מה תודעת שפע איננה, ולמה מיגנוט הטסלה הוא בעצם ההפך?

לפני שמגדירים מה זו תודעת שפע, כדאי להתחיל ממה שהיא לא. כי הציור הרווח שלה בעולם התוכן הוא בערך כזה: אתה עומד במרכז, עובד על המחשבה שלך, וממגנט אליך דברים. אני ממגנט אליי טסלה חדשה. אני ממגנט אליי את בן הזוג המתאים. אחשוב על זה מספיק חזק, אעשה כמה פעולות, ואקבל.

זו לא תודעת שפע. זה בדיוק ההפך.

זו תודעת יניקה, ותודעת קבלה. אתה רוצה רק לקבל מהעולם.

יש דימוי אחד שמסביר את זה טוב יותר מכל הגדרה: נער בן 16 שיושב במרכז החדר, רוצה משהו מאוד, מתחיל לבכות ומתעצבן שהוא לא מקבל אותו. אף אחד לא היה קורא לזה תודעת שפע. וזה בדיוק המבנה של המחשבה שממגנטת: אני במרכז, העולם אמור לספק.

ההבדל הזה משנה לא רק את התיאוריה אלא את מה שאתה עושה מחר בבוקר, וזו הסיבה שכל השיחה הזאת מתחילה כאן ולא בטכניקה.

תודעת עוני מול תודעת עושר: שתי המשקפיים של המחשבה היהודית

כשמסתכלים על היהדות במבט הרחב ביותר, ובעיקר על תורת החסידות והקבלה, מוצאים שתי תודעות מרכזיות שעומדות זו מול זו. האחת נקראת תודעת עוני, והיא נקראת גם תודעה גלותית. השנייה היא תודעת עושר, שנקראת גם תודעה גאולתית.

ההבחנה הזאת אינה מטאפורה יפה. היא שיטת עבודה, והיא מציעה זווית שונה מאוד מהדיון הרווח על תודעת שפע וכלים ליישום שלה. מה שהמחשבה היהודית עושה, בגדול, הוא להסתכל על הסוף: על אחרית הימים, על איך החיים צריכים להיראות במצבם המתוקן. ואז לומר משפט אחד פשוט: בוא נמשוך משם קצת לתוך החיים שלנו עכשיו.

אפשר לגלול את הטבלה הצידה ←

שתי התודעות אינן מצב קבוע. המעבר ביניהן קורה כמה פעמים ביום, וזו בדיוק העבודה.

ונקודה שחוזרת לאורך כל השיחה: תודעת שפע היא לא מצב טבעי. הטבעי הוא לפחד ממה שיהיה. הביטחון הוא הדבר הנרכש, והוא חלק מהתיקון של הטבע שלנו.

הכסף הוא אמצעי חליפין, והערך שלך הוא הדבר עצמו

המאפיין הראשון של תודעת שפע הוא הידיעה שיש לך ערך, ושאתה משפיע בעולם. וזה מתחבר ישירות לשאלה מה זה בעצם כסף.

כסף הוא אמצעי חליפין. אנשים נותנים לך כסף כי אתה נותן להם ערך. אם אינך נותן ערך, או שאינך מצליח לדייק אותו לפי מה שאנשים באמת צריכים, לא יתנו לך כסף. וזה עובד גם הפוך: בחיים שלנו יש מגוון שלם של אמצעי חליפין, וכסף הוא רק אחד מהם. כבוד הוא אמצעי חליפין. קהילתיות היא אמצעי חליפין. גם זמן.

כאן נמצא ההבדל בין תודעת שפע לבין תודעת חיסרון, והוא לא מספרי. אדם יכול לשלם את כל החשבונות, לא לחסר דבר בחשבון הבנק, ולחיות כל הזמן בתחושה שחסר לו משהו, שהוא לא ממצה, שמשהו יתפוצץ. הוא לא ביוקר המחיה. הוא בחוסר היכולת להרחיב את התודעה ולהבין שהעיקר הוא מה שהוא מביא.

למה עשירים גדולים חיים בחרדה מתמדת?

אחד הדברים שהכי מפרקים את ההנחה ש״כשיהיה לי מספיק, אני ארגע״ הוא פשוט להסתכל על מי שכבר יש לו מספיק.

ראיתי עשירים גדולים שחיים בחרדה מתמדת. ממה הם מפחדים? שייקחו להם את זה. שייגמר להם. שפתאום לא אהיה רלוונטי. שפתאום לא יקשיבו לי יותר בפודקאסט. שפתאום לא יעריכו אותי.

החרדה הזאת מסגירה משהו מדויק: האדם הזה כן מנסה להשפיע, אבל ממקום מאוד חלקי. הוא כל כך מפוחד ממה שיהיה, שהוא לא באמת נמצא במה שיש. כסף יוצר נוחות, וזו נוחות אמיתית שאין טעם לזלזל בה. אבל הוא לא פותר את הבעיה המרכזית של בני אדם, שהיא העולם הרגשי שלהם. אפשר לנסוע במכונית חדשה, שהכל בה בסדר, ולהיות בתוכה מלא סטרס.

ומהצד השני של המשוואה: אפשר שלא יהיה לך כלום, ולא לחיות בתחושת עוני. ההיסטוריה היהודית מלאה בצדיקים שלא היה להם דבר ומעולם לא חסר להם דבר, פשוט מפני שהכסף לא היה מה שעניין אותם. הלימוד עניין אותם.

