יש מספר קטן וסופי של יחידות. הן לא אומרות כלום בעצמן. אבל בצירופים ביניהן אפשר לומר כל דבר, ולכן אפשר לברוא כל דבר. אותיות הן לעולם מה שאטומים הם לחומר, ומה שגנים הם לגוף. הספר נכתב לפני שמישהו ראה אטום או גן, וזה מה שהופך את האינטואיציה הזאת למרשימה.

חמישה מקומות בפה

הפרט שהכי הפתיע אותי בקריאה הוא זה. הספר ממיין את האותיות לפי המקום שבו הן נוצרות בפה:

עשרים ושתים אותיות יסוד, חקוקות בקול, חצובות ברוח, קבועות בפה בחמשה מקומות: אחה"ע, בומ"ף, גיכ"ק, דטלנ"ת, זסשר"ץ.ספר יצירה, פרק ב משנה ג

זו פונטיקה. א' ה' ח' ע' מהגרון. ב' ו' מ' פ' מהשפתיים. ג' י' כ' ק' מהחך. ד' ט' ל' נ' ת' מהלשון. ז' ס' ש' ר' צ' מהשיניים. החלוקה הזאת מקובלת בדקדוק העברי עד היום, והיא מופיעה בטקסט שמתאר בריאת עולם. הספר לא מפריד בין "איך מדברים" ל"איך נברא הכל". אצלו זה אותו דבר, כי הדיבור הוא הכלי.

ושווה לעצור על זה רגע, כי זו עמדה לא מובנת מאליה. ב"פיידרוס" של אפלטון, המצאת הכתב מעוררת חשש: מי שיסמוך על הכתוב יפסיק לזכור בעצמו. ספר יצירה הולך לכיוון ההפוך ומניח את האותיות ביסוד העולם. את ההשוואה הזאת עשה חן מלול בבלוג הספרייה הלאומית, והיא מדויקת: תרבות אחת פחדה מהכתב, ותרבות אחרת בראה ממנו עולם.

231 שערים, ו-5,040 בתים

ואז הספר עושה חשבון. הוא מתאר גלגל שבו כל אות מצטרפת לכל אות אחרת, "אל"ף עם כלם וכלם עם אל"ף", ומגיע ל-231 שערים. זה בדיוק מספר הזוגות האפשריים מתוך עשרים ושתיים אותיות. ובפרק ד' הוא הולך רחוק יותר:

שתי אבנים בונות שני בתים. שלש בונות ששה בתים. ארבע בונות ארבעה ועשרים בתים. חמש בונות מאה ועשרים בתים. שש בונות שבע מאות ועשרים בתים. שבע בונות חמשת אלפים וארבעים בתים. מכאן ואילך צא וחשוב מה שאין הפה יכול לדבר ואין האוזן יכולה לשמוע.ספר יצירה, פרק ד משנה יב

2, 6, 24, 120, 720, 5040. אלה עצרת: מספר הסידורים האפשריים של שתיים, שלוש, ארבע, חמש, שש ושבע אבנים. הטקסט קורא לאותיות "אבנים" ולמילים "בתים", ומראה כמה בתים אפשר לבנות ממספר קטן של אבנים. ואז הוא עוצר, כי מעשרים ושתיים אבנים יוצא מספר שאי אפשר לבטא. זו הנקודה: לא צריך אינסוף חומרים כדי ליצור אינסוף. צריך מעט חומרים והרבה צירופים.

הספר מחלק את האותיות לשלוש אמות, שבע כפולות ושתים עשרה פשוטות, ומצמיד כל קבוצה לשלוש רמות של מציאות: עולם, שנה ונפש. כלומר מרחב, זמן וגוף. אותו דפוס חוזר בשלושה קני מידה, וזה הרעיון המארגן של הספר כולו.

שלוש אמות: אוויר, מים ואש

א' מ' ש'. שלוש אותיות שהספר קורא להן "אמות", כי הן ההורים של כל השאר. הן מייצגות שלושה יסודות, אבל שימו לב איך הספר מסדר אותם: שני קצוות, ומכריע ביניהם. "אש למעלה ומים למטה ורוח חק מכריע בינתים". והמבנה הזה, שני הפכים ודבר שלישי שמאזן ביניהם, חוזר בספר בכל מקום: "כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בינתים".

ואיך שלוש האמות מופיעות בגוף? "ראש נברא מאש, ובטן נברא ממים, וגויה נברא מרוח מכריע בינתים". הראש חם ובוער, הבטן נוזלית, והגוף שבאמצע מתווך. מי שעבד פעם עם מתח בין "מה שאני חושב" ל"מה שאני מרגיש בבטן" מכיר את המפה הזאת מבפנים.

