עינת מים מתחילה בגיל תשע, מול הבית שלה, כשהיא שומעת אמא צועקת על הילדים שלה ומכה אותם. היא הייתה עולה על המקלט בבית הספר ומדברת עם הקדוש ברוך הוא.

אני יודעת שאתה לא בראת שום רע בעולם, אבל אנשים עושים דברים רעים. אם תיתן לי כוחות מיוחדים, אני ארפא לבבות של אנשים.

הנקודה שהיא מתארת כתחילת המסע עצמו הגיעה בכיתה ט׳, בשנת 1985. טיול שנתי, האזור של קלת נמרוד מעל הבניאס, וסערת ברקים בחשכה. לא ברקים בשמיים, ברקים באדמה.

המורה צרחה שכולם ילכו להזעיק עזרה, והיא רצה עם עוד ארבעה בנים. על הר, בחושך, היא נפלה.

כשהתעוררה היא הייתה פצועה, עם לסת שבורה ושיניים שבורות, ובכל זאת לא לבד.

התודעה שלי התפצלה לשתיים והייתה בין שני עולמות. שמעתי סוג של בת קול שמדריכה אותי איך להינצל, איך לחסום את הדם, ואיך לנווט בחושך.

היא מציינת שבלי זה יכלה בקלות ליפול שמונים מטר לבניאס, כי בחושך אי אפשר לדעת לאן הולכים. ושבוע אחר כך אחותה הייתה אמורה לצאת לטיול שנתי, וההורים לא נתנו לה בגלל מה שקרה. חברים רבים שלה נהרגו בתאונת הרכבת בצומת הבונים.

ומשם, כדבריה, התחילו השאלות. באותה תקופה עדיין לא היה אינטרנט, ולא היה את מי לשאול.

בהמשך היא עבדה בממר״ם ואחר כך ב-IBM, הקימה חברת סטארטאפ וזירה שחיברה בין יזמים למשקיעים. וזה בדיוק מה שהוביל אותה לשאלה הבאה.

קיבלתי המון תוכניות עסקיות, וכל אחד כותב: זו המצאה, זה לא קיים. ובמקביל אתה רואה ארבעה אנשים שקיבלו בבת אחת את אותו רעיון, וכל אחד כותב שזה לא קיים.

מה זה אומר שהכול תודעה?

ההבחנה הראשונה שהיא עושה היא בין שתי גישות הפוכות.

המדענים אומרים שהמוח מייצר תודעה. המקובלים מלמדים אותנו דבר הפוך לגמרי: התודעה מייצרת מוח.

וכדי להסביר את זה היא נכנסת פנימה. כל דבר בנוי מאטומים, ואם נכנסים לתוך האטום מגלים שהוא כן מתחלק, למרות ששמו ביוונית פירושו בלתי ניתן לחלוקה. יש גרעין, אלקטרון, פרוטון, ואם ממשיכים פנימה מגיעים למה שהמדענים מכנים השדה המאוחד.

וכאן, לדבריה, נמצאת החפיפה: מה שהמדע קורא לו שדה מאוחד, כתבי המקובלים קוראים לו אור אינסוף.

היא גם מגדירה מה המילה תודעה אומרת אצלה, וההגדרה מפתיעה. תודעה, לדבריה, היא התחברות. האדם נקרא דעת, והדעת שלו היא שיכולה להתחבר לפנימיות מסוימת שנמצאת בתוכנו, לעמוד עליה ולהקרין אותה.

ואת האסמכתא היא מוצאת בפעם הראשונה שהמילה מופיעה בתורה: אדם ידע את חווה. גם זו, בקריאה שלה, התחברות.

בראשית: ראש תשתית, ומחשבה

כששואלים אנשים מה פירוש המילה בראשית, הם עונים בהתחלה. וזה, אומרת עינת, מה שלמדנו בבית הספר ומה שלומדים מצד הפשט.

המקובלים מלמדים שיש שתי מילים שמחוברות במילה בראשית: ראש תשתית. וזה במחשבה.