ולכן ההבחנה שמפרידה בין שתי התודעות היא לא הסכום. היא ביטחון מול חרדה. לא משנה כמה כסף יש בבנק, ולא משנה מאיפה אתה אוחז. חרדה היא הפחד מפני מה שעתיד לקרות, ואיך הדברים יסתדרו. ויש כאן פרדוקס קטן: ככל שיש לך יותר מה להפסיד, אתה נעשה חרד יותר, לא פחות.

להצטמצם בלי ליפול לתודעת עוני: מי קובע מתי מותר להתרחב

אחת ההשלכות הבעייתיות של הרעיון הזה, כשלוקחים אותו בגסות, היא הפיכתו לרישיון לבזבז. אם אני בתודעת שפע אז מגיע לי, ואם אני מצמצם אז אני בתודעת עוני. זו קריאה שגויה לגמרי.

יש תקופות בחייו של אדם, במיוחד בתחילת הדרך, שהוא פשוט צריך לוותר על חיי נוחות. סופר בתחילת דרכו צריך להסתפק במועט, כי הוא לא ירוויח בהתחלה כמו שירוויח בהמשך. אותו דבר בסטארטאפ. הצמצום הזה אינו תודעת עוני, והוא אינו תודעת חסר.

ההבדל בין השניים דק אבל הוא לא מטושטש. אם אתה רוצה להחליף רכב כי לכולם יש רכב חדש, זה לא קשור לתודעת שפע, וזה אפילו ההפך ממנה. אם אתה צריך כלי מסוים כדי להביא את מה שיש לך לעולם, זה בדיוק היא.

ובתוך הזווית הזאת מסתתרת גם הגדרה של עושר שאין לה שום קשר לבנק: העשיר, בדעת, פשוט לא דואג. הוא בתודעת מלאות ולא בתודעת חיסרון, והוא יודע שכדי להביא את הערך שלו לעולם הכסף יימצא ככה או ככה, יגיע מכאן או משם.

מה ההבדל בין סטרס לחרדה, ולמה סטרס הוא לפעמים הגרוע מבין השניים?

הרבה אנשים אומרים ״אני לא בחרדות״, ובאותה נשימה מתארים חיים שלמים של לחץ. שתי המילים אינן מתארות את אותו דבר, וההבחנה ביניהן מעשית מאוד.

חרדה היא הפחד מפני מה שיהיה. אנחנו בני תמותה, אנחנו לא יודעים מה יקרה בעוד רגע, ולכן בכל רגע יש מגוון של דברים שיכולים לקרות. זה הדבר הכי טבעי בעולם.

סטרס הוא משהו אחר לגמרי, ויש לו הגדרה אחת שמסבירה את כולו:

כל פעם שאתה רוצה להיות במקום אחר, ולא במקום שבו אתה נמצא, נוצר סטרס.

מכאן זה נפרש על הכל. אתה יושב בשיחה אבל חושב על השיחה הבאה, נכנס סטרס. אתה בזוגיות שלך אבל חושב שאולי בזוגיות אחרת היה לך יותר טוב, נכנס סטרס. יש לך מיליון מטלות בעסק, ואתה לא ממוקד במטלה שלפניך אלא בזאת שאחריה, נכנס סטרס. ואם אתה כן במטלה שלפניך, לעולם לא יהיה לך סטרס, כי תמיד יש לפניך רק מטלה אחת, לא משנה כמה מחכות אחריה.

ולכן אחד המאפיינים המרכזיים של תודעת שפע הוא פשוט להיות במקום שבו אתה נמצא. לדעת שכאן המציאות שלך וכאן המרחב שלך. קורבן הוא זה שחושב שאולי המסיבה במקום אחר יותר טובה, שאולי כאן הוא מפסיד, שלא נתנו לו את הכלים. בתודעת שפע אתה בדיוק במקום שלך.

הטענה החדה של הפרק: אם אתה עני, כנראה לא הבאת מספיק ערך

בשלב מסוים בשיחה נשאלה השאלה בצורה הכי נוקשה שאפשר: למה בעצם אתה בטוח שאם אדם יחיה מתוך אמון, גם יהיה לו שפע? התשובה לא ריככה כלום.

אם אדם עני בכסף, זה אומר דבר אחד: הוא לא מביא מספיק ערך למציאות. אם אדם מביא מספיק ערך, אין מצב שהוא יהיה עני.

הסייג היחיד שנוסף מיד הוא ניהול: כמה אתה מוציא, כמה אתה מבזבז, וכמה אתה יודע להתאים בין הכנסות להוצאות. אבל הגרעין נשאר, וגם ההודאה שהוא מעצבן.

ומאחורי הטענה יש מנגנון פשוט לגמרי, בלי שמץ של מיסטיקה. כל דבר בכלכלה מורכב מהיצע וביקוש. ההיצע שלי הוא היצירתיות שלי, הערך שיש לי להביא, היכולת שלי לשאול מה חסר כאן. אם יש לי משהו להציע ואני יודע להתאים אותו לביקוש, בסוף זה ייפגש בנקודה כלשהי. ייתכן שייקח זמן, ייתכן שהכסף יגיע רק בעוד שנים. אבל אם לא הבאת שום דבר למציאות, ההיצע והביקוש בוודאות לא ייפגשו.