שבע כפולות: שבעה זוגות של הפכים

ב' ג' ד' כ' פ' ר' ת'. אלה אותיות שיש להן שתי הגיות, קשה ורכה (בּ ובֿ), ולכן הן "כפולות". והספר מצמיד לכל אחת מהן זוג של הפכים:

"כפולות שהן תמורות" (פרק ד משנה א). אותה אות, שני צלילים, שני קצוות של אותו כוח.

הרעיון שמאחורי הטבלה: הכוח שמביא חיים הוא אותו כוח שמביא מוות, רק בהגייה אחרת. אין כאן כוח טוב וכוח רע, יש כוח אחד ושתי דרכים לבטא אותו. השבע האלה מוצמדות לשבעת כוכבי הלכת שהכירו אז, לשבעת ימי השבוע, ול"שבעה שערים בנפש": שתי עיניים, שתי אוזניים, שני נחיריים ופה. כל מה שנכנס לתוכנו, נכנס דרך שבעה פתחים.

שתים עשרה פשוטות: מה אדם עושה

ה' ו' ז' ח' ט' י' ל' נ' ס' ע' צ' ק'. שתים עשרה האותיות הנותרות מוצמדות לשנים עשר המזלות, לשנים עשר החודשים, ולשנים עשר איברים. אבל הרשימה הכי מעניינת שלהן היא רשימת היכולות: "ראיה, שמיעה, ריחה, שיחה, לעיטה, תשמיש, מעשה, הלוך, רוגז, שחוק, הרהור, שינה". חמישה חושים, ואז פעולות: לאכול, לקיים יחסים, לעשות, ללכת, לכעוס, לצחוק, לחשוב, לישון.

זו רשימה של מה שאדם עושה ביום. לא רשימה של תכונות נעלות. ספר יצירה מכניס את הכעס והצחוק והשינה לאותה רשימה עם הראייה והשמיעה, כאילו כולם ערוצים שדרכם העולם נברא בנו. ובסוף, בפרק ו', הוא מחזיק את הכל ביד אחת:

אחד על גבי שלשה, שלשה על גבי שבעה, שבעה על גבי שנים עשר, וכולן אדוקין זה בזה.ספר יצירה, פרק ו משנה ג

ספר יצירה טוען שהמציאות בנויה מיחידות של שפה, ושמי שמבין את הצירופים מבין את הבריאה. אפשר לקרוא את זה כטענה על היקום, ואז זה עניין של אמונה. ואפשר לקרוא את זה כטענה על התודעה, ואז יש למדע מה לומר. אני קורא אותו בדרך השנייה. הראשונה לא פסולה בעיניי, פשוט עם השנייה אפשר לעבוד מחר בבוקר.

השפה קובעת מה אנחנו רואים

ברוסית אין מילה אחת לכחול. יש "goluboy" לכחול בהיר ו"siniy" לכחול כהה, ודובר רוסית חייב לבחור. במחקר שפורסם ב-PNAS ב-2007, וינאוור, בורודיצקי ועמיתיהם הראו שדוברי רוסית מבחינים מהר יותר בין שני גוונים כשהם נופלים בשתי הקטגוריות הלשוניות השונות, ושהיתרון הזה נעלם כשמעסיקים אותם במשימה מילולית במקביל. השפה לא מתארת את הכחול מבחוץ. היא משתתפת בראייה שלו.

גארי לופיאן הרחיב את זה ב-2012 למה שהוא קרא "השערת המשוב של התווית": עצם ההצמדה של מילה לדבר משנה, במהירות ובאופן נרחב, תהליכים שנחשבו לא מילוליים, עד כדי היכולת לזהות שגירוי בכלל נמצא מול העיניים. ספר יצירה אמר את זה בלשונו: האותיות "חקוקות בקול". מה שיש לו שם, נראה.

לתת שם לרגש משנה את הרגש

הצעד הבא הוא מהתפיסה לרגש. ב-2007 הראו ליברמן ועמיתיו בסריקות מוח שכאשר אנשים מצמידים מילה לרגש שהם רואים בתמונה ("כעס", "פחד"), הפעילות באמיגדלה יורדת, ופעילות באזור בקליפת המוח הקדמית עולה. הם קראו לזה affect labeling, תיוג רגש. המילה עושה לפחד משהו: היא מווסתת אותו.