ואת ההוכחה היא לוקחת ממקום מפתיע. נאמר שבעשרה מאמרות נברא העולם, ובפועל יש בפרק תשעה מופעים של ויאמר. איפה העשירי? המילה בראשית עצמה, כלומר המחשבה.

וההיגיון פשוט: קודם חושבים, אחר כך מדברים את מה שחשבנו.

מכאן היא ממשיכה לפרק את הפסוק. עולם הבריאה הוא עולם המחשבות של האדם, עולם היצירה הוא עולם הרגשות, ועולם העשייה הוא המעשים. השמיים הם החלק הרוחני שבאדם, והארץ היא החלק הארצי.

ואת ההרחבה החדה ביותר היא מביאה בשם הבעל שם טוב, על המילה הקטנה "את".

איפה שכתוב את, אלה האותיות מא׳ עד ת׳. את השמיים אלה אותיות המחשבה, ואת הארץ אלה אותיות הדיבור שיוצאות בארצי.

אוסף אמרות נוסף שלו נמצא בעמוד ציטוטים של הבעל שם טוב.

האטום והאות: המקבילה מספר יצירה

לפני שהיא מציגה את המקבילה, עינת מצטטת את פרופ׳ רפאל מלאך ממכון ויצמן, ואומרת שבחרה להתחיל דווקא בו.

בעיקרון איננו רואים את העולם החיצון. אנחנו יכולים לראות רק את הדימויים שאנו יוצרים במוחנו, וכיוון שדימויים אלה אף פעם אינם שיקוף נאמן של המציאות, אין טעם בניסיון לשאול כיצד נראית באמת המציאות כשלעצמה.

ומכאן היא בונה את הטבלה שהיא לוקחת מספר יצירה, ומעמידה זו מול זו שתי שרשראות.

לפי הקריאה שלה, האות היא הנמשל והאטום הוא המשל. המוח מקבל את האות ומייצר ממנה את האטום.

המוח, התפקיד שלו זה לא לחשוב, זה לקלוט. הוא כמו אנטנה, הוא קולט תדרים משדה התודעה ומייצר לנו הקרנה.

הזוי, מטורף, כאילו

ואת ההדגמה היומיומית ביותר לרעיון הזה היא מוצאת בשפה שמסביבה.

כשהגיעה לארץ, היא מספרת, הדבר הראשון שחיפשה היה המילה שהשתרשה בתודעה הקולקטיבית. וזו הייתה המילה הזוי.

קיבלתי בוואטסאפ הזוי, קיבלתי במיילים הזוי, נכנסתי ליוטיוב הזוי, נכנסתי לחדשות הזוי. אמרתי: אוי, אנחנו נתחיל לראות דברים הזויים.

אחריה היא מצביעה על מטורף, ואומרת שמי שחוזר על המילה הזאת שוב ושוב יכול לצפות לראות דברים מטורפים.

והמילה הנוכחית, לדבריה, היא דווקא סימן טוב.

היום המילה היא כאילו. אני לפעמים ספרתי חמש פעמים כאילו במשפט אחד. אבל זו המתקת דינים, כי אנחנו בעולם של כאילו, והמקובלים קוראים לזה עלמא דשיקרא.

ואת אותו היגיון היא מיישמת גם על ביטויי כעס יומיומיים. אדם שאומר כל הזמן שהוא יערוך למישהו את הראש, או הלוואי שיישרף, פותח אחר כך את החדשות ורואה בדיוק את זה. הרחבה על הצד המחקרי של הטענה הזאת נמצאת במאמר על זימון מציאות ומה המדע אומר.

למה דווקא לשון הקודש?

וכאן היא עושה את הסייג המרכזי שלה, וחשוב לשמוע אותו במדויק.

השפה יוצרת מציאות, ובמיוחד השפה שאנחנו משתמשים בה. זה לשון הקודש. זה לא כל שפה, זה רק לשון הקודש, כי אלה תנועות בתודעה של האדם.