הדוגמה שהובאה על זה מגיעה מהרחוב בתל אביב: חנות מוזנחת לחלוטין, שלא ברור בכלל מה נמכר בה, ובכניסה שלה בחור סוחט מיץ ומוכר אותו בשלושים שקלים. מה שמחזיק אותה זה שהוא האמין שיש לו שם את המיץ הכי טוב שיש.

ומה עם המורה והעובד הסוציאלי?

ההתנגדות המתבקשת עלתה מיד: יש אנשים שעושים כסף ממכירת נשק, ויש מורים ועובדים סוציאליים מדהימים שלא עושים כסף. אז לפי הטענה, המורה לא נתן מספיק ערך?

ויש כאן גם המשך שנוגע בעצב: הכל תלוי באיזו תודעה אתה עושה את מה שאתה עושה. הדוגמה שניתנה הייתה מלצר בבית הארחה, שהיה מלא חיות, עבד עם תשוקה, ובאמת היה אכפת לו שתהיה לך סעודה טובה.

אין לי ספק שהבחור הזה, לעומת אחד שמושך כתפיים, הולך להצליח בכל מה שיעשה. כי מישהו ימשוך אותו לעבוד איתו, והוא יתפתח איפשהו.

ומולו, מורה שמרגיש שאינו מביא ערך נשחק מהר מאוד ומתחיל למדוד שעות. אין דבר כזה עסק שמודד שעות. אפשר לעבוד כמורה, בתודעה של איש עסקים, כלומר בלי להתחשבן על כל רגע. ולא חסרים מורים שעושים דברים נוספים מעבר להוראה ופתאום מתפוצצים בהם, כי שם הם גילו את החיות שלהם.

למה כסף בכלל קיים, ולאן הוא שולח אותך

יש בשיחה הזאת רובד נוסף, שקודם לכל שאלה של הכנסה, והוא נוגע לשאלה למה בכלל יש דבר כזה כסף.

אלמלא היה כסף, כל אחד היה חורש לעצמו וחי לעצמו, עסוק בתוך עצמו. הכסף מחייב אותך לרדת לעולם, להיפגש עם אנשים, לדבר, ליצור אינטראקציה. כסף תמיד נמצא סביב אינטראקציה, ומתוכה נוצר מסחר, נוצרת חליפין של רעיונות, נוצרים שירותים.

וזה מסביר גם משהו פרקטי לגמרי. עסקים הם סביב יחסים בין בני אדם. אם אין לך יחסים עם אנשים, אם אין לך שירות לקוחות טוב, אם אינך יודע לדבר עם אנשים בגובה שלהם, לא יצרת אינטראקציה, וכנראה שגם פחות יקנו ממך. כל המדע השיווקי המודרני הוא בסך הכל הבנה של איך לחזק את האינטראקציה: לתת לקהילה ערך וידע, ואז להציע לה את אותו ידע בצורה מסודרת יותר, בסדנה או בקורס.

ומעל זה יש את הרובד הפנימי יותר, זה שספרות הקבלה והחסידות נשענת עליו. הרצון הגדול הוא שהאחדות תתגלה בתוך העולם. וכאן ההבחנה חדה: בכל פעם שיש כעס, עצבות, רוגז, תלונה או קורבנות, מי נמצא במרכז? האדם הכועס, האדם העצוב, האדם שמתלונן. וכל פעם שאתה מתגבר עליהם ומצליח להתחבר עם מישהו, מתגלה עוד קצת אחדות. הכסף שנוצר מתוך המסחר הוא לא המטרה, הוא עדות לחיבור שקרה.

וזו גם התשובה לשאלה למה עשירים ממשיכים לעבוד. השאלה הזאת הופנתה בשיחה אל יצחק תשובה, בשלב שבו כבר היה לו מספיק כדי לחיות מאה חיים. התשובה שחזרה הייתה פשוטה: כי אני רוצה להביא ערך לעולם.

טסלה, חמישים מאזינים וסיפור הצדקה: איך יודעים שאתה במקום הנכון

אם הערך הוא המדד, נשאלת שאלת המשך מתבקשת: איך אני יודע שהערך שלי באמת הגיע למישהו. התשובה בשיחה הגיעה דרך סיפור חסידי קצר.

אדם בא אל הרבי ואומר לו שהוא נותן צדקה, והרבה, אבל הוא לא מרגיש כלום, וקשה לו. התשובה שקיבל מפרקת את השאלה:

למי שמקבל לא אכפת אם קשה לך, וכמה אתה מתגבר. הוא קיבל, הוא שמח בזה, והוא התפתח מזה.

כלומר המדד אינו התחושה הפנימית שלך תוך כדי, אלא האם הערך שלך באמת פגש מישהו ושינה לו משהו. וזו גם אינדיקציה שאפשר לבדוק: כשאנשים רוצים לשמוע אותך, כנראה שיש לך מה להביא.

ויש גם המקרה ההפוך, וזה החלק שמונע מהכלל להפוך לחוק ברזל אכזרי. לפעמים אתה פשוט מקדים את זמנך, ואז לא תפגוש את המודל העסקי הנכון ברגע הנכון. ניקולה טסלה היה מהנדס חשמל גאון עם המצאות רבות מספור, וחי חיי עוני מרודים, כי לא הצליח לתרגם אותן למוצר ברגע המתאים כמו שאדיסון ידע.