ואיך מדברים לעצמנו משנה גם כן. במחקר של איתן קרוס ועמיתיו מ-2014, על 585 משתתפים בשבעה ניסויים, אנשים שדיברו לעצמם בשם הפרטי או בגוף שני במקום ב"אני" לפני נאום או מפגש מלחיץ, תפקדו טוב יותר לפי שופטים חיצוניים, והתייסרו פחות אחרי. שינוי של מילה אחת בסיפור הפנימי, ותוצאה אחרת בעולם. זה "ספר, ספר וסיפור" בניסוי מבוקר.

המוח כותב לפני שהוא רואה

והתמונה הגדולה. בעשור האחרון התגבשה במדעי המוח תפיסה שאנדי קלארק סיכם ב-2013 במאמר שצוטט אלפי פעמים: המוח הוא מכונת ניבוי. הוא לא מחכה לקלט מהחושים כדי לפענח אותו. הוא מייצר כל הזמן תחזית של מה שאמור להיות שם, ומתקן אותה רק כשהיא נכשלת. אנחנו לא רואים את העולם. אנחנו רואים את ההשערה שלנו עליו, מתוקנת פה ושם.

אם זה נכון, אז השאלה "ממה עשויה ההשערה" היא השאלה החשובה ביותר שאפשר לשאול על חיי אדם. וספר יצירה עונה עליה, יותר מאלף שנה לפני קלארק: מעשרים ושתיים אותיות. מיחידות של שפה, שמצטרפות לסיפור. אני לא אומר שהספר "ידע" את מדעי המוח. אני אומר שמי שהתבונן לעומק באיך תודעה עובדת, בכל דור, הגיע למקום דומה.

כששוחחתי בפודקאסט עם עינת מים, שמלמדת פנימיות התורה, היא תיארה סולם שמתחיל באות ונגמר במציאות: חיבור אותיות זה מילה, חיבור מילים זה משפט, חיבור משפטים זה פסקה, חיבור פרקים יוצר סיפור, "שזה סופר, ספר וסיפור", ומהסיפור הזה נבנית המציאות שאנחנו רואים. והיא גם הוסיפה סייג שאני מעריך: לא האדם בורא את המציאות, וגם לא השפה. הפרק המלא, וגם החלק שלה על לשון הקודש והקודים שיוצרים את המציאות, כאן:

ומי שרוצה את הצד המעשי של הרעיון הזה, איך עובדים עם אותיות ושמות בפועל, ימצא אותו בפרק אחר לגמרי, עם אליהו שירי על הצופן הקבלי לזימון שפע. שם זה כבר לא קריאה, זה תרגול.

ומה שנתקע אצל אנשים הוא לרוב לא חוסר ידע. הם יודעים שהסיפור שהם מספרים לעצמם לא מדויק. מה שקשה הוא "בלום פיך": להפסיק לספר אותו מספיק זמן כדי שיהיה מקום לצירוף אחר. השאלה שחוזרת אליי שוב ושוב היא "אבל זה מה שקרה, איך אני אמור לחשוב על זה אחרת?". והתשובה היא שיש שני דברים שנראים כמו אחד: מה שקרה, והסיפור שאנחנו מספרים לעצמנו על מה שקרה. את הראשון אי אפשר לשנות. את השני כותבים מחדש כל יום, גם בלי לשים לב. ספר יצירה רק מציע לעשות את זה בכוונה.

הרשימה הזאת לא באה לקטול. היא באה לשמור על הספר מפני מה שנטען בשמו. לכל טענה: מה כתוב, ומה לא. ומי שמגיע לכאן מהכיוון של חוק המשיכה ימצא את הגשר בשיטה של אברהם היקס והקשר שלה לקבלה, ששם השאלה הזאת נשאלת מהצד השני.

1. פרק א', בלי פירוש. לקרוא שלוש פעמים. בפעם הראשונה סתם, בפעם השנייה לסמן כל מספר, ובשלישית לשאול על כל משנה: על מה זה מדבר, על העולם או על התודעה?
2. הכוזרי, מאמר רביעי, כ"ה. הפירוש הקצר והבהיר ביותר לשלושת הספרים, ואפשר לקרוא אותו בעשר דקות בספריא.
3. פרקים ב' עד ו' עם הטבלה. לפתוח את מפת הפרקים שלמעלה לצד הטקסט. רוב הפרקים האלה הם רשימות התאמה, וקל ללכת בהן לאיבוד בלי לדעת מה הכלל שהן מדגימות.
4. פירוש אחד, לא עשרה. בעברית: פירוש הגר"א הוא הנפוץ במהדורות, ונוסח רס"ג הוא הפילוסופי ביותר. באנגלית: קפלן, "Sefer Yetzirah: The Book of Creation", שגם מביא את ארבעת הנוסחים זה מול זה.
5. ורק אז המחקר. מי שרוצה את ההיסטוריה ימצא אותה אצל ליבס בעברית, ואצל דון קאר, שסקר את כל המהדורות באנגלית.