וכשמדובר במילה בודדת, המנגנון שהיא מתארת פשוט. אם תאמר חסד, המוח קולט את התדר של חסד, מתרגם את האותיות ומייצר מציאות של חסדים.

ומיד היא מוסיפה הבהרה שמונעת את הפרשנות הרווחת: לא האדם בורא, ולא השפה מייצרת. לדבריה הקדוש ברוך הוא ברא מלכתחילה את כל האפשרויות, ומה שאנחנו עושים הוא לגלות אותן. היא משתמשת במונח סופרפוזיציה: כל האפשרויות מתקיימות בו זמנית, ואיפה שאתה נותן תוקף, כל השאר קורסות.

ולנו אין בחירה בשום דבר, רק בחירה אחת: לבחור את ההזדהות. האם תזדהה עם השלילי או עם החיובי.

שאלתי אותה מה אפשר לעשות עם כל זה בפועל, והתשובה הראשונה שלה הייתה שהדבר הראשון ללמוד הוא איך באמת לאהוב אחד את השני.

ואהבת לרעך כמוך זה לא סיסמה של ילד בכיתה ב׳ שתולים לו על הלוח. זה מאוד מאוד עמוק.

ואת המנגנון היא ממחישה במשל שהיא מייחסת לבעל שם טוב, ומצביעה על כך שהוא נכון גם פיזיקלית.

תיקח כינור ותיקח צ'לו, ותשים את הצ'לו בסוף החדר. תפרוט על הכינור, תשים את האוזן ליד הצ'לו, ותראה שזה השפיע גם עליו. הוא ינגן את אותו דבר בלי שנגעת בו.

וזה, לדבריה, בדיוק מה שקורה בין האדם לעולמות העליונים. אנחנו כינור קטן למטה, ולמעלה יש צ'לו גדול. מה שכל אחד עושה כאן פותח או חוסם את צינורות השפע.

והיא מדגישה מה שפע כולל: לא רק כסף, אלא זוגיות, פרנסה, הורות ובריאות.

מה יוצר מציאות של מלחמה?

שאלתי אותה את השאלה מהכיוון ההפוך: אם היינו רוצים ליצור מציאות גרועה במיוחד, איך היינו צריכים לחשוב ולדבר.

והתשובה שלה לא הייתה רשימה של מעשים אלא הצבעה על חוסר ידיעה.

אנחנו עושים את זה בלי שאנחנו מרגישים. אנחנו לא יודעים איך המחשבה שלנו פועלת, לא יודעים איך הדיבור שלנו משפיע, ולא יודעים איך המעשים שלנו משפיעים.

ואת התיקון היא מציעה בשלוש שאלות שהיא מגדירה כחובה, ומכנה אותן חוקר, דורש, שואל.

והיא מוסיפה טענה שקשה להתעלם ממנה: כשעם ישראל מתאחד, לדבריה, זה בונה כיפת הגנה. וכשאנחנו אחד בפנים, זה גם אחד בחוץ.

לאסוף אורות: מה הנשמה לוקחת איתה

המסע שהיא מתארת אינו צבירה של הישגים.

כשהנשמה יוצאת מפה היא לא לוקחת איתה שום דבר, כלום. מה היא כן לוקחת? את האורות שהיא אספה במסע הזה.

ואת המונח לאסוף אורות היא מסבירה בדוגמה מדויקת. אדם מכעיס אותך שוב ושוב, ואתה כועס וכועס, עד שיום אחד אתה אומר שיכעס כמה שהוא רוצה. ואתה באמת לא מחזיר לו, ומעביר על מידותיך.

אז אתה מגלה תכונה אלוקית בתוכך שנקראת ארך אפיים, וככה אתה מגיע להשוואת הצורה. זה נקרא לאסוף אורות.

והיא מוסיפה שגם מה שנראה כרע נדרש בשביל זה. אי אפשר לדעת מה זה אור בלי חושך, מה זה חם בלי קר, ומה זה אמת בלי שקר. ולכן, לדבריה, הדבר החשוב ביותר הוא לא לשפוט.