ובכל זאת, אפשר להניח שהוא חי בתודעת שפע, כי עצם היצירה ממלאת אותך. וזו הנקודה שמחזירה את כל הפרק למקומו:

למה כל כך קשה לצאת מתודעת הקורבנות?

אם תודעת שפע כל כך מיטיבה, ואם היא בהישג יד, למה אנשים נשארים במקום השני? למה מישהו נשאר לא מאמין בעצמו, לא מאמין במה שיש לו לתת, לא מאמין במוצר שלו?

התשובה כאן איננה עצלות. יש בתודעת הקורבנות משהו שהוא נוח יותר. לא לקחת אחריות על החיים שלי, לא להתאמץ. ויותר מזה: יש מחיר שאני משלם ברגע שאני הופך להיות אחראי על המציאות שלי, והמחיר הזה גבוה.

לקחת לי איזה רווחים סמויים כאלה. אני כבר לא יכול להתלונן, וכיף קצת להתלונן. אחי, איזו באסה. אילו פקקים.

הרווחים האלה לא באמת מענגים, וזו הנקודה. זה לא תענוג גדול, זו התפלשות. אבל הם מספיק ממשיים כדי להחזיק אדם במקום שנים. ולכן, לפני שמדברים על טכניקה, חייבים להבין למה אתה לא עובר לשם, וזו שאלה שרק אתה יכול לענות עליה.

ויש עוד תולדות למשפחה הזאת, וכולן נשמעות תמימות: תלונות (״תראה, אין לי מה לאכול, תראה, אין לי״), התבאסות על מה שקרה, וחרטות, שהן אולי החמורות שבהן כי הן כוללות הלקאה עצמית. הפסדתי כסף. קניתי משהו שלא הייתי צריך. השקעתי לא נכון.

ויש גם מדד ביתי, פשוט ומיידי, שהוצע בשיחה ממקום אישי לגמרי: פשוט לספור כמה פעמים ביום אתה מתלונן. ובבית, לפעמים מישהו אחר עושה את הספירה בשבילך. ברגע שנשאלת השאלה ״מה קרה היום, אתה מתלונן יותר מדי״, אפשר לדעת שנפלת בחזרה לתודעה הקורבנית.

הרגע המדויק שבו מאבדים את תודעת השפע

המאבק בין שתי התודעות אינו חד פעמי. הוא מתמיד, והוא משתנה כמה פעמים בתוך יום אחד. אבל יש רגע אחד שאפשר להצביע עליו במדויק, והוא תמיד אותו רגע.

מתי אתה מאבד את תודעת השפע? כשאתה מתחיל לחשוב על עצמך. כשאתה הפכת להיות העניין, במקום הערך והשליחות שלך.

ברגע שאתה העניין, אתה מתחיל לשאול ״מה איתי״. וכל העבודה שמשרטטים כאן היא בעצם מעבר אחד: מ״מה איתי״ ל״מה עם השליחות שלי״. כשאתה לא מבלבל ביניהם, אתה פתאום גדול מעצמך.

ומכאן גם ההסבר לדיכאון שעלה בשיחה, והוא לא ההסבר הרגיל. דיכאון בא הרבה פעמים ממקום שבו אדם מאוד רוצה להשפיע, אבל מבלבל בין השניים: הוא חושב שהוא רוצה לתת, ובפועל הוא רוצה לקבל. לקבל תשומת לב, לקבל הערכה. זה קרוב מאוד למה שידוע על המנגנון של דיכאון, והדוגמה שהובאה הייתה ג׳ורדן פיטרסון, ושנת האשפוזים שעבר ברחבי אירופה, שהתחילה בשאלה אחת: האם אני מספיק משפיע.

ומה שמסגיר את המלכודת הוא שהיא לא תלויה בגודל. לא משנה אם יש לך שלושה מיליון עוקבים או שבעה. השאלה סובייקטיבית לחלוטין, ולכן היא לעולם לא נגמרת. גם שחר עצמו הביא את זה על עצמו בפרק, ולא כתיאוריה:

הכיוון ההפוך אינו ענווה מזויפת. אתה לא מתנפח כשמישהי אומרת לך שהמדיטציה שלך שינתה לה את החיים, ואתה לא מתרסק כשמישהו אומר שהוא לא מוכן לשמוע אותך. גם ההצלה של אותה אישה איננה העניין. העניין הוא שיש לך ערך להביא, ואתה מקווה שהעולם ישתמש בו כמו שצריך.

מעקף רוחני: כשתודעת שפע הופכת לתירוץ לא להתאמץ

יש בפרק הזה רגע שבו שחר עוצר את הזרימה ומעלה את ההתנגדות הכי חשובה, וכדאי להשאיר אותה בדיוק כמו שהיא, כי היא מגינה על כל השאר.

אפשר לקחת רעיונות רוחניים מהיהדות ומהקבלה על תודעת שפע, ולהשתמש בהם בתור מעקף רוחני: הצדקה מוכנה מראש לכך שלא צריך להתאמץ. הרי כסף הוא לא הדבר החשוב, הרי מה שחשוב זה לחיות. ואז מקבלים אדם שכל מה שהוא חושב עליו זה כסף, שמדחיק את הרצון שלו בו, ומשתמש ברעיון גבוה כדי לברוח מהתמודדות עם החיים ועם העסק.