ומי שמגיע לספר יצירה מהכיוון של החלומות, שם הקבלה מציעה מילון של סמלים, ימצא שאותו היגיון של התאמות עובד גם בפירוש חלומות לפי הקבלה: הסמל הוא אות, והחלום הוא הצירוף.

מה שעדיין לא יודעים

זה אחד הטקסטים שבהם הפער בין הביטחון שבו מדברים לבין מה שידוע בפועל הוא הגדול ביותר.

לסיכום: ספר יצירה

ספר יצירה הוא טקסט של כמה עמודים שטוען שהעולם עשוי מספירה, מכתיבה ומסיפור, ושעשרים ושתיים אותיות מספיקות כדי לבנות הכל. אף אחד לא יודע מי כתב אותו ומתי, וכולם רצו לפרש אותו. אפשר לקרוא אותו כמפה של היקום, ואפשר לקרוא אותו כמפה של תודעה, והמחקר על שפה ותפיסה נותן לקריאה השנייה יותר משענת ממה שהייתי מצפה.

מה שנשאר איתי אחרי הקריאה הוא לא הספירות ולא המזלות. זו ההוראה הקטנה במשנה ח': ואם רץ לבך, שוב למקום.

שאלות ותשובות

מי עומד מאחורי המאמר

המאמר נשען על שני סוגי מקורות, וההבחנה ביניהם חשובה: מי שדבריו מצוטטים, ומי שעבודתו עומדת בבסיס הטענות.

הקולות: מי שדבריו מצוטטים

רוב הקולות כאן אינם חוקרים. הם פרשנים ומורים, מהמאה השתים עשרה ועד היום, וכל אחד מהם נבדק כאן על סמך מה שכתוב במקור, לא על סמך התואר.

המחקרים: מי שעבודתו עומדת בבסיס הטענות

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

זו אינה רשימה מלאה. המאמר נשען על 14 מקורות, והרשימה המלאה נמצאת בחלק המקורות.

המקורות

הטקסט ופרשניו

• ספר יצירה, נוסח ורשה 1884 ונוסח הגר"א · נוסח הגר"א בספריא
• תלמוד בבלי, סנהדרין ס"ה ע"ב · רבא ברא גברא, ורב חנינא ורב אושעיא
• אריה קפלן, Sefer Yetzirah: The Book of Creation, Weiser, 1997 · הנוסחים, מספרי המילים והפירושים הראשונים
• חן מלול, הספרנים, מגזין הספרייה הלאומית, 2025 · ספר יצירה: הספר שטען שהאותיות הן אבני הבניין של העולם
• ויקיפדיה · הערך ספר יצירה, כולל גרסאות התלמוד וסקירת התיארוכים

המחקר ההיסטורי

• יהודה ליבס, תורת היצירה של ספר יצירה, שוקן, 2000
• A. Peter Hayman, Sefer Yesira: Edition, Translation and Text-Critical Commentary, Mohr Siebeck, 2004 · המהדורה הביקורתית
• Tzahi Weiss, Sefer Yesirah and Its Contexts: Other Jewish Voices, University of Pennsylvania Press, 2018 · רשומת הספר
• Don Karr, Notes on Editions of Sefer Yetzirah in English, 2019 · סקירת המהדורות ומפת התיארוכים (מקושר בגוף)

שפה, תפיסה ורגש

• Winawer J, et al. PNAS 2007 · Russian blues reveal effects of language on color discrimination (מקושר בגוף)
• Lupyan G. Frontiers in Psychology 2012 · Linguistically modulated perception and cognition: the label-feedback hypothesis (מקושר בגוף)
• Lieberman MD, et al. Psychological Science 2007 · Putting feelings into words (מקושר בגוף)
• Kross E, et al. Journal of Personality and Social Psychology 2014 · Self-talk as a regulatory mechanism: how you do it matters (מקושר בגוף)
• Clark A. Behavioral and Brain Sciences 2013 · Whatever next? Predictive brains, situated agents, and the future of cognitive science (מקושר בגוף)

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.