היא גם מציגה עמדה הפוכה לאבולוציה. המקובלים, לדבריה, מדברים על תנועה אחורה מבחינת התודעה: האדם נולד עם מוח אחדה, כלומר עם כל המעגלים מחוברים למחשבה אחת שרואה שהכול אחד, ועם הזמן נעשינו אגוצנטריים יותר והסינפסות התפלגו. הרחבה בנושא הזה יש במאמר על דרגה רוחנית לפי חכמת הקבלה.

איך מעבירים את זה מהשכל ללב

שאלתי מה עושה מי שמבין את זה בשכל אבל לא מרגיש את זה, וכאן היא נתנה את הכלי המעשי הראשון.

אדם שרוצה זוגיות מתפלל על זוגיות. מלמדים אותנו: תחשוב על כל אלה שרוצים זוגיות, לא רק עליך. ואז אתה נהיה צינור להוריד את האור הזה.

אותו דבר בפרנסה: לא לבקש רק עבור עצמך, אלא גם עבור השכן שפוטר.

ההיגיון שמאחורי זה הוא לא ויתור אלא הרחבת הכלי: אתה עדיין נענה, וגם אחרים מקבלים מאותו אור שיורד דרכך.

וכששאלתי אם זה נכון גם ברמת המעשים ולא רק בתפילה, היא מדגישה שההשתדלות היא חובה.

זה כמו ילד קטן שרוצה להעיף עפיפון. הוא חייב לרוץ חמישה צעדים, אבל הקדוש ברוך הוא מביא את הרוח שתעיף לו את העפיפון.

וכדי להסביר למה לא לשפוט היא מביאה סיטואציה יומיומית לגמרי.

מישהי הזמינה שולחן קבוע בבית קפה מול הים וביקשה שישמרו. שמו פתק. מגיע מלצר עם דברים, והפתק נופל בלי כוונה. מגיעה מישהי אחרת ויושבת. ואז מגיעה הראשונה.

מי צודקת? שתיהן צודקות. כי אין מקריות במחשבת הבריאה, הן היו צריכות להיפגש.

ואת ההכללה היא בונה דרך שאלה אחת: מה זה צבע?

לכל אחד יש אמת סובייקטיבית, וכל אחד צודק בכלי שלו. ולפי עינת, ככל שמתקדמים, מתחברים פחות למה שאנחנו מחזיקים ויותר למה שהיא מכנה האמת לאמיתה.

ארבע מילים, שלוש קריאות

ואת ההדגמה החזקה ביותר לרעיון שהתודעה קובעת את הקריאה, היא עושה עם ארבע מילים: אבא, בית, יער, דוב.

אותן מילים בדיוק, אצל שלושה אנשים במצבי תודעה שונים.

והיא מוסיפה גם את הצד הפיזיולוגי. המוח, לדבריה, מייצר נוירופפטידים, ופפטיד הוא רגש. הקריאה הראשונה שולחת לכל תאי הגוף אותו מסר שוב ושוב, וכל הגוף נהיה חרדה.

שאלתי אותה על נתינה, והתחלתי דווקא בדילמה מעשית: אלף שקלים שאדם הקציב לתרומה, ומולו קבצן ברחוב שנוגע ללב, לעומת עמותה שתעשה עם הכסף הרבה יותר.

התשובה שלה מבחינה בין המקרים ולא נותנת כלל אחד. אם רואים שהכסף ילך למקום לא טוב, אפשר פשוט לקנות אוכל. היא מספרת שכך היא והצוות שלה נוהגים בפועל.

ומה שהיא מגדירה כדרגה הגבוהה ביותר הוא אחר לגמרי.

ללכת ולשים ליד הדלת של אדם מסוים שיש לו משפחה, ושלא ידעו מי שם. זה הכי גבוה שיש, זה נקרא נתינה בסתר.