ההבחנה בין השניים איננה בתוכן הנאמר אלא בשאלה מאיפה הוא הגיע. מי שהגיע לתובנה הזאת ממקום עמוק אכן לא מוטרד מכסף. מי שמשתמש בה כמגן, פשוט מפחד.

והצד השני של אותו מטבע הוא החזרת המושכות לידיים. אם אתה מטיל את האחריות על הנסיבות, על הקשיים, על זה שההורים לא גידלו אותך נכון, על הטראומות שעברת, ייתכן מאוד שהכל נכון ואמיתי. אבל ברגע שהאחריות שם, אין דרך לעזור לך, כי החזרת את השליטה למישהו אחר. זו בדיוק אותה תכונה שנקראת היום אייג׳נסי, היכולת לפעול ולא רק להיסחף. וזה נאמר בשיחה במפורש לא בסגנון טיפולי אלא בסגנון סכמטי, כתיאור של מה קורה למי שנשאר שם.

וזה גם נכון ברמה הפשוטה. כשאדם יורד לעולם ולא הולך בתודעה קונספירטיבית שכולם נגדו ושהוא לא יצליח, פתאום נפתחות לו הזדמנויות. יש הרבה אנשים שרוצים לעשות כסף ויש להם מסכים על העיניים, והמסכים האלה מסתירים את האפשרויות שנמצאות כמעט בכל מקום.

השלב הראשון: לשרטט איך זה נראה, בפועל, בבוקר

לפני כל טכניקה יש הערה אחת על מאמץ, והיא נאמרה בחדות. אנשים שמקפידים על ספורט נעשים היסטריים אם פספסו אימון אחד. אנשים שמקפידים על תזונה יודעים בדיוק מה נכון לאכול. בתחום המנטלי, משום מה, מצפים שזה יגיע לבד.

זה לא יבוא לך אם לא תתבונן, תלמד ותשקיע חצי שעה ביום. זה לא הוקוס פוקוס. כמו ספורט: שלוש פעמים בשבוע, לפעמים חמש.

ומכאן, הכלי הראשון, והוא לא מה שמצפים לו. הוא לא תרגיל נשימה ולא אפירמציה. הוא שרטוט: לתאר לעצמך במדויק איך זה בכלל נראה, אדם עם תודעת שפע. לא באופן אמורפי וכללי, אלא בפועל.

ההורות היא המגרש שבו זה מורגש הכי חזק, כי היא נוגעת בעצם הנפש. אפשר להסתכל על ילד ולראות מה חסר בו, להעיר, לבקר, להשוות לילדים של השכנים. ואפשר לראות את היכולות שלו ולהאמין בו למרות כל הסיכויים. וההבדל, לאורך שנים, נראה לעין.

וזו הסיבה שתודעת שפע מתחילה בבית ולא בעסק. אם אתה מצליח לסגל את זה בבית שלך, אתה יוצא החוצה ורואה שהעולם לא מאיים. אבל אם הבית שלך מאיים עליך, והילדים מאיימים, גם בחוץ יהיה לך קשה הרבה יותר.

אחרי השרטוט מגיע השלב השני, והוא סדרת שאלות אבחון פשוטות. האם אתה חי בחסך? האם אתה מחכה שמישהו יושיע אותך, יתקשר, יזמין אותך? העני, בדעת, תמיד תלוי במישהו אחר. העשיר לא תלוי באף אחד. וכאן יש הערה על התקופה שאנחנו חיים בה: מעולם לא היה קל יותר להביא ערך החוצה בלי לחכות לאף אחד. הכל תלוי בך.

איך עובדים על המחשבות, ולמה בלי חלופה זה לא מחזיק

הכלי החזק ביותר לעבודה על טרדות הוא עבודה על המחשבות עצמן: להבין איך הן בנויות, מה המבנה שלהן, ולזהות מראש איזה תחום שלם של מחשבות, אם ייכנס לראש, יוריד אותך למטה.

ההשוואה שנתן ד״ר הררי לעצמו היא ישירה: כמו שהוא מתעקש לא לאכול קרואסון בגיל 49 כדי שלא תהיה לו סוכרת, באותה עוצמה בדיוק הוא מתעקש לא לתת למחשבות האלה מקום.

מה שקורה שם הוא עבודת זיהוי, והיא קריטית. המחשבות האלה תמיד תוקפות משני כיוונים בלבד: מהעבר או מהעתיד. מה יהיה, איך יהיה, או מה היה, איך הייתי, האם אמרתי את הדברים הנכונים. היכולת לעצור אותן נקראת בשפת החסידות כוח הנצח שבנפש, הכוח ששומר.

אבל יש כאן תנאי אחד שבלעדיו כל העבודה קורסת, והוא נאמר במפורש:

בלי חלופה זה לא יעבור. צריך חלופה של איך המציאות צריכה להיראות, ושהמציאות הזאת נכונה ומדויקת עבורי ונבראה בדיוק בשבילי.

כלומר לא מספיק לדחות מחשבה. צריך שמשהו יעמוד במקומה, ולכן השלב הראשון, השרטוט, הוא לא הקדמה נחמדה, הוא התשתית של השלב הזה. מי שמחפש זווית נוספת לעבודה הזאת ימצא אותה במאמר על מחשבות טורדניות ואיך יוצאים מהלופ.

איך יודעים מה השליחות שלי?

זו אחת השאלות שהכי מטרידות אנשים, ולפעמים מבזבזת חיים שלמים. אנשים לא מוכנים ללכלך את ידיהם בעבודות שחורות, כלשונו של הרב סולובייצ׳יק בשפיר ובשליה, עד שימצאו את הדבר המתאים להם ביותר. התשובה שניתנה בשיחה מפרקת את השאלה עצמה.

יש לך שליחות בכל מקום ובכל רגע. האדם הוא בו זמנית משפיע ומקבל, ולפעמים השליחות שלך היא דווקא לקבל. כשאתה מקשיב למישהו, נתת לו לרגע להשפיע, ובאותו רגע גם למדת משהו. השליחות אינה ממתינה לרגע מסוים בעסק או בסטארטאפ. התיקון שלך יכול להיות לחייך בבית, או לגרום לבת הזוג שלך לחייך.

אבל כאן נכנס החלק החד. כששחר שאל איך מבחינים בין פעולה מהלב לבין פעולה שנועדה לפצות על חוסר ביטחון, התשובה הייתה עצירה באמצע המשפט:

הרבה פעמים לא בוער בך לעשות משהו גדול. בוער בך שיעריכו אותך. בוער בך שיזכירו את שמך בכל מקום. זה שקר גדול שצריך לתפוס אותו.

יש כאן גם מבחן שני, קטן ומדויק, והוא נגע דווקא במילה מקצועית: הסלידה מהמילה אקזיט. אקזיט אומר שאני מחפש צורך של אנשים, עונה עליו מהר, ומוכר את זה. כלומר לא באמת התחברתי לשליחות, ואני משתמש בכישורים שלי כדי לייצר מניפולציה על הערך שאני מביא.

ולבסוף, שלושה סימנים שכן עוזרים למצוא את המקום: השליחות מתגלה במקומות שאתה טוב בהם ובהצלחות שלך · אתה חייב להיות מוכן להתלכלך ולעבוד קשה · ואסור להשוות את עצמך לאחרים. המקום ההשוואתי, ״למה לו יש שלושים אלף לייקים ולי חמישה עשר״, הוא המקום שבו הופכים לקורבן. הקנאה היא רגש עדין מאוד, לא שמים לב אליו, והוא מפיל בשקט. מי שרוצה להעמיק בזה ימצא מפה שלמה במאמר על הגשמה עצמית ומה באמת מניע אותנו, ובדף על מציאת מטרה וייעוד.

שבת: אי אחד בשבוע שבו לא חסר כלום

אם תודעת שפע היא דבר נלמד ולא טבעי, השאלה המעשית היא איפה מתאמנים עליה. ובמסורת היהודית יש לזה מבנה קבוע, שבוע אחר שבוע.

המשימה המרכזית בשבת היא לקחת קצת מעין העולם הבא, כלומר לחיות יום אחד שבו לא חסר שום דבר. וזה עובד דרך הגבלות שנראות טכניות ובעצם הן בדיוק העניין: האוכל מוכן מראש, ואם משהו מתקלקל אי אפשר לתקן אותו. אי אפשר לחשוב על העבודה, אי אפשר לטפל בטרדות.

אתה נמצא בתוך אי של שקט ויציבות. ומהאי הזה צריך להחדיר קצת לכל ימות השבוע.

מי שקורא את זה כרשימת איסורים מפספס. הכיוון ההפוך הוא הנכון: זו הנדסה של יום אחד שבו התודעה מוכרחה להיות במקום שבו היא נמצאת, וזה בדיוק התרגיל של סעיף הסטרס למעלה. עד יום שישי היו לך משקולות על הכתפיים, וכרגע כולן בצד.

ויש כאן עוד רובד, שהוא אולי הכי מפתיע בפרק, והוא עונה על שאלה שאף אחד לא שואל: מה עושה מי שכבר הגיע לתודעת שפע. במקורות מבחינים בין תפילת עני לתפילת עשיר. העני מתפלל על החסרונות שלו. העשיר, בדעת ולא בהכרח בכסף, אין לו חיסרון, ולכן הוא מתפלל על משהו אחר: שגם מי שנמצא בקורבנות ובמסכנות יעבור מתודעת עוני לתודעת עושר.

וזה לא נימוס. זו מסקנה שנובעת מהעיקרון עצמו: קווי האחדות שדובר עליהם קודם לא יכולים להיווצר כשאני חי בשפע ואתה בחיסרון. רק כשכולנו לא בתנועה של הישרדות אלא בתנועה של ביטחון, נוצרת חברה אחרת. בלשון אדמו״ר הזקן, זו המשימה של דירה לו יתברך בתחתונים, ואי אפשר לבנות אותה לבד.

ביטחון הוא מנוחת נפש, לא היכולת להצליח

המילה ביטחון נשחקה, ולכן שווה לדייק אותה. אנשים חושבים שביטחון הוא היכולת שלי לגלות כוחות וכישורים כדי להצליח במשהו. זה לא ביטחון.