טיפ שני: ההתכווננות לפני תרומה

וכאן מגיע החלק שהיא מגדירה כשאלה מדהימה: מה עושים ברגע שלפני, כשאפשר גם ללחוץ על כפתור ולהמשיך הלאה בתוך חצי שנייה.

להבין שאנחנו לא באמת נותנים את הצדקה מהכסף שלנו. זה כסף של הקדוש ברוך הוא, ואנחנו לא עושים לו טובה שאנחנו מעבירים אותו ממקום למקום.

לכן, לדבריה, ההתכווננות היא לומר בשם כל עם ישראל, ולא להחזיק גאווה שזה כסף שלי.

אם זה היה כסף שלי, הייתי עולה איתו גם בהמשך המסע לעולם עליון.

והיא מוסיפה עיקרון נוסף: לית אתר פנוי מיניה, אין מקום פנוי במציאות. ולכן כשיוצא כסף, מקום מתפנה, ומשהו חייב להתמלא בחזרה.

טיפ שלישי: איך אוכלים לפי היהדות

סיפרתי לה שכל החיים אכלתי בהיסח הדעת, ושאני משתדל עכשיו לאכול במודעות. והתשובה שלה מפרידה בין שני דברים: תזונה זה נושא אחד, ומאכל זה נושא שני.

אני מבחינתי לא אוכלת בכלל מאכלים. אני לא רואה אותם כמאכל, אני רואה אותם כמשמעות.

היא מסבירה גם את איסור בשר בחלב באותה שפה: חלב הוא חסד ובשר הוא דין, וערבוב מושך על האדם דינים. ומדגישה שהיא מברכת לפני האוכל ואחריו.

חזרתי לסיפור מתחילת הפרק, על הסטארטאפים שהגיעו אליה עם אותו רעיון בו זמנית, וסיפרתי שגם אני חווה את זה כיוצר תוכן: עולה לי רעיון, ואז אני רואה אותו בעוד מקומות.

ועינת הופכת את היחסים.

זה לא אתה צריך את הדבר, זה הדבר צריך אותך. אדם רוצה זיווג? זה הזיווג צריך את האדם. אדם רוצה כסף? זה הכסף צריך את האדם, כדי שייצא מהכוח אל הפועל.

ואת הדוגמה היא לוקחת מחייה. בפנמה, לפני שעלתה לארץ, היא ראתה כלב צולע ורצתה לקחת אותו לווטרינר. היא הלכה לחפש חגורה, וכשחזרה הכלב נעלם. היא חיפשה זמן רב ולא מצאה.

אמרתי: זה לא אני צריכה את הכלב, זה הכלב צריך אותי. ואיך שהפכתי את המחשבה, הכלב הופיע.

סיפרתי לה שישבתי כאן עם סופר שאמר שהוא כותב מהר דווקא בגלל שהוא יודע שהרעיון הגיע גם לאחרים. ואני מזהה בעצמי את האינסטינקט הזה ולא אוהב אותו, כי הוא מייצר סטרס. לעומת המחשבה שאני עוזר לרעיון גדול להתממש, שמייצרת תחושת שליחות.

ועינת מסבירה למה הסטרס מגיע דווקא שם.

ברגע שאתה חושב "אני", מבחינת התודעה חסמת את עצמך להיכנס למרחב של כל האפשרויות ושל כל השפע שקיים.

והיא מוסיפה אבחנה על מה שנלמד היום בחוץ: רובו, לדבריה, נשען על תודעת חיסרון. חסר לי, אז אני אבקש. והגישה שלה הפוכה, שאנחנו כבר במלאות. הזווית המשלימה נמצאת במאמר על תודעת שפע ביהדות.

איפה נחסם השפע: הגאווה

שאלתי מה אדם יכול להגיד לעצמו כשהוא מזהה שעלתה בו גאווה, ועינת מתחילה מלתקן את ההגדרה.

גאווה זה לא מרים את האף. בכתבי המקובלים מסבירים שזה אדם שמסתובב עם הלך רוח שהוא זה שעושה. והוא לא זה שעושה.

והיא מוסיפה משפט קשה במתכוון: הגוף בלי הנשמה הוא כמו רדיו מפלסטיק.

ואת המחיר של הגאווה היא מתארת דרך המילה ייסורים, שהיא קוראת אותה מלשון להסיר: להסיר את מה שמסתיר ממך שאתה נשמה.

למה הוא עשה לי, למה הוא לקח לי, למה הוא גנב לי. אתה תהיה שם, כי אתה בגאווה. זה לא שלך.

ואת התיקון היא מנסחת כשינוי ניסוח, לא כשינוי כוונה.

לא להגיד אני רוצה להעביר מסר, אלא: עם ישראל צריך מסר, תעביר בי. אין פעם אחת את המילה אני.

וההדגמה הקיצונית שלה היא הכהן הגדול ביום כיפור. לדבריה, אפילו מחשבה חולפת של "אני הכהן הגדול" לא יכולה להתקיים שם, כי הוא צריך לייצג את הכלל.

ואת הפרק סוגרת המפה שהיא מציגה, ושבה האדם בנוי מחמישה חלקים.

ואת ההבחנה בין עונג שממלא לעונג שמרוקן היא ממחישה מיד: אוכל, אינטימיות או סרט נותנים עונג, ואחריו יש התרוקנות. ולעומתם, לתת ולעשות טוב, זה נשאר.

ואת המדרגה הרביעית היא מסבירה דרך תופעה שקשה לשמוע.

חיילים שהיו בעזה חוזרים הביתה ופתאום לא רוצים להיות בבית. הם רוצים לחזור לעזה, כי שם יש אחדות.

ההסבר שלה הוא שהם עלו ישר למדרגת חיה, בלי לעבור דרך רוח ונשמה, ולכן כשהם חוזרים הביתה הם נופלים חזרה למדרגת נפש. ושתי המדרגות שדילגו עליהן נשארות ריקות.

לסיכום: מה לוקחים מהפרק

הפרק הזה רחב מאוד, ואפשר לחלוק על חלק גדול ממנו. אבל יש בו כמה דברים קונקרטיים שאפשר לקחת מיד.

הראשון הוא לשים לב למילה שחוזרת אצלכם. לא כתרגיל אמונה, אלא כתצפית: איזו מילה אתם אומרים חמש פעמים במשפט, ומה היא אומרת על מצב התודעה שאתם נמצאים בו.

השני הוא להוסיף את האחרים לבקשה. לא במקום עצמכם, אלא לצידכם.

והשלישי הוא ההיפוך שהיא מציעה על הרעיונות: לא אני צריך את הדבר, הדבר צריך אותי. גם מי שלא מקבל את המסגרת הרוחנית שסביבו יכול לבדוק מה ההיפוך הזה עושה לסטרס שלו.

וההערה שלה על עצמה שווה ציון: היא מדגישה בסוף שאסור לה לומר דבר על דעת עצמה בלי מקור, ושכל מה שהיא מביאה נשען על כתבי המקובלים.

לעומק בנושאים האלה אפשר להמשיך במאמרים על מחשבה יוצרת מציאות ועל תת מודע, ובפרק עם הרב חגי לונדין על עשרת הדיברות. אוסף אמרות משלים נמצא בציטוטים של הרב קוק.

פרקים נוספים נמצאים בארכיון הפודקאסט ובערוץ היוטיוב שלי, ומדיטציות נמצאות במדיטציות המודרכות.

שאלות ותשובות

האורחת בפרק

עינת מים

מרצה בינלאומית על פוטנציאל תודעת האדם ומלמדת השקפה על פי חכמת הרוח היהודית. ברקע שלה עבודה בממר״ם וב-IBM והקמת חברת סטארטאפ, ולאחר מכן הרצאות על מחקרי תודעה בחמש עשרה מדינות.

הפרק המלא עם עינת מים: הקודים שיוצרים את המציאות, ספר יצירה וקבלה יהודית

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.