ביטחון הוא מנוחת נפש. זה לבוא ולומר שבכל מקום שבו אגלה את הכוחות והכישורים שלי, זה יצליח לי.

וזו תנועה אחרת לגמרי. היא לא נשענת על ״כי אני מספיק חזק וטוב״, כי יום אחד לא יהיו לך כוחות, ויום אחד לא תיראה הכי טוב. ביטחון שתלוי בדבר מה אינו ביטחון. הביטחון האמיתי בנפש הוא הידיעה שהמציאות בחוץ לא רוצה להפיל אותך, ושאין בכל פינה אויבים שמנסים להקשות.

הדוגמה שהמחישה את זה הכי טוב הגיעה מהבמה. אתה עולה לדבר מול מאתיים איש באמצע סעודה, וכולם עסוקים בעניינים שלהם. בתודעת עוני אתה אומר: לא רוצים לשמוע אותי, עד שלא יהיה שקט אני לא יכול לדבר. באותו רגע אתה שוב מתרכז בעצמך. בתודעת שפע אתה יודע שהתנאים כלפי חוץ נראים לא לטובתך, אבל בפנימיות לכולם יש מה לעשות עם המסר שלך, כי אתה רק שליח שלו. ואז אתה מדבר כאילו כולם באוזן קשבת.

וכאן מגיעה גם ההגדרה של חרדה בכיוון שלא מצפים לו. יסוד החרדה הוא שאני לא שולט במציאות העתידית. אבל חרדה בעברית היא מלשון יראה, ויראה בביטוי הגבוה שלה היא ״רגע, לא אני״: אני מעריך משהו אחר, נדבק במשהו אחר. כשאני שם את עצמי במרכז, אין למה להידבק.

וההערה על חברות הביטוח סוגרת את הנקודה: על מה בעצם הן עושות עלינו כסף? הן מוכרות סוג של ביטחון. אבל זה ביטחון מדומה, כי הן רק נותנות לך כסף בתמורה למה שיקרה. הן לא יכולות לשלוט במה שיקרה.

״אל תבוא אליי בתודעת עוני״: מה ביקש בן דוד חולה בסרטן

יש בפרק סיפור אחד שנאמר בגילוי לב, ושמעמיד את כל הרעיון במקום שאי אפשר להתווכח איתו. בן דודו של ד״ר הררי נפטר בגיל 39 מסרטן הלבלב, אחד הקשים ביותר שיש, אב לשלושה ילדים, באמצע בניית חיים.

בהתחלה הוא לא הסכים בכלל שיבואו לבקר אותו. וכשהסכים, הוא ביקש דבר אחד:

אם אתה בא אליי, תבוא עם תודעת שפע. לא תודעת עוני.

הבקשה הזאת נשמעת מוזרה עד שמבינים למה הוא התכוון. תודעת עוני בחדר של חולה סרטן היא ״אוי, איזה מסכן אתה״, ״למה זה קורה דווקא לך״. וזו בדיוק השאלה שאדם שנפגע שואל ראשונה: למה זה קרה דווקא לי. ברגע ששואלים אותה, נכנסים לקורבנות, ואין מה לעשות עם זה.

הוא אמר את זה במילים שלו: אל תבוא אליי ככה, כי זה רק מקטין אותי, ואין לי מה לעשות עם זה. נשאר לי חודש לחיות.

הסיפור הזה גם מסביר למה כל השיחה הזאת אינה שיחה על כסף. אם ההבחנה בין שתי התודעות מחזיקה גם שם, בחדר שבו כבר לא נשאר מה להשיג, אז ברור שהיא מעולם לא הייתה תלויה במה שאפשר להשיג.

גטו ורשה, שבת שובה תש״ב: הדרשה שממסגרת את הכל

כדי לקחת את הרעיון למקום הקיצוני ביותר שאפשר, הובאה בשיחה דרשה אחת. היא נאמרה בשבת שובה, בין ראש השנה ליום הכיפורים, בשנת תש״ב, 1941, בתוך גטו ורשה. הדורש הוא האדמו״ר מפיאסצנה, שהיו לו שם מאות מאזינים, ממש לפני האקציות לטרבלינקה.

הוא עומד מולם ואומר להם שהם לא התפללו בראש השנה. ואז הוא עושה את המהלך שהופך את הדרשה הזאת לבלתי נשכחת: הוא לא מקבל את התירוץ המובן מאליו.

לא באמת התפללתם. ולא בגלל שכואב לכם וקשה לכם. אלא כי לא האמנתם שהתפילה שלכם פועלת. כי לא האמנתם שאתם יכולים לשנות את המציאות.

אי אפשר לשפוט שם אף אחד, וזה נאמר במפורש. אבל ההקבלה שהובאה מיד אחריה היא לוויקטור פרנקל, שיצא מאותו עולם עם מסקנה זהה במבנה שלה: האמנתי שאני יוצא מפה. האמנתי שזה ייראה אחרת. האמנתי שהמציאות הזאת אינה המציאות היחידה האפשרית.

ומכאן ההגדרה שסוגרת את הפרק: ביטחון קשור באמונה שהעתיד הולך להיות טוב, גם כשאין לך מושג איך זה עומד להשתנות.

והאם בינה מלאכותית תחליף את הערך שלך?

לקראת סוף השיחה עלתה שאלה שנשמעת טכנולוגית ומתגלה כאותה שאלה בדיוק. שחר שאל אותה על עצמו: אני רוצה לכתוב ספר, אבל עוד רגע תגיע בינה מלאכותית שתקרא את כל הספרים בעולם בחמש דקות ותכתוב ספר טוב משלי. מה הערך שלי?

התשובה חזרה מיד, ובלי היסוס: ההבנה הרגשית. בינה מלאכותית יכולה לאסוף, לסכם ולנסח, אבל היא לא מביאה את הרגש המיוחד של אדם.

לפעמים אתה שומע מישהו מדבר על קבלה וחסידות, והמושגים נכונים והדברים נשמעים לעניין. וזה בינה מלאכותית קלאסית. אבל אתה רואה שהוא לא תפס את הנקודה. זה לא חי.

וההמשך הוא מה שהופך את התשובה לאמינה, כי הוא מכוון פנימה ולא החוצה. אותו דבר בדיוק, נאמר, קורה גם לו: הוא יכול לתת שתי הרצאות עם אותן מילים בדיוק, ובאחת מהן הוא פשוט לא חי אותן ולא מונח בהן. בחסידות קוראים לזה חיצוניות הבינה, דברים שנזכרו ומולמלו. והקהל מרגיש את זה מיד ומתנתק.

המבחן של ספר, אם כך, איננו האם הדברים כבר נכתבו אי פעם. הוא האם הבאת את הנרטיב שלך בצורה נכונה. את זה בינה מלאכותית לא תחליף, כי אין לה רגשות.

ומעל זה נאמרה ההערה ההיסטורית: זה לא יותר משמעותי מהמצאת הגלגל או מהמעבר מסוסים למכוניות. תמיד מישהו חשב שיחליפו אותו. אם אתה יודע שיש לך ערך, תמצא איפה להביא אותו. אגב, גם יובל נח הררי נשאל מה הכישור החשוב ביותר בעידן הזה, והתשובה שלו הייתה חוסן מנטלי, וזה בדיוק מה שהיהדות התאמנה עליו לאורך כל הגלות.

ולסיום הנקודה הזאת, טיעון על גודל שמפרק את כל החישוב: הערך שלך אינו מוגבל בהישגים שלך. האר״י לימד כחמישה עשר איש, במשך שנה ושבעה חודשים, והגיע לצפת בגיל 36 ונפטר לפני גיל 38. בטווח הזמן הזה הוא יצר מהפכה קופרניקאית בתפיסת המחשבה היהודית. לפעמים אתה מדבר עם אדם אחד, ופתאום הדברים מגיעים לכל מקום.

לסיכום: תודעת שפע ביהדות בשורה התחתונה

תודעת שפע ביהדות איננה טכניקה למשוך אליך דברים. היא היפוך של כיוון התנועה: מ״מה חסר לי״ ל״מה יש לי להביא״. הכסף בתמונה הזאת אינו המטרה אלא אמצעי חליפין אחד מתוך כמה, לצד זמן, כבוד ושקט נפשי.

מולה עומדת תודעת עוני, שאינה תלויה כלל בסכום שבחשבון, ושיש בה רווחים סמויים אמיתיים שמחזיקים אנשים במקום שנים. המעבר בין השתיים איננו טבעי, הוא נלמד, והוא נעשה מחדש כמה פעמים ביום.

והעבודה עצמה מתחילה בשרטוט: לתאר לעצמך במדויק איך זה נראה אצלך בבוקר, בבית, מול הילדים. אחר כך לזהות את המחשבה שתוקפת מהעבר או מהעתיד, ולהעמיד מולה חלופה. ומי שרוצה להיכנס לזה דרך הכלים של שחר עצמו ימצא אותם בדף על שפע וכסף. ואם כל זה נשמע גדול מדי, יש מבחן אחד קטן שאפשר להתחיל ממנו כבר היום: לספור כמה פעמים אתה מתלונן.

שאלות ותשובות

האורח בפרק

ד״ר יחיאל הררי

חוקר ומרצה לחסידות ולתורת הנפש היהודית, ומחבר אחד עשר ספרים בתחום, רובם רבי מכר. בין ספריו ״לפרוץ את גבולות האישיות״, שעסק בסגנונות אישיות על פי היהדות. עוסק בהנגשת תורת החסידות והקבלה לחיי היומיום, ומרצה על תודעה, אישיות ומשמעות. האתר של יחיאל הררי.

הפרק המלא עם ד״ר יחיאל הררי: הסוד היהודי לכסף ושפע. השיחה הקודמת בינינו עסקה בארבעה סוגי אישיות על פי תורת הנפש היהודית, ושאר הפרקים נמצאים בעמוד הפודקאסט.

מחבר המאמר: שחר כהן

שחר כהן הוא מייסד מכללת הארטמיינד ללימודי NLP ומנחה סדנאות וריטריטים. הפודקאסט שלו נמנה עם חמשת המואזנים ביותר בישראל מכלל הקטגוריות כבר שנים והמוביל בתחומי הפסיכולוגיה והבריאות. ערוץ היוטיוב שלו מונה מעל 100 אלף מנויים ועשרות מיליוני צפיות מצטברות, והמדיטציות תורמות באופן קבוע למאות אלפי ישראלים.